אמיתי נ' עיריית אילת

פסק דין

התביעה

לפניי תביעה כספית על סך 20,000 ₪ שעניינה נקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגד התובע, מר יוסף אמיתי (להלן: "התובע") על-ידי חברה קבלנית מטעם הנתבעת (להלן: "העירייה" או "הנתבעת") בגין אי-תשלום דו"ח חנייה.

טענות התובע בתמצית

האירוע נשוא התביעה התרחש בתאריך 07.06.07, עת הגיעו לביתו של התובע השוכן ברח' משמר הירדן 1 בעפולה, שלושה מוציאים לפועל אשר נשלחו על-ידי ומטעמה של הנתבעת, עיריית אילת (להלן: "האירוע").

לטענת התובע, במועד האירוע נכחה בביתו עוזרת בשם מומברם ציפי (להלן: "העוזרת"), בעוד שהוא ובני משפחתו לא היו בבית באותה שעה. לטענתו, האירוע גרם לו השפלה, עוגמת נפש ונזקים, בכך שהוא הושפל לעיניה של העוזרת בביתו כתוצאה מהאירוע. עוד נטען, כי נגרם נזק גם לעובדת אשר נחשפה לרגשת סערות, חרדות ופחד כתוצאה מהאירוע.

תחילתו של הליך זה באי-תשלום של דו"ח חניה בעיר אילת שהוצא על-ידי העירייה נגד התובע. התובע טוען, כי שילם את הקנס הרובץ לחובתו כבר בתאריך 23.03.2006, היינו שנה ושלושה חודשים לפני האירוע. התשלום בוצע באמצעות בנק "מזרחי טפחות" והאישור בגין ההעברה הבנקאית צורף על ידי התובע (נספח א' לכתב התביעה).

לטענת התובע, בשל רשלנות העירייה או מי מטעמה לא עודכן התשלום בדבר תשלום הקנס ואלו שלחו מוציאים לפועל אל ביתו של התובע.

תחילה הגיעו המעקלים לביתו של התובע ביום 03.06.07, ובהעדר מי מבני ביתו, הדביקו על דלת ביתו אזהרה טרם ביצוע עיקול. מייד, פנה התובע לבנק בדרישה להפיק עבורו אישור בדבר תשלום הדו"ח, ואולם לטענתו הבנק התעכב בהמצאת האישור.

לטענת התובע, ביום האירוע הציגה העוזרת בפני המעקלים את דף החשבון המעיד על תשלום החוב, אך הצגת האישור לא הועילה והמעקלים המשיכו בשלהם. המעקלים דחו את האישור בביטול וטענו, כי קיימת אי-התאמה בין מספר הדו"ח שבפניהם לבין מספר האישור המוצג. כל הסבריו של התובע, כי הקנס כבר שולם לא הועילו. לבסוף נאלץ התובע להיעזר בעורך דינו, אשר שוחח טלפונית עם המוציאים לפועל וביקשם לחדול מביצוע העיקול, הואיל ומדובר בעיקול שלא כדין מששולם הקנס ואישור על כך הוצג בפניהם. לאחר דין ודברים ממושך, נענו המעקלים לבקשת ב"כ התובע ועזבו את הבית.

התובע טוען, כי כעבור מספר ימים, בעקבות מכתב דרישה ששלח בא-כוחו אל הנתבעת, נענה התובע במכתב מב"כ הנתבעת שמודיע לו על סגירת התיק נגדו (מוצג נ/3).

בגין אירוע זה, עותר התובע כאמור לחיובה של הנתבעת לתשלום פיצוי בגין עוגמת הנפש וההשפלה שנגרמה לו, לטענתו, כתוצאה מהאירוע המתואר.

טענות הנתבעת בתמצית

הנתבעת, בכתב הגנה מפורט, הציגה את השתלשלות העניינים החל מהוצאתו של דו"ח החניה כנגד התובע בשנת 2004, בגין עבירת חניה בניגוד לחוק עזר עירוני בדבר העמדת רכב וחנייתו באילת, עבור בדרישות התשלום וההודעות שנשלחו מטעמה לתובע, וכלה באירוע נשוא התביעה.

לשיטת הנתבעת, בתאריך 21.01.2005 נשלחה לתובע הודעת תשלום בגין הקנס. התובע הגיש ערעור ובתאריך 21.05.2006 שלחה הנתבעת מכתב תשובה לו היא צירפה שובר תשלום. בשובר זה, נדרש התובע לשלם את הקנס בבנק הדואר בלבד (נספחים ב' ו- ג' לכתב ההגנה). תשלום שמשולם שלא באמצעות בנק הדואר אלא באמצעות בנק מסחרי, אינו מועבר ע"י הבנק ישירות לנתבעת ומשכך המערכת אינה מתעדכנת באופן אוטומטי בתשלום והליכי הגביה ממשיכים להתנהל כנגד החייב, אלא אם כן פונה הנקנס בעצמו אל הנתבעת תוך הצגת שובר התשלום שאז מבוצע זיכוי ידני. התובע לא שילם את החוב באמצעות בנק הדואר, ולכן לא עודכנה הנתבעת אודות סילוק החוב.

הנתבעת מוסיפה כי, בתאריך 26.05.2006 נשלחה לכתובתו של התובע דרישת תשלום מרוכזת, אשר מציינת, בין היתר, כי במידה והחוב שולם יש לפנות לרשות החניה להצגת מסמכים רשמיים על כך (נספח ד' לכתב ההגנה). אולם, התובע לא פעל להצגת אישור התשלום לעיוניה של הנתבעת, ולכן המשיכה הנתבעת בהליכי הגבייה כדין.

בתאריכים 25.02.07 ובתאריך 03.06.07 הודבקו על דלת ביתו של התובע התראות בדבר אזהרה טרם ביצוע עיקול. עד למועד זה, וחרף כל הדרישות, ההודעות וההתראות המתוארות לעיל, לא טרח התובע להציג בפני הנתבעת את האישור בגין תשלום החוב.

לשיטת הנתבעת, רק במועד האירוע נשוא התביעה, הודיע לה התובע כי הוא שילם את החוב. כמחווה של רצון טוב, ולאחר שהתובע פנה אל הנתבעת טלפונית ביום 07.06.07 וביקש כי נציג מטעמה יגיע לביתו על מנת שיציג בפניו את האישור, סר גובה המס לבית התובע בפעם השלישית לצורך עיון בהוכחת התשלום ולא לצורך נקיטת הליך עיקול, וזאת כאמור לפי דרישת התובע. עקב הצגת האישור לעיון גובה המס זיכתה הנתבעת באופן ידני את התובע.

הנתבעת טוענת, כי בהעדר הוכחה לתשלום לא היה באפשרותה לדעת, כי החוב שולם. עוד נטען, כי התובע פעל בניגוד להוראה מפורשת כמצוין על גבי שובר התשלום ושילם את דו"ח החנייה בבנק שאינו מורשה, ולא בבנק הדואר. יתרה מכך, התעלמותו העקבית של התובע מדרישות התשלום ושתיקתו בנוגע לתשלום החוב, גררה אחריה הליכי גביה ועלויות נוספות שיש להחילן על התובע. עוד טוענת הנתבעת, כי פעלה בהגינות וביעילות וכי לא נפל כל פגם או דופי בהתנהגותה. לעמדתה, משלא פעל התובע להביא לידיעת הנתבעת, כי שילם את החוב עד למועד האירוע ביום 07.06.07, הרי שאין להלין אלא על עצמו.

לסיום טענה הנתבעת, כי לתובע לא נגרם כל נזק עקב האירוע הנטען, ולחילופין באם נגרם נזק, דבר המוכחש על ידה, הרי הנזק כלל לא הוכח.