נבחן מס' מקרים אשר עמדו בפני שופטי בית המשפט העליון המכובדים במהלך השנים
האחרונות:
הפרשות שיתוארו להלן מביאות לידי ביטוי את יחסי הגומלין בין סעיף 8 לחוק הירושה לבין
סוגיית "הבן הממשיך"
.
סעיף 8 לחוק הירושה התשכ"
ה- 1965 קובע בסעיף א' שבו כי הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור
על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם- בטלים. בס' ב' לחוק נקבע כי מתנה שאדם נותן על מנת
שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף, אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות
חוק זה.
הפרשה הראשונה נדונה בפני כבוד הנשיא )כתוארו דאז( מ' שמגר. עו"ד ר' שיוביץ הופיע בשם
המערערת ועו"ד א' קוזלובסקי הופיע בשם המשיבה. עו"ד ע' ראובני, סגן בכיר לפרקליט
המדינה דאז, הופיע בשם המשיבה השנייה, שהנה הקרן הקיימת לישראל.
החלקות בהן עסקינן מצויות במושב בית חנן והן בבעלותן של הקק"
ל. עליהן מצוי משק חקלאי.
החלקות הנ"ל הוחכרו על שם גברת מסוימת, שהיא המשיבה הראשונה, וכן ע"
י בעלה המנוח,
עפ"
י חוזה חכירה שנכרת בשנת 1937. המערערת הנה בתם של החוכרים.
בחוזה החכירה נקבע בין היתר כי במקרה מות אחד החוכרים ובמידה שיישארו חוכרים אחרים
חוקיים- אשתו ויוצאי חלציו במקרה דנן, ויהיה צורך לחלק את הנחלה ביניהם וחלוקת הנחלה
תגרום לדעת הקרן להתפוררות הנחלה במובן משקיות עצמאית, הזכות לקרן להשיב את הנחלה
אליה ולהחכירה מחדש לזה מהשנים המהווים את המונח "חוכר"
, כלומר, לאישה או לבעל
שיישאר בחיים, עד סוף ימי חייו.
הבת והבן הגישו עתירה לבית המשפט המחוזי בבקשה לפסק דין הצהרתי:
1. כי יוצהר שהאמור בסעיף י"ט סותר את סעיף 8 )א( לחוק הירושה, תשכ"
ה- 1965, וכי על כן
הוא חסר תוקף.
2. כי יוצהר שהאמור בחלק השלישי הנ"ל של סעיף י"
ט לגבי חובת הפיצוי חל על כל חלופותיו של
סעיף י"
ט, לרבות אותה חלופה הדנה בהחכרה.
הנשיא המכובד מקבל את עמדת בית המשפט המחוזי בשתי העתירות:
בעניין העתירה השנייה קבע בית המשפט קמא כי אין בה ממש. ההוראה ברורה וקובעת כי כאשר
נפטר בן הזוג אשר קיבל את הנחלה אחרי מותו של בן הזוג שנפטר ראשון, אזי תעבור הנחלה
לגדול ביורשים של החוכר אם יתאים לחכירה מבחינה חקלאית"
...
בעניין העתירה הראשונה קובע הנשיא )כתוארו דאז( מ' שמגר כי קבע בית המשפט המחוזי נכונה
כי אין סתירה בין האמור בסעיף 8 )א( לחוק הירושה לבין הוראותיו של סעיף י"
ט לחוזה החכירה.
מטרתו של סעיף זה הנה שמירה והגנה על זכויות הקרן הקיימת לישראל, אשר ברשותה קרקע
לאום, ע"
י האפשרות ליטול חזרה את הקרקע אשר החכירה, אם נוצרו נסיבות מסוימות אשר
הוגדרו מראש. הזכות הנתונה לקרן הנה חלק מתנאי החכירה ואין בכך כדי לעמוד בניגוד לחוק
הירושה. מרגע שהקרן, שהנה הבעלים של הקרקע החזירה את הקרקע לעצמה, כזכותה עפ"
י חוזה
החכירה, הקרקע חדלה להיות חלק מן העיזבון.
לאור האמור קבע הנשיא המכובד כי דין הערעור להידחות.
בפרשה נוספת אשר נדונה גם היא בפני כבוד הנשיא דאז מ' שמגר הופיעו עו"ד מ' מאירסון
בשם המערערת ועו"ד מ' הפלר בשם המשיבים 1 ו 2. עו"ד י' ליבמן הופיע בשם המשיבה 3
שהיא הסוכנות היהודית לארץ ישראל.
דובר בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי אשר הצהיר על בטלות המסמך הנושא את
הכותרת: "הצהרה והתחייבות המתיישבים"
, שעשו המשיבה הראשונה ובעלה המנוח ביום 4.3.85
ביחס למשק במושב מגדים.
המשיב הרביעי בערעור זה הנו משיב פורמלי, בנם של הזוג הנ"
ל. במסמך שערכו בני הזוג הצהירו
כי בהתאם להסכם עם נכדם, המשיב 4 ואשתו, המערערת, יקבלו האחרונים את החזקה הבלעדית
במשק כ"בן ממשיך"
, לאחר פטירתם הם. עקב קרע בחיי הנישואין של הנכד ואשתו המערערת,
כשנה לאחר נישואיהם, הם עזבו את המושב. המשיב 2, בנם של הזוג, שאף לו יש משק במושב,
המשיך לטפל במשק.
על ההצהרה אשר במסמך חתומים בני הזוג וכן שני עדים. בשולי המסמך מופיע אישור הסוכנות.
השאלה המשפטית: ברי רשות, אשר ניתנה להם זכות להעברת זכות השימוש שלהם במשק לבן
ממשיך, האם אותה זכות כאשר היא עוברת מחמת מוות, כפופה לסעיף 8 לחוק הירושה?
השופט הנשיא המכובד קובע כי דין הערעור להידחות מהטעמים הבאים: מן החומר הקיים עולה
כי בני הזוג הנם בני רשות בלבד במושב ולכן לבני הזוג זכות שימוש במשק כבני רשות גרידא.
מכאן נובע שנפלה שגגה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר הניח חופש דיספוזיציה
בזכויות במשק, לגבי העברה מחמת מוות וכן לגבי העברה בין החיים. המסמך המוכיח כי בני הזוג
הנם בני רשות בלבד, הוא "אישור קבלת רכוש"
עליו חתם בן הזוג, בשנת 1955 שממנו עולה כי
קיבל מן הסוכנות "לשימוש"
בית מגורים, מבנים שונים אחרים ועוד. כמו כן קביעת הבן הממשיך
כפופה להמלצת האגודה ולאישור הסוכנות, ולכן יש בכך להעיד על היעדר חופש דיספוזיציה.
מושב זה הנו מסוג המושבים אשר אפילו חכירתם טרם נרשמה על שמם, וכל מעמדם הנו של בני
רשות של הסוכנות או של המנהל. המעמד המשפטי הנו- בני רשות של בני רשות.
אף שביסודה זכות השימוש הנה אישית, דבר עבירותה והתנאים לעבירותה ניתנים להסכמה בין
מקבל השימוש ומעניק השימוש, ולכן יש לבדוק כל מקרה לגופו.
המושג "בן ממשיך" נוצר בתקנות האגודות השיתופיות )חברות( תשל"
ג 1973. בתקנה 3 )א( מוגדר
בן ממשיך כ"
בן אחד בלבד, או בן מאומץ אחד, או נכד אחד של בעל המשק, לרבות בן זוגו של בן
ממשיך, המחזיק בעצמו או יחד עם הוריו מכוח הסכם עם הוריו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת
בכתב של הוריו, או מכוח ירושה, במשק חקלאי, בתור בעלים, חוכר, חוכר משנה, או כבר רשות
של מוסד מיישב של האגודה,...
תקנה 3 א )ג( קובעת כי "בן ממשיך" כהגדרתו, הכשיר לחברות עפ"
י תקנון האגודה, יגיש בקשה
להתקבל כחבר האגודה, ובמקרה של סירוב יתקיימו הליכי בוררות"
...
בני הזוג היו רשאים להעביר את זכותם כבני רשות במשק למי שנקבע על ידיהם כבן ממשיך,
בכפוף לאישור הסוכנות. אך מאחר שמדובר בהעברה מחמת מוות ס' 8 לחוק הירושה התשכ"
ה
1965 יחול במקרה זה. הסעיף קובע:
א. הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם- בטלים.
ב. מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם
נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה"
.
המחוקק רצה לאפשר למוריש לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו, ושלא
יקשור עצמו על ידי הסכמים.
למרות שהזכות של בר רשות אינה מלאה מבחינה משפטית, הנה זכות בעלת ערך כלכלי. עצם
המוסד של בן ממשיך משמעו שיש זכות או נכס שהחבר יכול להעביר לבנו, הגם שעבירותו
מוגבלת. די באלה כדי להכפיף את הזכות, כשעוברת היא מחמת מיטה, להוראת ס' 8 לחוק
הירושה.
העולה מן המקובץ, קביעת בני הזוג את הנכד ואשתו כ"בן ממשיך"
היא בטלה. אם מדובר
בהסכם, בטלותו נובעת מס' 8 )א( לחוק הירושה ואם מדובר במתנה, בטלותה נובעת מן העובדה
שטופס ההצהרה וההתחייבות איננו צוואה. טופס ההצהרה וההתחייבות ישמש להעברת זכויות
המתיישבים לבן הממשיך כשהם בין החיים. העברה מחמת מיטה יש לעגן בצוואה שתיעשה כדין.
כל האמור בפסק הדין פניו לעתיד, קבע הנשיא המכובד דאז.
פסק דין נוסף העוסק בענייננו ניתן בשנת 1996 מאת השופטת המכובדת ד. ביניש. עו"ד א'
נמרוד בשם המערערים ועו"ד י' קינר בשם המשיב.
דובר בשלושה ילדים של בני רשות במשק במושב אלישמע. בשנת 1974 הצהיר אב המשפחה כי
אחד האחים, יהיה הבן הממשיך במשק. הצהרה זו אושרה ע"י המושב וכן ע"
י הסוכנות היהודית.
מאז חלו מס' התפתחויות:
א. בשנת 1979 התגרשו ההורים והזכויות במשק עברו לידי האם. האב פנה לסוכנות בבקשה
להחזרת זכויותיו במשק, והאם, לאחר שהתחייבה לקבל את המשק על כל התחייבויותיו קיבלה
את הזכויות במשק.
ב. בשנת 1981 בנה הבן אשר הוכרז כבן ממשיך, )להלן: "א"
(, את ביתו בסמוך לבית אמו,
בהסכמת האגודה כנהוג בקשר לבן ממשיך.
ג. האם נפטרה בשנת 1983 והבן השני, )להלן: "ב"(, אשר לו היה לו חלק בזכות "הבן הממשיך"
עבר להתגורר בבית אמו לאחר פטירתה ופתח נגריה במבנה הלול אשר היה במשק.
ב' אשר לא הוכרז כבן ממשיך טוען כנגד מס' קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. השופטת
ביניש אינה מוצאת לנכון להתערב באותן קביעות, ומחליטה כי השאלה היחידה הדרושה דיון
בערעור זה הנה, האם הועברו הזכויות במשק לידי א' כבן ממשיך? ב', בהסתמכו על הפרשה
הקודמת אשר תוארה לעיל, טוען כי לא ניתן היה להעביר את הזכויות לאחיו בדרך של הצהרה על
בן ממשיך.
השופטת ביניש עורכת השוואה בין פרשה זו לפרשה הקודמת וקובעת כי כשחוזה החכירה או
הרשות קובע את זכות החכירה או הרשות לתקופת חייו של המתיישב בלי שאלה יהיו חלק
מעיזבונו, התוצאה היא כי זכותו בנכס אכן אינה חלק מעיזבונו.
על פי ההסכמים אשר הוצגו בפניה, ושהיו מקובלים במושבים, הבן הממשיך, שמקבל את הזכויות
לאחר מות הוריו, נקבע מראש על ידיהם, בעוד האגודה והסוכנות נותנות את הסכמתן לכך.
הסכמה זו מהווה את הרשות להחזיק במשק.
ס' 20 ה' )1( לחוזה המשולש קובע כי "
במקרה של פטירת חבר האגודה או מתיישב בישוב יועברו
כל זכויותיו בנחלה לבן/ בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/ בת זוג לחבר האגודה או מתיישב בישוב
שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע ע"י ההורים ושאושר ע"י המיישבת"
.
כמו כן הוסכם "
למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בזאת כי אין בסעיף זה כדי לשנות את מהות
זכויותיו של חבר באגודה כזכויות בר רשות בלבד שאינן חלק מעיזבונו"
.
נהיר לכל כי על פי ההסכם הזכויות במשק אינן חלק מעיזבונה של האם ועל כן אינן כפופות לסעיף
8 לחוק הירושה. זכויות אלה יעברו לבן הממשיך בהתאם לאמור בחוזה המשולש. כיוון שאין
מחלוקת כי הבן הממשיך הוא א' דין ערעור זה להדחות.
אין מקום להחיל בענייננו את הלכת הפרשה הקודמת אשר תוארה לעיל, אף אם צודק היה ב'
בפירושו לאותה הפרשה, שכן נאמר מפורשות ע"
י השופט שמגר כי פניו של האמור בפסק הדין
הנ"
ל יהיו מעתה ואילך, אין להם השלכה בדיעבד ואין הם מערערים הסדרים שהיו קיימים
עשרות שנים. המשיב בערעור זה, אשר הנו "הבן הממשיך"
קיבל את זכותו כבר בשנת 1983, עם
פטירת אמו. לאור האמור מחליטה השופטת ביניש שאין תחולה להלכה לעיל במקרה דנן.
במקרה דנן ערער גם א' אשר קיבל את זכות הבן הממשיך. א' פנה אל בית המשפט המחוזי אשר
נעתר לבקשתו בפס"
ד הצהרתי שהצהיר על זכויותיו כבן ממשיך, אך לא דן בבקשתו לפינוי האח
ואשתו. על כך ערער "הבן הממשיך"
לבית המשפט העליון.
השופטת ביניש קובעת כי הצדק עם א' המערער, שכן עם מתן ההצהרה על היותו בעל הזכויות
במשק, היה על בית המשפט להעניק את הסעד המתבקש מהצהרה זו, כפי שנתבע.
השופטת מקבלת את הערעור ומצווה על פינוים וסילוק ידם של המשיבים, ב' ואשתו מהמשק.
לטענת ב' המשיב, הנו בר רשות במשק. טענה זו לא הועלתה בכתב הגנתו בבית המשפט המחוזי
ועל כן לא נקבע לגביה כל ממצא עובדתי. זכאותו לפיצוי בגין חלקו במשק או השקעותיו בו לא
הוכרה ע"
י בית המשפט המחוזי. לכן אין אף בסיס עובדתי לקביעת שיעור הפיצוי. למשיב נשמרת
הזכות לתבוע פיצוי בהליך נפר.
פסק דין נוסף בעניין ירושת מושבים ניתן מפי השופט א' חלימה בשנת 1985. בשם המערערים
עו"ד ג' דונר ובשם המשיבים עו"ד י' רבט.
פסק הדין עוסק בבני זוג מנוחים להם שלוש בנות ובן. שלוש הבנות הן המשיבות בערעור זה.
בבעלות בני הזוג משק במושב עין אילה. בנם נפטר בעודם בחיים. לאחר פטירתו חתמו בבוקים כל
הסכם עם יורשיו של בנם, אשתו ושלוש בנותיו, אשר הן המערערות בערעור זה. במסגרת ההסכם
הוסדרו היחסים הכספיים והרכושיים שהיו משותפים בין ההורים המנוחים בין בנם. בין השאר
מתייחס הסכם זה למשק במושב עין אילה ולבית שבנוי עליו.
בן הזוג נפטר ולאחריו נפטרה בת הזוג, אמן של המשיבות וסבתן של המערערות. היא השאירה
אחריה צוואה, שבה נאמר בין היתר כי הנכס שייך לה וכן חילקה אותו בין יורשיה, תוך התעלמות
מן ההסכם אשר נחתם בינה ובין בעלה לבין יורשיו של בנה המנוח. אותן היורשות, אשר איתן
נערך ההסכם הגישו התנגדות לקיום הצוואה. בית המשפט המחוזי דחה התנגדות זו ועל כך
הערעור.
השופט א' חלימה קובע כי על פי החומר שבתיק הבן המנוח היה שותף עם הוריו במשק ובבית
ובחזקה בהם. לא ברור מה היה חלקו. דרך היקש מסעיף 28 לחוק המקרקעין, תשכ"
ט- 1969,
חלקיהם של כל אחד מהשותפים במקרקעין חזקה שהם שווים. מכאן מסיק השופט כי לשני בני
הזוג המנוחים שני שליש מהמשק והבית ולבנם המנוח שליש. עוד לומד השופט מן ההסכם כי עם
החתימה על ההסכם עברו הזכויות שהיו לבן המנוח בשלמות לילדותיו, המערערות ואשתו. כמו כן
קובע השופט כי מה שני השליש הנותרים לא היו שייכים כולם למנוחה- האם שנפטרה לאחר בן
זוגה, אלא היו שייכים לה ולבעלה שווה בשווה. הבעיה, אין בתיק פרטים אודות בן הזוג ועל כן לא
ברור האם השליש השייך לו במשק ובבית עוברים לאשתו בלבד או ליורשיו החוקיים.
לטענת המשיבות ההתחייבות העולה מן ההסכם נוגדת את סעיף 8 לחוק הירושה.
השופט המכובד מתייחס שנקבעה בע"א 682/74 ולפיה "
מה שאסור הוא לפי סעיף 8 )א( אינו
הסכם הנוגע לעיזבונו העתיד של מוריש אשר עודנו חי, ובודאי לא הסכם בדבר נכס מסוים מנכסי
עיזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה, והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש
מירושתו או לעשות ליורש את מי אינו יורש לא על פי דין ולא על פי צוואה ככתוב בחוק. המדובר
הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי העיזבון"
.
התחייבות ההורים במקרה דנן, שההעברה תקום רק לאחר מותם, משמעותה, שהוויתור לא היה
סופי ביום החתימה על ההסכם, כי אם נדחה למועד הנזכר. זהו מצב המתיימר להעביר את שאר
היורשים מירושתם. עפ"
י צוואת המנוחה, גם המערערות מקבלות 3/12 מן הנכס. השופט קבע כי
הצוואה תקפה לגבי שני השלישים אשר היו בבעלות בני הזוג המנוחים וכי אין תוקף להסכם בין
המערערות למנוחים. הערעור נדחה והתנגדות המערערות לקיום הצוואה נדחית כתוצאה מכך.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין