מאת: עו"ד אולגה פרידלין
לפסק הדין ס.מ. ז"ל נ' שירותי בריאות כללית בע"מ
נערה צעירה התאבדה לאחר שהצליחה לברוח מהמחלקה הסגורה בבית החולים גהה. לאחרונה חייב בית המשפט לפצות את הורי הנערה בכמיליון שקל. כיצד הנערה הצליחה לברוח? מי אחראי למותה? ואיך מכמתים את שווי חייה והנזקים שנגרמו לה ולהוריה?
בספטמבר 2008, צעירה בת 15, שהייתה מאושפזת במרכז לבריאות הנפש "גהה", ברחה מבית החולים בעזרת מפתח מאסטר של המחלקה, שגנבה זה מכבר. הצעירה טיפסה לגג בית החולים, ממנו קפצה לבניין הסמוך, ומשם אל מותה.
בעקבות האירוע, עיזבון המנוחה והוריה הגישו תביעה נגד שירותי בריאות כללית, בעלת ביה"ח גהה, לפיצוי על הנזקים הנפשיים והכלכליים שגרם להם מותה הטראגי של בתם.
התובעים טענו, כי בית החולים לא השגיח על בתם כראוי. לדבריהם, הצוות ידע שהמנוחה גנבה את המפתח ושיש לה נטיות אבדניות חזקות. לדבריהם, ניתן היה למנוע את הטרגדיה, לו רק היו ננקטים אמצעים ראויים להשגחה על בתם ולמניעת הבריחה.
הכללית טענה מנגד, כי בית חולים פסיכיאטרי אינו בית סוהר, והיא אינה יכול להציב על כל מטופל ומטופל שומר צמוד. נטען, כי אף שהוועדה הפסיכיאטרית בעניין המנוחה אישרה את שחרורה מהמחלקה, החליט מנהל בית החולים להמשיך באשפוז מתוך תחושה של אחריות ציבורית. עוד נטען, כי המנוחה הצליחה לברוח בעת החלפת משמרות, אולם מיד כשנצפתה בורחת, העניין דווח למשטרה ולגורמים נוספים.
עוד נטען, כי גם אם הצוות התרשל - לצעירה ולהוריה אשם תורם מכריע. זאת, כיוון שהוריה ידעו שבתם סבלה משחר ילדותה מהפרעת התנהגות קשה. באשר למנוחה - בדמה נמצאה רמת אלכוהול גבוהה, כך שהיא תרמה למצבה.
'אקדח טעון'
השופט מנחם (מריו) קליין ציין, כי היה זה ברור, שהצעירה היא בבחינת 'אקדח טעון'. על כך מעידים השירים שכתבה, מכתבים בהם הצהירה כי היא רוצה למות ונסיונות ההתאבדות הקודמים שלה.
הצוות הרפואי היה מודע היטב לכך שהצעירה הייתה מסוכנת לעצמה ומועדת לבריחה. הרי היא כבר הצליחה לברוח מספר פעמים בעבר, הזכיר השופט לנתבעת. העניין החמור מכל, הוא ידיעת הנתבעת על כך שהמנוחה מחזיקה במפתח המאסטר והיא יכולה לברוח בכל עת ממחלקה סגורה, בה החוסים אמורים להיות תחת השגחה קפדנית ביותר.
הבריחות, גניבת המפתח, המכתבים, השירים ואיומי ההתאבדות- כל אלה, קבע השופט, אינם "הצטברות אקראית של אירועים בלתי צפויים", אלא הפרה של חובת הזהירות שחבה הנתבעת כלפי המטופלת שלה.
עוד נקבע, כי פעולות פשוטות כגון החלפת מנעולים או איתור המפתח שהיה ברשות המנוחה, היו יכולות למנוע את הטרגדיה.
העובדה, שלאחר מותה של הצעירה הוחלפו המנעולים לכרטיסים אלקטרוניים, רק מחזקת מסקנה זו. המסקנה: השגחה ראויה הייתה יכולה למנוע את המקרה המצער.
לא היה מקום להעלות את הטענה כי 'בית החולים אינו בית סוהר', קבע השופט קליין ודחה גם את טענת האשם התורם: לא ההורים ולא הצעירה, רק הנתבעת אחראית לנזק, הבהיר. הפרת חובת הזהירות כלפי הצעירה היא שהביאה לכך שהצליחה לברוח מהמחלקה הסגורה ולבצע את שביקשה זה זמן רב.
לאחר שבחן את שאלת הנזק, פסק השופט, כי הנתבעת תפצה את ההורים ב-962,120 שקל. זאת, בין היתר, בגין קיצור תוחלת החיים של בתם, הכאב והסבל שנגרם להורים כמו גם הוצאות הטיפולים הפסיכולוגיים שלהם, השנים האבודות של הצעירה והוצאות קבורה. הנתבעת חויבה בשכר טרחת עורכי דין והוצאות משפט של 180 אלף שקל.
לפסק הדין ס.מ. ז"ל נ' שירותי בריאות כללית בע"מ
* עו"ד אולגה פרידלין, בעלת תואר שני במשפטים, עוסקת בתחום הרשלנות הרפואית.
** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
למדור: רפואה ומשפט
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין