עיתים הכרת תודה ובקשת סליחה ע"י גורמי המנהל במועד ובמקום הנכון, עשוייה להוות מזור ומרפא למצוקת הפרט.
לא כך קרה בדוננו וחבל שכך.
תביעה לפיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לתובעת בשל קבלת דרישת תשלום מאת נתבע 2 עבור זימון שירותי כבאות.
לטענת התובעת, עורכת דין במקצועה, ביום 8.7.03 הריחה ריח של גז בכניסה לבניין בו נמצא מקום עבודתה, ברחוב אחד העם 15 בחיפה. התובעת לא טמנה ראשה בחול, התקשרה והודיעה טלפונית לנתבעת 1 אודות המפגע ומסרה את פרטיה לשוטר, אשר ביקשם על מנת לוודא שאין מדובר בתלונת שווא והבטיח כי יישארו חסויים.
לאחר זמן מה, הגיע למקום רכב כיבוי אש. אחד הכבאים התקשר לתובעת וביקשה להגיע למקום על-מנת שתצביע על המקום בו ניתן להריח את ריח הדליפה האמורה. התובעת נענתה לבקשה, הגיעה לשם סיוע, אותר מקור הדליפה, הוזמנה חברת הגז הקשורה למיכל הגז, הדליפה תוקנה והסדר שב על מכונו.
בכך יכול היה הענין להסתיים.
סבורה התובעת, כי מקור הדליפה היה מיכל גז של אחד השכנים בבניין.
מספר ימים לאחר מכן קיבלה התובעת, להפתעתה, מנתבע 2, דרישת תשלום על סך 244 ש"ח עבור שרותי הכבאות שסופקו לה. התובעת הגיבה במכתב, שנשלח בדואר רשום, המפרט את השתלשלות העניינים, בו טענה כי אין מקום לדרישת תשלום ממנה, שהרי מיכל הגז אינו שלה וכלל לא קיים מיכל גז במקום עבודתה. בנוסף כתבה, כי פנתה והודיעה לנתבעת 1 ולא לנתבע 2 אודות הריח. מי שבפועל הזמין את אנשי נתבע 2 ומסר את פרטיה של התובעת היה השוטר שטיפל בהודעתה. ציינה התובעת, כי ראוי להימנע מדרישות חיוב מעין אלה, על מנת לעודד אזרחים ישרי דרך לשתף פעולה עם הרשויות בנסיון למנוע אסונות. בכך סברה התובעת ניתן היה לשים סוף פסוק לאירוע, אך הוברר בהמשך, כי לא תמו תלאותיה.
תחת קבלת תשובה על מכתבה הנ"ל, קיבלה התובעת, לאחר 4 שנים, מכתב התראה שנשלח ביום 17.4.07 ממשרד עו"ד המטפל בגביית החובות עבור נתבע 2.
על פי האמור במכתב, לא שילמה התובעת את חובה לנתבע 2 והיא מחוייבת היום בתשלום 491.00 ש"ח הכוללים את קרן החוב, ריבית והצמדה, הוצאות גבייה וטיפול משפטי. נרשם מפורשות במכתב כי אם לא ישולם הסכום, תוך 10 ימים, יאלץ נתבע 2 לנקוט כנגד התובעת בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו, לרבות הגשת תביעה, הליכי הוצל"פ, עיקולים, פקודת מאסר ואמצעים מנהליים. עוד נרשם כי התראה נוספת לא תישלח.
כאן המקום לציין, כי עד להגשת התביעה ואף במסגרת הדיון שהתנהל בגינה, לא קיבלה התובעת כל הודעת ביטול למכתב האמור.
התובעת פנתה באמצעות אביה, שאף הוא עורך דין, במכתבים אל השר לבטחון פנים עם העתק למשרד עורכי הדין שחתום על מכתב ההתראה, אך ללא הועיל.
בשל נזקיה, הוצאותיה, טירדתה, עוגמת הנפש ובזבוז הזמן שנגרמו לה, העמידה התובעת נזקיה על סך של 10,000 ש"ח.
נתבעת 1 אינה חולקת על השתלשלות העניינים, מלבד על העובדה שנאמר לתובעת על-ידי מאן דהו שפרטיה יישארו חסויים, שכן המשטרה מחוייבת להעביר מידע לגורמי חוץ לפי חוק.
נתבע 2 אף הוא אינו חולק על השתלשלות העניינים עד לתיקון הדליפה. לדידו, התובעת היא זו שקיבלה את השירות והשירות ניתן בגין נכס הנמצא בבעלותה והמוחזק על-ידה. לפיכך בקשת תשלום האגרה נשלחה אל התובעת כדין, בהתאם לתקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים), תשל"ה - 1975. נוסף על-כך, התובעת לא מסרה מידע אחר, לפיו ניתן היה להסיק שהיא איננה מקבלת השירות, ומכתביה של התובעת לא התקבלו אצל הנתבע.
בדיון שהתקיים בפני חזרו הצדדים ובאי כוחם (לאחר שהותר ייצוג) על האמור בכתבי הטענות. ניכר היה היטב בתובעת, כי הינה פגועה מאד מהקורות אותה, מהעדר מענה למכתבה שנשלח בדואר רשום עוד ביום 22.7.03, ממכתב ההתראה המעמיד אותה כמי שמתחמקת מתשלום עבור קבלת שירות ומהיותה עומדת בסיכון של הליכים אשר עלולים להינקט נגדה. כמו כן מהעדר כל יחס והתייחסות ממשית לפניותיה לאחר מכן, הן מטעם נתבעת 1 והן ממשרד עוה"ד המייצג את נתבע 2.
כדבריה -
"..מאז אותו מקרה אני לא מודיעה למשטרה ולמכבי אש דבר, גם כשהיתה שריפה ליד הבית שלי..".
כן העיד בדיון ראש הצוות של נתבע 2 אשר הגיע למקום האירוע.