רקע
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט עודד מאור) מיום 28/12/10 בת.א. 28736-02-10.
1. מה דינו של "דייר סרבן" המסרב לפנות את ביתו במסגרת פרוייקט פינוי בינוי, מה הקריטריונים הסבירים לסירוב כזה ומהם אינטרסי זכויות וחובות הצדדים המעורבים, הציבור והאיזון הראוי ביניהם.
שאלות אלו ואחרות עולות במסגרת ערעור זו ואדון בהן כסדרן ואנסה לתת להם תשובות.
העובדות, המחלוקות והטענות
2. עסקינן בפרויקט פינוי בינוי לגבי בניין ברח' רמה 4 בנוה שרת ת"א, הידוע כחלקה 54 בגוש 7321 (להלן:
"הבניין").
המשיבים שהינם בעלי זכויות בדירה בבנין הגישו ביום 16/2/10 תביעה כספית ע"ס 871,000 ש"ח כנגד המערערת שהינה אף היא בעלת זכויות בדירה בבנין עקב סירובה לחתום על הסכם פינוי בינוי עם היזם.
3. אין מחלוקת שעל הבניין חלה תכנית מתאר המאפשרת פרויקט פינוי בינוי במתחם בו מצוי הבניין (שהינו חלק ממתחם בית אל שבו 21 בניינים) שקיימות בו היום 154 דירות בעשרה בניינים. לפי התוכנית ייהרסו הבניינים הנ"ל וייבנו במקומם 414 דירות חדשות בשישה בניינים.
כך, ביום 24/9/03 פורסם בצו התכנון והבניה (הכרזה על מתחמים לפינוי בינוי או עיבוי הבניה) תשס"ד-2003, הכרזה על מתחם בית-אל כמתחם לפינוי לשם בינוי, כשתוקף הכרזה זו הוארך.
אין גם מחלוקת שלפני מספר שנים התארגנו בעלי דירות במתחמם להתקשרות עם חברת גרין פארק (נוה שרת) בע"מ (להלן:
"היזם") לביצוע פרויקט פינוי בינוי, באופן, שבסופו של יום, לאחר ביצוע הפרוייקט שאמור להימשך כ-3 שנים, יקבלו בעלי הזכויות בדירות, דירות חדשות הגדולות בכ-40 מ"ר מהדירות הנוכחיות וכן מחסן וחניה, כאשר בתקופת הביניים, הם זכאים לתשלום דמי שכירות.
לפי הצהרת היזם (שלא נסתרה), המצב כיום (להבדיל מהמצב בזמן הדיון בבית משפט קמא אז נתנו את הסכמתם 151 בעלי דירות), שמתוך 154 בעלי דירות, 153 בעלי דירות נתנו את הסכמתם וחתמו על חוזה ההתקשרות עם היזם, והמערערת שרכשה את דירתה מחברת עמידר בשנת 2008 (לאחר שעמידר נתנה את הסכמתה לתנאי ההסכם) נותרה היחידה והאחרונה שסירבה לעשות כן.
לטענת המשיבים, בכתב התביעה, בכך מונעת המערערת את מימוש הפרוייקט כולו, ללא כל נימוק ענייני ובלא כל טעם ממשי, כפי הנראה תוך תקווה לקבל הטבות חריגות העולות על התמורה על פי ההסכם עם כלל הדיירים, כשאי מימוש הפרוייקט גורם להם נזקים כספיים כבדים המתבטאים בהפסד תוספת השווי לדירה החדשה שהם אמורים לקבל בפרויקט חלף דירתם הנוכחית, כאשר מתקיימים התנאים הקבועים בחוק פיצוי ובינוי (פיצויים) התשס"ו-2006 (להלן:
"החוק") לצורך מתן פיצוי על פיו.
4. לפיכך, הגישו המשיבים כנגד המערערת תביעה כספית נזיקית ע"ס 871,000 ש"ח, שזהו ההפרש הכספי בין שווי דירתם הנוכחית לשווי הדירה החדשה שהם אמורים לקבל במסגרת ביצוע הפרויקט, תוך טענות שהמערערת אחראית כלפיהם גם ברשלנות, ושהיא פעלה בחוסר תום לב בכך שנמנעה מלהיפגש עם היזם ו/או נציגי הדיירים ולפרט נימוקים ממשיים כלשהם לסירוב להתקשר בהסכם לו הסכימו כל דיירי הבניין.
5. בכתב ההגנה, שהוגש ע"י המערערת, טענה המערערת כי מדובר בפגיעה בזכויותיה לחופש הקניין ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי של כבוד האדם וחירותו, תוך נסיון של היזם והקבלנים לכפות עליה, באמצעות הפעלת לחץ והליכים משפטיים, לחתום על עסקת פינוי בינוי.
לטענת המערערת, עומדת לה זכות הסירוב הסביר לפי החוק, שכן קיימות נסיבות מיוחדות אשר בגינן נבצר ממנה לחתום על העסקה בתנאים שהוצעו לה, בהיותה אם חד הורית לילד המוכר כנכה 100% החולה במחלת התלסמיה, ומקבל טיפול יומיומי בבית והדירה מותאמת לצרכי הילד ולמצבו הבריאותי.
לטענתה, היא לא מוכנה לשים את כספה על קרן הצבי בהיעדר ערבויות מספיקות, כאשר לשיטתה, דירתה (שהיא דירת קרקע) כוללת שטח של גינה ולכן שוויה גבוה מהערכת המשיבים, ולכן הפער הריאלי בין שווי הדירה כיום לבין שווי הדירה העתידית מצטמצם לכ- 200,000 ש"ח בלבד, והיא לא מעוניינת לטלטל את בנה בדירות שכורות, שקשה למצוא באיזור בדמי השכירות המוצעים ע"י היזם.
לטענתה, היא מוכנה לבוא בדברים עם היזם ולנסות למצוא פתרון הולם לבעייתה ואף פעלה בנדון.
לטענת המערערת, התביעה פוגעת בעקרונות הצדק הטבעי כפי שהם נובעים מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ובזכותו החוקתית של האדם לדיור הולם שכולל בחובו את הזכות לבית, כאשר מדובר בפרויקט כלכלי גרידא בו אדם חלש וחסר אמצעים כמוה מותקף ע"י החזקים ממנו על מנת שייכנע וימסור כל אשר לו בכל תנאי, כאשר לא מדובר בסחטנות או ניסיון להשבחה כלכלית.
6. יש לציין כי בתחילת הדיון בבית משפט השלום, הודיעה אחותה של המערערת כי לפי תחשיב שערכו, הם דורשים מהיזם 4.2 מליון ש"ח בתמורה למסירת הזכויות בדירה (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 28/10/10), ולאחר שניסיונות הפשרה לא צלחו, התקיים דיון ההוכחות.