השופט צ' זילברטל:
פסק דין זה מתייחס לשתי בקשות רשות ערעור שהוגשו כלפי שתי החלטות שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב) במסגרת תיק פר"ק 16050-09-11, בגדרן נדחו שתי בקשות שונות שהגיש המבקש. כפי שיפורט להלן, שתי בקשות רשות הערעור הפכו לכתבי ערעור על יסוד הוראת תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 והדיון הוא, אפוא בערעורים. ההתייחסות לשני ההליכים במסגרת פסק דין אחד נעשית לשם הנוחות בלבד ונוכח הזהות המלאה של בעלי הדין בשני ההליכים.
רע"א 3564/12
1. חברת פלוראליטי בע"מ (להלן: החברה) מצויה בהליכי פירוק והמשיב 2 (להלן: המשיב) מונה במסגרתם כמנהל מיוחד. המבקש, המציג עצמו כמי שהגה את הטכנולוגיה שעמדה בבסיס קיומה של החברה והיה איש המדע הבכיר בה אשר השקיע בחברה מפעל חיים של 25 שנה, פנה לבית המשפט המחוזי, במסגרת הליכי הפירוק, וביקש כי תינתן לו רשות לפתוח בהליך נגד החברה, בקשה בגדר הוראת סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. הבקשה נובעת מטענה שיש למבקש כלפי החברה בדבר זכותו לקבל תמלוגים בגין "אמצאת שירות". לשיטת המבקש, בירור המחלוקת בינו לבין החברה בענין זה אמור להיעשות בפני "הוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים" (להלן: הוועדה), שהוקמה בגדר הוראות חוק הפטנטים, תשכ"ז- 1967 (להלן: חוק הפטנטים) ועל-פי הוראת סעיף 134 לחוק הנ"ל.
בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו של המבקש בהחלטה קצרצרה שתובא להלן במלואה: "לאור העובדה שההסכם שולל במפורש מן המבקש את התרופה לה הוא טוען ולאור [ה]אמור בתגובת הכנ"ר - הבקשה נדחית" (החלטה מיום 27.3.2012). ה"הסכם" שנזכר בהחלטת בית המשפט הוא הסכם מיום 27.3.2007 בין המבקש לבין החברה (להלן: ההסכם), אשר סעיף 11 שלו עוסק בסוגית "אמצאות וזכויות יוצרים", ולפיו, כל אמצאה של המבקש, לרבות "אמצאת שירות" כהגדרתה בחוק הפטנטים, יהיו קניינה של החברה והמבקש לא יהיה זכאי לכל תשלום או תמורה או תמלוגים בעד האמצאה, מעבר לסכומים שהוא זכאי להם על-פי אותו הסכם. בהחלטתו הכריע בית המשפט, למעשה ללא מתן הנמקה, בשני עניינים הנתונים במחלוקת בין הצדדים: משמעות ההסכם, לרבות פירושו הנכון ותוקפו, והמסלול לבירור המחלוקת בעניין הזכות לתמלוגים, לרבות הגורם המוסמך להכריע בה. כאמור, בית המשפט היפנה בהחלטתו לתגובת המשיב 3, הכונס הרשמי, וזו התמקדה אך ורק בטענה שנוכח הוראת סעיף 11 להסכם, ולפי הוראת סעיף 134 לחוק הפטנטים, אין לוועדה סמכות לדון בטענות המבקש נגד החברה. דהיינו - החלטת בית המשפט כבר חרצה למעשה את גורל תובענתו של המבקש נגד החברה לגופה במסגרת הבקשה להתיר לו לתבוע את החברה בהליך נפרד.
2. על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.3.2012 הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור דנן. בהחלטתי מיום 7.6.2012 הוריתי על הגשת תשובה לבקשת רשות הערעור, ועל התייחסות לשאלה, האם המבקש היה אמור להגיש ערעור בזכות או בקשת רשות ערעור, והאם, ככל שהיה אמור להגיש ערעור, ניתן להפוך את בקשת רשות הערעור לכתב ערעור במסגרת הוראת תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).
בתשובתו לא התייחס המשיב לשאלה האמורה, אך לא הביע התנגדות, כי, ככל שמדובר בבקשת רשות ערעור, היא תידון כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה (תקנה 410 לתקנות), וכי תשובתו תיחשב כסיכומים בכתב. בתשובת המשיב לא היתה התייחסות לאפשרות להפוך את בקשת רשות הערעור לערעור על-פי הוראת תקנה 410א לתקנות. במקרה כזה, חל האמור בסעיף 6 להחלטתי מיום 7.6.2012, לפיו העדר התייחסות כמוהו כהסכמה. המשיב 3, כונס הנכסים הרשמי, הסתפק במשלוח הודעה לפיה הוא מצטרף לאמור בתשובתו של המשיב.
3. נראה, כי החלטת בית משפט קמא אינה אלא פסק דין, שכן היא דחתה את בקשת המבקש לאפשר לו לנקוט בהליכים נגד החברה, ובכך הסתיים הדיון בבקשתו זו והלכה למעשה נחסמה דרכו של המבקש להביא את טענותיו בפני ערכאה שיפוטית שלא במסגרת הגשת תביעת חוב למפרק. במקרה דומה, כשבית המשפט החליט שלא לאפשר לתובע להמשיך בהליכים נגד חברה בפירוק, נפסק כי מדובר בפסק דין שהערעור עליו הוא בזכות (ע"א 400/88 סוקול נ' כלנית ניהול ואחזקה בע"מ (בפירוק), פ"ד מה(2) 866, 869 (1991); רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ פ"ד מב(4) 393 (1988)). בנסיבות אלה, ונוכח האמור לעיל, יש מקום להפוך את בקשת רשות הערעור לכתב ערעור ולראות בבקשה ובתשובה סיכומים בכתב בערעור.
דין הערעור להתקבל.
4. כאמור, הנימוק היחיד שעמד ביסוד החלטת בית המשפט המחוזי היה הוראת ההסכם בין הצדדים, אשר לכאורה שללה את זכות המבקש לתגמולים כלשהם בגין אמצאת שירות, והקביעה המובלעת בהחלטתו, שנוכח הוראת ההסכם גם אין סמכות לוועדה לדון בטענות המבקש. ואכן, בתשובת המשיב שהוגשה לבית משפט קמא, אחת הטענות המרכזיות היתה, כי לוועדה אין כל סמכות לדון בטענות המבקש נגד החברה, שכן על-פי סעיף 134 לחוק הפטנטים, סמכותה של הוועדה קמה רק "באין הסכם הקובע אם זכאי העובד לתמורה בעד אמצאת שירות, ובאיזו מידה ובאלו תנאים ...". טענת המשיב היא, שההסכם שבין המבקש לבין החברה מסדיר את נושא התמורה שלה זכאי המבקש בעד אמצאת שירות, ולפיכך אין סמכות לוועדה. כאמור, זו גם היתה עמדת המשיב 3 בבית המשפט המחוזי.
5. שאלת סמכותה של הוועדה לדון במחלוקת, במצב בו לכאורה נשללה בהסכם זכות העובד לתמלוגים בקשר עם אמצאת שירות, אינה שאלה פשוטה. כפי שציינה הוועדה (בהרכב פרופ' י' אנגלרד, יו"ר; ד"ר מאיר נועם ופרופ' שמואל פלג), בהחלטתה בענין Actelis Networks נ' אילני (3.2.2010), החלטה ששני הצדדים התייחסו אליה בטיעוניהם בבית משפט קמא ואשר פורסמה במאגרים משפטיים, סעיף 134 לחוק הפטנטים ניתן לפרשנות כפולה ולשונו סובלת את שתי האפשרויות: ניתן לפרשו כחל רק כאשר אין כלל הסכם בין העובד לבין המעביד, אך גם ניתן לפרשו כחל "גם במקרה שבו קיים הסכם, אך ההסכם שולל את הזכות לפיצויים או לתמלוגים" (פסקה 5 להחלטה). אכן, כפי שטען המשיב, בענין הנ"ל שנדון על ידי הוועדה, מדובר היה בהסכם שלפיו העובד העביר את כל זכויותיו הקנייניות באמצאה לידי החברה, אך לא נשללה במסגרתו במפורש הזכות לתמלוגים בגין האמצאה. ואולם, אין בנתון זה, כשלעצמו, כדי לשלול את האפשרות שלוועדה יש סמכות, מכוח סעיף 134 האמור, לדון גם בתביעה של עובד אשר בהסכם שבינו לבין המעסיק נשללה זכותו לתמלוגים. כפי שציינה הוועדה, יש אפשרות שהזכות לתמורה בעד אמצאת שירות היא "זכות קוגנטית המהווה חלק בלתי נפרד ממשפט העבודה המגן" (פסקה 5 להחלטה). במצב כזה עדיין תהיה הוועדה מוסמכת לדון במחלוקת בעניין התמורה בעד אמצאת השירות, לרבות במחלוקת שעניינה תוקף ההסכם שבין הצדדים ומשמעותו.
אגב, הוועדה גם מוסמכת לדון בקיום התנאים המוקדמים לסמכותה-שלה ואינני סבור שיש מקום שעניין זה יתברר תחילה בבית המשפט של הפירוק.
בית משפט קמא לא התייחס למכלול הטענות ששני הצדדים שטחו בפניו בנושא סמכות הוועדה לדון במחלוקת גם בהינתן האמור בהוראת סעיף 11 להסכם שביניהם; הוא התעלם מהאפשרות - המקובלת על הוועדה בהרכב נכבד ביותר - לפרש את סעיף 134 לחוק הפטנטים באופן, שגם במצב דברים שההסכם בין הצדדים שולל את זכות העובד לתמורה בעד אמצאת שירות, תהא הוועדה מוסמכת לדון במחלוקת, על יסוד הוראת סעיף 134 לחוק הפטנטים, לרבות בשאלת תוקף ההוראה החוזית האמורה. נראה, כי בכך שגה בית המשפט. אין מדובר בטענת סף חד משמעית ומוחצת, אלא בסוגיה שלפחות טעונה ליבון ובירור. ראו לעניין זה את פסיקתה של כב' השופטת ו' אלשיךבפש"ר (ת"א) 1285/84, בש"א 5225/01 גרינברג נ' יו"ש השקעות במקרקעין ופיתוח בע"מ (לא פורסם, 16.10.2001) כדלקמן:
"הכלל הראוי, כאשר בטענות סף עסקינן, הינו כי בדרך-כלל על אלו להידון במסגרת הערכאה בפניה מתבררת התביעה ... . בית המשפט של פירוק אינו משמש, במקרה זה 'שוער סף' אלא לעניין אחד, והוא שאלת היתר ניהול התביעה לפי סעיף 267. כאשר עסקינן בטענות סף אחרות, דומה שמן הראוי להתערב בהן רק כאשר ברור וגלוי, על פניהם של דברים, כי טענות אלו שומטות, באופן ברור ומוחלט, כל סיכוי ממשי לתביעה, עד שהן הופכות אותה, על פניה, לתביעת סרק".
עוד ראו: פש"ר (ת"א) 257/96 אנגל חברה לקבלנות כללית בע"מ נ' רביב עמק חפר - תשתית ובניה 1982 בע"מ (בכינוס נכסים זמני ובפירוק זמני) (לא פורסם, 4.6.2002). לטעמי לא ניתן לשלול על הסף "באופן ברור ומוחלט" - רק על יסוד "פשט" האמור בהסכם - את האפשרות שהוועדה, ואולי אפילו רק הוועדה(כאמור להלן), מוסמכת לדון בטענות המבקש לעניין זכותו לתמלוגים בגין אמצאת שירות ואף שקיימת זכות שכזו. למצער, מדובר בשאלה ראויה לבירור, ואם יתמלאו התנאים הנוספים הנחוצים כדי ליתן למבקש רשות לפי סעיף 267 לפקודת החברות, כי אז הוראת ההסכם שבין הצדדים, כשלעצמה, אינה אמורה להביא לדחייה על הסף של בקשת המבקש לפי הסעיף הנ"ל.
6. לסיכום, מהאמור לעיל עולה, כי העובדה שבהסכם נשללה, לכאורה, זכות המבקש לתמלוגים בגין אמצאת שירות (מעבר לסכומים להם הוא זכאי על-פי הוראות אחרות שבהסכם), אינה בהכרח נועלת את הדלת בפני המבקש לטעון לזכותו לתמלוגים. אפשרות זו הועלתה על-ידי הוועדה בהחלטתה הנ"ל, ולא היה מקום לקבוע, במסגרת דחיית הבקשה, שההסכם חורץ את גורל הטענה מבלי שיתקיים דיון בה. דיון כזה אמור, לכאורה, להתקיים בפני הוועדה. אלא שבכך לא תם הדיון בבקשת המבקש שלפי סעיף 267 לפקודת החברות, שכן יש לדון בשאלה המרכזית שהוראת הסעיף הנ"ל מציבה, והיא - האם יש מקום להתיר למבקש להגיש הליך נפרד ועצמאי נגד החברה שלא במסגרת הליכי הפירוק, שאלה שבה לא דן בית המשפט המחוזי (בסברו כי לגופם של דברים לא תצלח דרכו של המבקש).
7. אכן, בית משפט קמא לא התייחס לטענת המבקש שלפיה אין מדובר בהליך בר תביעה במסגרת הליכי הפירוק ולתשובת המשיב לטענה זו. בגדר סוגיה זו יכולה להיות משמעות גם לטענת המבקש שלפיה לוועדה יש סמכות ייחודית לדון במחלוקת בעניין הזכות לתמלוגים בגין אמצאת שירות (סעיף 111 לחוק הפטנטים קובע סמכות ייחודית לוועדה. השאלה היא האם הסמכות הייחודית מתייחסת רק לפעולת הוועדה במסגרת פרק ו' לחוק שעניינו סמכויות המדינה, או גם לפעולתה במסגרת פרק ח' לחוק שעניינו אמצאות שירות). המשיב דוחה טענות אלו מכל וכל. הוא טוען שלמצער יש למפרק סמכות מקבילה לזו של הוועדה (כשטענתו העיקרית שוללת את סמכות הוועדה) וכי מדובר בחוב בר תביעה במסגרת הליכי הפירוק עצמם. טענות אלו לא נדונו. ראוי לדון בהן, ובכל יתר טענות הצדדים, במסגרת הדיון בערכאה המבררת ולא לראשונה בערעור.
8. הנובע מהאמור לעיל הוא, שדין החלטת בית המשפט מיום 27.3.2012 להתבטל ויש לקבוע כי האמור בהסכם שבין הצדדים איננו מונע, מניה וביה, את האפשרות שהסכסוך שבין הצדדים יכול, או אף צריך, להתברר בפני הוועדה. כאמור, בכך לא אמרנו שדינה של בקשת המבקש להתיר לו לפתוח בהליך נגד החברה להתקבל, שכן, כאמור, בפי המשיב היו טענות נוספות, שבית משפט קמא כלל לא דן בהן כשסילק את בקשת המבקש על יסוד הנימוק היחיד שפורט לעיל.
9. התוצאה היא, שדין הערעור להתקבל במובן זה שהחלטת בית משפט קמא תבוטל, ייקבע שאין בהוראות ההסכם שבין הצדדים כדי לשלול על הסף את האפשרות שיש למבקש טענה לכאורית בעניין זכותו לתגמולים ואת האפשרות שמחלוקת זו אמורה להתברר בפני הוועדה. הדיון יוחזר לבית משפט קמא על מנת שידון בכל יתר טענותיהם של בעלי הדין ויחליט, בהחלטה מנומקת, האם לקבל את בקשת המבקש.