עניינה של תביעה זו שהיא תביעה כספית בטענת התובע, כי הנתבעת הפרה את חוק הגבלת עישון במקומות ציבוריים ומשכך מגיע לו פיצוי כספי. גרסתו העובדתית של התובע התבססה על כך, כי ביום 21/4/07 הזמינו הוא וחבריו שולחן ל- 9 אנשים במסעדת קאפלו 27 שבקרית מוצקין (להלן: "הנתבעת"). בסביבות השעה 23.50 הגיעו הנ"ל למסעדה וביקשו לשבת באזור ללא עישון. הם הופנו לשולחן בקומה השנייה של המסעדה. בצידו האחד של החדר בלט שלט "אזור ללא עישון". מאחר והסתבר שאורחי מסעדה היושבים בשולחנות הקרובים לתובע ולחבריו החלו מעשנים ולאחר שהתובע לטענתו וחבריו פנו לאורחים במסעדה, ביקש התובע את המלצרית לבקש מהיושבים בקומה השנייה לכבות את הסיגריות. לטענת התובע הוסבר לו ע"י המלצרית, כי חצי מהחדר אסור לעישון והחצי השני מותר. התובע ביקש לדבר עם המנהל שהופיע לאחר כחצי שעה ולטענתו למעשה לא ניתן לו פתרון הולם והובהר לו, כי בקומה האמורה מתחלקת הקומה למעשנים ולא מעשנים. הוסבר לתובע, כי רק הקומה הראשונה, מיועדת "ללא מעשנים" ואולם לא הוצע לתובע פתרון הולם. המנהל הציע לתובע לפתוח דלת או חלון על מנת שיהיה אוורור ואולם לטענת התובע, השולחנות שבהם עישנו ביקשו לסגור את החלון מכוון שהקור מפריע להם.
זו למעשה גרסתו של התובע. בישיבת ביהמ"ש מיום 19/12/07 העיד התובע ונתן את גרסתו והעיד מנהל הנתבעת מר עקיבא שלמה. לטענת מר עקיבא שלמה נמסר לו ע"י המנהל איתו דיבר התובע, כי הוצע לתובע פתרון במהלכו הוא וחבריו יעברו לקומה הראשונה של ה"לא מעשנים" ואולם הם סירבו. מאחר ומדובר היה בגרסה עובדתית שונה והתובע הכחיש מכל וכל את טענותיו אלה של מר עקיבא ואף טרח להשמיע בפני ביהמ"ש ביום 19/12/07 הקלטה של שיחה שנעשתה עם המנהל בזמן אמת ובמהלכה לא נשמע המנהל מציע פתרון שכזה, החליט ביהמ"ש בצעד חריג לקיים דיון נוסף שבוע ימים לאחר דיון זה ולא להוציא פרוטוקול על מנת שלא להשפיע על עדויות עתידיות.
בישיבה מיום 26/12/07 ולאחר שביהמ"ש הורה זאת, הביא התובע לעדות את אחד מחבריו שהיה במקום ואף ביקש וקיבל היתר להעיד את אביו לעניין נזקי העישון ועוד אתייחס לכך בהמשך ואילו הנתבעת העידה את המנהל מר ירון עקיבא, איתו שוחח התובע. מעדותו של העד מטעם התובע מר פרוסנר עמית נלמד, כי התובע וחבריו ביקשו להיות באזור ללא עישון. הם הועלו לקומה השנייה, שם היה שלט במרכז החדר שאסר לעשן ולאחר שכשלו ניסיונות לבקש מאורחי המסעדה להפסיק ולעשן, פנה התובע למלצרית ובהמשך למנהל. 20 דקות חלפו עד הופעת המנהל והנ"ל דיבר עם התובע.
העד העיד בכנות, כי אינו יודע על מה דיבר איתו התובע ולמעשה החלק הזה בעדותו שלפיו נאמר שבקומה הראשונה ללא מעשנים אין מקום (כגרסת התובע) לעומת גרסת הנתבעת שהציעה לתובע לרדת למטה למקום ללא מעשנים (כגרסת הנתבעת כאמור) לא שמע העד מפי המנהל ולמעשה בעניין זה הוא ניזון מפי התובע עצמו בבחינת "עדות שמועה". מכל מקום, העד העיד בסוף עדותו כדלקמן: "לא ידוע לי על הצעה לפצות אותנו על עגמת הנפש.
ישבנו שם משך שעתיים לאחר מכן
שילמנו את החשבון". משמע, עדותו של העד מצביעה על כך, כי התובע וחבריו כאשר התובע מרבה בתביעתו לפרט את נזקי העישון שנגרמו לו כתוצאה מחשיפתו לאותו עשן סיגריות במסעדה, בחר יחד עם חבריו להמשיך ולשבת במסעדה עוד כשעתיים ובכך למעשה עפ"י עדותו של מר פרוסנר
לא הקטין את נזקו ועוד אזקק לכך בהמשך. זאת ועוד, עפ"י עדותו של מר פרוסנר לא שילם התובע בלבד את החשבון שהיה בסדר גודל של מס' מאות שקלים, אלא כל אחד מהסועדים בשולחן, שילם את חלקו היחסי. העד ירון עקיבא העיד כאמור מטעם הנתבעת ולטענתו הוא הציע לתובע פתרון של ירידה לקומת ה"לא מעשנים". לטענתו שיקול הדעת לבחור בקומה השנייה שבה יש מעשנים ולא מעשנים היה של התובע ומשכך לטענתו פעל כפי שיש לצפות מנתבעת סבירה. כשנשאל העד לגבי הקלטת שהושמעה ביום 19/12/07 המתייחסת לשיחה בינו לבין התובע, טען העד, כי אין לתת אמון, כי מדובר
בכל הקלטת של שיחת הצדדים ולטענתו מדובר רק בחלק קטן מתוך שיחה כוללת שהתנהלה ולטענתו ניתנה האפשרות לתובע וחבריו לעבור כאמור לקומה הראשונה.
לאחר שבחנתי את המחלוקת העובדתית בהקשר זה, אני סבור שיש לתת אמון בתובע ובעד מטעמו.
מידת ההתרשמות שלי מבחינת "אותות האמת" שהתגלו במשפט מצביעה על כך שאין לתת אמון בכך שהתובע וחבריו בחרו במודע לשבת בקומה שיש בה מעשנים ואילו היתה ניתנת להם האופציה לבחור במקום שאין בו מעשנים כלל, היו עושים כן. זאת ועוד, שמעתי את הקלטת ואת הטיעונים ואינני נותן אמון, כי ניתן פתרון בזמן אמת לתובע וחבריו לעבור לקומה הראשונה שלאור עדויות התובע והעד מטעמו שאני נותן בהן אמון, היתה הקומה הנ"ל "מפוצצת" ומן הסתם לא היה מקום לאפשר להכניס עוד תשעה אנשים. יש לציין, כי אילו היה מדובר בתובע בלבד ומס' מצומצם של אנשים, ייתכן ומן הסתם היה הדבר אפשרי, אבל בכמות כזו של אנשים כפי הנראה לא התאפשר הדבר. משכך ומשקיבלתי את התביעה עקרונית ואימצתי את גרסת התובע, אני עובר לבחון את שאר טענותיו בנושא הנזק וכן הטיעונים המשפטיים שהרבה בהם, תוך צירוף פסיקה אליה הגיע.
נושא תביעות בתי עסק ומסעדות בגין התרת עישון בתחומיהן, בניגוד להוראות חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים תשמ"ד-1983, נדון וחוזר ונדון בבתי משפט בערכאות השונות. פסיקה בעניין זה, אשר חלקה צורף לכתב התביעה, ניתנה החל בבתי משפט לתביעות קטנות, עבור בבקשות רשות ערעור בבתי משפט מחוזי וכלה בפסק הדין המנחה של בית המשפט העליון (רע"א 9615/05
שמש נ' פוקצ'טה בע"מ, ניתן ביום 5.7.2006, ופורסם במאגרים אלקטרוניים).
המודעות לנושא העישון ונזקיו, כפי שאלה נחקרו בעשרות השנים האחרונות, במהלכן התחוורו והובהרו מחקרית ומדעית, ללא עוררין, השלכותיו הקשות וההרסניות של עישון, ובכלל זה אף של עישון פאסיבי, הולכת ועולה בשנים האחרונות. אף רשויות החקיקה והאכיפה בישראל, בנוסף לזרועות שלטון אחרות כגון משרדי החינוך והתקשורת, נרתמו למאמץ לצמצם ככל האפשר את הפגיעה הנובעת מעישון. למאמץ משולב זה נרתמו, גופים ותיקים הפועלים זמן רב, כגון האגודה למלחמה בסרטן, וכן גופים צעירים יחסית, שחלקם מתמקדים בהפעלת לחץ לאכיפת חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים. בזמן האחרון אף הופצו ברשת האינטרנט טיוטות כתבי תביעה, המאפשרות לתובע פוטנציאלי להוסיף מספר פרטים על מנת להתאימן למקרה שארע לו, ומקלות עליו עד מאוד את הגשת התביעה.
דומני, כי הוראות החוק, והתוספת לחוק, הינן חד משמעיות גם באשר לחובת בעלי עסקים לפעול לאכיפת הוראותיו של חוק זה בתוך עסקיהם, ואף על עניין זה אין צורך להרחיב את הדיבור.
למרות שקיבלתי את התביעה בנסיבות תיק זה, אינני יכול שלא לציין את התרשמותי מבעלי הנתבעת ועדותו הן לעניין הפקת הלקחים לאור תביעה זו והן לאור העובדה שהחליט, כי למרות החשש מפגיעה כספית, לא יותר עישון מעתה והלאה במקום עסקו, דבר הראוי לכל שבח וראוי גם שיילקח בחשבון בעת קביעת הפיצוי הכספי.
אכן, לא קל להרגיל את הציבור לשינוי בהרגליו ובאורחות חייו, ובפרט נכונים הדברים כאשר המדובר בבתי קפה, בבארים ובמסעדות, אשר עד לפני זמן לא רב, כמעט וניתן היה לומר, כי עשן סיגריות היה חלק מנופן הקבוע. חלק ניכר מן הציבור, מסתבר, איננו ממהר להימנע מעישון במקומות ציבוריים, ועל בעלי מקומות הבילוי מוטלת החובה להתעמת עם מפירי חוק אלה. לאחרונה נשמעו, בתקשורת הכתובה, המשודרת והאלקטרונית למיניה, גם קולות תלונה מצדם של בעלי עסקי בילוי, אשר נהפכו, שלא לרצונם ולא בטובתם, ל"פקחי אכיפה" של איסור העישון, מעבר להפסד הקיים לטענת בעלי עסקים אלה, לפחות בטווח המיידי, מעצם איסור העישון, דבר שיכול כשלעצמו להניא אנשים מעשנים מבילוי בבתי עסק ובמסעדות.
עם זאת, אין בכך שהחוק מטיל על בעלי עסקים חובה, בלתי נעימה, להתעמת עם לקוחות כדי לפטור בעלי עסקים אלה מאחריותם על פי חוק. שינוי נורמות ודפוסי התנהגות איננה משימה קלה. לאחר שנים רבות בהן כשלה המלחמה בעישון, או לפחות לא הצליחה מלחמה זו להביא לתוצאות מספקות, דומה, כי הוכשרה השעה לאכיפה החלטית ותקיפה יותר, אף במחיר של פגיעה מסוימת בבעלי העסקים (ובציבור המעשנים עצמו).
במקרה נשוא תיק זה, משקיבלתי את הטענות העובדתיות העומדות בבסיס התביעה, ובשים לב להוראות המחוקק ולמכלול התקדימים בנושא, אני סבור, שיש לקבל את התביעה ולפסוק פיצוי לתובע כאמור.
עם זאת, דעתי היא, לאור כמה נקודות שהתחוורו במהלך שני דיוני בית המשפט שהוקדשו לתביעה זו, שיש להקל על הנתבעים, ולצמצם את סכום הפיצוי שייפסק.
יש לציין, כי לאור העדויות שנשמעו, התברר, כי במסעדה הנתבעת קיימת קומה תחתונה, בה אין חולק, כי אין מעשנים. לא הוכח לי, כי התובע, שביצע את ההזמנה עבורו ועבור חבריו, בירר מראש את האפשרות לישיבה בקומה זו, או ציין זאת בבקשת ההזמנה. עוד מצאתי טעם מסוים לפגם בכך שהתביעה הוגשה, כביכול, בגין ארוחה של סועדים רבים, כאשר מעדותו של העד עמית פרוסנר עלה, שכל סועד שילם עבור סעודתו, כך שהתובע שילם אך ורק את עלותה של המנה שהזמין, ולעניין זה יש משקל בסכום שייפסק לטובת התובע. אמנם אני מוכן לקבל את תביעתו של התובע, אשר ככל הנראה מבין כל הסועדים יחד באותה ארוחה, היה זה שהעישון במקום אכן הפריע לו במידה כזו שהביאה אותו לפנות לביהמ"ש ואינני מוצא לנכון לפגוע בזכויותיו בשל אי הדיוק המשתמע מתביעתו. יש לזכור גם כי התובע טען כי העליבו אותו ופגעו בו ואולם לא התרשמתי מהעדויות, כי נעשתה פגיעה חמורה שכזו בתובע כפי שתיאר בתביעתו.
זאת ועוד יש לזכור, כי התובע המפרט רבות על נזקי העישון הפאסיבי בחר הוא וחבריו להמשיך ולשבת במסעדה עפ"י עדותו של העד פרוסנר עוד כשעתיים ובכך למעשה לא הקטין את נזקו ונזקי חבריו והלכה למעשה במודע אף תרם להם. על כל האמור אוסיף, כי התרשמתי שבעל העסק הנתבע הפיק לקח מהפרשה נשוא תיק זה, ולהבא כמדומני, הוא יפעל להקפיד על קיום החוק כלשונו (הנ"ל הבהיר כי במקום עסקו לא מעשנים יותר, דבר שבוודאי מסב לו נזק כספי). בהתחשב בהערות אלה, אני בדעה, שהסכום אותו תבע התובע, 10,000 ש"ח, הינו סכום גבוה ומופרז. חרף כל הסתייגויותיי דלעיל, אני חוזר ומדגיש כי אני מקבל את הטענה המרכזית של התובע, והיא, כי אי-הקפדה על אכיפת החוק בעסק הנתבע הסבה לו חוסר נחת. לאור הערותיי, אני סבור שבנסיבות העניין די בפסיקת פיצוי של 1,500 ש"ח (כולל הוצאות) לטובת התובע.לא מצאתי הצדקה לפסוק הוצאות נפרדות לעד שהביא התובע. סכום זה ישולם על ידי הנתבעת לתובע בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא
הסכום הפרשי רבית והצמדה כחוק.
זכות בקשת רשות ערעור לבימ"ש מחוזי תוך 15 יום.
ניתן היום כ"ב בטבת, תשס"ח (31 בדצמבר 2007) בהעדר הצדדים.