פסק דין
מבוא
1.בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,130,000 ₪ בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בשיר.
2.התובעת טוענת כי היא המחברת של שיר בחרוזים, שנכתב לרגל חתונתה של חברתה בקיץ 2003 ונמסר להדפסה בבית הדפוס השייך לנתבעים (להלן: "בית הדפוס"). לאחר מכן התברר לתובעת כי הנתבעים העתיקו את השיר לצורך הפקת הזמנות לחתונות אחרות לא פחות משתים עשרה פעמים, ובכך הפרו את זכות היוצרים שלה. פניותיה לנתבעים לשלם לה פיצויים בגין ההפרה לא נענו, ומכאן התביעה.
3.הנתבעים טענו להגנתם כי מדובר בתביעה חמדנית. לטענתם, התובעת כלל איננה הבעלים של היצירה, שכן שירים דומים הודפסו בבית הדפוס שלהם על גבי הזמנות חתונה שנערכו לפני שנת 2003. כמו כן, התביעה נגועה בשיהוי רב, שכן כבר בחודש אוגוסט 2003 ידעה התובעת על כך שהנתבעים מדפיסים את השיר על גבי הזמנות חתונה, אך התביעה הוגשה רק ארבע שנים מאוחר יותר, בגין פרסומים שנעשו לאחר שהתובעת כבר ידעה על ההפרה הנטענת. עוד טוענים הנתבעים כי הם אינם מפיקים רווח כלשהו מן הטקסט המופיע על גבי ההזמנות. כמו כן, הרווח שהם מפיקים מכל הזמנה הוא זעום ביותר, ובגין כל שתים עשרה ההזמנות המפירות הפיקו רווח כולל של לא יותר מ- 3,600 ₪.
האם התובעת היא המחברת של היצירה?
4.השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא האם התובעת היא אכן המחברת של היצירה.
5.לטענתה של התובעת, שנתמכה בעדותה של חברתה, מעיין שומרון (להלן: "מעיין"), היא התבקשה על ידי מעיין לחבר עבורה נוסח מיוחד ומקורי של הזמנה לחתונתה, שעמדה להערך ביום 14.8.2003. מעיין סיפרה לתובעת כי ביקרה בבית הדפוס של הנתבעים ואף הראתה לה דוגמאות שונות של הזמנות לחתונה, אלא שהן לא מצאו חן בעיניה. התובעת נעתרה לבקשתה של מעיין וחיברה בתוך מספר דקות את הטקסט הבא, שהוא נשוא התביעה (להלן: "השיר"):
"זה קורה אחד למליון,
כשלפתע פוגשים את האדם הנכון.
חלק אומרים שזה כתוב בגורל, וחלק אומרים שזה רק מזל.
למזלנו הגורל הזה היה כתוב לשנינו,
ואת ברית הנישואים אנו חולקים בינינו.
ולכן כאן ביום של אושרינו,
נשמח אם תהיו חלק ביום המיוחד של שנינו."
6.נוסח השיר מצא חן בעיני מעיין, והיא הזמינה מהנתבעים את הזמנות החתונה כשעל גביהן מודפס השיר. יצויין כי בסיכומיהם, ניסו הנתבעים לכפור בכך שההזמנות לחתונתה של מעיין הודפסו אצלם, אך נשתכחה מהם העובדה שבכתב ההגנה הם הודו בעובדה זו.
7.התובעת העידה כי חודש לאחר חתונתה של מעיין, נודע לה כי בחתונה נוספת נעשה שימוש בנוסח השיר. כשלוש שנים מאוחר יותר, בחודש פברואר 2006, היא שוב נתקלה בהזמנה לחתונה שעל גביה מודפס השיר. ברור שערכה העלה כי ההזמנה הודפסה בבית הדפוס. בשלב זה ניסתה התובעת לשוחח עם הנתבע 2, ומשהדבר לא עלה בידה, היא פנתה לעו"ד אשר שלח בשמה מכתב דרישה לנתבעים ביום 26.2.2006. ביום 2.2.2007 היא שלחה את חברתה, יעל ברנדוויין (להלן: "יעל") לבדוק בבית הדפוס האם זכויותיה עדיין מופרות. יעל גילתה בספר הדוגמאות של הנתבעים לא פחות משתים עשרה הזמנות שעל גביהן הודפס השיר, כאשר שלוש מהן הודפסו לאחר שהנתבעים קיבלו את מכתב ההתראה מאת עורך דינה של התובעת.
8.מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2 לבדו (להלן: "הנתבע"). לדבריו, לא התובעת היא שחיברה את השיר, ולראייה, הוא צירף לתצהירו מספר הזמנות הנושאות את השיר, שהודפסו לטענתו לפני שנת 2003. מנגד, התובעת טענה כי מדובר בהזמנות "מפוברקות", קרי, הזמנות שהודפסו רק לאחרונה, במיוחד לצרכי המשפט, שהרי הנתבעים הם הבעלים של בית דפוס ומבחינה טכנית ביכולתם להדפיס בכל עת הזמנות הנושאות תאריך רטרואקטיבי.
9.בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות כי הנתבעים יזמנו לעדות את אותם אנשים שהזמינו אצלם הזמנות חתונה עם השיר מלפני שנת 2003, שהרי עדות של אנשים אלה היתה אמורה להפריך לחלוטין את טענתה של התובעת כי היא מחברת השיר. דא עקא, באופן תמוה, הנתבעים לא עשו כן. לאחר שהענין נדון במהלך ישיבת ההוכחות, קיבלו על עצמם הנתבעים לנסות ולאתר את אותם מזמינים ששמותיהם מופיעים על גבי הזמנות החתונה. והנה, למרות שאיתרו אחת מאותם מזמינים, היא גב' איילת וורקו (להלן: "איילת"), החליטו הנתבעים שלא לזמנה לעדות בנימוק שהיא מסרבת לחתום על תצהיר ומבקשת שלא יטרידו אותה. בנסיבות אלה, הרימה התובעת את הכפפה והיא זו שזימנה לעדות את איילת.
10.עדותה של איילת שומטת את הבסיס מתחת לטענת ההגנה של הנתבעים לפיה השיר פורסם כבר בחודש נובמבר 2002, על גבי ההזמנה לחתונה שלה. הנתבע הציג בחקירתו את ההזמנה מוצג נ/1, הנחזית להיות הזמנה לחתונתה של איילת, ועל גביה מודפס השיר (בשינויים מסויימים). איילת נשאלה האם ההזמנה מוצג נ/1 היא אכן ההזמנה שנשלחה על ידה למוזמנים, ותשובתה היתה שלילית. לדבריה, זו אינה ההזמנה שלה (ע' 12 ו- 13 לפרוטוקול). איילת העידה כי בהזמנה לחתונתה הופיע קטע בשפה האמהרית, ולא הודפס עליה השיר שבמחלוקת.