גם נישואין הם עסק

איך קורה ש"האישה הלא עובדת" )מחוץ למשק הבית( הולכת וזוכה בפריבילגיות שלא חלמנו עליהן עד לפני שנים לא רבות.

האישה העובדת בעבודות ששכרן נמוך ואיננו מאפשר צבירת רכוש, זוכה אף היא בזכויות בר-רכוש הנצבר על-יד בן-הזוג. אבל השוויון פועל גם בכיוון ההפוך: מעמדה של האישה העובדת והצוברת רכוש, כשלצידה בן-זוג שהכנסתו איננה מאפשרת צבירת רכוש, חולקת מזכויותיה לבן זוגה. כלומר, יכול להיווצר מצב שרכוש אשר צברה האישה הדינמית והפעילה, עלול "להינגס" על-ידי בן-הזוג, שמסיבה זו או אחרת, פעילותו הכספית והרכושית נמוכה או אפילו אפסית.

התוצאה עלולה להיות, במקרים כאלה, שהרוחות החדשות אשר הביאו עימן אמנציפציה במעמד האישה יפגעו במעמדה של אשת-העסקים, העובדת ויגעה בפיתוח עסק, קריירה או משלח-יד.

בהקשר זה יש לזכור כי הרעיון הגלום במתן זכויות רכוש שוות לאישה הלא-עובדת התבססו, בין היתר, על המשמעות הרבה שיוחסה הן לעבודת האישה במשק-הבית, למען הבעל והילדים, והן להיותה "עזר כנגד" ותמריץ לקריירה של בן הזוג. אין ספק שלפחות מבחינה זו אי-אפשר לסווג את בן-הזוג הגברי כמטפל בילדים, באישה ובמשק-הבית, או כמשמש תמריץ לקריירה של אשתו, אלא במקרים נדירים. על מנת למנוע מצב של הפליה הפוכה, קרי הפליית האישה על הגבר, או אולי כדי להשוות את כוחם של שני המינים, עלול מצב אשת העסקים והקריירה להיות עגום כאשר מדובר יהיה ברכוש אותו צברה ממאמציה היא תוך כדי נישואיה לבעלה.

הדין הכללי הוא כי רכוש הנצבר במהלך הנישואין על-ידי אחד מבני הזוג שייך לשני בני הזוג גם לפי הפסיקה שהייתה עד לשנת 1973 כולל, וגם לפי החוק משנת 1974. אשר לזוגות שנישאו עד שנת 1973 יהיה שייך הרכוש לשני בני-הזוג וכל אחד מהם זכאי לתבוע את זכויותיובו, ואף את פירוקו בפועל, תוך כדי חיי הנישואין.

על זוגות שנישאו משנת 1974 - חל חוק חדש יחסית - "חוק יחסי ממון בין בני זוג", שלפיו רק לאחר פקיעת הנישואין יתחלקו הנכסים שווה בשווה בין בני הזוג, וישולמו תשלומי איזון במידה ולא ניתן יהיה לחלק את הרכוש בפועל. תוך כדי הנישואין לא ניתן לתבוע זאת.

בתי המשפט יצרו בפסיקתם הנחת-יסוד הנקראת "חזקת הרכוש המשותף". זו קובעת למעשה, כי למעט מקרים יוצאי דופן, עצם הנישואין והחיים "ביחד" גורמים להנחה, לפיה התכוונו בני הזוג לחלק את הרכוש שכל אחד מהם צבר במהלך הנישואין, מבלי להתייחס לשאלה מה הייתה תרומתו הספציפית של כל בן זוג לרכוש זה. יוצא אפוא, שעם כל גישתו הליברלית של בית המשפט לשאלת מעמדה של "האישה הלא עובדת ", שאינה צוברת רכוש, יצרה הפסיקה המקומית שותפות כלכלית כפויה בין שני בני אדם, שספק רב אם התכוונו לכך מלכתחילה. ושותפות זו עלולה, בהמשך, להפוך ל בומרנג ולפגוע דווקא במעמד האישה העובדת, המתפרנסת, ואשת-העסקים. הואיל ומספרן של נשים אלו הולך וגדל הן הראויות, למעשה, להגנה מפני בני-זוג העלולים לנצל את המצב לטובתם.

החוק ובתי-המשפט האנגלים מבחינים היטב, לצורך עניין זה, בין שני סוגי רכוש. האישה הלא-עובדת, שאיננה מנהלת עסקים ואינה צוברת רכוש, זכאית במשפט האנגלי להיות בעלים-משותף ברכוש המשפחתי הטהור, בהבדל מהרכוש העסקי. כל בן-זוג זכאי לפיכך לעסקיו ולרכושו העסקי בנפרד, ואילו השותפות מכוח הנישואין היא לגבי דירת המגורים, תכולת הדירה, המכונית וכיוצא-באלה פריטי רכוש המשמשים לחיי המשפחה ולרווחתה. זכויותיה ברכוש המשפחה לא ייפגעו, אפילו אם רכוש זה יירכש במהלך הנישואין על שם הבעל. לגבי הרכוש העסקי יכולה האישה האנגליה לתבוע את חלקה רק אם תרמה לעסק באופן פעיל.

הלכה זו של המשפט האנגלי, שנשאבה למשפט הישראלי לפני שנים רבות, מהווה "יבוא" מוצלח. אולם התפתחותה, על טהרת הישראליות, הורחבה הרבה מעבר למה שהייתה במקור. בהתאם לפסקי-הדין האחרונים זכויותיה של האישה חלים גם על רכוש עסקי טהור, אפילו אם לא היה לה כל חלק ותרומה ממשית כלשהי ברכוש זה.

יצוין, כי גם בהשוואה למשפט הנהוג במדינת ניו יורק הפסיקה הישראלית רחבה וגורפת יותר. הפסיקה בניו יורק מאפשרת תביעה לגבי הרכוש העסקי, אך בודקת את תרומתה של האישה להיווצרותו של רכוש זה. ככל שהתרומה גדולה יותר כך גדלים אחוזי הבעלות של האישה באותו רכוש. מכל מקום הפסיקה במדינה זו איננה יוצרת לבן-הזוג זכות אוטומטית ברכוש עסקי. כלומר, בן-זוג שלא תרם דבר לרכוש העסקי, לא יקבל דבר מהעסק. את הפסיקה הישראלית ניתן להשוות בעניין זה להלכות שנקבעו במדינת קליפורניה.

אין חולקים היום כי הלכת ה "רכוש המשותף"קנתה לה אחיזה ,Common Property , במרבית שיטות המשפט בעולם. אולם כפי שאנו רואים, לכל שיטת משפט פרשנות והיקף משלה לאוו רעיון. השאלה הגדולה שטרם ניתן לה פתרון היא, עד היכן בית-המשפט ירחיק-לכת במתן זכויות רכושיות עסקיות לאותו בן-זוג, שאינו עובד ואינו תורם ישירות לעסקים. המחוקק ובית המשפט הישראלי עונים באופן פסקני על החלק הראשון של הבעיה וקובעים, כי המבחן היחיד לשותפות ברכוש העסקי הנם בעצם חיי הנישואין, ואילו לתרומתו של בן-הזוג ברכוש אין שום משמעות באשר למידת הבעלות בו. כך יוצא, לדוגמא, שפלונית גב' הלן בראון, הנשואה למר יוסף בראון, מבלה את ימיה בעיסוקי-מותרות, כשבעלה עובד קשה מבוקר עד ערב - ואף על פי כן היא זוכה במחצית הרכוש כאילו הייתה שותפה לעבודתו של מר בראון.

שאלה שטרם נידונה בבית-המשפט העליון, היא סוגיית הזכות להיות שותף מלא לעסק. כלומר, לא רק שותףלרכוש העסקי אלא גם שותף לקבלת החלטות בעסק. בעיה זו עשויה להתעורר כאשר נוצר סכסוך בין בני זוג, ובן הזוג שאינו פעיל בעסק מבקש לקבל החלטות בשיתוף עימו. האם ייתכן, כדוגמאות שלנו, שגב' בראון תהיה זכאית להעביר הנחיות לבעלה.

בעיה נוספת שאמורה לקבל פתרונה בבית-המשפט העליון הינה הזכות למוניטין העסק וללקוחותיו. הגם שגב' בראון אין מושג בנעשה בעסקי בן זוגה, עלולה להיות להן האפשרות לתבוע את בן-הזוג בגין המוניטין של העסקים, כאילו היא הייתה שותפה ליצירתו.

כדי להבהיר את הדברים אפשר להביא דוגמאות נוספות מחיי הנישואין. סמדר, מתמחה למשפטים, מתחתנת עם חבר נעוריה אורי. לימים מקימה סמדר משרד לעורכות-דין, שהיא מנהלת בהצלחה רבה. אורי "נתקע" כבר מבראשית, מוצא עבודות מזדמנות, ונכשל בכל מקום עבודה. חיי הנישואין עולים על שרטון, וכשמגיעים לשאלת חלוקת הרכוש אין אורי מסתפק רק בחלוקת הרכוש הקיים בפועל, כמו ציוד, תכולה נכסים וכספים. הוא דורש במפגיע חלוקה של כל עיסוקה של סמדר. הווה אומר אורי מבקש לאמוד את שווי רשיון עורך-הדין של סמדר )שנרכש במהלך הנישואין(, ואת שווי משרדה, לרבות המוניטין, הלקוחות, פוטנציאל ההכנסה העתידי, וכהנה וכהנה דרישות הקשורות וכרוכות בכך.

אבל לאמיתו של דבר, עיסוקה של סמדר הינו - היא עצמה. דהיינו, עצם הכשרתה המקצועית, כשרונותיה, חריצותה והשקעת הזמן בעבודה. למעשה, אורי מבקש, אפוא, חלוקה במכלול תכונותיה של סמדר.

על שאלה זו ושאלות דומות אחרות יהיה על בית-המשפט העליון לתת תשובה. ואילו על נשות-הקריירה יהיה לשקול בדעתן, כבר מבראשית, האם לא כדאי יותר לדבור בעצות הטובות של אימא, להינשא לגבר עשיר ומצליח, ולא לפתח קריירה עצמאית. בסופו של דבר, התוצאה מבחינה כלכלית תהא אולי טובה יותר עם הרבה פחות מאמץ.

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין