דודינה נ' תיאטרון גשר עמותה ואח'

פסק דין

כללי

בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. התובעת, ילידת 1964, היא שחקנית תיאטרון והועסקה כעובדת הנתבעת 1 (להלן גם: "הנתבעת"), אשר הייתה מבוטחת במועדים הרלוונטיים בביטוח אחריות על ידי הנתבעת 2. ביום 12.2.05 השתתפה התובעת כשחקנית בתפקיד הראשי במחזה "מדיאה" מאת אוריפידס, אשר הועלה על ידי הנתבעת. במהלך ההצגה נפלה התובעת מהבמה ונגרמו לה נזקי גוף. התובעת טוענת כי התאונה ארעה בשל התרשלות הנתבעת. הצדדים חלוקים הן בנושא החבות והן בנושא הנזק. בתיק נשמעו ראיות.

החבות

הראיות

לצורך הבנת נסיבות הארוע וטענות הצדדים יש לתאר, תחילה, את תפאורת ההצגה, כפי שנבחרה והוקמה על ידי הנתבעת. זירת ההתרחשויות היא שפת בריכת שחיה פרטית בוילה מודרנית. לצורך כך, נבנתה על במת התיאטרון, אשר גובהה כ- 70 ס"מ, בריכת שחיה מרובעת בעומק של כ- 40 ס"מ, אשר הייתה מוקפת, בכל ארבעה צדדיה, במעין "פודיום", בגובה של כ- 45 ס"מ וברוחב של כ 120 ס"מ. הבריכה הייתה מלאה במים והפודיום שימש כשפת הבריכה. המידות האמורות צוינו על ידי הנתבעת ולא נסתרו על ידי התובעת. הפודיום נבנה באופן אלכסוני ולא הייתה חפיפה מלאה בינו ובין הבמה. חלקו האחד של הפודיום, בצדו השמאלי, חרג מהבמה לכוון הקהל, כך שגובהו מעל רצפת האולם באזור זה היה כ – 115 ס"מ, ללא במה מתחתיו, כאמור. הפודיום ובריכת המים הוו, למעשה, את הבמה עליה התנהלה ההצגה ושחקני ההצגה נעו במהלך ההצגה על גבי הפודיום ועשו שימוש, באופנים שונים, גם בבריכת המים עצמה.

התובעת מציינת בתצהירה כי "במהלך ההצגה, לאחר השימוש בבריכת המים, בעת שפסעתי על שפת הבריכה לעבר הבמה ברגליים יחפות – החלקתי, נפלתי ונחבלתי בקרסול רגלי הימנית...שפת הבריכה עליה החלקתי תוך כדי ההצגה הייתה רטובה וחלקה כאמור ולא היה מותקן בה שום אמצעי למניעת החלקה...לאחר ובעקבות התאונה תוקן המפגע והותקנו אמצעי בטיחות. זאת ועוד: שפת הבריכה והחלק של שפת הבריכה שממנו החלקתי היו מוצבים בגובה רב מעל רצפת הבמה ובמקרה של נפילה, כפי שקרה בתאונה שלי, לא הייתה שום הגנה מפני נפילה מגובה זה".

התובעת הגישה את קלטת המחזה, שצולמה באחת ההצגות שהתקיימו לפני התאונה. היא ציינה מתי היה רגע התאונה בהתייחס להצגה: "אחרי דקה 39 או 40, המונולוג התחיל, זה המונולוג המרכזי, אמצע ההצגה – המונולוג עצמו הוא הכי טראגי, זה כשמדיאה מודיעה שהיא הולכת להרוג את הילדים שלה. לא עמדתי במקום אחד, אני זזתי ודיברתי תוך כדי. הקלטת היא מהצגה 4, אני נפלתי במהלך ההצגה השישית, בדקה ה – 40 לערך. לפני הנפילה הייתי רטובה לגמרי" (עמ' 23-24). היא נשאלה אם לאחר המונולוג הייתה צריכה ללכת לקצה האחר של הפודיום, לימינה, והשיבה: "זה נכון, לא הספקתי לעשות את זה כי נפלתי, לא הגעתי למקום בו הייתי צריכה לפנות. יצאתי מהבריכה, עוד המשכתי לשחק, הייתי צריכה ללכת ימינה לאורך שפת הבריכה...המשכתי להגיד את הטקסט, עוד הייתי חייבת להישאר פה ולהגיד מספר משפטים, ורק אחרי משפט מסוים הייתי צריכה לפנות ימינה. לא הספקתי לפנות, כוונתי להגיד משפט מסוים שלפי הוראות הבימוי אני אמורה לפנות בו, עליתי מהמים, אני לא מדברת במקום אחד, אני ממשיכה לדבר תוך כדי תנועה, ואז כשמגיע משפט מסוים אני פונה ימינה, תוך כדי תנועה התקדמתי ונפלתי...החלקתי. הרוחב לא היה כל כך גדול, והיה רטוב" (עמ' 24). "זה הניסיון הראשון והאחרון שלי לשחק על במה כל כך צרה. אף אחד אף פעם לא משחק על קצה הבמה, צרה וגבוהה ותמיד יש פנסים ומקרופונים". היא נשאלה מדוע נפלה והשיבה: "מכל מיני סיבות: הבמה צרה, רטובה, החלקתי כי הסתבכתי עם השמלה, וגם הייתי במונולוג דרמטי, וזה דבר אחרון לחשוב על הבטיחות של הבמה, כשיש קהל של 900 איש. אני חייבת להיות הכי במצב. אני מחויבת לקהל". היא נשאלה מדוע לא ציינה את נושא השמלה בתצהירה והשיבה: "אני לא יודעת. כי היו שם כל כך הרבה דברים ברורים לא בטוחים שלא חשבתי על זה. בחזרות כשהסתבכתי עם השמלה הייתי שואלת את הבמאית, ואמרתי שהיא ארוכה מדי, לנה אמרה שזה נראה יפה מהאולם ואומנותית זה יפה שאני מסתבכת עם השמלה, לנה ראתה שאני מסתבכת עם השמלה". היא נשאלה אם נציג הנתבעת הלך עמה ושאל מה ניתן לשפר כדי שתרגיש נוח יותר והשיבה: "זה נכון לאחר הנפילה, לא לפני כן". באשר לגובה הפודיום ציינה: "אני לא יודעת במדויק את גובה הפודיום. הבמה היא בערך בגובה של דוכן בית המשפט ומעל זה היה הפודיום. בהצגה הזו הקהל במיוחד ישב יותר לאחור, כי על הבמה היה הפודיום, והיה חור מתחת לבמה ואפילו יותר גבוה. אני אחראית על התפקיד שלי, לא על הבטיחות. אני בדרך כלל סומכת על אנשים מקצועיים סביבי" (עמ' 25). ניתן היה למנוע התאונה: "לעשות במה בטוחה. לא כל במה בטוחה. אני משך החזרות אמרתי לא פעם ולא פעמיים שהבמה צרה מדי, חלקה מדי, רטובה מדי. הרבה פעמים בחזרות נפלתי. בבמה גדולה זה לא היה קורה. אפילו אם נופלים, נופלים על הבמה ולא מעבר לבמה. ואם כבר הבמה צרה אז צריך למטה לשים מזרון או משהו, להגן מנפילה...אני התלוננתי על החלקה. בחזרות ברגע זה בתמונה הייתי כל הזמן מחליקה ונופלת, היו הרבה סצינות סוערות, והתלוננתי. גם בפני לנה וגם בפני נחשון וגולדין" (עמ' 26).

התובעת העידה מטעמה עוד שלוש עדות שהשתתפו כשחקניות משנה בהצגה והיו עדות לארוע: הגב' מיכל לוי, הגב' שירי גדני והגב' מיכל ויינברג. יצוין כי עדות אלו סירבו לתת תצהיר והעידו ללא תצהיר.

הגב' מיכל לוי ציינה כי "שפת הבריכה הייתה שטח המשחק שלנו...הבמה הייתה לא נוחה ומסוכנת קצת. אני יכולה להגיד שגם אני החלקתי על הבמה הזו מספר פעמים. הייתי שחקנית צעירה ומבוהלת בתיאטרון. המחשבה שלי הייתה שאם החלקתי עלי להיזהר. זה גם לא משהו שהם לא ראו. הם ראו. השמלה של דודינה הייתה נרטבת במים והיו נוצרות שלוליות מים כאלה על הבמה. גם כשנגבנו את זה, עדיין נשאר חלק, ותוך כדי ההצגה, היה צריך להתנהל בזהירות" (עמ' 9-10). "לא זכור לי שהיו איזשהם אמצעי בטיחות. אם היו, אז הם לא עבדו, כי אנחנו החלקנו...הבמה הייתה חלקה ורטובה. חלק מהשחקנים נכנסו ויצאו מהבריכה, מה שעשה את זה שהפודיום היה רטוב והיה גם צר מאד...אני הייתי בארוע של התובעת, ראיתי את ההחלקה, אני גם הרמתי אותה. זה קרה מאד מהר, היא יצאה מהבריכה, ופתאום נעלמה מהפודיום, נפלה אל תוך האולם. אני לא יודעת מה הגובה, זה היה גבוה. היא עשתה את המונולוג שלה, יש לה מונולוג רציני, והיא נפלה, כשאני ירדתי להרים אותה היא עוד אמרה את הטקסט ולא הבינה מה קרה, היא גם שאלה אותי מה קרה? מונולוג רציני, כוונתי מונולוג שהיא הייתה מאד נסערת ומאד מרוגשת, זה חלק מההצגה" (עמ' 10). באשר לשאלה אם התובעת הייתה אמורה לפנות לכוון אחר ועשתה צעד מיותר השיבה: "אני לא זוכרת איפה היא הייתה אמורה לעמוד במונולוג, אבל כשחקנית אני יכולה להגיד לך שלקחת צעד לפה או לשם, זה לגיטימי. אני לא יודעת מה היו הוראות הבימוי, במיוחד מונולוג כזה, גם במאי מקווה שתהיה תנועה ושינויים בהתאם מה שקורה לשחקן באותו רגע" (עמ' 11). "אני לא ידעתי לאן היא צריכה ללכת. בחזרות דברים משתנים, פעם מנסים מכאן פעם משם, גם אחרי שההצגה יוצאת משנים דברים. אני לא זוכרת את המקום המדויק שהיא הייתה אמורה לעמוד" (עמ' 12). היא נשאלה לגבי אמצעים נגד החלקה והשיבה: "לא זכור לי דבר כזה. אני יודעת שהבמה הייתה מחליקה, אני עצמי החלקתי שם. לא התלוננתי על זה. ראו שזה מחליק. אני לא יודעת אם מישהו אחר התלונן. לדעתי עוד אנשים החליקו, אבל אני לא רוצה לדבר בשם אף אחד...אני החלקתי...אני יכולה לומר שלנה ראתה שמחליק, היא גם אפילו ביקשה מאיתנו להיזהר...אני יכולה להגיד שעמדתי על הבמה הזו והחלקתי. אם הם שמו משהו – זה לא עבד". היא החליקה "בכל מיני מקומות על הפודיום. שיחקנו רק על הפודיום. אני לא הייתי יחפה" (עמ' 12)."הייתי שחקנית צעירה ומבוהלת, לא הייתי מעזה להתלונן גם אם הייתי שוברת שתי רגליים. זה היה הלך הרוח שלי, המחשבה שלי, שאני צריכה להגיד תודה שנתנו לי לנשום את האויר שהם נושמים". באשר לנפילת התובעת: "אני עמדתי מאחריה, מהעבר השני של הבמה, ופתאום היא פשוט נעלמה. בשניה הראשונה לא הבנו מה קרה. אם היא לקחה צעד מיותר או החליקה, אני לא יכולה לומר, לא ראיתי את זה, ראיתי אותה נעלמת" (עמ' 13).

הגב' שירי גדני ציינה בעדותה כי "הייתה סצינה שאנו יוצאות מאחורה, בבמה הייתה בריכה באמצע, מסביב במה מאד מאד צרה מסביב לבריכה, דודינה יוצאת מהבריכה תוך כדי מונולוג. אני זוכרת שהיא יוצאת רטובה עם שמלה נורא נורא ארוכה. וכמובן שכשהיא יצאה מהמים השמלה הייתה עוד יותר ארוכה והיא נפלה קדימה. הבמה הייתה יחסית גבוהה. רצנו, אספנו אותה. היא נפלה קדימה לתוך האולם". הפודיום מעל הבמה היה "יותר גבוה מדוכן ביהמ"ש...זה היה גבוה". באשר לאמצעי בטיחות כנגד החלקה ציינה: "אני לא זוכרת אמצעי בטיחות לפני כן. אני זוכרת במה חלקה, גם בזמן החזרות כולנו החלקנו שם. היה המון מים, הייתה בריכה באמצע והחלקנו מלא, היו המון השפרצות והתזות כבר מתחילת ההצגה. כמובן שדודינה יוצאת מהמים מחליקים מאד. לא הבנו. כל הזמן ציפינו למשהו, כל הזמן היינו מחליקות ומתלוננות על זה. אני לא זוכרת אם בהתחלה או בהמשך הכנסנו סמרטוטים. אני לא זוכרת שהיה משהו שעצר בין הבמה לאולם". לאחר כחצי שנה, עם חידוש ההצגה "אני זוכרת שכן היה שינוי. אני לא זוכרת אם שמו מזרן או לא, וכן היה חומר ששמו על הבמה, אני לא זוכרת איך החומר נראה, אבל כן היה משהו שבלם" (עמ' 14). "איך שחזרנו היה את החומר". ברגע הנפילה: "היה הייתה מאד בתוך המצב, מה שתמיד היה כל ערב, זה היה תוך כדי מונולוג, כשהיא בתוך הבריכה, אני לא זוכרת בדיוק איזה מונולוג ספציפי, אני זוכרת שמשהו בתוך הבריכה, בתוך המים, ואז היא יוצאת מהבריכה, בתוך מצב, והיא התקדמה קדימה, אבל אני לא זוכרת אם עשתה צעד לא נכון ופשוט נפלה, אנחנו היינו מאחורה". היא עצמה גם החליקה: "היה המון לחץ, היינו צריכות לרוץ שם מלא, בגלל שהיה מאד מחליק, ומלחץ אני זוכרת סצינה שהיינו צריכות לסדר מהר כדי לעבור לסצינה הבאה, והחלקנו, גליץ' כזה". היא נשאלה אם התלוננה בפני הבמאית לגבי מצב הבמה והשיבה: "דיברנו בינינו, אני לא זוכרת אם אמרנו ללנה הבמאית או לא, היינו מאד צעירות, במיוחד אני ומיכל...לא הייתי במצב של להציב אולטימטום...אני בטוחה שהיא ראתה. היינו מאד צעירות ולא במצב להגיד משהו. אני יודעת שגם דודינה התלוננה, זה היה ברוסית, אבל אני מתארת לעצמי שכשמחליקים מתלוננים. כשבן אדם מחליק והוא אומר משהו, אני מתארת לעצמי שעל זה הוא מדבר, אני לא זוכרת בדיוק איך היא נפלה, כולנו התלוננו" (עמ' 15). באשר לרוחב הפודיום ציינה כי אינה זוכרת מידות מדויקות, "אני זוכרת רק את התחושות שהיו לי" (עמ' 16). באשר לנפילה, היא אינה יכולה לומר אם מדובר בהחלקה: "לא הסתכלתי על הרגליים שלה. זה היה מאד מהיר". לאחר שההצגה חזרה היה שינוי באמצעים נגד החלקה: "אני לא זוכרת איך זה נראה, אני זוכרת שהיה משהו שבלם את ההחלקות...אני כן יודעת שהיה שינוי, אני לא מבינה בסוג החומר" (עמ' 17).

הגב' מיכל ויינברג ציינה בעדותה כי "אנחנו שיחקנו על הפודיום, מסביב לבריכה...זה היה שטח צר, היינו צריכים להיות זהירים על זה". באשר לאמצעי הזהירות: "אין גדרות, זאת הבמה. אני לא יודעת ממה הייתה עשויה הרצפה. אפשר היה להחליק על הרצפה כי לפעמים היו מים, כי היו כוסות מים, יש מגש עם כוסות שהיינו מגישים מים, אם היה נשפך מים על הבמה היינו מחליקים.אני החלקתי בעצמי, היו לנו שמלות ארוכות. ניסו לעשות את זה בטוח אבל זה לא היה מדהים". באשר לרגע הנפילה: "התובעת הייתה בבריכה...היה לה מונולוג, זה שניה של רגע דרמטי, ואז היא יוצאת מהמים עם שמלה ארוכה, וזה מפחיד, והיא מדברת - ובאמצע הרפליקה נפלה לבור, הייתה ופתאום נעלמה...והקהל חשב שזה חלק מההצגה, ואז רצנו למטה להרים אותה, לא הבנו מה קרה. ואז הבנו שהיא פצועה" (עמ' 19). לאחר כחצי שנה, עם חידוש ההצגה: "הוסיפו מן פסים כאלה על הבמה, משהו שלא היה, משהו מונע החלקה...היה שינוי בטקסטורה של הרצפה, של שטח המשחק שלנו. זה אמור היה למנוע החלקה...אני לא יודעת איך ניסו קודם למנוע...היינו מודעים לזה שהמקום מחליק, כי יש בריכה באמצע והמקום מסוכן, וצריך לעשות את זה בטוח. אני החלקתי על הטוסיק פעם אחת באמצע הצגה. יש קטע בהצגה שנשפכים מים על הרצפה והיינו צריכים לנקות עם סמרטוט, כחלק מההצגה...אני אישית החלקתי בזמן הצגה וגם בחזרות. החלקתי על הפודיום, לא למטה, עשיתי סקי על הפודיום. זה לא היה הכי בטוח...ברגע שיש כזו תהום מתחת לבמה, ושחקן נכנס למים וצריך להיות זהירים...סטיה קטנה ימינה לא אמורה לגרום לזה...זה היה שטח צר. לא היה טווח בטיחות. והייתה נפילה מאד חזקה"(עמ' 20). הוצג לעדה תמליל שיחה טלפונית מיום 2.9.09 עם חוקר מטעם הנתבעת. בתמליל נרשם, מפיה, כך: "היא נכנסת למים, היא השמלה שלה רטובה...אז היא מתרוממת והיא אמורה ללכת ימינה...ימינה קדימה, כי זה הולך באלכסון...במקום ללכת ימינה קדימה, היא הלכה קדימה קדימה...צעד...היא הלכה בריק במקום על הבמה...היא הלכה בכל הכוח כאילו לתוך הריק... דרכה באויר עם כל הכוח ואז אנחנו ראינו אותה פשוט נעלמת מול העיניים כזה...זה היה קצת מפחיד, זה היה כאילו מסוכן...הבמה היא לא רחבה מאד...מה שמסביב לבריכה, הוא לא רחב... הבמה רטובה, היא הייתה רטובה...היא יצאה עם השמלה רטובה...זה קטלני...". העדה הסבירה בעדותה: "היא נפלה קדימה, נעלמה. עשתה צעד וחצי ונפלה...הזוית הייתה מאד קטנה, לא היה מרחק. צעד קטן גרם לזה שבמקום שתהיה על הרצפה, נפלה. זה לא שפתאום היה הלכה לכוון שהיא לא הייתה אמורה להיות. מה שאני ראיתי, זה שהיא יצאה מהבריכה, והייתה צריכה ללכת צפון מזרח בזוית והגוף סטה קדימה והיא נפלה למטה. הייתה סטיה מאד קטנה, היה טווח בטיחות מאד קטן, והיא נפלה מיד ונעלמה באמצע משפט. היא יצאה מהמים, היא הלכה צעד אחד בכיוון שהייתה צריכה ללכת, בצעד השני היא נפלה..." (עמ' 21). לגבי תלונות באשר להחלקה: "אני רק זוכרת שפעם אמרתי למנהלת הצגה שהנעליים שלי מחליקות ושמו לי חומר על הנעליים, שמה היה טניה, שמים חומר לשחקנים על הנעליים, שמים סוליה המונעת החלקה...התובעת הייתה יחפה...בזמן החזרות שמו לי חומר על הנעליים, היה יותר טוב אבל בכל זאת בהצגה החלקתי, כי יש מים על הבמה...אני אומרת שמתכון עם שמלות ארוכות ומים ובמה צרה, זה מסוכן, ואנחנו כן חששנו וזה היה מפחיד, ההצגה דרמטית וזה היה מפחיד...היא עשתה צעד ונפלה, ונפלה בצורה איומה...אני לא יכולה להגיד אם החליקה או לא, אני יכולה להגיד שהיא נפלה. השמלה הייתה ארוכה ורטובה והיא החליקה על השמלה. הייתה לה שמלה שחורה ארוכה ורטובה, וברגע שהשמלה נרטבת הבד נמתח למטה...השמלה הייתה רטובה והשאירה מים על הבמה" (עמ' 22-23).

הגב' ילנה קריינדלין, מנכ"ל הנתבעת, ומי ששימשה כבמאית ההצגה, העידה מטעם הנתבעות. בתצהירה ציינה כי "במהלך המחזה וככל שהעלילה מתפתחת, מאבדת הגיבורה את שפיות דעתה – מה שמחייב את התובעת כשחקנית תיאטרון למחוות דרמטיות ומוגזמות מאד". היא ציינה כי הייתה עדה לתאונה: "התאונה ארעה בשלב בו התובעת הייתה יוצאת מהבריכה והייתה אמורה ללכת על דופן הבריכה, שרוחבו היה כמטר ועשרים, עד לקדמת הפודיום, לפני הקהל, שם היה עליה לשאת מונולוג, התובעת פנתה לפתע שמאלה לכוון הקהל, עשתה צעד מיותר ונפלה מהבמה, אל האולם. אני הייתי באותה העת בגלריה...ואני זוכרת בבירור שכעסתי כשראיתי את התובעת משנה את ה"מיזנסצנה" אותה ביימתי ואשר עליה עבדנו בחזרות ובהופעות עד ערב התאונה, אולם מיד ראיתי את נפילת התובעת. אני ירדתי אליה מיד אולם עד שהגעתי אליה היא כבר נלקחה מהמקום על ידי שלוש שחקניות מצוות ההצגה. אני עליתי על הבמה, התנצלתי בפני הקהל וההצגה הופסקה כמובן. אני מבקשת לציין כי התובעת לא החליקה כטענתה, אלא פשוט פנתה למקום אחר מזה שבו היה עליה לעמוד ולשאת את המונולוג שלה, עשתה צעד מיותר ונפלה מהבמה. אשר לפסים נגד החלקה – אני דרשתי מהצוות הטכני, של התיאטרון, כבר בשלב החזרות, ומשעה שהתחלנו לעבוד עם מים, כי ישימו בכל השטח מסביב הבריכה ובתוך הבריכה, חומר מיוחד נגד החלקה (דבק קרמי אשר כאשר הוא מתייבש הופך להיות מחוספס כמו נייר זכוכית) ובנוסף, מסביב לבריכה ובבריכה עצמה, היו מודבקים פסי פלסטיק מיוחדים נגד החלקה. אני כמובן בדקתי שכך נעשה. יתר על כן, בדיקתי הנזכרת לעיל נעשתה ביחד עם התובעת, שהעירה את מה שנראה לה כי יש לעשות, או לשפר".

בחקירתה ציינה כי "הבמה זה מקום לא נוח באופן כללי...אני ממש לא מסכימה שהבמה הייתה מסוכנת במיוחד שונה מהצגות אחרות". לעניין ההחלקות על הבמה: "מהיום הראשון של החזרות אנו הקפדנו בעניין זה...על פי בקשות השחקנים טיפלנו בבטיחות הבמה ולאט לאט התלונות עברו...הן התלוננו בהתחלה ואז טיפלנו בבמה ואז כל התלונות נשארו מאחור...אחרי שטיפלנו איש לא התלונן...אין פה שום דבר יוצא מן הכלל, מדובר בטעות אנוש של התובעת" (עמ' 30-31). "גם בהתחלה שמנו פסים. מהחזרה הראשונה שמנו פסים ואחר כך החלפנו אותם כי זה נמחק. כל פעם אחרי כמה הצגות זה נמחק מהמים והליכות...איש לא החליק בחזרות" (עמ' 32). היא נשאלה על תכניות העבודה של ההצגה והשיבה: "אם זה היה קורה ככה שנה אחרי המקרה, אז יכול להיות שזה היה, יכול להיות שזה גם קיים, אגב, אף אחד לא ביקש ממני...יש לנו תכניות עבודה" (עמ' 35) ואישרה כי התכניות כוללות גם את התפאורה (עמ' 36). לגבי הארוע ציינה: "היא כנראה עצמה את העיניים והלכה קדימה במקום...היא הלכה קדימה במקום ללכת אחורה" (עמ' 39). לגבי פסי ההחלקה ציינה: "אני לקחתי את יבגניה דודינה כי היא פחדה והיא אמרה שזה יכול להיות מחליק. לקחתי אותה ביד, יחד עם האנשים הטכניים, אנחנו עברנו בכל התפאורה, ושמנו פסי החלקה איפה שהיא ביקשה...בהתחלה, ברגע ששמנו מים...בתחילת החזרות...הלכנו יד ביד, עברנו את כל המקומות המסוכנים, ושמנו את הפסי החלקה" (עמ' 40). היא התבקשה לתאר את הפסים כנגד החלקה והשיבה כי היו "בצבע של הפודיום...הוא היה משופשף...מחוספס". הפסים אינם נראים לעין כי "לא צריכים לראות את זה, כי הוא בכוונה בצבע של הפודיום" (עמ' 41) "כשאתה עולה על הבמה – אתה כן רואה אותם" (עמ' 42). היא אישרה שחלק מהפודיום חרג מהבמה (עמ' 44). עוד אישרה כי אכן קיימת אפשרות ששחקן יטעה ונשאלה מדוע לא נעשה שימוש באמצעי כלשהו נגד נפילה והשיבה כי אין הדבר מקובל: "אין דבר כזה" (עמ' 46-47). באשר לסיכון מוגבר להחלקה בשל מים על הבמה השיבה: "זה לא רלוונטי...כי ברגע שיש מדרגות – יש יותר סיכוי שהשחקן יפול מהבמה מאשר כשאין מדרגות. וברגע שיש שיפוע – יש יותר סיכוי שהשחקן יחליק מאשר כשאין שיפוע. ויש עליה בכל במה וירידה בכל במה ומדרגות ולפעמים יש מים. אגב ב 50% לצערי הרב של ההצגות יש מים על הבמה. זה מקובל...והשחקן יכול ליפול...קורות תאונות בתיאטרון, השחקנים נופלים, שוברים רגליים...זה בכלל סימן של הצלחה, שתדעו לכם...ברגע ששחקן בוחר במקצוע של שחקן והוא צריך לעלות על הבמה, והבמה היא בגובה ועל הבמה יש תפאורות ועל הבמה יש חושך – זה חלק מהמקצוע. הוא יכול לפול" (עמ' 48). "בגובה של 115 אנחנו לא צריכים לשים מעקה" (עמ' 49). שלוש העדות שהעידו מטעם התובעת "לא ראו מה קרה, כי הן עמדו מאחורי הגב של יבגניה...ואני ישבתי באולם וראיתי את זה מקדימה". באותה תקופה הנתבעת לא העסיקה יועץ בטיחות (עמ' 50). לגבי השחקניות שהתלוננו על החלקה ציינה: "אפילו כדי שזה לא יקרה אני בתור בימאית ביימתי איזה סצינות שינקו את זה עם הסמרטוט" (עמ' 51). היא ישבה בעת הארוע בגלריה, במרחק שש שורות מהבמה. היא אישרה שהשמלה שלבשה התובעת הייתה ארוכה עד הרצפה (עמ' 52), ונרטבה מהמים (עמ' 53). עוד אישרה כי הייתה ערה לסיכון של החלקה. היא נשאלה כיצד הצליחה לראות שהתובעת נפלה ולא החליקה, אם השמלה הארוכה הסתירה את רגליה של התובעת והשיבה: "אני ראיתי". היא ציינה כי היא כעסה על התובעת שהלכה קדימה במקום הצידה: "בגלל שאני כעסתי על ג'ניה הרבה פעמים בקשר לדברים האלה, אז אני אפילו זכרתי את זה" (עמ' 54). היא ציינה כי לפני ההצגה הראשונה התובעת "אמרה שהיא דואגת ומפחדת והיא מבקשת לשמור עליה ולשים פסים פה או פה וזה בוצע, אני בדקתי את זה. אני הלכתי יחפה על הפודיום כדי לבדוק". הפסים היו אמצעי הזהירות היחיד שננקט "חוץ מזה שאנחנו ניקינו את זה". היא חזרה וציינה כי התובעת במקרה הנדון לא החליקה. "נכון שהייתה סכנה להחלקה. זה לא במקרה הזה" (עמ' 55). לאחר התאונה הונחו שוב פסים נגד החלקה "אנחנו החלפנו את זה כל פעם". היא נשאלה מדוע לא נלקחה בחשבון האפשרות ששחקן יכול לטעות ולא נמנעה סכנת נפילה והשיבה: "בגלל זה יש כל כך הרבה מקרים בהסטוריה של תיאטרון עולמי ששחקנים נופלים מהבמה" (עמ' 56). "לעמוד על הבמה זה לא כמו לעמוד על הרצפה. זה יותר מסוכן כי זה בגובה...קורה בתיאטרון שקורים דברים, שנופלים מהבמה" (עמ' 57).

מטעם הנתבעות העיד גם מר משה נחשון, מנהל התפעול וההפקות של הנתבעת במועד הארוע, כיום סמנכ"ל התפעול שלה. בתצהירו ציין, כי את התפאורה להצגה עיצב מר מישה קרמקו. "לצורך המחזה נבנתה על הבימה הקבועה בתאטרון, כחלק מן התפאורה, בריכת מים בעומק של כ – 40 ס"מ, שהייתה מוקפת "פודיום" בגובה של כ – 45 ס"מ ברוחב של כמטר ועשרים, אשר הקיף את הבריכה. פינת הפודיום "חרגה" מן הבמה אל עבר פינת האולם. מיד כשהחלנו החזרות על במת התאטרון, תוך שימוש במים, הודבקו על דפנות הבריכה ובתוכה פסים ייעודים למניעת החלקה. פסים אלו הודבקו על ידי עובד התיאטורן, מר אלכסנדר (סשה) גולדין, העובד תחת פיקוחי. על פי בקשת פרקליטי פניתי אל חשב התיאטרון על מנת שינסה לאתר את החשבוניות ששילמנו עבור פסי ההדבקה הנ"ל. חשב התיאטרון השיב לי כי יקשה עליו לאתר חשבוניות מלפני כשש וחצי שנים והמליץ לי לפנות אל החנות ממנה רכשנו פסים אלה (ספק ראשי של התיאטרון). אני אעשה כך ואם אשיג את החשבוניות הנ"ל (או תעודות משלוח) – אגיש אותן לבית המשפט...את התאונה נשוא כתב התביעה לא ראיתי משום שלא נכחתי במקום. לאחר התאונה (איני יכול לזכור תאריך) הגיעו נציגי משרד העבודה ובדקו, ביחד איתי, את הבמה והתפאורה (אשר כבר הייתה מפורקת)...אני לא שמעתי מאז דבר ממשרד העבודה...משחודשה ההצגה, לאחר החלמתה של התובעת – לא שונה דבר בתפאורה".

בחקירתו ציין, בתשובה לשאלה אם היו אמצעים נגד החלקה עובר לתאונה, כי "היו אמצעי בטיחות, שמנו פסים נגד החלקה ודבק של קרמיקה שהוא גם מונע החלקה...איך ששמנו את המים. ברגע ששמנו את המים בבריכה – הייתה בקשה של הבמאית...ושל דודינה, עשינו את זה באותו רגע...ברגע שהתחילו החזרות – באותו רגע זה כבר נעשה. התחילו כל הפעולות של הפסי החלקה והכל...איך שהתחילו, הכניסו את המים, הייתה תלונה של דודינה, הייתה תלונה של הבמאית. באותו רגע טיפלנו בזה, בזמן ההצגות כבר לא זוכר שום תלונה כזאת" (עמ' 60). תפקידו כמפיק ההצגה הסתיים עם סיום החזרות ותחילת העלאת ההצגה, שאז הגורם האחראי הוא מנהלת ההצגה, טניה (עמ' 61-62). באותה העת לא היה גורם שהיה אחראי על הבטיחות בתיאטרון (עמ' 63). באשר לתכניות התפאורה ציין כי הן "נמצאות" ולא הובאו כי לא התבקש להביאן (עמ' 64). "יש לי תכניות של ההצגה עם כולן". בתכניות לא מצויים אמצעים נגד החלקה. (עמ' 65). למשרד העבודה הוא הראה את התכניות (עמ' 67). הוא אינו יודע אם הנתבעת הגישה הודעה למשרד העבודה על התאונה (עמ' 69). הפסים כנגד החלקה נרכשו ב"הום סנטר" בצבע "או שחור או לבן" (עמ' 70). הפודיום היה בצבע אפור. על מנת שהפסים נגד החלקה לא יראו "שמו את החומר של הדבק נגד קרמיקה...השתמשנו גם בחומר נגד קרמיקה שאתה יכול להכניס בו צבע אפור". רוחב הפסים "אולי 5 סנטימטר, וזה כמו קוצים כאלה" (עמ' 71). חשבונית הקניה לא נמצאה (עמ' 72). הם רכשו את פסי ההדבקה מספר פעמים: "ביומיים שלושה קנינו כל פעם אחד...פשוט היה מים...התחלנו בתוך הבריכה עצמה. בתוך המים עצמם...ואחרי זה בעצם בגלל שהבימאית בעצם עובדת והיא עושה כל פעם תמונה אחרת, היא מביימת כי זו פעם ראשונה שהיא בעצם עובדת עם תפאורה שלמה...אז יש כל מיני תנועות...אז תמיד אחרי החזרה היינו מבינים כאילו איפה היא נמצאת" (עמ' 73) "ויש עוד מקום, ואז עשינו גם שמה. אחרי שסיימנו את זה עשינו על כל השאר את הדבק כי כבר זה היה יותר קל. אבל כל פעם אחרי חזרה – דודינה הייתה באה ואומרת...אני מאד מפחדת". כשהחלו ההצגות הוא לא היה מעורב עוד. (עמ' 74). הוא אינו יודע איזה סוג של דבק קרמיקה הונח: "אני לא מבין בזה...היה לי בתקופה ההיא יועץ...יורי...בחור שהיה יועץ טכני...אני שאלתי אותו באותו זמן וזו הייתה המלצה שלו." (עמ' 77). "את הדבק קיבלנו מיורי...ערבבו אותו עם אפור...הוא היה בסופו של דבר אפור" (עמ' 78). הוא ציין כי בהתאם לחוק "פחות מ – 2 מטר אין לנו שום בעיה. כי אם לא, אז היינו צריכים לשים שם גם מעקה...מספיק שפנס בא לדודינה בזמן לא נכון וזה גם מסנוור אותה ויכול להפיל אותה" (עמ' 79). מידות הבמה, ללא הפודיום, הן 14 מטרים על 13 מטרים (עמ' 80). לשאלה מדוע לא הונח מזרן או אמצעי הגנה מנפילה השיב כי "מבחינת חוק לא הייתי מחוייב לזה", ומזרן לא ניתן היה לשים כי "אף אחד לא יתן לי לשים שום דבר כי זה בעצם מעבר חירום של אנשים. לא ייתנו לי" (עמ' 83).

מר אלכסנדר גולדין משמש כמנהל ייצור של הנתבעת. בתצהירו ציין כי תפקידו הוא, "בין היתר, להשגיח כי מפעל בניית התפאורה יבנה אותה על פי התכניות שנערכו על ידי מעצב התפאורה. בזמן התאונה הייתי אחראי על מפעל התאטרון המבצע תיקונים ושינויים ומתפעל את התפאורה. אני השתתפתי בהתקנת התפאורה להצגה "מדיאה". עוד טרם עליית ההצגה, עם תחילת החזרות על בימת התיאטרון, אני אישית דאגתי למריחת כל הפודיום והבריכה בחומר מונע החלקה (דבק קרמיקה אשר מתקשה והופל להיות כעין "נייר זכוכית". בנוסף, התקנתי פסים נוגדי החלקה על דופן הבריכה (שהייתה על הבמה) ובתוכה. פסים אלה הותקנו למניעת החלקת השחקנים...אשר תוך כדי ההצגה נכנסו ויצאו מן הבריכה כשהם יחפים כמובן. אני מבקש לציין כי לאחר ציפוי הפודיום בחומר מונע החלקה כאמור לעיל, אני הייתי נפגש עם התובעת בכל בוקר, טרם תחילת החזרות, ושאלתי אותה שוב ושוב אם היא צריכה משהו בנוסף לעצם מריחת המשטח והדבקת פסי ההחלקה הנ"ל, הלכתי ביחד עם התובעת על הבמה והיא הראתה לי כל מקום שלדעתה יש להוסיף פסים כאלה, או כל דבר אחר שכדאי לדעתה להוסיף (למשל, לסמן את קצה הפודיום בפס זוהר) ואני מלאתי אחר כל הוראותיה ובקשותיה. עשיתי זאת...על מנת שהיא תרגיש יותר בנוחות ובביטחון. התובעת הייתה נוכחת שעה שמרחתי את המקומות הרלוונטיים בחומר מונע החלקה (ומתאוננת כי "דוקר" לה בכפות הרגליים) והיא גם הייתה נוכחת כאשר הדבקתי חלק מפסי החלקה הנ"ל".

בחקירתו ציין כי "קיבלתי הנחייה מיד כשמלאנו מים...לשים פסי החלקה. לשים עיגון להחלקה" (עמ' 87). הוא לא ראה שחקנים מחליקים במשך החזרות, לאחר שהושמו פסי ההחלקה (עמ' 88). לשאלה באשר לחומר מונע החלקה על סוליות נעלי השחקנים השיב תחילה כי "אני אישית לא טיפלתי בזה, אבל אני יודע שעושים את זה". לאחר מכן אמר "אני יודע ששמו...שמעתי. ידעתי" (עמ' 89). בתכניות התפאורה לא היו אמצעים נגד החלקה (עמ' 92). הפסים נגד החלקה הונחו למיטב זכרונו "יומיים אחרי ששמנו את המים...בחזרות" (עמ' 96). הוא אישית הדביק את הפסים (עמ' 97). הפסים הונחו ברווח של כ – 25 – 40 ס"מ ביניהם (עמ' 98) "לפעמים יש, היו נקודות שהוספנו יותר...זה היה ריבועי, משהו כמו ריבועי, 25 על 25 שמתי...כמו רשת". את הפסים קנו ב"הום סנטר" (עמ' 99) "חלק אני זוכר שהביא לנו בן אדם עצמו ש...בנה את הבריכה...אנחנו קונים את זה מקופה קטנה". הפסים חודשו רק לאחר שבעה חודשים. צבע הפסים היה "חום טבעי כזה, כמו צבע עור...בבריכה היו שחורים...יש שני צבעים סך הכל" (עמ' 100). הפסים נצבעו בצבע "אפור. צבע של הפודיום" (עמ' 102). בנוסף לפסים נגד ההחלקה "במקום אחד שמנו חומר שמונע את ההחלקה...ליד העציצים". הוא אישר כי לאחר שהתובעת חזרה לשחק בהצגה, לאחר כשבעה חודשים, נעשו שוב חזרות (עמ' 103) וכן "טיפול של פודיום...בדקנו את כל פסי ההחלקה...צבענו את הפודיום" וכן הונח "ספוג מתחת לבמה" (עמ' 104). במקום הסמוך לעציצים הונח חומר נוסף למניעת החלקה "כי שם היה הרבה תנועה, הרבה תנועה של הרבה אנשים, חשבנו להוסיף...כי למרות ששמה היה גם פסים נגד החלקה...הוספנו" (עמ' 105).

מצפייה בקלטת ההצגה, אשר צולמה, כאמור, במהלך ההצגה הרביעית, כאשר התאונה הייתה במהלך ההצגה השישית, ניתן ללמוד מספר דברים. ראשית, מוטיב המים בהצגה הוא אכן דומיננטי. במהלך כל ההצגה נעשה שימוש שוטף במים. מים נשפכים וניתזים על רצפת הפודיום פעמים רבות ובהזדמנויות שונות: כבר בתמונת הפתיחה של ההצגה התובעת ושחקנים נוספים נכנסים לבריכה, שוהים בה ומתיזים מים על הפודיום; קיימות סצנות נוספות בהן התובעת טובלת גופה, או רגליה, בבריכה או מתיזה מים מהבריכה אל הפודיום; סירות הצעצוע שבבריכת השחייה מוצאות מהבריכה ומטפטפות על הפודיום; מזרן הבריכה אף הוא מוצא מהבריכה ומטפטף על הפודיום; מים, מתוך כוסות מים, נשפכים על הפודיום, כאשר בסצנה אחת אף מוטח מגש עם כוסות מים על ידי התובעת, בזעם, על רצפת הפודיום; אחת מהשחקניות משקה את הצמחייה שעל הפודיום עם צינור השקיה; דלתות הזכוכית של הכניסה לבריכה מנוקות באמצעות מים; בנות המקהלה מנקות מעת לעת את רצפת הפודיום עם מגב וסמרטוט. ההתרשמות היא שעל הפודיום, במהלך כל ההצגה, קיימת רטיבות ומוטיב המים קיים בעצמה רבה כל העת. שנית, כל שחקני ההצגה נעים על הפודיום כל העת עם נעליים, למעט התובעת, אשר בחלקים גדולים מההצגה נעה יחפה ולמעט הילדים המשחקים בהצגה, אשר אף הם יחפים בסצנות מסוימות. שלישית, תפקידה של התובעת כלל פעמים רבות ריצה או הליכה מהירה על הפודיום, ברגליים יחפות, כאשר באחת מהסצנות בהצגה שצולמה (דקות 32-33 בקלטת) נראית התובעת, בעת ריצה כזו, מאבדת שווי משקלה ומחליקה על הפודיום, כאשר ההחלקה נחזית כהחלקה עקב רטיבות, "גליץ", כתאורה של העדה הגב' גדני, או "סקי" כתאורה של הגב' וינברג. רביעית, בהתבוננות מדוקדקת ברצפת הפודיום, אשר בקטעים מסוימים בקלטת צולמה מקרוב, לא נראים עליו כל פסים למניעת החלקה או חספוס כלשהו. המשטח נראה חלק ואחיד. מה שניתן לראות הוא מספר פסי חיבור של רצפת הפודיום, כאשר במשטח הפודיום הקרוב לקהל, הוא הצד בו נפלה התובעת, קיים פס חיבור אחד בלבד במרכז הבמה. באזור הרחוק מהקהל וכן באזור הצמחייה, בסמוך למקום כניסת ויציאת השחקנים, ניתן לראות כמה פסי חיבור כאלו. חמישית, אין חולק כי התאונה ארעה בסצנה, בה נושאת התובעת את המונולוג, אולי הדרמטי ביותר במחזה, בו מודיעה מדיאה על החלטתה לרצוח את ילדיה. בסצנה זו התובעת, כמדיאה, בשלב מסוים קורסת וצונחת אל תוך מי הבריכה, כמי שאיבדה שווי משקלה, עם שמלתה הארוכה. לאחר מכן היא מטפסת בעזרת ידיה ורגליה מתוך המים חזרה אל הפודיום וכורעת על הרצפה, כאשר גופה ושמלתה הרטובים יוצרים שלוליות מים, שלוליות הנראות היטב על רצפת הפודיום, כאשר כל העת היא ממשיכה לבצע את המונולוג. בהמשך, היא מנסה לקום, כושלת, רועדת, מתקשה להתרומם, מצליחה לקום, נעמדת יחפה באותו המקום, על גבי שלוליות המים וממשיכה לשאת המונולוג. התובעת, כמדיאה, מרוגשת, סוערת, מיוסרת, על סף הטירוף. את המונולוג, לאחר שהיא נעמדת, היא מבצעת, כך על פי הוראות הבימוי, ויודגש, כי אין טענה שהתובעת חרגה מהוראות הבימוי בהצגה המצולמת, כאשר עיניה עצומות לסירוגין, היא מתנודדת על מקומה, חסרת יציבות, נעה במקומה כל העת בסערת רגשות, גופה כפוף לסירוגין ונוטה קדימה, היא "מבעבעת מקנאה", כלשון המחזה, ונראית כמי שאיבדה שפיותה. מדיאה, במונולוג זה, כך על פי הוראות הבימוי, היא חסרת שווי משקל וחסרת יציבות. בשלב זה ארעה התאונה (דקה 42 בקלטת).

טענות הצדדים