השופט א' ריבלין:
1. המשיב עבר, אצל המערערת, ניתוח לטיפול בקוצר ראייה ממנו הוא סבל. הניתוח בוצע באמצעות מכשיר המשגר קרני לייזר (מסוג Excimer), בשיטה המכונה P.R.K (להלן: המכשיר). כעבור זמן-מה, איבד המשיב את כושר ראייתו בעין שמאל - היא העין המנותחת - בשל דימום ברשתית. הוא הגיש תביעה כנגד המערערת. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא ר0027 שטרנברג-אליעז) קיבל את התביעה, ומכאן הערעור שבפנינו.
רקע עובדתי ומשפטי
2. המשיב סבל, מאז ילדותו, מקוצר ראייה (מיופיה) בשתי עיניו. בעינו השמאלית עמד הליקוי על 20 מספרים (דיופטריות). בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון, פנה המשיב, ביום 6.10.1994, למערערת - מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע"מ - ושאל אודות האפשרות לטפל, באמצעות ניתוח לייזר, בבעיית קוצר הראייה. המשיב הופנה לייעוץ אצל פרופ' גודל, נציג המערערת בצפון הארץ. זה האחרון קבע כי המשיב מתאים לעבור את ניתוח הלייזר, והסביר כי הניתוח מביא להפחתת הליקוי בשיעור של 10 דיופטריות לכל היותר. המשיב הסכים לעבור את הניתוח, ונשלח לבית החולים "אסותא", שם מבצעת המערערת את הניתוחים. בהגיעו לבית החולים, ביום 12.10.1994, חתם המשיב על "דף מידע והסכמה לניתוח לתיקון קוצר ראייה ע"י אקסימר לייזר", בלא שהקדים קריאה לחתימה. המשיב שילם עבור הניתוח, ונבדק על-ידי שני רופאים - פרופ' לזר וד"ר ליפשיץ. המשיב נותח בעינו השמאלית, וכושר ראייתו השתפר לזמן-מה. דא עקא, שבחלוף חודשיים ומחצה לערך, אירע דימום ברשתית העין השמאלית, וכושר ראייתו של המשיב, בעין זו, התדרדר עד כדי עיוורון.
יצוין כבר עתה, כי ניתוח הלייזר שבו עסקינן מבוצע בקרנית, קרי - החלק החיצוני-קדמי של העין. קרני הלייזר משוגרות לעבר הקרנית, מסירות שכבות מיקרוסקופיות משטחה ובכך משנות את קמירותה. הדימום, לעומת זאת, ארע בחלק האחורי של העין, קרי - הרשתית. מכאן השאלה העומדת ביסוד המקרה שבפנינו - האם הוכחה זיקה סיבתית בין הניתוח בקרנית לבין הדימום ברשתית.
3. ואכן, בית המשפט המחוזי נדרש, בראש ובראשונה, לשאלת הקשר הסיבתי בין הניתוח לבין העיוורון ממנו סובל המשיב. כאמור, העיוורון נגרם עקב דימום ברשתית. אין מחלוקת - כך הבהיר בית המשפט - כי בני-אדם הסובלים מקוצר ראייה בדרגה גבוהה עלולים לסבול מדימום ברשתית. על כן, כך נפסק, קשה לשלול את האפשרות כי הדימום בעינו של המשיב לא נבע מהניתוח, אלא מעצם קוצר הראייה שהמשיב סבל ממנו.
נשאלה אפוא השאלה, האם ישנו גורם אפשרי נוסף לנזק מסוג זה, לאמור: ניתוח הלייזר. המומחים שהעידו בבית המשפט קמא השמיעו דעות שונות בעניין זה, ובית המשפט ציין כי הניסיון לגבי ניתוחים חדשניים אלה הוא קצר. זאת ועוד, בית המשפט הטעים כי לאור העובדה שניתוחים מהסוג שבוצע כאן אינם מיועדים לבני אדם הסובלים מקוצר ראייה שדרגתו למעלה מ- 10 דיופטריות, אין בנמצא מחקר סטטיסטי בנוגע לשאלה האם בקרב בני אדם כאלה קיימת נטייה מוגברת ללקות בדימום ברשתית בסמוך לאחר הניתוח. בית המשפט הוסיף כי המערערת ביצעה מאות ניתוחים כאלה ובכל זאת לא הציגה נתונים סטטיסטיים התומכים בעמדתה; מכאן, כך סבר בית המשפט, שיש להניח כי אין ביכולתה לשלול את הסיכון הטמון בביצוע ניתוח לייזר במטופלים בעלי קוצר ראייה גבוה.
עם זאת, בפני בית המשפט המחוזי היו נתונים סטטיסטיים אחרים: התברר, כי הסיכוי הסטטיסטי שאדם הסובל מקוצר ראייה כשל המשיב ילקה בדימום ברשתית במהלך חייו עומד על 7.5% לערך. בפועל, ההסתברות לגבי המשיב נמוכה יותר, לאור גילו הצעיר, אולם - כך פסק בית המשפט קמא - אפילו בהתעלם מנתון זה, הסיכוי לכך שהדימום יתרחש דווקא בשנה שבה התרחש הינו 0.1% לכל היותר. זאת, לאור חלוקת ההסתברות להתרחשות דימום כאמור (7.5%) בתוחלת החיים (75 שנים). משאמר כל זאת, הדגיש בית המשפט כי אף אלמלא החישוב הסטטיסטי האמור, היתה נותרת בעינה המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הניתוח, שיש בו משום הפעלת לחץ על העין הרגישה בלאו הכי, לבין הדימום שארע בסמוך לאחר הניתוח. בית המשפט אף ציין כי בישראל קיימת שכיחות גבוהה של מקרי עיוורון עקב דימום לאחר ניתוח לייזר, יחסית למספר המקרים בעולם, וקבע כי "סביר יותר כי בעולם מקפידים לא לבצע ניתוחי לייזר בבעלי קוצר ראייה גבוה".
4. סוגיה נוספת שבית המשפט המחוזי נדרש לה נוגעת להפרת החובה לגלות למטופל מידע על הסיכונים הכרוכים בניתוח ולקבל את הסכמתו מדעת. חובה זו - כך הדגיש - נובעת מן הפסיקה ומחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, שאמנם נחקק לאחר האירוע אך רוחו מבטאת את ההלכה הפסוקה. בית המשפט קבע כי המשיב לא קיבל כל הסבר על הסיכונים הכרוכים בניתוח, ותוכן המסמך שעליו חתם לא הוסבר לו כלל. יתרה מכך, לא צוינו בפני המשיב הסיכונים המיוחדים הנוגעים לבעלי קוצר ראייה גבוה, על רקע חוסר הניסיון המצטבר בהקשר זה. בית המשפט הדגיש כי מדובר בניתוח אלקטיבי, חדשני, שלא היה נחוץ להצלת חיים, לא היתה בו דחיפות ובכל מקרה לא היה בו כדי לשחרר את המשיב מהתלות בעזרי ראייה.
בית המשפט המחוזי פסק כי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין הסכמתו של המשיב לעבור את הניתוח. המשיב - כך התרשם בית המשפט - הוא אדם "צנוע ושקול", וקיימת מידה גבוהה של הסתברות כי אילו היה ער לסיכונים - היה בוחר שלא לעבור את הניתוח.
על רקע כל אלה, בא בית המשפט לבחון האם נתקיימו במקרה זה יסודות עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בית המשפט קבע כי בין הרופא למטופל קיימת חובת זהירות מושגית, וכי בנסיבות המקרה גם קמה חובת זהירות קונקרטית. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי המערערת היתה מודעת לרגישות המיוחדת של בני אדם הסובלים מקוצר ראייה כשל המשיב, שהרי המכשיר בו נעשה שימוש במקרה זה לא יועד למטופלים בעלי קוצר ראייה העולה על 10 דיופטריות, וה- FDA האמריקני המליץ להימנע משימוש בו כאשר קוצר הראייה עולה על 7 דיופטריות. בנסיבות אלה, כך נפסק, משלא גילתה המערערת למשיב את שחובה היה עליה לגלות, היא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והפרה זו קשורה בקשר סיבתי לנזקיו של המשיב. המערערת - כך לדעת בית המשפט - חבה בגין כל נזקיו של המשיב, ולא אך אלה שנצפו על ידה.
6. לאחר שקבע את אחריותה של המערערת - פנה בית המשפט לאמוד את גובה הפיצויים. נפסק, כי נכותו של המשיב עובר לניתוח, בשל הליקוי בעינו, עמדה על 20% (כפי שהוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי), וכי לאחר הניתוח עלתה הנכות ל- 45%, כפי שקבע פרופ' ניימן. בית המשפט קבע כי על המערערת לפצות את המשיב אך בגין הנזק שנגרם על ידה, ולא בגין נכותו הכוללת. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיב לא הוכיח נזק מיוחד (הוצאות והפסד השתכרות בעבר). אשר לעתיד, נפסק כי המשיב הוכיח את זכותו לפיצויים בשני ראשי נזק: הפסד השתכרות בעתיד וכאב וסבל. בראש הנזק הראשון קבע בית המשפט כי אם יפוטר המשיב ממקום עבודתו, יקשה עליו, בשל נכותו הקשה, למצוא מקום עבודה אחר, וכי לפיכך יש לפסוק לו, על דרך האומדן, סכום של 350,000 ש"ח. בראש הנזק של כאב וסבל פסק בית המשפט סכום של 100,000 ש"ח.
כנגד פסק-דין זה מופנה הערעור.
הטענות בערעור
7. המערערת טוענת, כי מן החומר הרפואי שהוצג במשפט, ומחוות דעת המומחים (לרבות המומחה מטעם בית המשפט), עולה כי לא קיים קשר סיבתי בין הניתוח שבוצע בעינו של המשיב לבין הנזק שנגרם לו. נזק אחרון זה - כך אליבא דהמערערת - יסודו במצב עיניו של המשיב, ללא כל קשר לניתוח. לשיטתה של המערערת, בית המשפט קמא קבע בפסק-דינו "חידוש רפואי" בהתבסס על נתונים סטטיסטיים שאין להם אסמכתא רפואית או מדעית. המערערת סבורה, כי לא היתה כל חובה להעמיד את המשיב על הסיכון שיאבד את ראייתו, וזאת מן הטעם שסיכון כזה אינו קיים כלל. לדעת המערערת, לא היתה כל מניעה רפואית לנתח את עינו של המשיב, על אף קוצר הראייה הגבוה שממנו סבל. המערערת גורסת כי לא הוכח שהניתוח בוצע ברשלנות. לחלופין, טוענת המערערת כי החמרת נכותו של המשיב בעקבות הניתוח עומדת על 10%, ולא על 25%, כפי שנפסק. כמו כן סבורה המבקשת כי אין מקום לפצות את המשיב בגין הפסד השתכרות בעתיד, וכי הסכום שנפסק בגין כאב וסבל - "מוגזם בתכלית".
המשיב סומך ידיו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי.
דין הערעור, לדעתי, להידחות.
ניתוח לייזר לתיקון קוצר ראייה ודימומים ברשתית
8. המשיב עבר אצל המערערת ניתוח לייזר לתיקון קוצר הראייה החמור ממנו סבל מאז ילדותו. במהלך הניתוח שוגרו קרני לייזר לקרנית - החלק החיצוני-קדמי של העין השמאלית של המשיב. כעבור חודשיים ומחצה הדרדר כושר ראייתו של המשיב בעינו השמאלית, עד כדי עיוורון. הסתבר, כי פגימה זו הוסבה למשיב עקב דימום בחלק האחורי של העין, כלומר הרשתית. הדימום בכלי הדם שברשתית גרם להיווצרות צלקת (כתם על-שם פוקס) וכתוצאה מכך נוצר תהליך בלתי-הפיך של אובדן כושר הראייה.