פסק דין
השופטת ד' ביניש:
1. המערער והמשיבות התקשרו בעיסקאות של יבוא סחורות לרומניה ומכירת סחורות מרומניה
תמורתן, כמפורט להלן.
המשיבות הן חברות פורטוגזיות, העוסקות בייצור מוצרי שעם. את מוצריהן שיווקו, בין
היתר, לרומניה, באמצעות חברה אוסטרית בשם גרהרד שיסר בע"מ, שמנהלה הוא גרהרד שיסר
)להלן - שיסר(. המסחר בין רומניה לחברות זרות התנהל באותה תקופה באמצעות מה שמכונה
על-ידי הצדדים עיסקאות פיצוי או מימון, וזאת בשל אי-עמידת הבנק הרומני לסחר חוץ,
שערב לעיסקאות עם החברות הזרות, בהתחייבויותיו. עיסקאות הפיצוי התנהלו באופן
שהתמורה בעבור סחורות שמכרו החברות הזרות לרומניה, ניתנה בצורת סחורות אשר הועברו
על-ידי הרומנים לצד שלישי. אותו צד שלישי התחייב מצדו, תמורת עמלה, למכור את
הסחורות ולשלם את תמורתן לחברות הזרות.
המערער והמשיבות התקשרו במסגרת עיסקת פיצוי כאמור. המערער פעל כאותו צד שלישי
שתפקידו לקבל סחורות מהרומנים, למוכרן ולהעביר את תמורתן למשיבות תמורת עמלה
בעבורו. ב-5.11.82 נכרתו בין הצדדים שלושה הסכמים, המכונים על-ידיהם פרוטוקולים.
על-פי פרוטוקול מס' 1, שעליו חתומים המשיבות והמערער כנציגה של
צ'בורה-טרייד בוקרסט", לקחה על עצמה צ'בורה טרייד בוקרסט לשלם למשיבות את הסכומים
המצוינים בפרוטוקול. להבטחת התחייבות זו ניתנו למשיבות שבעה שטרי חוב החתומים
על-ידי "צ'בורה טרייד אינווסטמנט אנד שיפינג". חמישה שטרות נפרעו, ואילו השניים
הנותרים נפרעו באופן חלקי בלבד, כך שעל-פי שטר אחד נותר חוב של236,396.61 מרקים
גרמניים, ועל-פי השטר השני - חוב של 193.842.78 לירות שטרלינג )להלן - החוב(.
תשלום סכומים אלו הוא שעומד בבסיס המחלוקת שלפנינו.
2. המשיבות הגישו כנגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו, ובה תבעו ממנו לשלם להן את החוב האמור. המערער הגיש בקשה למחיקת
התביעה על הסף, בהיעדר עילה בכתב התביעה לחבותו האישית. בהחלטתו מיום 8.5.88 הורה
השופט א' גורן על מחיקת התביעה, אך הוסיף וקבע כי החלטת המחיקה תיכנס לתוקפה בתוך
45 יום, ולמשיבות תינתן אפשרות לבקש לתקן את כתב התביעה, באופן שתיכלל בו תשתית
עובדתית לטענה כי המערער חב אישית בגין החוב. בהסכמת המערער תוקן כתב התביעה,
והמערער הגיש תביעה שכנגד ובה תבע מהמשיבות פיצויים בגין הפרת הסכם שנכרת בין
הצדדים ביוני 1984.
יש להוסיף, כי עוד ב-1984 תבע המערער את המשיבות בבית-משפט באוסטריה, בעילה הזהה
למעשה לעילת תביעתו שכנגד בבית המשפט המחוזי. במסגרת המשפט שהתנהל באוסטריה, נדחתה
בקשת המערער להוצאת צו שיפוטי כנגד המשיבות, וערעורו על החלטה זו נדחה אף הוא.
בסופו של דבר חזר בו המערער מהתביעה, ולא ניתן בה פסק-דין סופי. במשמעותם של הליך
זה ושל ההחלטות שהתקבלו בבית המשפט האוסטרי נדון בהמשך.
3.הראיות בבית המשפט קמא נשמעו לפני השופט מ' בן-יאיר, ופסק הדין ניתן על-ידי השופט
ד' בר אופיר. השופט בר-אופיר קיבל את התביעה ודחה את התביעה שכנגד, וחייב את המערער
לשלם למשיבות את סכום החוב.
הערעור שלפנינו נסב הן על קבלת תביעת המשיבות כנגד המערער, והן על דחיית התביעה
שכנגד.
4.טענותיו העיקריות של המערער לפנינו הן, בתמצית, כדלהלן:
א( טעה השופט קמא משקבע כי המערער הוא בעל דינן הנכון של המשיבות, וכי הוא חב להן
אישית. לטענת המערער, פעילותו העסקית במשך כל התקופה הרלוואנטית נעשתה כנציגה של
חברת "צ'בורה שיפינג, טריידינג אנד אינווסטמנט אינק. פנמה", הרשומה בפנמה )להלן -
צ'בורה פנמה(. אם קיים חוב כלשהו כלפי המשיבות כתוצאה מעסקי הפיצוי ברומניה, זה הוא
חובה של החברה האמורה.
ב( המשיבות אינן זכאיות לתבוע בגין החוב, שכן ב-1984 המחו את זכויותיהן כנגד צ'בורה
לחברה ממשלתית רומנית בשם ארגוס )להלן - ארגוס(. המשיבות אינן כופרות בנכונות טענה
זו, שאותה העלה המערער בכתב-הגנתו, אלא שלטענתן - אותה טענו לראשונה בכתב התשובה
שהגישו לבית המשפט קמא - המחתה להן ארגוס בחזרה את הזכויות כנגד צ'בורה. לפנינו
טוען המערער כי המשיבות לא היו רשאיות להעלות את טענת ההמחאה החוזרת לראשונה בכתב
התשובה, שכן היא מהווה עילת תביעה חדשה שניתן להעלותה בכתב התביעה בלבד. עוד טען
הוא, כי לא הוכח כי אכן התבצעה המחאה חוזרת כאמור.
ג( בין חברת צ'בורה פנמה לארגוס נכרת הסכם, שבהתאם לו פרעה צ'בורה פנמה את החוב,
ואין עוד אפשרות לתבוע כיום בגין חוב זה.
ד( טענותיו לעניין התביעה שכנגד הן, כי המשיבות )הנתבעות שכנגד( הפרו הסכם שנכרת
בינן לבין צ'בורה פנמה ב-1984, בכך שבניגוד למוסכם בו המחו את זכויותיהן כלפי
צ'בורה לארגוס. עקב כך נגרמו למערער נזקים שונים בשיעור של $ 500,000, ועל המשיבות
לפצותו בגינם. לטענת המערער, לעניין זה אין כל משמעות להחלטות שניתנו בבית המשפט
באוסטריה, שאינן מהוות מעשה-בית-דין.
להלן נדון בטענות אלו אחת לאחת. תחילה נכריע בשאלה האם חב המערער אישית למשיבות
והאם הזכות בגין החוב נתונה למשיבות או שמא לחברת ארגוס שלה הומחתה הזכות; שכן אם
נקבל את טענות המערער בשני עניינים אלו, שוב אין לנו צורך לדון בטענותיו האחרות. אם
יימצא כי המערער חב אישית כלפי המשיבות, וכי לאלה עומדת זכות התביעה בגין החוב, הרי
מתבקש דיון בטענת "פרעתי" שמעלה המערער, ובתביעתו שכנגד.
חבותו האישית של המערער
5. המערער טען לפנינו ובבית המשפט קמא כי החוב הנתבע הינו חובה של חברת צ'בורה
פנמה. על השטרות שמכוחם תבעו המשיבות מופיעה חותמת ובה השם: "צ'בורה טרייד
אינווסטמנט אנד שיפינג", שאיננו זהה לשם צ'בורה הפנמית, ואף אין בחותמת ציון כי
מדובר בשמה של חברה בע"מ. על פני החותמת מופיעה חתימתו של המערער.
בפרוטוקול מספר 1, שהוא ההסכם שלפיו נעשה השטר, מצוין כי המערער מייצג פירמה בשם
צ'בורה טרייד בוקרסט. אף זאת, שלא כשם החברה הפנמית.
השופט קמא, בבואו לפסוק בשאלת החבות על-פי השטר, הנחה עצמו על-פי הוראות סעיף 72
לפקודת השטרות ]נוסח חדש[, ובהתאם לכך קבע כי הדין, החל על היחסים שבין הצדדים ועל
שאלת חבותו של המערער, הוא הדין האוסטרי, בהיותו דין מקום ההתקשרות והמקום שבו
נחתמו השטרות. שני הצדדים מסכימים כי הדין החל על המקרה הוא הדין האוסטרי, והשאלה
איננה שנויה במחלוקת. המחלוקת בין הצדדים נטושה בשאלה מה קובע הדין האוסטרי בנסיבות
העניין.
המשיבות הגישו לבית המשפט קמא חוות-דעת של עורך-דין אוסטרי, העד שרייבר, ועד זה
נחקר ארוכות בבית המשפט על חוות-דעתו. על יסוד חוות הדעת קבע השופט קמא, כי חבותו
של הנתבע היא חבות אישית, וזאת משני הטעמים הבאים:
"א. הצירוף של המילים המופיעות בחתימת הקיבול 'צ'בורה טרייד אינווסטמנט אנד שיפינג'
;(INC) איננו מצביע על חברה בע"מ
ב. הנתבע לא צירף לחתימתו כל הערה או הבהרה המגבילה את חתימתו, כגון; מיופה כוח,
שליח וכיוצא באלה ביטויים המגבילים את אחריותו של החותם ומסירים מעליו אחריות
אישית".
המערער ביקש ללמוד מחקירתו הנגדית של העד, כי על-פי הדין האוסטרי ההכרעה בשאלת
האחריות האישית היא על-פי כוונתם האמיתית של הצדדים להתקשרות, כפי שהיא נלמדת מלשון
ההסכם ומנסיבות כריתתו. לכן, לטענתנו, אם כוונת המשיבות הייתה להתקשר עם חברת
צ'בורה פנמה, הרי שאין חשיבות על-פי הדין האוסטרי לשיבוש שנפל בשמה של החברה.
עיון בחקירתו הנגדית של העד אינו מאשר את הטענה האמורה. מדבריו של העד משתמע, כי
כאשר נעשה הסכם עם תאגיד שאיננו מוכר ואיננו קיים על-פי הדין האוסטרי, האדם שחתם על
אותו הסכם אחראי אישית על פיו. עוד אמר, שאם קיימת חברה רשומה, ואדם מציג את עצמו
במהלך משא ומתן לחתימת הסכם או שטר כנציגה על-פי ייפוי-כוח, כי אז תחייב חתימתו על
ההסכם או על השטר את החברה. אמירות אלה אין בהן כדי לסתור את האמור בחוות הדעת ואת
מסקנתו של השופט קמא על פיה, כי המערער חב אישית בגין החוב.
המערער מצדו לא הגיש כל חוות-דעת סותרת לביסוס טיעוניו בדבר הוראות הדין האוסטרי,
ולפיכך נותרו חוות הדעת ועדותו של המומחה מטעם המשיבות, כראיה יחידה לעניין זה.
על-פי ראיה זו, שלא נסתרה, יכול היה השופט להגיע למסקנה כי המערער חב אישית על-פי
השטרות.
אם הדין האוסטרי לא הוכח דיו באמצעות המומחה, משום שנותרה אי-בהירות באשר להוראותיו
הרלוואנטיות לנסיבות המקרה שלפנינו, הרי דומה כי מקרה זה הוא מסוג המקרים שבהם
יזדקק בית המשפט לחזקת שוויון הדינים. המדובר בענייננו ב"זכויות צפות" מתחום דיני
החיובים, ובמקרים כגון דא החילו בתי המשפט בעבר את חזקת שוויון הדינים )ראה,
לדוגמה: ע"א 434/79 גרץ פרטריבגזלשפט מיט ברשרנקטר הפטונג מן פורצהיים, גרמניה נ'
דג'אני ואח' ]1[, בעמ' 355; ע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת ג.מ.ב.ה.
2[[, בעמ' 607; ראה גם מ' שאוה, הדין האישי בישראל )מסדה, מהדורה 3, תשנ"ב( 495
488-487,(.
נסיבות המקרה שלפנינו נופלות על-פי הדין בישראל בגדר סעיף 99)ב( לפקודת החברות
]נוסח חדש[, תשמ"ג-1983 )להלן - הפקודה(, הקובע לאמור:
"נושא משרה בחברה, או כל אדם הפועל בשמה, שהשתמש, או אישר את השימוש,
בחותם האמור להיות חותם החברה, כשאין שמה טבוע בו כאמור בסעיף 98(2(,
או שהוציא או חתם אחד ממסמכי החברה האמורים בסעיף 98(3(, כשאין שמה
מצויין בו, או אישר להוציא אותו או לחתום עליו, דינו - קנס, ואם היה
המסמך שטר, שיק או המחאה, יהיה בנוסף על הקנס חב אישית כלפי אוחז
המסמך בתשלום הסכום שבו, זולת אם שילמה אותו החברה כראוי".
סעיף זה יש לקרוא ביחד עם הוראות סעיף 98 וסעיף 31 לפקודה, הקובע כי:
"שמה של חברה מוגבלת יכלול בסופו את הציון 'בע"מ' - ראשי התיבות
'בערבון מוגבל' - בכפוף להוראות פקודה זו".
סעיף 99)ב( יושם בהרחבה בפסיקת בתי המשפט, לא רק על המסמכים הסחירים המנויים בו
במפורש, אלא גם על מסמכים אחרים של החברה, לרבות חוזים )ע"א 429/73 חברת ערנל בע"מ
58/743. ואח' נ' שוק הצפון נהריה BALRO A. G ואח' נ' ליפשיץ וערעור שכנגד ]3[; ע"א
בע"מ ואח' ]4[(.
בפסקי הדין הדנים בהוראת סעיף 99)ב( לפקודה וסעיף 60(3( שקדם לו )פקודת החברות(,
עמד בית המשפט על החשיבות המיוחדת שיש בהקפדה על ציון השם הנכון, כאשר מדובר בחברה
בע"מ. לעניין זה אמר בית המשפט:
"... חברה כשהיא מתקשרת עם מישהו חייבת לפרש את השם המדוייק של חברה, שהרי זהו
ההבדל היחיד בין חברה אחת לחברה אחרת; במיוחד חשוב שיהא רשום בחוזה שזו חברה בע"מ,
כדי שהמתקשר יידע שאין לו ענין עם אדם פלוני או עם גוף כל שהוא שחבריו אחראים באופן
אישי, אלא שיש לו עסק אך ורק עם חברה מסויימת שערבונה מוגבל, ואם הדבר לא פורט,
אחראי המנהל החותם באופן אישי, ומידת הצדק מחייבת שיהיה אחראי באופן אישי" )ע"א
3[ 429/73[ הנ"ל, בעמ' 149(.
על-פי פסיקת בית-משפט זה, תוטל אחריות אישית על מנהל אשר חתם על גבי מסמך בלי לציין
את תפקידו בחברה ובלי לציין כי חתם מתוקף תפקידו זה, רק כאשר מתוך עיון במסמך כולו
עולה שהמנהל התכוון להטיל על עצמו אחריות אישית )ראה: ע"א 230/80 פנידר בע"מ ואח'
נ' קסטרו ]5[; ע"א 209/83 סוליפלסט הגליל בע"מ ואח' נ' סטרפלאסט תעשיות )1967( בע"מ
ואח' ]6[(. יצוין כי באותם פסקי-דין הנסיבות היו שהמנהל אכן חתם בשמו כאמור, אך
במסמך עצמו הופיע שמה הנכון של החברה במלואו, ומטעם זה לא הוחלה באותם מקרים הוראת
סעיף 99)ב( )או סעיף 60(3( שקדם לו(, ואובחנה ההלכה שנקבעה בע"א 429/73 [3[ הנ"ל.
בעניין שלפנינו צוין שמה של החברה - שאותה התיימר המערער לייצג בחתימתו - בצורה לא
אינו מופיע כלל. INC נכונה הן בחוזים והן בשטרות, והצירוף בע"מ או
מטעם זה, על-פי הוראת סעיף 99)ב( כפי שפורשה בפסיקה, חייב המערער - שהוא בעל משרה
בחברה - בחבות אישית בגין הסכומים שחל בהם חיוב על-פי השטרות נושא התדיינות זו.
זכות התביעה של המשיבות "ההמחאה החוזרת"
7.הצדדים אינם חלוקים באשר לעובדה כי ב-1984 הומחה החוב לחברת ארגוס הרומנית.
ההמחאה תועדה במסמך שצורף כנספח ט' לתצהירו של המערער בבית המשפט קמא.
המחלוקת נסבה על השאלה, האם, כטענות המשיבות, הומחה החוב חזרה מארגוס אליהן. השופט
קמא קבע על-פי הראיות שהובאו מטעם המשיבות, כי החוב אכן הומחה בהמחאה חוזרת,
והמערער תוקף מימצא זה.
המערער מעלה שתי טענות כנגד הוכחת קיומה של "המחאה חוזרת". האחת טענה דיונית והאחרת
טענה ראייתית.
לאחר עיון בטענות, הגעתי למסקנה כי דין שתיהן להידחות.
הטענה הדיונית מושתתת על כך כי בכתב התביעה לא ציינו המשיבות את דבר המחאת החוב.
עניין זה עלה רק בכתב התשובה בעקבות כתב ההגנה שבו טען המערער כי המשיבות המחו את
הזכות הנטענת בכתב התביעה לצד ג'. בהמרצה שהגיש לבית המשפט קמא, ביקש המערער למחוק
את טענת ההמחאה החוזרת מכתב התשובה של המשיבות, מן הטעם שהיא מהווה עילת תביעה
חדשה, שלא ניתן להעלותה לראשונה בכתב התשובה.
לאחר שהוסכם בין הצדדים כי שאלה זו תהיה פלוגתא מוסכמת שתתברר במהלך המשפט, הודיע
המערער על הסכמתו לחזור בו מבקשת מחיקת הטענה. עוד הוסכם, כי המשיבות יהיו רשאיות
לתקן תביעתן בהתאם להכרעה שתיפול בנקודה זו. בסופו של דבר לא נתבררה הפלוגתא, ובית
המשפט קמא לא שב לעניין. בסיכומיו לפנינו ביקש בא-כוח המשיבות לדחות את הטענה
ולחלופין, לתקן את כתב התביעה בשלב זה של הערעור.
לא ראיתי כי טיעוני המערער לעניין זה מחייבים את התערבותנו לביטול החלטת השופט
בעניין ההמחאה החוזרת מהנימוק הדיוני. כתב התביעה העמיד את העובדות המהותיות
לתביעה, וכל עוד נסמכו התובעות על השטרות עצמם, ניתן היה לראות את שאלת ה"המחאה
החוזרת" בנסיבות עניין זה כחלק מהראיות הנוגעות לגלגולי השטרות אשר התובעות תבעו
בגינם ושאין להכלילן בכתב התביעה. מכל מקום, התשובה לטענה ככל שיש לה יסוד היא, כי
יכול שתינתן האפשרות לתקן את כתב התביעה בערעור.
הצדדים הסכימו ביניהם בישיבת קדם המשפט כי בהתאם להכרעה בפלוגתא יוכלו התובעות לבקש
לתקן את כתב התביעה. בהיעדר דיון והכרעה בפלוגתא זו, לא ניתנה למשיבות האפשרות
הנאותה לבקש את תיקון התביעה בערכאה הראשונה.
בנסיבות המקרה, תיקון כתב התביעה אפשרי גם בשלב מאוחר זה, בהתחשב בכך שהמערער לא
ייפגע מהתרת התיקון. טענת המשיבות בדבר ההמחאה החוזרת של החוב אליהן נתלבנה בהליכים
בבית המשפט קמא, והמערער מצדו העלה את טענותיו וראיותיו לעניין מערכת היחסים
הרלוואנטית בינו לבין הממחה בהמחאה החוזרת - חברת ארגוס.
הוא הביא כל שהיה מעוניין להביא בתמיכה לטענת פירעון החוב לארגוס ולטענה כי ארגוס
פטרה אותו מתשלום חובו, ועל-כן אין לומר כי בתיקון כתב התביעה בשלב מאוחר זה יש כדי
לפגוע בהגנתו )ע"א 624/69 פילוסוף נ' דוידזון ואח' וערעור שכנגד ]7[, בעמ' 385, וכן
ראה ספרו של זוסמן, סדרי הדין האזרחי )אמינון, מהדורה 7, בעריכת ש' לוין, 353
1995)(.
אוסיף עוד כי מהטעמים האמורים, הנוגעים להזדמנות שניתנה למערער להעלות את טענותיו
בשאלת ההמחאה וההמחאה החוזרת, ונוכח רוחב היריעה שנפרסה בבית המשפט המחוזי, אני
סבורה כי דין הטענה הדיונית להידחות, גם על-פי הכלל היסודי המנחה את בית המשפט כי
משלא נגרם למערער כל עיוות-דין, ניתן לדחות את טענותיו הדיוניות, וערכאת הערעור לא
תתערב בגינן )ראה: רע"א 1863/90 רביץ ואח' נ' דיין ואח' ]8[, בעמ' 321; ע"א 52/85
מועדון צלילה הים התיכון בע"מ נ' מדינת ישראל ]9[, בעמ' 392-391.(
טענתו השנייה של המערער, לעניין ההמחאה החוזרת למשיבות, היא, כי לא היו לפני השופט
קמא ראיות שהתקיימה המחאה כאמור. בקביעתו הסתמך השופט על תצהירו של העד שיסר, אשר
העיד על עצמו כי שימש במשך שנים רבות כנציג החברות המשיבות וכמנהלה של חברת גרהרד
שיסר בע"מ העוסקת בשיווק מוצרי המשיבות באירופה המזרחית. למעשה היה העד שיסר נציגן
הפעיל של המשיבות בהתקשרויותיהן עם המערער ועם חברת ארגוס. התביעה נתמכה בתצהירו של
מר שיסר, שנספחו אליו מסמכים רבים, והעד נחקר בפירוט רב על האמור בו. המערער טוען
כי אמירתו של שיסר בתצהירו כי החוב לארגוס לא נפרע, היא בבחינת עדות שמיעה, ומטעם
זה אין היא קבילה.
הנספח לתצהיר הינו מכתב מיום 25.2.87, חתום בחותמת חברת ארגוס ובשם מנהלה ועל נייר
רשמי של חברה ממשלתית זו, ובו נאמר כי כיוון שלא נפרע החוב של $ 500,589.93, ממחה
ארגוס את הזכויות כנגד המערער בחזרה למשיבות. גם כנגד מסמך זה העלה בא-כוח המערער
את הטענה כי מדובר בעדות שמיעה.
גם אם צודק המערער כי לעניין אי-פירעון החוב עדותו של העד שיסר היא עדות מכלי שני,
הרי שיסר, כמי שהיה פעיל במערכת היחסים העסקית של הצדדים, יכול היה להעיד לעניין
עצם המחאת החוב עדות ישירה של עד בעל ידע אישי בעניינים שעסק בהם מתוקף תפקידו. לא
למותר להזכיר, כי אף שהעד שיסר נחקר בפירוט רב, הוא לא נחקר על-ידי בא-כוח המערער
על הצהרתו בדבר ההמחאה החוזרת של החוב.
יוצא אפוא כי לעניין זה, עדותו של שיסר בתצהיר לא נסתרה. כן ראוי לציון כי שני
הצדדים נמנעו מלהביא לעדות לשם תמיכה בגירסותיהם את מנהל החברה הרומנית החתום על
המסמכים, ושניהם הסתמכו על מסמכי ארגוס שהוגשו שלא באמצעות העד החתום עליהן. בא-כוח
המערער, המתנגד לקבילותו של הנספח האמור לתצהיר, מבקש מאתנו לקבל כראיה מסמך מאותו
הסוג כדי לאמת את טענתו כי פרע חלק מהחוב. ספק בעיניי אם צד, המבקש לתת ערך ראייתי
למסמך, יכול להישמע בטענה נגד קבילותו של מסמך מאותו הסוג.
לא ראיתי להרחיב כאן את הדיון בשאלה אם המסמך הוא מסוג המסמכים הקבילים במסגרת
החריג לאי-קבילות מסמכים שהם עדות שמיעה )ראה ע"א 2515/94 לוי נ' עיריית חיפה ואח'
10[[(. מכל מקום, הנספח הנ"ל לתצהיר - גם אם אינו יכול לאשר כי החוב לא נפרע - הרי
הימצאותו בידי המשיבות היא ראיה נסיבתית התומכת בהבהרת דרך פעולתן של המשיבות,
וככזו תומכת היא בעדותו של שיסר שנתקבלה על-ידי בית המשפט קמא ללא כל סייג. הייתה
אפוא לבית המשפט תשתית מספקת כדי לבסס את הקביעה שהוכחה ההמחאה החוזרת.
פירעון החוב
8.משנתקבלה טענת ההמחאה החוזרת, טענתו העיקרית של המערער לגוף העניין היא כי פרע את
חובו בפירעון לנמחה - היא ארגוס, ולפיכך אינו חייב עוד דבר למשיבות. לטענת המערער,
לאחר המחאת הזכות מהמשיבות לארגוס, עמדה זו האחרונה במלוא התוקף על גביית החוב,
ועקב כך גם נעצר המערער ברומניה ונמנעה יציאתו ממנה, על-מנת שיסדיר את פירעון החוב.
בעקבות אירועים אלה נחתם ביום 8.2.85 הסכם בין צ'בורה פנמה לבין ארגוס, ובו התחייבה
הראשונה לשלם בדרכים שונות את החוב שהמחו המשיבות לארגוס. לטענת המערער, צ'בורה
פנמה פעלה על-פי ההסכם האמור, מילאה אחר התחייבותה ופרעה את החוב כולו בסך $
500,000.
בהסכם, שכותרתו "פרוטוקול 708/8.2.1985", נאמר כי בהתחשב בחילוקי הדעות הקיימים בין
ארגוס לצ'בורה פנמה, שהיוו נושא להתכתבות קודמת בין הצדדים, מסכימים הצדדים כי:
לחשבון BRCE-1". צ'בורה מתחייבת להפקיד את הסך של $ 200,000 ארה"ב ב
ארגוס, בגין חלק מהסכום הנ"ל, ליתר דיוק בגין הסך של $ 75,000 ארה"ב,
צ'בורה מעבירה את הסכומים המגיעים לה מחברת פלסטיפורם מיוון. במידה
ועד לתאריך 31.6.1986, הסכום של $ 75,000 ארה"ב לא יתקבל במלואו,
מתחייבת צ'בורה לשלם ישירות לארגוס, וזאת במידה וארגוס תוכיח לצ'בורה
את אי יכולתה לגבות את הסכום מפלסטיפורם.
2. לפתרון סופי של הבעיה, יתרת הסכום של $ 300,000 ישולמו ע"י צ'בורה
בצורת עמלה מסכום העסקאות שיבוצעו בעתיד ברפובליקה הסוציאליסטית
הרומנית, אבל לא יאוחר מ-31.12.1987".
בהמשך המסמך מפורטים הסדרי הגבייה של $ 300,000 שיש לשלמם מתוך העמלות, ובסעיף 4
נקבע כי לאחר תשלום חלק מהחוב, תאשר צ'בורה פנמה בכתב ש"הבעיה נפתרה סופית". במסגרת
ההסדר לפירעון החוב, נערך הסכם נוסף בין ארגוס למערער אישית.
פטורים אנו מלהיכנס למשמעותו של הסכם זה ותוקפו, כיוון שאין חולק כי אם פרעה צ'בורה
פנמה את החוב או את חלקו, יהיה המערער פטור מחבות בגין אותו סכום שנפרע, גם אם נערך
עמו הסכם נפרד המחייב אותו באופן אישי לפירעון החוב.
השאלה הטעונה הכרעה היא אפוא, אם פרעו צ'בורה פנמה או המערער את החוב הנ"ל. טענותיו
של המערער באשר לפירעון החוב התחלקו לשלוש קבוצות, שכל אחת מהן מתייחסת לכאורה
לפירעון חלק מהסכום.
אשר לסכום של $ 125,000, טוען המערער כי סכום זה שולם באמצעות העברה בנקאית מחשבון
צ'בורה לחשבון ארגוס בסוסייטה ג'נרל בנק בבוקרשט. לעניין זה, היו לפני בית המשפט
קמא עדותו של המערער, אשר העיד כי ביום עריכת ההסכם עם ארגוס נתן הוראה בלתי חוזרת
להעביר מחשבון צ'בורה בסוסייטה ג'נרל בנק לחשבון ארגוס באותו בנק סכום של $
125,000, וכן הראיות הבאות:
א( צילום של קבלה חתומה על-ידי מנהל ארגוס )מר דיאקונסקו(, המאשרת ביצוע תשלום של $
125,000 לחשבון ארגוס בסוסייטה ג'נרל בנק בבוקרשט. עוד הוגשה הצהרה של אותו מר
דיאקונסקו, שנעשתה לפני הקונסול הישראלי בבוקרשט, ובה מאשר המצהיר את חתימתו על גבי
הקבלה ואת היות התצלום זהה למקור.
לפנינו מונחת בקשה שהגיש המערער בבש"א 4152/94, לקבל את הקבלה המקורית כראיה. לא
מצאתי כי הבקשה להגשת הקבלה המקורית נגועה בחוסר תום-לב, והמערער סיפק הסבר להגשתה
המאוחרת. יצוין כי מאחר שלפני בית המשפט קמא היה העתק של הקבלה והצדדים התייחסו
אליה בטיעוניהם, אין לומר כי זכויותיהן של המשיבות ייפגעו כתוצאה מקבלת הראיה בשלב
מאוחר זה, וניתנה להן הזדמנות נאותה לטעון טענות בקשר אליה. לפיכך, נקבל את המקור
כחלק מחומר הראיות בתיק זה.
ב( הראייה השנייה שהגיש המערער היא צילום של דף המתיימר להיות דף חשבון של צ'בורה
בבנק סוסייטה ג'נרל בבוקרשט )נ/32(. על-פי דף זה, ביום 8.2.85 )יום עריכת ההסכם(
עמדה היתרה בחשבון על סך $ 20,000. ב-14.2.85 זוכה החשבון בסכום של $ 105,000,
ובאותו יום חויב בסכום של $ 125,000.
השופט קמא קבע כי המערער לא הוכיח תשלום הסכום האמור לארגוס. אשר לקבלה, קבע השופט
כי כיוון שלא הוגש המסמך המקורי, אין מקום להסתמך על ההעתק שהוגש.
עוד קבע, כי בהתחשב בכך שמדובר ב"קבלה אישית" שניתנה על-ידי מר דיאקונסקו כנגד
תשלום שלכאורה בוצע לחברה ממשלתית ברומניה, ובכך שמר דיאקונסקו לא העיד במשפט, נותר
ספק סביר באשר לביצוע התשלום, גם בהנחה שהמקור של הקבלה הוא תקין, אמין וזהה
להעתק.
שלא כשופט קמא, סבורה אני כי בעניין פירעון סכום זה הוכיח המערער, במידה הנדרשת
המוטלת על הנתבע בתביעה כגון זו שלפנינו, כי אכן פרע את הסכום האמור מתוך החוב.
הקבלה שהוגשה חתומה בחותמת של ארגוס ובחתימה של מנהלה, בצורה דומה לחתימות במסמכים
אחרים שהובאו כראיות בתיק זה, ושחלקם הוגשו מטעם המשיבות.
הוגשה הצהרה של מנהל ארגוס, מר דיאקונסקו, שנעשתה בפני קונסול ישראל בבוקרסט, ובו
אישר כי החתימה על פני הקבלה עצמה היא חתימתו. הקבלה עצמה מפנה להסכם )הפרוטוקול(
מיום 8.2.85 בין צ'בורה פנמה לארגוס, שנקבע בו כי צ'בורה פנמה תשלם לארגוס סכום של
125,000 $, וכן נקבע אופן ביצוע התשלום.
המסמך נ/32, הנחזה להיות צילום מדף החשבון של החברה בבנק סוסייטה ג'נרל, מעורר
קשיים רבים בכל הנוגע לקבילותו ולמשקלו הראייתי. אולם אין אנו נזקקים למסמך זה, שכן
עדות המערער בצירוף הקבלה ומכלול הנסיבות הנוגעות לאירועים שקדמו לתשלום הנטען
)ההסכם עם צ'בורה פנמה והתרת יציאתו של המערער מרומניה ב-8.2.85(, מבססות במידה
מספקת את טענתו לעניין זה.
המערער טען עוד כי פרע גם את התשלומים הנוספים הנזכרים בהסכם בין צ'בורה פנמה
לארגוס; $ 75,000 על דרך של המחאת זכויותיו כלפי חברה יוונית, ו-300,000 $ שלטענתו
שולמו בתשלומים שונים. השופט קמא לא היה מוכן לראות בהמחאת הזכות האמורה של $
75,000 משום פירעון, שכן לא הובאו כל ראיות שהחברה היוונית אכן שילמה את הסכום
האמור, או לחלופין - כי המערער שילם אותו בעצמו. הוא סבר כי המערער לא יצא ידי חובת
ההוכחה המוטלת עליו לעניין זה, ואינני רואה מקום להתערב במסקנתו.
לעניין תשלום $ 300,000 הנותרים, היו טענותיו של המערער בלתי מבוססות, נתגלו סתירות
בין תצהירו לבין גירסתו בעדות לעניין אופן התשלום, והמסמכים שהוגשו מטעמו לא הצביעו
על פירעון הסכום האמור. השופט קמא קבע כי לא הוכח תשלום סכום זה, ואינני רואה מקום
להתערב אף בקביעתו זו.
9.המערער העלה טענה נוספת, שטען אותה בשפה רפה, ולפיה על-פי ההסכם שבין צ'בורה פנמה
לארגוס דין הסכסוכים בין הצדדים להתברר בבוררות. בוררות זו אמורה הייתה להתקיים
במוסד בוררות רומני רשמי.
המערער לא הניח כל תשתית עובדתית ומשפטית לקיום התנאים המצדיקים העברת הסכסוך מבית
המשפט לבוררות כנדרש על-פי סעיף 6 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, ובדין לא ראה בית
המשפט קמא לדון בטענה זו. ניתן אפוא לסכם ולומר שאין ממש בטענת המערער כי הוא אינו
חב אישית כלפי המשיבות, וכי המשיבות אכן הוכיחו בהליך שהתקיים בבית המשפט קמא כי
עומדת להן כנגד המערער זכות בגין החוב הנטען על-ידיהן. עם זאת, עלה בידי המערער
להרים את הנטל להוכחת פירעון הסכום של $ 125,000 מתוך החוב הכולל.
התביעה שכנגד
10.בתביעתו שכנגד, תבע המערער מהמשיבות סכום שהוא למעשה זהה לסכום שתבעו הן ממנו,
וזאת בגין הפרת חוזה שנכרת בינו לבין המשיבות. המשיבות התגוננו כנגד טענותיו של
המערער בתביעה שכנגד, בשתי טענות עיקריות:
האחת, כי המערער הגיש תביעה זהה נגדן באוסטריה שנדחתה, ולפיכך קיים השתק בגין
מעשה-בית-דין או השתק פלוגתא. הטענה האחרת נטענה לגופו של עניין, ולפיה כפרו
המשיבות בקיומו של הסכם מחייב בינן לבין המערער וממילא כפרו בהפרתו של הסכם כזה.
השופט קמא קיבל את שתי הטענות, וקבע שמתקיים השתק בגין מעשה-בית-דין בשל ההחלטות
שניתנו בתביעה שהוגשה באוסטריה. כמו כן קיבל את הטענה לגופו של עניין, ולפיכך דחה
את התביעה שכנגד.
אשר לטענה בדבר קיומו של מעשה-בית-דין, אינני סבורה כי ניתן היה לקבלה על-פי הראיות
שהיו לפני השופט. התביעה שהוגשה באוסטריה הייתה אמנם תביעה באותו עניין עצמו
ולכאורה על פי אותה עילה, אולם לא הוצגו כל ראיות באשר לטיבם ולמהותם של אותם
הליכים. כמתואר לעיל, ההליכים על פניהם נראים כהליכי ביניים, ולאחר שהסתיימו משך
המערער תביעתו; מהותם המדויקת של ההליכים על-פי הדין האוסטרי והשיטה המשפטית הנוהגת
שם, לא הובררו.
בנסיבות אלה, אין אנו נזקקים לשאלה מה המבחנים לקיומו של מעשה-בית-דין בגין פסק זר,
שכן הנתונים שעליהם יש ליישם מבחן זה או אחר לא הוכחו ולא הובררו על-ידי המשיבות
)לעניין התנאים למעשה-בית-דין בגין פסק זר ראה ספרה של נ' זלצמן, מעשה- בית-דין
בהליך אזרחי )רמות, תשנ"א( 580-578(. זאת ועוד, כיוון שסבורה אני שצדק השופט בדחותו
את התביעה שכנגד לגופה, אין כל צורך להכריע בטענת המשיבות לעניין מעשה-בית-דין.
לטענת המערער בתביעתו שכנגד, ביוני 1984 נכרת בווינה הסכם בין הצדדים, שעיקרו יצירת
שותפות עסקית בין הצדדים שתהיה מבוססת על השקעה של כל אחד מהם בשיעור הנזק שנגרם לו
במסגרת העסקים הקודמים. הסכום הכולל של ההשקעה, לטענת המערער, היה $ 600,000,
ובהתאם לכך נקבע בהסכם כי רווחי השותפות יתחלקו, עד להגעתם לסכום של $ 600,000,
ביחס של %60 למשיבות ו%40 למערער. המערער טוען כי בניגוד להסכמה האמורה, המחו
המשיבות באופן חד-צדדי את זכויותיהן כלפיו לארגוס, ובכך הפרו את ההסכם.
הראיות שהוגשו להוכחת ההסכם כללו טיוטת הסכם לא חתומה ערוכה בכתב-יד, וכן חליפת
טלקסים בין הצדדים שעניינם אותה טיוטה. בטלקסים אלו, שנשלחו בעקבות פגישה שנערכה
בין הצדדים בווינה, עמד כל אחד מהצדדים על פרטים שונים בהסכם המוצע, וביקש הכנסת
תיקונים מצדו. כל אחד מהצדדים סיים את הטלקס שנשלח מטעמו בבקשת אישור מהצד השני על
האמור בו. בטלקס הראשון, שנשלח מטעם המשיבות, נדרש שהאישור יהיה בכתב, ובטלקס
האחרון דרשו המשיבות מהמערער "אישור סופי" כי הוא מסכים לתוכנו. המערער טען בעדותו
בבית המשפט קמא כי נתן את הסכמתו טלפונית,
וטענה זו הוכחשה על-ידי העד שיסר מטעם המשיבות.
מסכימה אני עם מסקנתו של השופט קמא כי הטלקסים האמורים מבטאים משא-ומתן עסקי בין
הצדדים, שלא הבשיל לכדי חוזה מחייב. עולה מהם כי הצדדים נהגו בדקדקנות רבה בכל
הקשור לבניית מסגרת עסקית עתידית משותפת ביניהם, והקפידו על כל תג וכל פסיק בניסוח
חובותיהם וזכויותיהם בקשר אליה. התנהגות דווקנית זאת נראית מובנת למדיי אם מביאים
בחשבון את הניסיון העסקי המשותף הקודם של הצדדים. לדעתי, אין זה מקרי שבטלקסים
ששלחו הצדדים זה לזה הקפיד כל צד לנסח את התניות בעצמו תוך שהוא "מגלגל" את מלאכת
הקיבול לצד השני, ואינני סבורה כי
ניתן לראות בכך רק היבט פורמאלי שאיננו פוגם במפגש הרצונות. התמונה המצטיירת
מהראיות שהוצגו היא שמפגש רצונות כאמור לא נוצר והמשא-ומתן נגדע באבו, בטרם השתכלל
להסכמה מחייבת.
המסקנה היא אפוא, כי לא הוכח קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים, ועל-כן דין התביעה
שכנגד להידחות, ואין עוד צורך לדון בשאלה אם הפרו המשיבות את "ההסכם" כאמור.
על יסוד כל האמור לעיל, הערעור נדחה בכפוף לקבלת טענת המערער לעניין הסכום של $
125,000, שאותו יש לנכות מהסכום אשר בו חויב המערער בבית המשפט קמא.
המערער יישא בהוצאות המשיבות בסכום כולל של 30,000 ש"ח.
המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים.
השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה.
ניתן היום, כ"ח באלול תשנ"ו )12.9.96(.