גזר דין
הנאשם הורשע עפ"י הודאתו בביצוע עבירה לפי סעיפים 4, 14 ו – 16 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח 1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים") ובניגוד לפריט 4.2ב' לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה 1995, בכך שהחל מיום 4.12.11 הוא שוכר נכס הנמצא ברח' שדרות גת 44 ברובע הנביאים בקריית גת ומנהל ומפעיל בנכס עסק של מזנון – בית אוכל (להלן: העסק") וזאת ללא רישיון עסק, על אף שהעסק טעון רישיון.
כן הורשע הנאשם על פי הודאתו בעבירה על סעיפים 145 (א), 204 (א), 219 ו – 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") וסעיף 63 לחוק העונשין תשל"ז 1977 (להלן: "חוק העונשין"), בכך שהחל מיום 4.12.11 הוא שוכר נכס בכתובת שפורטה לעיל ועושה שימוש בעבודות שיפורטו להלן (להלן: "המבנה"), מבלי שניתן לו ההיתר הדרוש לכך, הכל כמפורט בכתב האישום.
העבודות אליהן מתייחס כתב האישום הן ארקדה בחזית המבנה – קירות ודלת – בשטח של כ – 6 מ"ר; מרקיזה בשטח של כ – 35 מ"ר והגבהת רצפת המרקיזה וריצופה.
בדיון שהתקיים בפני ביום 29.4.14 הודה הנאשם במיוחס לו בכתב האישום והורשע וכן טענו הצדדים לעניין העונש. הוסכם כי גזר הדין יישלח לצדדים בפקס.
טענות הצדדים
המאשימה, ביקשה לגזור על הנאשם קנס של 100,000 ₪. לטענתה, יש לקחת בחשבון בעת גזירת העונש, ראשית כי מדובר בשימושים מסחריים אשר נעשים למטרות רווח ושנית את העובדה כי המאשימה נאלצה לבצע הריסה של המבנה על חשבונה בעלות ניכרת של 57,000 ₪. לטענת המאשימה, הפסיקה רואה בחומרה רבה עבירות מסוג זה בהן הורשע הנאשם והיא הפנתה לפסיקה שונה בה נגזרו קנסות הנעים בין 18,000 ₪ למאות אלפי שקלים.
הסנגור, מצידו טען מדובר בהיקף בנייה ללא היתר שאינו גדול. אין מדובר בענייננו באולם שמחות או במוסך, כפי שהיה בחלק מן הפסיקה אליה הפנתה המאשימה ובענייננו מדובר בקיוסק קטן עם הכנסות זעומות ואין להטיל עליו קנס כה משמעותי. הסנגור מציין את העובדה כי מדובר באדם בן 60 ללא עבר פלילי שהקיוסק הוא מקור פרנסתו.
הסנגור הרחיב את הדיבור בעניין סעיף 63 לחוק העונשין שעניינו הטלת קנס של פי ארבעה משווי טובת ההנאה שהתכוון אדם להשיג באמצעות ביצוע העבירה בה הורשע. אומר כבר עתה, כי נוכח העובדה כי המאשימה לא ביקשה בפועל לגזור קנס על פי סעיף 63 לחוק העונשין על אף אזכורו בסעיפים על פיהם הואשם הנאשם בכתב האישום ובכל מקרה לא הביאה כל ראיה לשווי טובת ההנאה שהפיק הנאשם מן העבירה. על כן אינני צריכה להידרש לשאלה אם נוכח העובדה כי עבירת הבנייה פורקה, יש עוד מקום להטיל קנס על פי סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה ועל פי סעיף 63 לחוק העונשין.
הסנגור טען עוד כי הנאשם ניסה לקבל רישיון עסק אולם בקשתו נדחתה. הנאשם ניסה לעכב ביצוע ההריסה על ידי המאשימה, אולם בקשתו לעיכוב הביצוע נדחתה. לטענת הסנגור, אין סבירות בסכום ששילמה המאשימה לביצוע ההריסה והנאשם יכול היה להרוס את המבנה הרבה יותר בזול, והיה עושה כן, אלמלא המאשימה הקדימה והרסה את המבנה עוד ביום הדיון בבקשתו לעיכוב ביצוע הצו ולא למחרת כפי שאמרה שתעשה בדיון.
המאשימה ציינה בהמשך הדברים, כי אין זה נכון לומר כי הנאשם עשה מאמץ לקבל רישיון עסק, שכן חריגות הבנייה הן שמנעו ממנו קבלת רישיון עסק ואילו הרס את המבנה, יכול היה לקבל רישיון עסק. הנאשם תחת זאת, עסק בדחיית הקץ ועל כך יכול להלין רק על עצמו. המאשימה מציינת כי הנאשם לא הראה דוחות כספיים של העסק מהם ניתן להסיק כי הוא מרוויח ממנו סכומים זעומים. עוד מציינת המאשימה, כי לאחר ההריסה של המבנה ביום 5.2.14, הנאשם בנה את העבירה מחדש ורק לאחר שבועיים של התדיינות נוספת אתו, פירק הנאשם את הבנייה שהקים ללא היתר תחת המבנה.
דיון והכרעה
סעיף 40ב לחוק העונשין 1977 תשל"ז (להלן: "חוק העונשין"), קובע כי העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עיקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו. בע"פ 1323/13 חסן נ. מדינת ישראל נקבע בסעיפים 6 ו – 7 לפסק הדין:
"...לשם הגשמת עיקרון זה, קובע החוק מנגנון תלת-שלבי שראשיתו בקביעת מתחם העונש ההולם וסופו בקביעת העונש המתאים לנאשם בתוך המתחם שנקבע, תוך אפשרות לחרוג מהמתחם משיקולי שיקום (לקולה) או הגנה על שלום הציבור (לחומרה)... מתחם העונש ההולם הוא אמת-מידה נורמטיבית, המשקללת את הערך החברתי שנפגע כתוצאה מן העבירה, מדיניות הענישה הנהוגה ביחס לעבירה זו ונסיבות ביצועה, לרבות מידת אשמו של הנאשם. בשלב זה איננו מתחשבים בנסיבותיו האישיות של הנאשם, היינו נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (ראו סעיף 40יא), דוגמת נסיבות חייו של הנאשם, הפגיעה שתיגרם לו ולמשפחתו כתוצאה מהעונש, מאמציו לחזור למוטב ועברו הפלילי או היעדרו. אולם אין בכך כדי לגרוע מהצביון האינדיבידואלי שהעניק המחוקק לשלב עיצוב המתחם, אשר בא לידי ביטוי בהוראה להתחשב בסוג העבירה בנסיבות המסוימות שבהן היא בוצעה ..."
הערך החברתי המוגן והפגיעה בו
כשמדובר בעבירות על חוק התכנון והבנייה, הערך החברתי הנפגע הינו שלטון החוק והסדר הציבורי. בענייננו, על אף טענת הסנגור כי מדובר בהיקף בניה מצומצם ביותר, אין הדבר כך, שכן בסה"כ נעשה שימוש בכ – 40 מ"ר. כשמדובר בחוק רישוי עסקים, הערך החברתי המוגן נגזר ממטרתו של החוק. בעניין זה ראה רע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ. תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ פד נט(3)673 בע' 680 שם נקבע:
".... מטרתו של החוק היא לשמור ולהגן על ערכים שונים הנתפשים בחברתנו כערכים חשובים, ולקיומם של ערכים אלה נכונים אנו לצמצם את חופש העיסוק על דרך הטלתן של הגבלות להפעלתו של "עסק". כך הוא הערך של שלום הציבור, כך הוא הערך של שמירה על בריאות הציבור ובטיחותו, כך הוא הערך של שמירה על איכות הסביבה ועל איכות החיים בכלל וכך הם הערכים האחרים המנויים, אחד אחד בשורה עורפית, בהוראת סעיף 1(א) שלחוק רישוי עסקים....".
בענייננו, פועל עסקו של התובע כאמור ללא רישיון מסוף שנת 2011 ובמובן זה מדובר בפגיעה משמעותית בערכים עליהם באו העבירות להגן.
מדיניות הענישה הנהוגה
מדיניות הענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה, כפי שנקבעה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון, הינה מדיניות של הרתעה של הנאשם הספציפי ושל עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. נפסק, כי על בתי המשפט להחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס.