רקע עובדתי
1. התובע הוא פרופסור להיסטוריה, אשר תחום התמחותו הוא היסטוריה גרמנית, ובין היתר היסטוריה של הרייך השלישי. בתקופה נשוא התביעה שימש התובע כבעל הקתדרה להיסטוריה גרמנית וכראש המרכז להיסטוריה גרמנית בחוג להיסטוריה כללית, שהוא חלק מהפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית.
הנתבעת היא חברה המאוגדת בישראל, המוציאה לאור מקומונים, וביניהם המקומונים "ירושלים" ו"תל-אביב" (להלן ביחד:
"המקומונים").
2. בתאריך 28.4.1995 התפרסמו במקומונים שתי כתבות שנוסחן דומה, אך לא זהה, אשר נכתבו שתיהן על ידי מר אביחי נודל (להלן:
"הכתב"). הכתבות התבססו על ראיון שערך הכתב עם התובע לקראת כנס היסטוריונים שיזם התובע ושנועד להתקיים באוניברסיטה העברית בחודש מאי 1995 בנושא "לקחים במלאת 50 שנה לנפילת הרייך השלישי". במקומון "ירושלים" פורסמה כתבה שכותרתה
"חיילים שמתנדבים לשרת בשטחים דומים לגרמנים שהתנדבו לאס.אס" (נספח 1 לכתב התביעה), ואילו במקומון "תל אביב" פורסמה כתבה שכותרתה
"פרופסור צמרמורת" (נספח 2 לכתב התביעה. שתי הכתבות יחד יכונו להלן:
"הכתבות" או
"הפרסום הראשון"). בשער המקומון "ירושלים" פורסמה תמונתו של התובע והכותרת:
"פרופ' משה צימרמן: ילדי מתנחלי חברון הם בדיוק כמו נוער היטלר". בשער המקומון תל אביב הופיעה, בתחתיתו של עמוד השער, הפנייה לכתבה האמורה, בזו הלשון:
"פרופ' משה צימרמן משווה בין ילדי מתנחלים ל'נוער היטלר'".
בתאריך 22.9.95, במסגרת גיליון ראש השנה של המקומון "ירושלים", פורסמה כתבה שמטרתה סיקור האירועים הבולטים של השנה, ובמסגרתה דיווח על הכתבות האמורות. הכתבה קצרה ביותר, ואביאה כלשונה:
"
נוער, נוער, נוער
, הכל החל בראיון מנומס בעיתון ירושלים. פרופ' משה צימרמן, עז בלורית וחד לשון, אמר לעיתונאי אביחי נודל, שלדעתו 'חיילים שמתנדבים לשרת בשטחים דומים לגרמנים שהתנדבו לאס. אס.'. עוד אמר כי 'ילדי מתנחלי חברון הם בדיוק כמו נוער היטלר'. מי שמכיר קמעה את צימרמן ואת עבודתו לא ממש הופתע מרוח הדברים, ובכל זאת - בום! זה היה באפריל, האכזר בחודשים. המתנחלים חישבו את קצם לאחור, אנשים היו עצבניים ודבריו הנמהרים של צימרמן הציתו שדה שלם, והבעירו תוכניות טוק שואו ומאמרים פובליציסטיים ושאגות ברדיו ומהומה שלמה. כרגיל, אף אחד לא ניסה לרדת לעומק העניין, והדיון התנהל לרוב ברפליקות של 'רגע אחד', 'אני הייתי קודם' ו'תן לי לסיים'. לצימרמן שלום. גם למתנחלים." (מוצג ת/3, להלן:
"הפרסום השני", ההדגשה במקור - ע.ב.).
3. בכתבות עצמן מצוטטות אמירות שהשמיע, לכאורה, התובע, אשר מהן עולה כי התובע ערך השוואות מהשוואות שונות בין גופים, מגזרים ואירועים בחברה הישראלית באותה התקופה לבין גופים, מגזרים ואירועים המזוהים עם המפלגה הנאצית ומעשיה. התובע טען כי לא אמר את הדברים המיוחסים לו, כי אם דברים שונים בתכלית ואלה עוותו וסולפו בידי הכתב ובידי המקומונים.
עוד טען התובע, כי מכיוון שהראיון התנהל בשני מפגשים נפרדים והדברים שנאמרו בו לא הוקלטו, התנה את הסכמתו לראיון בכך שהכתב יעביר לידיו את נוסח הכתבות טרם פרסומן , והתובע יוכל לתקן "ליקויים" או "אי דיוקים" שנפלו בהבאת הדברים מפיו. בכך, לטענת התובע, נכרת הסכם בינו לבין הנתבעת, באמצעות הכתב, ומשלא העביר הכתב את הכתבות לעיונו של התובע כאמור, הרי שנמצא מפר את ההסכם שביניהם.
הליכים משפטיים קודמים
4. הליך זה הוא חולייה נוספת בשרשרת של הליכים משפטיים שמקורם בכתבות האמורות. בסמוך לאחר פרסום הכתבות, הוגשו נגד התובע דכאן שלוש תביעות בגין הוצאת לשון הרע, שתיים מהן בבית משפט השלום בירושלים, והשלישית - בבית משפט השלום ברחובות: ת"א (שלום - י-ם) 7195/95
שני ואח' נ' צימרמן, אשר נדון בפני כב' השופטת מרים מזרחי (להלן: "
פרשת שני"); ת"א (שלום - י-ם) 18275/95
גרוס ואח' נ' צימרמן ; וכן ת"א (שלום - רחובות) 3225/95
זאבי נ' צימרמן (להלן:
"פרשת זאבי"). על פסק הדין בפרשת זאבי הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א (ת"א) 1070/01
צימרמן נ' זאבי), ואילו בפרשת שני הגישה הנתבעת דכאן, שהייתה בפרשה האמורה צד שלישי, תביעה לביטול פסק דין, בבחינת בקשה ל"משפט חוזר אזרחי" (ת"א (שלום - י-ם) 4582/03
ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן).
בסופו של דבר, התביעות בגין הוצאת לשון הרע נדחו כולן וכן נדחתה הבקשה לביטול פסק-הדין שהגישה הנתבעת דכאן. בנוסף, הוגשה עתירה לבג"ץ כנגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא לפתוח בהליכים פליליים נגד התובע דכאן (בג"ץ 7711/95
אלי שני ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'), עתירה שנמחקה לבקשת העותרים עם פתיחת הדיון.
טענות הצדדים
5. התובע טוען, כי הכתבות שפורסמו כללו עיוות וסילוף של דברים שאמר, באופן שיוצר רושם בליבו של הקורא, כי התובע ערך השוואות פזיזות ולא אחראיות בין מגזרים שונים בחברה הישראלית לבין המפלגה הנאצית או מוסדות שונים בגרמניה הנאצית. בכך, טען התובע, הפרה הנתבעת את ההסכם שנכרת בין התובע לבינה, באמצעות הכתב, וכן עוולה כלפיו עוולות של שקר מפגיע, הוצאת לשון הרע ורשלנות.
התובע טען לנזקים מנזקים שונים, ובין היתר טען כי בעקבות פרסום הכתבות נגרם נזק בלתי ניתן לתיקון לשמו הטוב ולמוניטין המקצועיים שלו, נעצר קידומו המקצועי, פחת באופן ניכר מספר ההזמנות שקיבל להרצאות ולכנסים וכן לכתיבת מאמרים, וכי התובע הפך, בעקבות הכתבות הללו, למנודה בקרב חוגים רבים בקהילה האקדמית.
בכתב התביעה שהגיש, התובע העריך את נזקו הממוני ב-610,000 ש"ח, הנובעים מהוצאות משפט שהיו לו ומאובדן השתכרות עקב הזמן שנאלץ להשקיע בקשר עם ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגדו, מאובדן השתכרות עקב עצירת הקידום באוניברסיטה, עקב הפחתת הזמנות לכנסים, להרצאות ולמאמרים וכן בגין הוצאות טיסה לישראל לשם השתתפות בישיבות בית המשפט.
בנוסף, העריך התובע את נזקיו הלא-ממוניים בסך של 1,000,000 ש"ח, וזאת בשל מה שהוגדר בכתב התביעה
"קיבוע תדמיתו בתודעה הציבורית בכלל ובתודעה הציבורית של הקהילייה האקדמית בפרט כמי שמבצע השוואות נמהרות ופזיזות."; כן סבר התובע שמן הראוי לפסוק לזכותו פיצויים עונשיים בסך 500,000 ש"ח. סך הנזק שהעריך התובע עמד על 2,101,000 ש"ח, אך הוא צמצם את תביעתו לסכום של 1,200,000 ש"ח מטעמי אגרה.
התובע הוסיף וטען, כי הנתבעת מושתקת מלהתכחש לקיומו של הסכם, לאחר שבפסק הדין בפרשת שני הנ"ל נקבע כעניין שבעובדה, כי בין התובע לנתבעת נכרת הסכם וכי הנתבעת הפרה אותו, קביעות שהינן בגדר "מעשה בית דין".
6. הנתבעת מצידה טענה, כי התביעה עצמה פסולה, מאחר שהתובע עתר זה מכבר לסעד בגין עילת התביעה דכאן בהודעה לצד שלישי שהפנה לנתבעת במסגרת ההליך המשפטי בפרשת שני.
עוד טענה הנתבעת, כי לא יכולה הייתה לערער על תוצאות ההליך בפרשת שני, ומכיוון שכך - לא ניתן לראות בקביעות העובדתיות של בית המשפט באותה פרשה משום "מעשה בית דין" כלפיה.