עניינו של פסק דין זה בבקשת המבקשת כי בית הדין יחייב את בעלה לשלם את דמי כתובתה.
תיאור העובדות
הצדדים נישאו בתאריך כ"ה סיון תשס"ד (14.6.04), ומנישואין אלו נולד בתאריך ו' סיון תשס"ה (13.6.05) בנם היחיד [מ' ש'].
יחסי הצדדים עלו על שרטון, ושניהם מסכימים להתגרש אלא שהאשה מבקשת את כתובתה. לדבריה, בתאריך 9.9.2006 התלוננה במשטרה על אלימות פיזית ותקיפה וכתוצאה מכך בעלה הורחק מהבית, והיא שהתה חודשיים במקלט לנשים מוכות. ב"כ האשה הוסיפה כי גם הבעל הודה בכתב האישום המתוקן כי איים על המבקשת ואף תקף אותה שלא כדין.
המבקשת ציינה כי אבי הבעל הגיע במיוחד מצרפת כדי לסייע בידם לשקם את חיי הנישואין, ואכן, במהלך שנת 2007 הצדדים חזרו לשלוםבית למשך שנה ושבעה חודשים. לדבריה, במהלך ניסיון שלוםהבית אכן, פסקה האלימות הפיזית אך עדיין סבלה מאלימות מילולית, ומאחר שניסיון זה לא עלה יפה עזב בעלה בחודש 8/08 את הבית.
מנגד טען הבעל כי מעולם לא היה אלים. לדבריו, הודאתו בכתב האישום המתוקן אינה מלמדת דבר או חצי דבר על התנהלותו, מאחר שחלק מההסדר הטיעון היה כי במידה ויודה באשמה לא יורשע. עוד הוסיף כי מאחר שחשש שאשתו תפגע בבנם המשותף וכפי שאיימה בפניו, לפיכך הגיש בערכאה אחרת תביעה למשמורת. לאחר שסרב לבקשת אשתו לבטל את התביעה איימה עליו אשתו כי תפנה למשטרה בטענת אלימות.
הבעל הדגיש עוד כי סבל מאלימות מילולית מצד האשה שקיללה אותו ואת אמו וכן סבל מאיומי אשתו כי תפנה למשטרה. להגנתו טען כי האלימות בה נקט הייתה כתגובה לאלימות שספג, עד שבסופו של דבר עזב לבית אמו.
בדיון מיום י"ב בסיון תש"ע (25.5.2010) הציע בית הדין לצדדים לפנות לטיפול באלימות המילולית בליווי בית הדין. האשה הסכימה מיד, אך הבעל סרב בתוקף.
דיון והכרעה
כאמור, הבעל טען כי בעקבות סירובו לבטל את תביעת המשמורת הוגשו כנגדו תלונות על אלימות. אמנם הרואה יראה כי תלונות האשה קדמו לתביעת המשמורת שהרי כבר בתאריך 9.9.06 הוגשה תלונה על אלימות הבעל, ובקשת הבעל למשמורת הוגשה רק לאחר מכן בתאריך 16.10.06.
הן אמת כי בתאריך 24.10.06 האשה התלוננה שוב במשטרה, אך אין לקבל את טענת הבעל כי תלונה זו באה בעקבות בקשתו למשמורת, שהרי כאמור האשה התלוננה על מעשיו כבר קודם לכן בתאריך 9.9.06 - ואדרבה נראה כי בקשתו למשמורת היא מחמת תלונות האשה שקדמו לתביעתו.
אמור מעתה כי טענת המבקש כי תלונות האשה כנגדו היו רק בעקבות סירובו לבטל את תביעת המשמורת דינה להידחות, שהרי כאמור תביעות האשה בגין האלימות קדמו לתביעות המשמורת, ובפרט שהבעל הודה כי איים לרצוח את האשה ולחטוף את הילד, והדבר מלמד על דפוס התנהגותו הכללית של הבעל שהייתה מלווה באלימות, ולאשה לא נותר אלא להגן על עצמה באמצעות השלטונות.
והנה הבעל טען כי אשתו הייתה מקללת אותו ואת הוריו, ונמצא לדבריו כי האשה בכלל עוברת על דת יהודית המפסדת כתובתה, וכמבואר בשולחן ערוך (סימן קטו סעיף ד), זה לשונו:
איזו היא דת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית... או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה.
ונמצא לכאורה, שאף בנדון דידן בו הייתה מקללת את יולדיו מפסדת כתובתה. אמנם יש לדחות שהרי האשה הכחישה את טענותיו (סעיף 33 לסיכומים) ולדבריה הייתה מהנעלבין ואינן עולבין וזכאית היא לכתובתה. ואף לטענת הבעל שהאשה הייתה מהשומעים חרפתן וה'ינן משיבין, אכתי יש לדחות טענתו שאין האשה בכלל מקללת יולדיו המפסדת כתובתה, דהיינו דווקא כאשר התרה בה בפני עדים וכמבואר שם, מה שאין כן הכא שאין כלל עדים לטענת הבעל, ואף לא התרה בה בפני עדים.
זאת ועוד, מאחר שהקללות שבין הצדדים היו הדדיות, וכמבואר בפרוטוקול (שורות 92-99 לפרוטוקול מיום כ"ח באייר תשע"א (1.6.2011)), אם כן אין זה בכלל מקללת בעלה הנזכר דהיינו דווקא שמקללתו ללא כל סיבה מה שאין כן כאשר הקללה ניתנה כתגובה, אין זה דבר שהיה בקל'ל.
וכן יש ללמוד מדברי הרמ"א (סימן קנד סעיף ג) שכתב ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה ע"ש. משמע דווקא כאשר היא פתחה בקללה תחילה תצא ללא כתובה, אבל אם הקללה באה כתגובה לקללת בעלה אין זה בכלל 'מקללתו חנם' ואינה מפסדת כתובתה. (וכיוצא בזה מבואר שם ברמ"א גופיה לגבי בעל המכה לאשתו כתוצאה מהתגרותה בו ע"ש).
ובמש'ים חפשי בספרי רבותינו מצאתי בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן מח, פרק ה אות יח) שדקדק כן מדברי הרמ"א שדווקא המקללת בחנם מפסדת כתובתה מה שאין כן בקללה שניתנה כתגובה וכמבואר. ועוד בה, דבעינן עדים והתראה בשעת הקללה ואפילו בכהאי גוונא כתב הפתחי תשובה (סימן קטו סק"י) בשם הגאון החסיד מבריסק, דבעינן שתקלל בשם ע"ש. ובנדון דידן לא היה כל זה.
ושם ציין גם לשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג סימן קמה) שכתב, דבזמן הזה קשה לדון להוציא אשה המקללת את יולדיו, והוי כעין דברי תרומת הדשן (סימן סח)דהאידנא שרובם פרוצים בנדרים צריך דקדוק היטב אם לגרש אשה בלא כתובה בשביל שעוברת על נדרים ע"ש. ולמד מזה הציץ אליעזר שם, לגבי אשה המקללת דהוי דבר שפרוצים בו רבים יותר מנדרים, ולכך בעינן שיתרו בה על פי בית דין שתצא ללא כתובה.