אינדקס עורכי דין
... עורך דין
... נוטריון
... בוררים
... מגשרים
... מומחים לדין הזר
שרותים משפטיים
... פסיכיאטריה משפטית
... עדים מומחים
... רואי חשבון
... חוקרים פרטיים
... פוליגרף
... גרפולוגיה
... תרגום משפטי
... שרותי עזר משפטיים
... שמאים
... תמלול והקלטות
חיפוש | Newsletter | חדשות | מאמרים | פסיקה | חקיקה | וידאו יצירת קשר ... שרות לקוחות ... פרסום ...
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
בית משפט המחוזי חיפה
בתאריך: 23/10/2008


בפני:
1. כב' השופט/ת ב. גילאור- נשיאה
תובעים:
1. עמנואל חגי
2. עמנואל רחל
3. עמנואל רחמים
- נגד -
נתבעים:
1. עירית ראשון לציון
2. כלל חברה לביטוח בע"מ
3. הסתדרות העובדים הכללית החדשה
4. הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים
5. ארגון המצילים הארצי
6. מדינת ישראל - משרד הפנים
7. סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ ו/או הראל חברה לביטוח בע"מ
ב"כ תובעים:
1. עו"ד מ' אפלמן ואח'
ב"כ נתבעים:
1. עו"ד ע' שגיא ואח'
2. עו"ד א' אלרום ואח'
3. עו"ד א' מנור
4. עו"ד א' מורוז-ספקטור
5. פרקליטות מחוז חיפה

פסק-דין

1.                             ביום 24.6.99 ארע אסון לתובע 1, עמנואל חגי (להלן - התובע), עת שהיה תלמיד כיתה ח' בן 14.  היה זה יומה האחרון של שנת הלימודים.  התובע, יחד עם רבים מחבריו לבית הספר, הגיע לחוף הים של ראשון לציון (להלן - החוף).  מדובר היה בחוף רחצה מוכרז ואותה עת נקטו מצילי הים בשביתה, כך שהחל מהשעה 14:00 לא ניתנו שירותי הצלה בחוף על אף שמדובר היה בעונת הרחצה (להלן - השביתה).  בשעה שכבר לא ניתנו בחוף שירותי הצלה נכנס התובע לים.  הוא נקלע למערבולת וטבע (להלן - התאונה או הטביעה).  התובע חולץ מהים על ידי שני פקחים שעבדו בשירות הנתבעת 1, עירית ראשון לציון (להלן - העיריה) ובסיוע רוחצים בים.  כתוצאה מהתאונה נגרמו לו נזקי גוף קשים.  

2.                             הנתבעת 1 - העיריה - היא מחזיקתו של החוף, מספקת בו שירותי הצלה של מצילי ים והמצילים הם עובדיה.  הנתבעת 2 - כלל חברה לביטוח בע"מ - היא חברת ביטוח אשר ביטחה את העיריה בביטוח אחריות (להלן - כלל ביטוח).  הנתבעת 3 היא הסתדרות העובדים הכללית החדשה. הנתבע 4 הוא ארגון העובדים היציג של מצילי הים העובדים ברשויות מקומיות החברות במרכז השלטון המקומי.  הנתבע 5 הוא ועד העובדים הארצי של מצילי הים.    על פי הנתבעת 3, הנתבעים 4-5 הם אורגנים שלה.  הנתבעים 3-5 (שיכונו להלן ביחד - ההסתדרות) הם שיזמו את השביתה.  הנתבעת 6, מדינת ישראל - משרד הפנים (להלן - המדינה), היא זו שהתקינה בסופו של דבר תקנות שאפשרו הוצאת צוי ריתוק למצילים השובתים.  בנוסף, מוקנים לה בחקיקה סמכויות שונות הקשורות לחופי רחצה.  הנתבעת 7 (להלן - סהר ביטוח) היא חברת ביטוח נוספת אשר ביטחה את העיריה בביטוח אחריות.  כלל ביטוח וסהר ביטוח (להלן - חברות הביטוח) נתבעות מכח העילות הקמות לתובעים על פי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981.  חברות הביטוח אינן מכחישות את היותן מבטחות של העיריה אלא רק את חבותה של מבוטחתן, העיריה.

התובעים 2-3 הם הורי התובע.  על פי התובעים, הנתבעים חבים ביחד ולחוד בגין נזקיהם.  נזקים אלה כוללים, בין היתר, את נזקי הגוף שנגרמו לתובע; את נזקיהם של הוריו כמיטיבי נזקו של התובע; וכן את נזקיו של האב - התובע 3 - בגין הפסדי הכנסה שנגרמו לו עקב הצורך לסעוד את בנו.  

3.                             העיריה וסהר ביטוח הגישו, כל אחת, הודעת צד שלישי כנגד הורי התובע, ההסתדרות והמדינה.  הצדדים השלישיים נתבעים בהודעות לשפות את המודיעות במלוא הסכום שתחוייבנה לשלם לתובעים, ככל שתחוייבנה.  הצדדים השלישיים מכחישים כולם את חבותם. 

פרק ראשון:  האחריות

4.                             מטעם התובעים העידו העדים הבאים: טלי גונדרי, יוגב אברהם ותהילה אברהם - כולם חבריו לבית הספר של התובע אשר שהו בחוף במועד בו ארעה התאונה; מוטי בן יעיש, שעבד בתקופה הרלוונטית בחוף כפקח מטעם העיריה ומשה את התובע מתוך המים לאחר שטבע; הורי התובע - רחל עמנואל (להלן - האם) ורחמים עמנואל; והתובע עצמו.  עדים אלה הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית.  אציין כי הזמנתו של התובע היתה מיותרת מבחינת הצורך לחקרו נגדית, אולם בסופו של יום היתה חשיבות להתרשמותי ממנו.   

מטעם העיריה העידו בשאלת האחריות אלי שוורצברג, ששימש בתקופה הרלוונטית סגן מנהל אגף חוף הים בעיריה; אברהם אזולאי, שעבד בתקופה הרלוונטית בחוף כפקח מטעם העיריה ויחד עם מוטי בן יעיש משה את התובע מתוך המים לאחר שטבע; גדי לידור, ששימש כמנכ"ל העיריה בתקופה הרלוונטית, ולמרבה הצער הלך לעולמו זמן קצר לאחר שהעיד; יעקב אגמון, שכיהן בתקופה הרלוונטית כסמנכ"ל מרכז השלטון המקומי וטיפל מטעמו בשביתה; ושלום ניצן שכיהן בתקופה הרלוונטית כסמנכ"ל למינהל של העיריה.  עדים אלה הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית. כמו כן הוגשו שני תצהירים של עדי גולן, מתמחה במשרד באי-כוחה של כלל ביטוח, להם צורפו קלטות וידאו עליהן הוקלטו כתבות מיומני חדשות ששודרו בתקופה הרלוונטית בערוץ הראשון ובערוץ 2.  נותנת תצהירים זו לא נחקרה על תצהיריה.  עוד הוגש תצהיר של עידן ונטורה, חוקר במשרד חקירות, אליו צורף תמליל שיחה אשר על פי התצהיר קיים והקליט עם מוטי בן יעיש ביום 8.6.03.  גם נותן תצהיר זה לא נחקר על תצהירו.       

מטעם ההסתדרות העידו אלה: מיכאל סבג, ששימש בתקופה הרלוונטית כמציל בחוף; אבי אפיה, שכיהן כמציל בחוף בבת ים וכן כיו"ר הנתבע 5 - ארגון המצילים הארצי; וליאון מורוזובסקי, שכיהן בתקופה הרלוונטית כיו"ר הנתבעת 4 - הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים.  העדים אפיה ומורוזובסקי נתנו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על תצהיריהם.  העד סבג לא נתן תצהיר מטעמו אלא נחקר בחקירה ראשית ונגדית על דוכן העדים.  

מטעם המדינה לא העיד איש ולא הוגשו ראיות. 

5.                             במסגרת בחינת שאלת האחריות תיבחן התשתית העובדתית הכוללת את ארוע הטביעה עצמו; הרקע שקדם לשביתת מצילי הים ומהותה של שביתה זו; ושאלת מודעות התובעים לדבר קיומה של השביתה. 

לאחר קביעת התשתית העובדתית תידון אחריותם של העיריה, של ההסתדרות, של המדינה ושל התובעים. 

א. התאונה

6.                             יום התאונה, ה- 24.6.99, היה יומה האחרון של שנת הלימודים בחטיבות הביניים בראשון לציון המבשר את תחילתה של חופשת הקיץ.  מנהגם של התלמידים בראשון לציון היה להגיע לחוף הים בתום יום הלימודים האחרון וכך גם ארע ביום התאונה אשר חל בתקופת עונת הרחצה הרשמית (הגדרת "עונת רחצה" בסעיף 1 לצו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוסדרים), התשכ"ה - 1965).  תלמידים רבים -  הפקח מוטי בן יעיש אמד אותם במאות - הגיעו לחוף.  התובע הגיע לביתו עם סיום הלימודים.  הוא ביקש מאמו רשות ללכת לחוף וזו נעתרה לו לאחר שהפציר בה.  היא התרתה בו שלא ייכנס למים.  משם פנה אל החוף שם פגש בחבריו.  התובע לא ידע לשחות והיתה זו הפעם הראשונה שביקר בחוף וללא ליווי הוריו.

7.                             אורכו של החוף הוא 750 מטר.  מדובר במקום רחצה מוכרז וממוקמות בו חמש סוכות מצילים המסומנות במספרים 1-5.  בחוף קיימים שירותים שונים - כגון מסעדות - ואלה פעלו ביום התאונה. לאחר שהגיע לחוף, התמקם התובע יחד עם חבריו בסמוך לסוכת מציל מס' 2.  מדיווח שהעבירה העיריה למשרד הפנים על התאונה (מוצג עירית ראשון/13) עולה, בין היתר, כי ביום התאונה היה הים סוער עם זרמים.  במים היתה מערבולת שנעה לאורכו במקביל לקו החוף, תוך שהיא גם עוברת מול סוכה מס' 2.  טיבן של מערבולות אלו הוא שהן מתחילות מרחק של כ- 5-6 מטרים מקו החוף.  באופן זה, גם אדם המתהלך לו במים הרדודים עשוי למעוד לתוך המים העמוקים עקב מדרגה וכך להיסחף למערבולת.  מיכאל סבג ואלי שורצברג העידו כי המצילים בחוף נהגו לסמן את קיומן של מערבולות על ידי הצבת דגלים בתוך הים.  בסיום עבודתם, וכך היה גם בשעה 14:00 במהלך השביתה, נוהגים המצילים להוציא מתוך המים את הדגלים המסמנים מערבולות.  אבי אפיה העיד כי כך גם נהגו בחוף בו שימש כמציל בבת ים.  מיכאל סבג העיד כי במקום הדגלים שהוצאו מהמים היו המצילים מציבים מספר דגלים על קו המים יחד עם שלט המתריע על סכנת המערבולת.  הם גם מורידים את דגלי הסימון המתנופפים מעל הסוכה.

8.                             עקב השביתה, סיימו המצילים בחוף את עבודתם בשעה 14:00 במקום בשעה 18:50.  בחוף פעלו שלושה פקחים של העיריה - ביניהם מוטי בן יעיש ואברהם אזולאי - ומעת שסיימו המצילים את עבודתם עקב השביתה, התמצתה עבודת פקחי העיריה באזהרת המבקרים בחוף מפני כניסה למים בהיעדר שירותי הצלה.  מצבה זו של פקחים - שלושה במספר - היתה המצבה הרגילה בחוף והעיריה לא הגדילה אותה לרגל השביתה.  הפקח מוטי בן יעיש מיקד את מאמציו באזור סוכת מצילים מס' 3 ואילו אברהם אזולאי מיקד את מאמציו באזור שבין סוכות 3 ו- 5.  לצורך ביצוע משימתם זו, עמד לרשות שלושת הפקחים מג1יר-קול ("מגאפון") אחד. 

9.                             הילדים הגיעו לחוף הים לפני השעה 14:00.  כך, למשל, בהודעה שמסרה תהילה אברהם במשטרה יום לאחר התאונה (צורף כנספח לתצהיר עדותה הראשית) נכתב כי -

"אתמול בסמוך לשעה 14:00 הגעתי לחוף הים ראשון, סוכה 2, במקום היו כבר רוב השכבה של כיתה ח' של ביה"ס שלי מקיף ב'."

בעדותה הסבירה שמדובר היה לפני השעה 14:00 (עמוד 42 לפרוט').  טלי גונדרי העידה  כי הגיעה עם חבריה לחוף בסביבות השעה 13:00 וכי התובע הגיע 10 דקות אחר כך.  גם אמו של התובע העידה כי התובע יצא מביתו לחוף בשעה 12:45 (עמוד 67 לפרוט').  כנגד עדויות אלו עומדת הודעת אמו של התובע במשטרה שנמסרה יום לאחר התאונה (מוצג עירית ראשון/4) שם ציינה האם כי התובע הגיע לביתו מבית הספר סמוך לשעה 14:00.  בעדותה הסבירה האם כי נתון זה שמסרה במשטרה אינו מדוייק וכי היא מייחסת חוסר דיוק זה למצב הנפשי הקשה בו היתה שרויה יום לאחר התאונה.  הסברה של האם נראה לי סביר.  אקבע כי התובע, כמו מרבית חבריו, הגיעו לחוף לפני השעה 14:00 בשעה שהמצילים עדיין עבדו.  

זמן קצר לאחר עזיבת המצילים את עמדותיהם נכנס התובע למים. אין ראיה כי הרחיק פנימה לתוך המים מעבר לאזור המים הרדודים.  הוא נקלע לתוך מערבולת מול סוכת מצילים מס' 2 וכתוצאה מכך נסחף פנימה לתוך הים ולא יכול היה לצאת.  התובע החל לטבוע.  גם חבריו נקלעו למצוקה במים.  על אף שפקחי העיריה לא היו מצילי ים מוסמכים ועל אף שלאור זאת הונחו ע"י העיריה כי תפקידם אינו כולל הצלת רוחצים, נכנסו שני פקחי העיריה, בן יעיש ואזולאי, למים.  לאחר מאמצים, במסגרתם סיכנו אף את שלומם שלהם, הצליחו שני הפקחים למשות את התובע מהמים, אולם הוא כבר נפגע קשות.  ממסמך של מגן דוד אדום (להלן - מד"א) הנושא כותרת "דווח נט"ן/אט"ן - פארמדיק" (מוצג ת/2) עולה כי בשעה 14:49 התקבלה במד"א הקריאה לעזרה.  בשעה 14:56 הגיעה ניידת מד"א לחוף והוחל בהחייאת התובע שהיה, בין היתר, ללא הכרה וללא נשימה ספונטנית.  מהחוף הועבר התובע באמצעות ניידת מד"א לבית חולים שם אושפז. 

אלי שוורצברג ומיכאל סבג, שניהם עובדי העיריה ומצילים בהכשרתם, העידו כי אילו ארעה התאונה בעת פעילות המצילים, ניתן היה להציל את התובע ללא פגע.  בהקשר זה העיד שוורצברג כדלקמן (עמוד 113 לפרוט'):

"'ש.      אם היה מציל בתחנה אפשר היה להציל אותו.

   ת.      ראשית המציל היה מונע את הכניסה.  רוב עיסוקו זה מניעה.  בהנחה
          שהיה נקלע לאותה מערבולת בוודאות היה מוציא אותו מהמים ללא כל
          מאמץ."

ב. השביתה

10.                         כאמור, ביום התאונה סיימו המצילים בחוף את עבודתם מוקדם מהרגיל וזאת עקב השביתה.  שביתה זו, עליה הכריזה ההסתדרות, לא כללה רק את המצילים שהועסקו על ידי העיריה בחוף כי אם גם את מצילי הים בכל המדינה פרט לערים תל אביב, חיפה ועכו.

 הסיבה לשביתה היתה דרישת המצילים, שעלתה בשנת 1998, שנה קודם לתאונה, לקבל תוספת שכר וכן כי יוכר להם לצרכי פנסיה הגמול בגין השעות הנוספות אותן הם עובדים.  דרישותיהם של מצילי הים הוצגו באמצעות ההסתדרות למרכז השלטון המקומי, שהינו גוף המאחד רשויות מקומיות בישראל, ואשר יחד עם ההסתדרות הינו צד להסכם קיבוצי הדן בתנאי העבודה של מצילי הים ברשויות המקומיות.  בין הצדדים החל משא ומתן תוך שההסתדרות מבקשת לחתום על הסכם קיבוצי חדש בענין תנאי השכר של מצילי ים המועסקים ברשויות מקומיות החברות במרכז השלטון המקומי.  העיריה, כמו גם רשויות מקומיות אחרות בהן הועסקו מצילי ים, לא נטלה חלק במשא ומתן זה.

מרכז השלטון המקומי לא ניאות להענות לדרישות ההסתדרות עקב קשיי תקציב של הרשויות המקומיות.  גם  משרד האוצר, אשר מכח סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985 (להלן - חוק יסודות התקציב) נדרש אישורו לכל הסכמה שהיתה מושגת בין ההסתדרות למרכז השלטון המקומי, לא הסכים לדרישות ההסתדרות (נספחים א' - א2 לתצהיר יעקב אגמון).

11.                         לאחר שהמשא ומתן בין הצדדים לא עלה יפה, ניתנה על ידי ההסתדרות הודעה כבר במהלך קיץ 1998 בדבר כוונתם של המצילים לנקוט בשביתה.  מרכז השלטון המקומי עתר אז לבית הדין הארצי לעבודה (להלן - בית הדין הארצי), הערכאה המוסמכת לדון בסכסוכים קיבוציים כלליים (סעיף 25(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969), בבקשה להוצאת צו מניעה שימנע את השביתה, במסגרתה התכוונו המצילים לעבוד באופן חלקי. 

על פי עדותו של ליאון מורוזובסקי, בסוף יולי 1998 התיר בית הדין הארצי למצילים לשבות באופן ש"יעבדו בשעות העבודה הרגילות בלבד".  ואכן, במהלך עונת הרחצה של 1998 הספיקו המצילים לשבות לתקופה קצרה.  משהסתיימה עונת הרחצה של שנת 1998 לא היה עוד טעם בשביתה.  המשא ומתן בין ההסתדרות לבין מרכז השלטון המקומי המשיך אולם לא צלח, ולקראת סוף חודש אפריל 1999 הודיעה ההסתדרות למרכז השלטון המקומי כי בכוונת המצילים  לשבות החל מיום 30.4.99 באופן שתחנות ההצלה תופעלנה רק בימים א'-ו' בשעות העבודה הרגילות, ללא עבודה בשעות נוספות.

12.                         גם באפריל 1999, בדומה למהלכים אותם נקט בשנת 1998, עתר מרכז השלטון המקומי לבית הדין הארצי בבקשה למתן צוי מניעה כנגד השביתה (סק (ארצי) 4/99; בש"א 114/99).  בעתירתו לבית הדין הארצי נטען על ידי מרכז השלטון המקומי, בין היתר, כי השביתה המתוכננת על ידי ההסתדרות תפגע קשה בציבור תוך סיכון חיי אדם וכי איזון האינטרסים - בפרט לאור הסכנה לחיי אדם הצפויה מהשביתה - מוביל לכך שיש ליתן צו מניעה כנגד השביתה ולחייב את המצילים לעבוד בצורה מלאה (נספח ד' לתצהיר יעקב אגמון).

לתצהירו של עד ההסתדרות, ליאון מורוזובסקי, צורף (נספח ז' לתצהיר) העתק מתשובתה של ההסתדרות להליך שהתקיים שנה קודם בבית הדין הארצי בשנת 1998 בענין צו המניעה לשביתה.  בתשובה שם נטען, בין היתר, בסעיף 20 כי - 

"הנזק שייגרם [להסתדרות - ב.ג.] אם יינתן צו מניעה שיאסור על השביתה, כבד לאין שיעור מהנזק שייגרם ל[מרכז השלטון המקומי - ב.ג.] ". 

בהחלטתו מיום 29.4.99 דחה בית הדין הארצי את בקשת מרכז השלטון המקומי להוצאת צו מניעה זמני כנגד השביתה, וקבע בין היתר כך -

" שמענו היום את טענות באי כח הצדדים בענין הצו הזמני.  הגענו למסקנה, כי אין מקום ליתן את הצו המבוקש.   

... כמו כן, מדובר בשביתה חלקית, כאשר המצילים מתחייבים לעבוד בשעות רגילות.  ההסתדרות מסרה הודעה על כוונתה לשבות.

מספר ימים אחר כך, ביום 5.5.99, לאחר שהתקיים דיון בבית הדין הארצי בהליך העיקרי בסכסוך, הותיר בית הדין הארצי את החלטתו על כנה בענין אי מתן צו מניעה וקבע כי -

" שמענו היום את טענות הצדדים בהליך העיקרי.  בימים הקרובים יוזמנו הצדדים לשם שמיעת פסק הדין בהליך העיקרי. 

עד למתן פסק הדין, אין אנו משנים את החלטת הביניים מיום 29.4.1999, שלא ליתן צו מניעה.  יצויין, כי המצילים הודיעו על המשך השביתה במתכונת חלקית ואילו כל הצדדים הודיעו על הסכמתם להמשיך לנהל משא ומתן מזורז.

אנו ממליצים לצדדים להמשיך במשא ומתן.  כמו כן, אנו ממליצים כי במקביל לניהול המשא ומתן ייעשו הרשויות המקומיות כל מאמץ להזהיר את הציבור מפני הסכנה הטמונה ברחצה בהעדר מצילים ולעשות כל שניתן למנוע זאת."

13.                         אילולא השביתה, המצילים היו מתחילים את יום עבודתם בחוף בשעה 07:00 ומסיימים אותה בשעה 18:50.  מכיוון שהעילה לשביתה היתה, בין היתר, דרישת המצילים כי עבודתם בשעות הנוספות תוכר להם לצרכי פנסיה, הוחלט על ידי ההסתדרות כי המצילים בחוף יסרבו לעבוד במהלך השביתה שעות נוספות או בימי שבת ומועד.  תחת זאת יעבדו בימים א'-ו' במשך 7 שעות.  בתום שעות אלו עזבו כל המצילים את החוף.  ההסתדרות הוציאה למצילים הוראה לסיים את עבודתם במהלך השביתה כעבור 7 שעות מהמועד בו מתחילה שעת הרחצה הרגילה ברשות המקומית בה הם עובדים.  בענייננו החלה שעת הרחצה בחוף בשעה 07:00 ולכן העבודה הסתיימה בשעה 14:00.  כך גם נהגו המצילים אשר איישו את סוכה מס' 2 בחוף: אלה סיימו את עבודתם ביום התאונה בשעה 14:10.

14.                         במכתבים ששלחה ההסתדרות לועדי העובדים ברשויות המקומיות התבקשו הועדים לוודא "שהשביתה תופעל במלוא היקפה ועליכם למנוע כל נסיון לשבש אותה" וכן לדאוג "לכך שהרשות [המקומית] לא תפר את החלטות בית הדין ע"י הפעלת השירות באמצעים אחרים" (מוצגים עירית ראשון/19 ועירית ראשון/20).  מעת שעזבו המצילים את החוף בשעה 14:00, לא באו תחתם מצילים מחליפים והחוף נותר ללא שירותי הצלה של מצילים.

15.                         יש לציין כי במספר מועדים בעונת הרחצה של 1999 השעתה ההסתדרות את השביתה והמצילים שבו לזמן קצר לעבודה מלאה: המדובר היה ביום שבת שחל בתאריך 15.5.99; ביום הבחירות שחל ב- 17.5.99 ובחג השבועות.  בהקשר זה מתברר גם כי ההסתדרות הפעילה ועדה מיוחדת שכונתה "ועדת חריגים".  תפקידה היה לדון בבקשות של מעסיקים  להשעיית השביתה במועד זה או אחר.

16.                         ביום 4.7.99, ימים ספורים לאחר התאונה, עשתה הממשלה שימוש בסמכותה לפי סעיף 50(א) לחוק יסוד: הממשלה כנוסחו אז (כיום: סעיף 39 לחוק יסוד: הממשלה) והתקינה את תקנות שעת חירום (שירותי עבודה חיוניים של מצילי ים ברשויות המקומיות), התשנ"ט - 1999 (להלן - תקנות שעת חירום).  מכח תקנות שעת חירום הנחתה המדינה (באמצעות המפקח הארצי על אתרי הרחצה) את העיריה להוציא צוי ריתוק לשישה מצילים וזו אכן הוציאה בתאריך 4.7.99 צוים אשר חייבו מספר זה של מצילים לשוב לעבודתם בחוף (נספח ו' לתצהיר שלום ניצן).  צוי הריתוק קוימו על ידי המצילים.  זמן קצר אחר כך הסתיימה השביתה וההסתדרות הורתה למצילים השובתים לחזור לעבודתם המלאה (מוצג עירית ראשון/15 - תשובה מס' 12 לתצהיר תשובות ההסתדרות לשאלון העיריה).  בהמשך נחתם בין הצדדים  הסכם קיבוצי.    

ג. האם ידעו התובעים על השביתה?

17.                         האם התובע ידע, סוביקטיבית, ביום התאונה על קיומה של השביתה עובר להגעתו לחוף?  יש חשיבות גם לשאלה האם ידעה האם - שהתירה לתובע ללכת לחוף - על השביתה בעת שנתנה את  הסכמתה.  מכיוון שעילת התביעה של התובעים נסמכת גם על עוולת הרשלנות, הרי במידה והתשובות על כך שליליות יש להוסיף ולבחון האם אנשים סבירים בנעליהם של התובעים היו צריכים לדעת על דבר קיומה של השביתה. 

לטעמי התובע לא ידע על השביתה בעת שהגיע לחוף ולא היה צריך לדעת עליה.  גם אמו לא ידעה על השביתה ולא היתה צריכה לדעת עליה עת אישרה לו ללכת לחוף לפגוש את חבריו. 

18.                         יש ליתן את הדעת כי השביתה החלה כחודשיים לפני יום התאונה,  במהלכה טבעו מספר אנשים, חלקם למוות, והדבר זכה להד בתקשורת.  כך,  הגישה העיריה העתקיהן של 22 ידיעות שפורסמו בעיתונות הכתובה בעברית בתקופה שמאמצע אפריל ועד אמצע יוני 1999 (מוצג עירית ראשון/5).  כך, הוגשו שתי קלטות וידאו על גביהן הוקלטו לקטים של כתבות על השביתה ששודרו ביומני החדשות של הערוץ הראשון ושל חברת החדשות של ערוץ 2 (תצהיר עדי גולן ו-בש"א 4680/06).  יצויין כי מהקלטות שהוגשו לא ניתן לדעת מתי בדיוק שודרו הכתבות, אולם בהינתן כי השביתה הסתיימה זמן קצר לאחר התאונה ניתן להניח כי מרביתן שודר לפני התאונה.  

19.                           התובע העיד כי לא ידע על קיומה של  השביתה (סעיף 5 לתצהירו).  אין ראיה הסותרת טענתו זו.  לעמדתי, התובע גם לא היה צריך לדעת על השביתה.  נער שכזה, מעייניו נתונים מטבע הדברים לעניינים אחרים כגון לימודיו, חוג חבריו, עיסוק בספורט וכו'. 

האם העידה כי במועד בו אישרה לתובע ללכת לחוף, לא ידעה על השביתה וכי אינה קוראת עיתונים ואינה מקשיבה לטלויזיה ולחדשות.  לדבריה, אילו ידעה על שביתת המצילים לא היתה מאפשרת לתובע - שלא ידע לשחות -  ללכת לחוף (סעיף 7 לתצהיר האם ועדותה בעמוד 69 לפרוט') -

"אני לא ידעתי שהיתה שביתה.  אחרי 4 ימים של המקרה נודע לי.  אם הייתי יודעת שיש שביתה הייתי מתאבדת ולא נותנת לחגי ללכת לים כי מה שאני עוברת לפחות הייתי משאירה את כל המשפחה בסבל ללא אמא אבל יום אחד לא הייתי זוכה לראות את חגי במצב כזה."    

עדות האם מהימנה עלי.  הגיונם של דברים מלמד כי את הסכמתה לאפשר לתובע ללכת לחוף ניתן להבין לאור תפיסתה כי יש לה על מי לסמוך וכי קיימים בחוף שירותי הצלה של מצילים כמקובל בעונת הרחצה.  אוסיף ואומר כי האם גם לא היתה צריכה לדעת על השביתה.  אדם סביר, בנעלי האם, אינו מצופה להיות מעורה בחדשות שעניינן דבר קיומה של השביתה.  הדבר אמנם רצוי, אולם אין לומר כי אדם סביר מחוייב בכך.  זאת משום שאנשים טרודים פעמים רבות בשגרת החיים ובקשייהם, לרבות קשיי פרנסה, ולרבים מהם אין פנאי לקרוא עיתונים או לצפות במהדורות חדשות בטלויזיה. יש לזכור כי שביתת המצילים לא היתה ארוע דרמטי - כלכלי או מדיני - אשר מטבע הדברים מגיע לאזניו של האדם הסביר בדרך זו או אחרת, גם אם אינו קורא עיתונות או צופה במהדורות החדשות בטלויזיה.  שונים היו פני הדברים אילו היו נסיבות שמהן ניתן היה להסיק כי אדם סביר, בנעלי האם, מצופה היה לדעת על השביתה.  כך, למשל, אם היה מדובר באדם שמנהגו לפקוד תדירות את חוף הים בתקופת השביתה.  לא זה המקרה בעניינה של האם.  לאור זאת אקבע כי הורי התובע לא ידעו ולא  היו צריכים לדעת על שביתת המצילים. 

ד. אחריות העיריה

טענות הצדדים

20.                         התובעים טוענים כי העיריה חבה בהפרת חובה חקוקה עקב תפקידה לספק שירותי הצלה גם במהלך השביתה וזאת מכח החיקוקים הבאים: חוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד - 1964 (להלן - חוק הסדרת מקומות רחצה); פקודת העיריות [נוסח חדש]; צו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה מוכרזים ואסורים בחופי הים התיכון), התשמ"ב - 1982 (להלן - צו מקומות רחצה מוכרזים ואסורים בחופי הים התיכון); צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוסדרים), התשכ"ה - 1965 (להלן - צו סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוסדרים); צו הסדרת מקומות רחצה (מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה), התשכ"ו - 1965 (להלן- צו מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה); וחוקי עזר עירוניים.  לחילופין נטען כי העיריה חבה ברשלנות מכח, בין השאר, היותה מחזיקת החוף ובשים לב שהותירה את החוף מסוכן למבקרים בו. 

21.                         העיריה מכחישה את חבותה, את נזקיהם של התובעים ואת הקשר הסיבתי בין מעשיה לבין הנזקים המוכחשים.  נטען כי לא היה באפשרות העיריה למנוע את השביתה שכן הטיפול בשביתה נעשה על ידי מרכז השלטון המקומי בכפוף להנחיות משרד האוצר.  באשר לאמצעי הזהירות שהיה על העיריה לנקוט, נטען כי השביתה סיכלה את יכולת העיריה לספק שירותי הצלה ולקיים את החובות המוטלות עליה בחיקוקים; לא ניתן היה למצוא מחליפים למצילים ששבתו; והעיריה נקטה באמצעי זהירות שונים שהתחייבו עקב השביתה כגון הצבת שילוט אזהרה, סיורי פקחים, כריזה, ומסירת הודעות בכלי התקשרות.  עוד נטען כי השביתה היתה בידיעת הציבור כולו; התאונה ארעה עקב רשלנותו המכרעת של התובע לאור העובדה שנכנס לים על אף שעמד ליד סוכת מציל בה לא היו מצילים ועל אף כל אמצעי הזהירות בהם נקטה העיריה; וכי ההסתדרות והמדינה נושאות באחריות יחד עם התובע. 

22.                         בכתב ההגנה שהגישו הורי התובע להודעות צד שלישי של העיריה ושל סהר ביטוח נטען כי על העיריה מוטלת היתה חובה סטטוטורית לקיים שירותי הצלה בחוף גם ביום התאונה.  בכתב ההגנה שהגישה ההסתדרות להודעות צד שלישי של העיריה ושל סהר ביטוח נטען כי העיריה היא זו שהיתה צריכה למנוע את הרחצה בחוף בשעות בהן לא היו מצילים; והעיריה, מכח חברותה במרכז השלטון המקומי, היתה הגורם לשביתה בכך שלא הוכרו דרישותיהם של המצילים.  המדינה, בכתב הגנתה להודעות צד שלישי שנשלחו לה, טוענת כי התאונה ארעה עקב רשלנות העיריה בכך שלא דאגה למניעת כניסת המבקרים בחוף לתוך המים; לא הציבה פקחים ושילוט מתאים; ולא הזהירה את ציבור המבקרים בחוף. 

המסגרת הנורמטיבית - רשלנות

23.                         יסודות עוולת הרשלנות האזרחית הן קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק לניזוק; הפרתן של חובות אלו על ידי המזיק (היינו, התרשלות); קיומו של נזק; וקשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק (סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) וכן ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1983) (להלן - ענין ועקנין)).

24.                         לעיריה שליטה ופיקוח על החוף המצוי בחזקתה. שליטה ופיקוח אלה על החוף מקורם, בין היתר, בסמכויות שהוענקו לעיריה ובחובות שהוטלו עליה בסדרה של חיקוקים העוסקים בהסדרת מקומות רחצה בחופי ים.  בין חיקוקים אלה ניתן למנות את סעיף 5 לחוק הסדרת מקומות רחצה; התוספת הראשונה לצו מקומות רחצה מוכרזים ואסורים בחופי הים התיכון; צו סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוסדרים; צו מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה; וחוק עזר לראשון-לציון בדבר הסדרת הרחצה בים. כמחזיקת המקרקעין, מוטלת על העיריה חובת זהירות מושגית כלפי מבקרים בחוף - כדוגמת התובע - למנוע סיכונים הנוצרים בחוף בעת שזה מצוי בחזקתה (ענין ועקנין בעמודים 124-125; ע"א 4597/91 גורביץ נ' קיבוץ אפיקים, פ"ד נ(2) 112, 123 (1996) (להלן - ענין אפיקים)). 

25.                         העיריה חבה גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע שכן רשות מקומית סבירה, בנעלי העיריה, יכולה היתה וצריכה היתה, בנסיבות המקרה, לצפות כי ייגרם נזק לתובע.  באשר לצפיות הטכנית, יש לקבוע כי בנסיבות דנן - הכוללות בין היתר תנאי ים עם מערבולות, היעדר שירותי הצלה של מצילים, התכנסות של מספר גדול של תלמידי בית ספר צעירים כדי לחגוג את יום סיום שנת הלימודים, הגעת התובע לחוף בשעה שהמצילים עדיין עבדו ואי ידיעת התובע על השביתה במועד בו הגיע לחוף -  יכולה היתה העיריה לצפות כי נער בן 14, כדוגמת התובע, יכנס למים וכי כניסתו זו למים,  בהיעדרם של שירותי הצלה, עשויה להסתיים בנזק גוף.  לא רק שהעיריה צריכה היתה לצפות זאת, אלא שמהראיות עולה כי העיריה צפתה בפועל כי ביום התאונה צפויים להגיע תלמידים רבים לחוף וכי הדבר צפוי להגביר את הסיכון.  הדבר עולה מעדותו של גדי לידור, מנכ"ל העיריה (עמוד 152 לפרוט') -

"ש.       אתה יודע באיזה יום, לא מבחינת תאריך, מה התרחש באותו יום
            שהתובע טבע.  זה היה יום יוצא דופן מבחינתכם או יום שגרתי.  אתה
            יודע שבאותו יום שהתובע טבע היה יום ראשון לחופש הגדול
            שהתלמידים קיבלו תעודות בבית הספר ונהרו בהמוניהם לים. 

ת.         כן.  היום הראשון של החופש הגדול לחטיבות הביניים.

ש.        מבחינת העיריה היה ידוע לה שביום כזה נוהגים תלמידים בכלל בארץ
            ובראשל"צ ללכת לים.

ת.         כן.  באותו יום יש הגעה מאסיביתת [צ"ל: מאסיבית - ב.ג.] של בני נוער
            לחוף הים."
 

הדבר נלמד גם מעדותו של אלי שוורצברג (עמודים 110-111 לפרוט') - 

"ש.       ה- 24/6 [הוא יום התאונה - ב.ג.] היו בשבילכם יום רגיל מבחינת
            הפיקוח והכריזה, כמו כל יום אחר.

ת.         בעקרון כן למרות שביום זה שמים יותר דגש בגלל יציאת התלמידים
            לחופשה.  לקחנו בחשבון שילדים יבואו לים כמו בשנים קודמות.
            התארגנו במובן של עוד רכב מסייר, הודעות יותר תכופות לציבור.  גם
            אנו היינו בבעיה.  ידענו שאנו עומדים לקראת סכנה.  העיריה ידעה שהיא
            הולכת לקראת סכנה מתוך ידיעה שקיימת שביתת מצילים אקצית
[צ"ל:
               ארצית - ב.ג.] ושהיא לא בידינו."

גם צפיות נורמטיבית מתקיימת שכן הסיכון שנוצר עקב כך לתובע אינו סיכון סביר - הוא עשוי להביא לנזקי גוף חמורים ואף מוות -  ולכן היתה העיריה חייבת לנקוט באמצעי זהירות סבירים כנגד סיכון זה.  

אמצעי הזהירות בהם נקטה העיריה

26.                         בסיכומיה טוענת העיריה כי לא ניתן היה לסגור את החוף או להשיג מצילים חלופיים.  עוד נטען כי ננקטו אמצעי הזהירות הבאים: הוצבו פקחים בחוף שתפקידם להניא את המבקרים מכניסה למים; הפקח בן יעיש הזהיר אישית את התובע מפני כניסה למים; הופעלה מערכת כריזה המזהירה מפני רחצה בים עקב השביתה; הופעל סיור ממונע בחוף; הוזמן שילוט מיוחד המזהיר מפני כניסה למים; ופורסמו הודעות בכלי התקשורת.  התובעים והצדדים השלישיים טוענים כי חלק מאמצעי זהירות אלו לא היו בנמצא; חלקם האחר לא היה אפקטיבי; וכי היה מקום לנקוט באמצעי זהירות אחרים.

27.                         בבחינת סבירות אמצעי הזהירות בהם נקטה העיריה יש להביא בחשבון, מחד, כי ענייננו בניזוק שהוא קטין והנזקים שנגרמו לו הם נזקי גוף קשים.  כמו כן עלינו לזכור לאור הפוטנציאל להיווצרותם של נזקי גוף קשים, אין אינטרס חברתי להתיר למבקרים בחוף - ובפרט קטינים - להכנס למי הים מבלי שיש בנמצא שירותי הצלה של מצילים. 

מנגד, יש להכיר בכך שהעיריה אינה נדרשת למנוע באופן מוחלט סכנות לבאי החוף.  עניננו בדיני הרשלנות.  אין לדרוש מהעיריה לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים, תהיה עלותם והיכולת לישמם אשר תהא.  תקציבה של העיריה מוגבל ואילו חובותיה וסמכויותיה רבים הם ואינם מצטמצמים רק להסדרת הרחצה בחוף (פרק שנים עשר לפקודת העיריות [נוסח חדש]).  כמו כן, על אף הסכנות האינהרנטיות העשויות להיות כרוכות ברחצה בים, אין אינטרס חברתי למנוע פעילות זו לגמרי מהציבור, כמו גם את עצם הביקור בחוף, שכן מדובר בפעילות ספורט ופנאי חשובה שבין יתר מעלותיה היותה  נגישה לקהל הרחב.    

28.       מחדל העיריה בגיוסם של מצילים חלופיים

מהראיות עולה כי העיריה לא ניסתה לגייס במהלך השביתה מצילים חלופיים על מנת שיבואו במקומם של המצילים השובתים בחוף.  שלום ניצן, הסמנכ"ל למנהל וכח-אדם בעיריה, הסביר זאת בעדותו (עמד 176 לפרוט') -

ש.                     האם בעקבות השביתה העיריה פנתה לגייס מצילים לדעתך.

ת.         העיריה לא פנתה לגייס מצילים חלופיים משני טעמים, מפני שמדובר
            בשבירת שביתה ודבר שני, אי אפשר היה לגייס מספר כה גדול של
            מצילים.  מדברים על כ- 18 מצילים.  מציל זה מקצוע מוגדר, אני לא
            יכול לקחת מישהו שעבר קורס הצלה.  הוא חייב להיות מוסמך ע"י
            משרד העבודה והרווחה וזה לא דבר שבנמצא.

ש.        לא שאלתי תאורטית, שאלתי מעשית, האם במקרה הזה לא פניתם כדי
            לאתר מצילים חלופיים.

ת.         נכון.  

אכן, החשש כי יהיה קושי בגיוסם של מצילים חלופיים עקב רתיעתם של אלה מעימות עם המצילים השובתים, לא היה חשש בלתי מבוסס שכן ההסתדרות הוציאה במספר הזדמנויות הנחיות לועדי העובדים ברשויות המקומיות למנוע שיבוש השביתה, בין השאר ע"י הפעלת שירותי הצלה באמצעות אחרים.  אולם בחשש העיריה כי מצילים חלופיים יירתעו מלעבוד בחוף לא היה די.  אספקת שירותי הצלה של מצילים בים היא אמצעי הזהירות האפקטיבי ביותר למניעת סכנות למבקרים בחוף הנכנסים למים.  אף אלי שוורצברג, סגן מנהל החוף מטעם העיריה, בהעידו על אמצעי הזהירות בהם ניתן לנקוט ציין כי "אין תחליף למצילים חד וחלק" (עדותו בעמוד 126 לפרוט').  משכך, היה על העיריה למצות את האפשרות לגייס מצילים חלופיים.  העובדה כי העיריה אף לא ניסתה לגייס מצילים חלופיים, מהווה התרשלות.  העובדה כי אלי שוורצברג העיד ששוחח בטלפון עם מנהל החוף של תל אביב בענין מצילים חלופיים, אינה יכולה להיחשב כניסיון רציני מצד העיריה לגיוס מצילים כאלה.  טענתו של מנכ"ל העיריה לידור כי העיריה עשתה מאמץ גדול לגייס מצילים חלופיים אינה עולה בקנה אחד עם עדויותיהם של שוורצברג ושל ניצן ולכן אין לה משקל ראייתי.   

אין וודאות כי על אף ההנחיות שהוציאה ההסתדרות בדבר מניעת "שבירת" השביתה,  היו המצילים החלופיים נרתעים עד כדי סירוב לקבל את העבודה החלופית בעיריה.  לא נטען, וממילא לא הוכח, כי בשביתות מצילים קודמות נעשו ע"י העיריה מאמצים כנים לגייס מצילים חלופיים אשר לא צלחו.  בנוסף, הטענה כי לא ננקטו מאמצי גיוס מצילים חלופיים משום שלא היה זה סביר כי ניתן יהיה לגייס את כל כמות המצילים הנדרשת - אינה יכולה להצדיק את מחדלה של העיריה.  זאת מכיוון שגם אם העיריה לא היתה מצליחה לגייס מצילים חלופיים במלוא המצבה הנדרשת, אלא רק חלק ממנה, נראה שעדיין יכולה היתה להיות בכך תועלת להפחתת הסיכון למבקרים בחוף שכן הדבר היה מאפשר להפעיל חלק מסוכות ההצלה.  אף אלי שוורצברג, מציל בהכשרתו וסגן מנהל החוף מטעם העיריה, העיד כי מן הראוי היה שהשביתה תהיה כזו שבמסגרתה יוותר בחוף צוות כונן של מצילים.  

ייתכן כי אם היתה העיריה מנסה לגייס מצילים חלופיים היתה נוכחת כי אין אפשרות לגייס מצילים כאלה.  במקרה שכזה, אי הצלחת העיריה במשימתה להעמיד מצילים חלופיים בים לא היתה מהווה, לכשעצמה, התרשלות.  טענה לפיה העיריה נדרשה לעמוד בסטנדרט של אחריות מוחלטת עשויה להיות רלוונטית במסגרת עוולת הפרת חובה חקוקה (השוו: בג"צ 467/84 עזרא נ' ראש עירית תל אביב-יפו, פ"ד לט(1) 745 (1985) (להלן - ענין עזרא)). 

29.       אי הצבת מספר מתאים של פקחים בחוף

חשיבות רבה היתה בנקיטת אמצעים על ידי העיריה שיביאו לידיעת המבקרים בחוף את דבר השביתה והסכנה הכרוכה בכניסה למים.  הצבת פקחים, שעיסוקם בהזהרת המבקרים מפני כניסה למים, היא אמצעי זהירות סביר.  ביום התאונה היו בחוף שלושה פקחים מטעם העיריה.  מהעדויות עלה כי מצבת הפקחים בחוף לא הוגדלה עקב השביתה.  השאלה הנשאלת היא האם די היה בשלושה פקחים.  לצורך זה ניתן לפנות לסטנדרטים הקבועים בענין זה בחקיקה, שכן הדבר יכול לשמש במקרים המתאימים אמת מידה לסטנדרט זהירות סביר בדיני רשלנות (ענין אפיקים בעמוד 123).  סעיף 6(א) לצו מצילים, סדרנים, פקחים, ומגישי עזרה ראשונה קובע כי בימי חול יש צורך בפקח אחד לכל 150 מ' חוף.  התאונה ארעה ביום חול, ועל כן בחוף דנן שאורכו 750 מ' היה צורך בהצבת חמישה פקחים, בעוד שבפועל הוצבו רק שלושה.  האם יש להסיק מכך כי העיריה התרשלה בכך שלא הציבה די פקחים בחוף ביום התאונה? סבורני שיש להשיב על שאלה זו בחיוב.  מדבריו של הפקח בן יעיש עולה כי הפקח שהיה אחראי על קטע החוף שבאזור סוכה 2 לא הצליח לבצע את משימתו  - להניא את המבקרים מכניסה למים - וזאת עקב כמות מבקרים גדולה מדי שהתרכזה באזור זה.  עקב כך נאלצו בן יעיש והפקח אברהם אזולאי לנטוש את האזורים עליהם היו אחראים כדי להצטרף לפקח באזור סוכה 2 על מנת לסייע לו (סעיף 9 לתצהירו של מוטי בן יעיש; מוצג עירית ראשון/1 - עמוד 19 לתמליל שיחת החוקר הפרטי עם בן יעיש). 

עדות נוספת לכך שמצבת הפקחים בחוף לא היתה מספקת לשם ביצוע תפקידה ניתן למצוא בדבריו של יוגב אברהם, חברו של התובע, ששהה במועד התאונה בחוף.  זה העיד כי עובר לתאונה לא הוזהרו הילדים על ידי הפקחים מפני כניסה למים (עמוד 34 לפרוט') -

"ש.       אני אומר לך שאתם הוזהרתם שלא להכנס למים ואתם ידעתם שאסור
            להכנס למים וראיתם שזה מסוכן להכנס למים ובכל זאת נכנסתם.

ת.         אני אומר שלא.

ש.        אני אומר לך שישנו פקח בחוץ כאן שהזהיר את כל חבורת הילדים ואמר
            להם לא להכנס למים.

ת.         היו שם מאות ילדים, דווקא נפל עלינו?"

תהילה אברהם, עמיתה ללימודים של התובע ששהתה אף היא בחוף במועד התאונה, העידה כי בחוף היו פקחים (עמוד 44 לפרוט').  בסיכומיה, מבקשת העיריה להסיק מדברים אלו של תהילה כי חבריו של התובע היו ערים לנוכחות הפקחים בחוף.  אכן, ייתכן והיו ערים לכך.  אולם בכך לא די.  על מנת שנוכחות הפקחים בחוף תהווה אמצעי זהירות סביר ואפקטיבי מצידה של העיריה, נדרש היה כי האזהרה מפני כניסה למים תגיע לאזניהם של התובע וחבריו.  זאת לא הוכח.  תהילה אברהם לא העידה כלל כי הפקחים הזהירו אותה או את חבריה מפני כניסה למים.  בעדותה אומרת תהילה -

"ש.       למה לא הקשבתם לפקחים.

ת.         אמרתי לך אנו ילדים בני 14 ועשינו מה שרצינו למרות הפקחים, ההורים,
            העיריה, המשטרה.  למרות כולם."

מדבריה אלו של תהילה אין להסיק כי אזהרות הפקחים הגיעו לאוזני הילדים בחוף.  יש להבין את דבריה כאמירה כללית לפיה ילדים בני 14 לא נוטים לציית תמיד להוראות של גורמי מרות.  היא מציינת בדבריה את המשטרה ואת ההורים -  כגורמים שחרף קיומם עושים ילדים בני 14 את שברצונם.  אין כל טענה או ראיה שהמשטרה הזהירה את הילדים מפני כניסה למים.  גם ההורים לא היוו במקרה הקונקרטי של תהילה גורם שאסר עליה להכנס למים: תהילה מבהירה בעדותה (עמוד 40 לפרוט') כי אמה דווקא התירה לה להכנס למים בעת השביתה (בנוכחות האם).  כלומר, הגורמים אותם היא מונה בעדותה ("הפקחים, ההורים, העיריה, המשטרה") אינם גורמים שבפועל הזהירו או אסרו על בני הנוער בחוף להיכנס למים, כי אם אך דוגמא לגורמי מרות שבני הנוער עשויים לא להשמע להם.  אציין שדבריה אלו של תהילה, בדבר נטייתם של בני נוער שלא לציית לגורמי מרות, אין בהם לכשעצמם כדי לייתר הצורך להציב פקחים בחוף, שכן אילו הוצבו פקחים בחוף בכמות מספקת סביר לוודאי, על פי מאזן ההסתברויות, שהיה נוצר בחוף משטר כזה שבו אף בני נוער היו נוטים שלא להכנס למים ולמצער ניתן היה להקטין את מספרם של אלה שהיו בוחרים להכנס למים (ענין ועקנין בעמוד 145).   

30.       אינני מקבלת את טענת העיריה וההסתדרות בסיכומיהן כי הפקח בן יעיש הזהיר את התובע אישית ביום התאונה מפני כניסה למים.  אכן, בימים הראשונים לאחר התאונה סבר בן יעיש כי הזהיר קבוצת ילדים ביום התאונה מפני כניסה למים וכי התובע נמנה על קבוצה זו.  כך סיפר בן יעיש לשוורצברג (עדות אלי שוורצברג בעמוד 111 לפרוט').  סברתו זו של בן יעיש התבססה על דמיון במאפיינים גופניים ("פלטה על השיניים") של הנער שהוזהר על ידו ושל התובע אותו משה בן יעיש מהמים.  מספר ימים לאחר התאונה, לאחר שפגש בנער אחר, הגיע בן יעיש למסקנה כי לא מדובר היה בתובע שהוזהר על ידו כי אם באותו נער בו פגש לאחר התאונה.  וכך הסביר זאת בן יעיש בעדותו (עמוד 51 לפרוט') -

"ש.       .... אמרת שאת הילד הזה [התובע - ב.ג.] הזהרת לפני שנכנס למים.

ת.         כן. בהתחלה זה היה נכון.  לא אמרתי כלום, סך הכל חשבתי שבגלל
            איזשהו זיהוי עם פלטה על השיניים חשבתי שאת הילד הזה ספציפית
            הזהרתי לפני שיצא מהמים.  זה היה בסוכה 3.  אני הייתי נעול עם זה
            קרוב לשבוע שבועיים שזה היה ככה.  לשמחתי זה הוריד לי קצת אבן
            מהלב, אחרי שבוע שבועים, ראיתי את הילד הזה שהזהרתי עם הפלטה
            והבנתי שזה לא אותו ילד.  כל הזמן חשבתי שהזהרתי אותו ושמחת
                     לדעת שזה לא הוא."

שינוי גרסה זה מצא את ביטויו גם בשיחה שקיים בן יעיש עם החוקר הפרטי עידן ונטורה בשנת 2003: בתחילה סיפר כי סבר שהתובע נמנה על אלה שהוזהרו על ידו, אולם לקראת סוף שיחתם חזר בו מגרסתו זו והסביר כי אינו בטוח שהתובע אכן הוזהר על ידו (עמודים 10-11, 28-29 למוצג ת/1 - תמליל השיחה). 

העיריה וההסתדרות טוענות כי אין לקבל שינוי גרסה מאוחר זה של בן יעיש. 

לטעמי, אין מניעה לקבל את גרסתו המאוחרת של בן יעיש.  אדם עשוי לטעות בזיהויו של אדם אחר: בתחילה סובר כי אדם מסויים הוא פלוני, ובהמשך נוכח כי טעה וכי מדובר בפלמוני.  וודאי כך הם הדברים כאשר ענין לנו בזיהוי אנשים זרים  - כדוגמת התובע - שלא היו מוכרים לבן יעיש לפני יום התאונה.  משום כך איני מוצאת בשינוי גרסתו של בן יעיש, במסגרת שיחתו עם החוקר הפרטי, עדות להיעדר דיוק בעובדות מצידו, ובפרט שנעשתה בסמוך מאוד לגרסתו הראשונה.  גם התובע העיד כי לא הוזהר על ידי פקח עובר לכניסתו למים (עדות התובע בעמוד 93 לפרוט').

31.       ברי כי אילו היו יותר פקחים בחוף ולו היה ברשות כל אחד מהם מגבר-קול, ניתן היה להגשים טוב יותר את המשימה שהוצבה בפניהם - למנוע עד כמה שניתן כניסת מבקרים למים.  אף מנהל האגף לחופי רחצה בעיריה, עזרי מדמוני, פנה ביום התאונה בכתב אל מנכ"ל העיריה בהצעה לתגבר את הפקחים בחוף בעת השביתה (מוצג ת/1 (תיק מוצגי התובעים, מסמך מס' 5)).  הצבת שלושה פקחים ביום התאונה, הוא יום בו צפוי היה כי יגיעו תלמידים רבים לחוף, לא היה בה די והיא מהווה סטיה מסטנדרט הזהירות הסביר מבחינת העיריה.  

32.             העדרם של שילוט, כריזה, סיור ממונע ופרסום הודעות בתקשורת

בעדותם של אלי שוורצברג, גדי לידור, מוטי בן יעיש ואברהם אזולאי עלה כי בכניסה למתחם החוף הוצב על ידי העיריה שילוט המיידע על היעדרם של מצילים ועל סכנת הרחצה.  לאור עדויות אלו אקבע כי העיריה הציבה שילוט בכניסה למתחם החוף המתריע מפני הסכנה הצפויה עקב השביתה.  ודוק: אין מדובר בשלטים המצויים על קו המים.

33.       שוורצברג ולידור העידו גם כי על סוכות המצילים נתלה שלט "אין מציל".  אולם שוורצברג לא היה בחוף במועד התאונה.  לא נטען, וממילא אין ראיה, כי לידור היה בחוף במועד זה.  אין לקבל את עדותם של שורצברג ושל לידור בענין השילוט על סוכות המצילים.  זאת משום  שענייננו כאן אינו בשילוט קבוע (כגון זה המוצב בכניסה למתחם החוף)  - אשר ניתן להעיד על קיומו גם מבלי להיות נוכח בחוף במועד התאונה - כי אם בשילוט שאינו קבוע אלא כזה הנתלה על ידי המצילים מדי יום בסוף עבודתם.  עדות על שילוט כזה מחייבת נוכחות בחוף במועד התאונה, שכן קיימת אפשרות  - טכנית - כי מסיבה כלשהי לא ניתלה השילוט ביום התאונה.

גם הפקח אברהם אזולאי העיד כי היה שילוט על תחנות ההצלה (עמוד 136 לפרוט').  אולם אין הוא מפרט בעדותו על אילו תחנות הוצב השילוט.  הוא מוסיף ומבהיר כי עבד בסמוך לתחנה מס' 5.  כזכור, זו אינה התחנה שבסמוך לה התמקם התובע עובר לכניסתו למים.  מעדותו אין ללמוד כי ביום התאונה היה שלט אזהרה על סוכה 2.  אין גם ראיה כי התובע או חבריו ראו שלט שכזה.  

מעדותה של תהילה אברהם על השילוט (עמוד 48 לפרוט') אין ללמוד כי השילוט היה דווקא על סוכה מס' 2.  ייתכן שכוונתה היא לשילוט הקבוע בכניסה למתחם החוף. לאור כל אלה אקבע כי על סוכת מציל מס' 2 לא היה שילוט אזהרה.  קיומו של שילוט אזהרה על גבי סוכת מציל 2 היה הכרחי שכן שם שהו התובע וחבריו עובר לכניסתם למים.  שילוט כזה  - אשר ממוקם בסמוך לקו המים - יכול היה לשמש אמצעי אזהרה שהוא אפקטיבי יותר מהשילוט האחר שמוקם בכניסה למתחם החוף ואשר מעצם טבעו מרוחק מקו המים.  נער בגילו של התובע המגיע לחוף עשוי שלא לשים לב לשילוט האזהרה המצוי בכניסה למתחם החוף.  מסקנתי הינה כי בשילוט בכניסה למתחם החוף לא היה די ונדרש גם שילוט אזהרה על סוכה מס' 2.            

34.       לידור ושוורצברג העידו כי בחוף פעלה מערכת כריזה אשר בעת השביתה נעשה בה שימוש מדי רבע שעה כדי להזהיר את המתרחצים מפני רחצה במים.  אולם עדים אלו, כאמור, אינם יכלים להעיד מידיעה אישית על כך שהיתה כריזה ביום התאונה בסמוך לכניסת התובע למים.  הפקח אברהם אזולאי העיד כי זכור לו ששמע את מערכת הכריזה (עדותו בעמוד 135 לפרוט') -

"ש.       אמר לנו שוורצברג שהיתה מערכת כריזה בתקופת השביתה שכל רבע
            שעה היו אומרים שיש שביתה ואסור להכנס למים וכו' אבל הוא לא היה
            בחוף באותו זמן, לא יודע אם באותו יום המערכת עבדה, הוא חושב שכן
            אבל לא יודע.  אתה זוכר אם מערכת הכריזה עבדה.

ת.         אני זוכר.  היתה מערכת כריזה, לא זוכר אם כל רבע שעה, אני זוכר
            ששמעתי."

מעדותו זו לא ברור כלל שהכריזה פעלה ביום תאונה.  גם אם פעלה ביום זה, לא ברור כלל מה היתה תדירותה והאם הופעלה בסמוך לכניסת התובע למים.  זאת ועוד.  טלי גונדרי, חברתו ללימודים של התובע ששהתה עמו בחוף, מציינת בתצהירה (סעיף 8) כי -

"... לא שמעתי התראות במערכת הכריזה של החוף... כי אסור להכנס למים או כי עומדת להיות שביתה."

לאור אלה אקבע כי לא הופעלה כריזה ביום התאונה בשעות בהן שהה התובע בחוף עובר לכניסתו למים. 

35.       אלי שוורצברג העיד כי בין יתר אמצעי הזהירות בהם נקטה העיריה נכלל גם סיור של רכב ממונע על החוף שעל גביו הותקנה מערכת כריזה שהזהירה מפני כניסה למים.  אולם אין עדות, אף לא מפיו של שוורצברג, כי הסיור פעל ביום התאונה.  לאור זאת אקבע כי לא הופעל בחוף סיור ממונע עם מערכת כריזה ביום התאונה.  

גדי לידור העיד כי העיריה העבירה הודעות על השביתה לאמצעי התקשורת המקומיים (עמוד 151 לפרוט').  נקיטת צעדים על ידי רשות מקומית  כדי לפרסם בתקשורת המקומית את דבר קיומה של שביתת מצילים אינה מיותרת ויש לראות בה משום אחד מצעדי הזהירות הסבירים שיש לנקוט בהם.  אולם מעדותו של גדי לידור לא נלמד מה היתה תדירות הפרסומים ובאילו מועדים שודרו.  מכאן שלא הוכחה האפקטיביות של אמצעי זהירות זה בנסיבות דנן.  

36.             סגירת החוף בפני הציבור

התובעים וההסתדרות טוענים כי היה על העיריה לסגור את העסקים שבחוף ובאופן זה לא לעודד את הציבור להגיע לחוף.  גדי לידור העיד כי לא ניתן לסגור חוף, שכן מדובר בשטח ציבורי פתוח שפועלים בו עסקים שונים והציבור מגיע אליו לא רק לשם רחצה.  יעקב אגמון, סמנכ"ל מרכז השלטון המקומי, העיד כי סגירת חוף ים אינה מעשית וכי בפועל לא ניתן, פיזית, למנוע הגעת מבקרים לחוף.  את הכתוב במכתבו של יו"ר מרכז השלטון המקומי במכתבו מאפריל 1999 אל ראשי הרשויות המקומיות, לפיהן במקרה של שביתת מצילים "יש לנקוט בכל האמצעים הנתונים בידיכם כדי להבטיח את שלום המתרחצים לרבות סגירת החופים ומניעת כניסת המתרחצים לחופי הים" (נספח י"ד 1 לתצהיר יעקב אגמון) מסביר אגמון כי אין הכוונה לסגירה הרמטית של החוף כי אם מניעה עד כמה שניתן את כניסת המבקרים למים.

מקובלת עלי טענת עדי העיריה לפיה לא ניתן לסגור את החוף.  אינני קובעת כי סגירת חוף - היינו מניעה מוחלטת של גישת הציבור אליו - היא בלתי אפשרית.  אולם יש לזכור שהחוף משמש לא רק לרחצה, אלא גם לפעולות פנאי אחרות - שלא כרוכה בהם סכנה עקב השביתה - כגון טיול רגלי, ריצה, הינפשות ושימוש במסעדות ובבתי הקפה שבחוף.  אין מקום למנוע שימושים אלו מהציבור עקב השביתה.  מכאן שאי סגירת החוף על ידי העיריה לא היוותה התרשלות מצידה. 

37.             העדר פניה לועדת החריגים של ההסתדרות

 המדינה והתובעים טוענים כי היה על העיריה לפנות לועדת החריגים של ההסתדרות ולבקשה להשעות את השביתה ביום התאונה עקב הצפי שביום זה ישהו בחוף בני נוער רבים.  מעדותו של ליאון מורוזובסקי עלה כי מעסיקים יכולים היו לפנות לועדת החריגים, וכי במקרה דנן היתה אפשרות כזו פתוחה בפני ראשי הערים, מנכ"לי העיריות או גורמים אחרים מטעם המעסיקים.  הוא ציין כי לא היתה פניה כזו אל ההסתדרות (עמוד 213 לפרוט'). 

לעמדתי, היתה התרשלות מצידה של העיריה באי פניה לועדת החריגים או באי ייזום פניה כזו בשמה על ידי מרכז השלטון המקומי.  העיריה היתה צריכה לדעת על קיומה של ועדת החריגים שכן עובר ליום התאונה הושעתה השביתה על ידי ההסתדרות מספר פעמים.  פניה אל ועדת החריגים על מנת שההסתדרות תשעה את השביתה ביום התאונה  - הוא יום סיום הלימודים - יכולה היתה להוות אמצעי זהירות סביר שקל לנקוט בו. 

38.     תיפקודו של אלי שוורצברג במהלך השביתה

במסגרת תפקידו בעיריה כסגן מנהל החוף היה אלי שוורצברג, מציל בהכשרתו, אחראי על המצילים בחוף.  בעדותו הסביר כי לא שבת שכן ראה עצמו כמנהל.  על פי גרסתו, ביום הראשון של השביתה נכח פיזית בחוף מעת שעזבוהו המצילים ותיפקד כמציל.  אחר כך טען כי החלה מסכת של לחצים עליו מצידם של מצילים שובתים (לא רק כאלה שהועסקו על ידי העיריה) בטענה כי הוא "שובר" את שביתתם.  שוורצברג הדגיש כי לחצים אלה לא עלו כדי איומים.  על פי שוורצברג, כתוצאה מכך, במהלך הימים הבאים של השביתה נסוג הוא מקו החוף החל מהשעה 14:00: בתקופה הראשונה אל משרדו שבחוף והחל מה- 2.6.99 אל ביתו הממוקם בסמיכות לחוף שם שהה בכוננות עם מכשיר קשר על מנת שניתן יהיה להזעיקו לצורך הצלת אנשים מהמים.  שהותו של שוורצברג בכוננות בביתו בימי חול החל מהשעה 14:00 ובשבתות בין השעות 07:00-17:00 אושרה ביום 2.6.99 על ידי מנכ"ל העיריה לידור (נספח ה1 לתצהיר אלי שוורצברג).  במידת הצורך היה מוזעק שוורצברג לחוף מביתו על ידי הפקחים במקרים בהם היה צורך במציל.  לחציהם של המצילים עליו נמשכו ולכן בתאריך 10.6.99 הודיע שוורצברג בכתב למנכ"ל העיריה כי "לאחר שיחתינו הבוקר הוחלט שאסיים את "כוננות ההצלה" מביתי כפי שנכתב במכתבך מיום 2 ביוני 99" (נספח ה' לתצהיר אלי שוורצברג). כתוצאה מכך, החל ממועד זה עזב שוורצברג את החוף מדי יום בשעה 14:00 - בדומה למצילים השובתים - וסיים את עבודתו.  ביום התאונה שהה שוורצברג בחוף עד השעה 11:00 ואחר כך עזב לחוף בת ים שם שימש כבוחן מצילים. 

במהלך עדותם של גדי לידור ואבי אפיה התברר כי שוורצברג חבר בוועד המצילים הארצי; כי הוראת ההסתדרות לשבות החל מהשעה 14:00 הועברה למצילים בחוף באמצעות שוורצברג; כי בהסכם הקיבוצי שנחתם לאחר תום השביתה (נספח ג' לתצהיר יעקב אגמון) נכללו רק מצילים ששבתו, ושוורצברג נמנה על אלה שההסכם הקיבוצי חל עליהם; וכי לשוורצברג היה אינטרס להיכלל בהסכם הקיבוצי שכן הוא קיבל בשכרו, כמציל לשעבר, תוספת מצילים.  יצויין כי בעדותו בחר שוורצברג שלא ליתן ביטוי לעובדות אלו.  

טענת התובעים, המדינה וההסתדרות כלפי העיריה הינה כי שוורצברג פעל בניגוד עניינים והעיריה איפשרה זאת.  טענה זו מקובלת עלי.  אכן, שוורצברג פעל בניגוד עניינים.  מחד, שימש מנהלם של המצילים בחוף וסגן מנהל החוף.  ככזה היה מופקד על תפעולו התקין של החוף.  לתפקידו זה נודעה חשיבות יתרה במהלך השביתה, או אז היה מקום לוודא שננקטים באופן אפקטיבי בחוף אמצעי הזהירות השונים.  כך, למשל, נקבע כבר כי בחוף לא פעלה במועד התאונה מערכת כריזה וכי לא הוצב שילוט אזהרה על סוכה מס' 2 לאחר שהמצילים סיימו את עבודתם.  אם היה שוורצברג נוכח בחוף בשעות שלאחר סיום עבודת המצילים יכול היה לוודא קיומם של אמצעי זהירות אלה.  אף שוורצברג עצמו העיד כי סבר שתפקידו אינו מאפשר לו לשבות (עמוד 112 לפרוט') -

"... אני נכחתי בחוף ובכח אחריותי כמנהל המצילים, אני כמובן לא שבתתי, לא הצטרפתי לאותה שביתה כי ראיתי את עצמי מנהל."

מאידך, העובדה כי היה חבר בועד המצילים הארצי ורצונו להנות מפירות המאבק המקצועי של המצילים גרמו לו, בפועל, לשמש צינור של ההסתדרות להעברת הוראות למצילים בחוף, לשבות בעצמו ולהיעדר מהחוף החל מהשעה 14:00.  מתברר כי אף שוורצברג עצמו לא חש בנוח עם ניגוד העניינים.  בענין זה העיד מנכ"ל העיריה לידור (עמוד 154 לפרוט') כי -

"עד כמה שזכור לי שוורצברג רמז לי לפחות פעם אחת שזה שהוא חבר בועד המצילים הארצי מעמיד אותו בדילמה קשה מאוד בכל הסכסוך הזה והוא מעדיף מה שנקרא לעמוד מהצד ולא להיות מעורב בזה אישית."

שוורצברג עשה מאמצים לנסות ולישב את ניגוד העניינים בו פעל: בתחילת השביתה שהה על קו החוף במקום המצילים, בימים אחר כך נסוג למשרדו ולבסוף שהה מספר ימים בביתו בכוננות - תוך שהוא נכון להעמיד עצמו לצורך הצלת חיי אדם על אף שתפקידו בעיריה לא היה של מציל אלא סגן מנהל החוף.  אקבע כי מאמציו אלה של שוורצברג הופסקו בגלל תפקידו בועד המצילים הארצי.  אכן, אפשר והיה נתון ללחצים של עמיתיו להפסיק את פעולותיו הנ"ל, אולם לחצים אלו הופעלו עליו דווקא בגלל היותו מי שנמנה על אחד הגופים שהובילו את השביתה.  אינני מקבלת כי הלחצים, לבדם, הם שהובילוהו להפסיק את נוכחותו בחוף ואת הכוננות בבית.  יש לזכור גם כי לשוורצברג היה ענין להציג את הלחצים עליו כקשים מנשוא, שכן הדבר סיפק הסבר בידיו לכך שמילא את תפקידו כסגן מנהל החוף באופן חלקי ביותר במהלך השביתה.   

העיריה מבחינתה, היתה מודעת לניגוד עניינים זה ואיפשרה אותו.  זאת, על אף שעצם קיומה של השביתה עשה את תפקידו של מנהל מטעמה האמון על תפקודו התקין של החוף - בהנחה שתפקיד מבוצע בצורה רגילה ובשעות הרגילות - לתפקיד נחוץ מאין כמוהו.  היה על העיריה לדרוש משוורצברג לחזור לעבודה סדירה ולהפסיק את שביתתו.  לחילופין, היה עליה למצוא לו מחליף.  אולם העיריה לא עשתה כך.  היא לא דרשה ממנו לחדול מניגוד העניינים בו פעל.  היא אף אישרה לו לשהות בכוננות בביתו במקום שישהה בחוף ולאחר שהודיע לה על סיום כוננות בית זו, לא פעלה על מנת שיחדול מהשביתה.  היא לא פעלה למצוא אדם שיחליף את שוורצברג.  בכך התרשלה העיריה.    

39.     אי מתן הודעות לבתי הספר על מנת שאלה יזהירו את התלמידים מפני רחצה בים בעת השביתה

אמצעי זהירות סביר נוסף שניתן להעלות על הדעת הינו מתן הודעות על ידי העיריה לבתי הספר שבתחומה, על מנת שאלה יידעו את התלמידים על קיומה של השביתה ויזהירו אותם מפני רחצה במים בהיעדר מצילים.  באמצעי זהירות זה יכולה היתה העיריה לנקוט לקראת סיום שנת הלימודים בבתי הספר.  יש לזכור כי לעיריה מוקנות סמכויות וחובות שונות בנוגע לבתי הספר שבתחומה (חוק לימוד חובה, התש"ט - 1949; חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג - 1953; בג"צ 8437/99 רשת גני חב"ד בארץ הקודש, עמותה רשומה נ' שר החינוך, פ"ד נד(3) 69, פסקה 11 (2000)), כך שמבחינה טכנית יכולה היתה ליתן הודעות כאמור לבתי הספר.  אין כל טענה, וממילא כל ראיה, כי העיריה נקטה באמצעי זהירות סביר זה. 

40.     הנחיות העיריה למצילים באשר לשעת תחילת וסיום עבודתם בחוף

מיכאל סבג העיד כי את ההוראה לסיים את העבודה במהלך השביתה בשעה 14:00 קיבל מאבי שוורצברג שהיה ממונה על המצילים בחוף וכי אבי שוורצברג ביטא בכך את הנחיות ההסתדרות.  התובעים טוענים כי הוראתו זו של שוורצברג כמוה כהוראת העיריה למצילים לסיים את עבודתם בשעה 14:00, דווקא כשהחוף מלא בתלמידים.  טענה אחרת של התובעים ושל ההסתדרות הינה כי ביום התאונה, בו צפתה העיריה את הגעת התלמידים לחוף,  יכולה היתה העיריה להורות למצילים להתחיל את עבודתם בשעה מאוחרת יותר מאשר 07:00 (ובהתאמה לסיים את עבודתם לאחר השעה 14:00) כדי שבאופן זה לא יופסקו שירותי ההצלה בעת שהתובע ויתר התלמידים מצויים בחוף.  נטען כי העיריה לא הפעילה סמכותה זו ובכך התרשלה. 

באשר לטענה הראשונה, הרי שיש לדחותה.  כפי שכבר נקבע, אבי שוורצברג כיהן כחבר בועד המצילים הארצי.  הוראתו של שוורצברג למצילים לסיים את עבודתם בשעה 14:00 ניתנה במסגרת ה"כובע" שלו כחבר בועד המצילים, ולא כסגן מנהל החוף בעיריה.  פעולתו זו לא היתה חלק מעבודתו: מובן שלא היה בהוראה שנתן כדי לשרת את העיריה, אלא היא שירתה את ההסתדרות דווקא ועמדה בניגוד לאינטרסים של העיריה ולחובותיה על פי הדין לספק שירותי הצלה של מצילים בחוף.  שוורצברג שימש במקרה זה צינור של ההסתדרות להעברת הוראות למצילים בחוף והדבר היה מחוץ לתפקידו כסגן מנהל החוף.  בנוסף, אין ראיה כי העיריה אישררה את הוראת שוורצברג למצילים.  מכאן שאין העיריה נושאת באחריות ישירה או באחריות שילוחית כמעבידה להוראתו של שוורצברג למצילים בחוף ואין לראותה כמי שהורתה למצילים לסיים את עבודתם בשעה 14:00 (סעיף 13 לפקודת הנזיקין).  אציין כי לו פעלה העיריה למצוא מחליף לשוורצברג, ניתן היה למנוע מצב בו המצילים מקבלים הוראה להפסיק לעבוד בשעה 14:00 ממנהל בעיריה המשמש צינור להעברת הוראות מההסתדרות.  בענין זה של מציאת מחליף לשוורצברג כבר דנתי לעיל. 

באשר לטענה השניה, הרי שדינה להתקבל.  לדעתי לעיריה היתה אפשרות להורות למצילים להתחיל לעבוד בשעה מאוחרת - למשל 10:00 או 12:00 - באופן שניתן היה למנוע את סיום העבודה בשעה 14:00 עת היו תלמידים רבים בחוף.  אבי אפיה העיד כי העיריה יכולה היתה להורות למצילים לעבוד בין 10:00 ל- 17:00 (עמוד 195 לפרוט').  באשר לשעת תחילת עבודת המצילים, הוא מבהיר (עמוד 205 לפרוט') כי -

"... כל מציל מקבל הנחיות ממנהל החוף או מהתקנות שיש, הכוונה שהתקנות קובעות את שעות פתיחת הרחצה.  אותו חוף אומר מנהל החוף מתי יעבדו באותו חוף באיזה שעות.  ישנם חופים שמתגברים את שעות הרחצה לאחר שעות העבודה הרגילות, למשל 8 או 9 בערב."  

ובהמשך עדותו (עמוד 206 לפרוט') -

"אצלי מנהל החוף קבע מתי אתחיל לעבוד ומתי אני מסיים.  לא ידוע לי מה קורה בחוף ראשון."

לאור תפקידו של עד זה כיו"ר ארגון המצילים הארצי, אתייחס לדבריו כמייצגים את נהגי העבודה בחופי הים בכלל, לרבות בחוף בו ארעה התאונה.  איינני רואה להפחית ממשקל העדות רק משום שעד זה עבד כמציל בבת ים ולא בראשון לציון.  מכאן, שהעיריה יכולה היתה, באמצעות הוראה מתאימה שהיתה ניתנת על ידי מנהל המצילים בעיריה, לגרום לכך שהמצילים יחלו את עבודתם בשעה מאוחרת לשעה 7 בבוקר ובאופן זה לא יידרשו להפסיק את עבודתם בשעה 14:00 כאשר החוף מלא בתלמידים.  אכן, ייתכן והמצילים היו מסרבים להוראה כזו משום ראייתם אותה כפוגעת באפקטיביות השביתה שלהם.  אולם היה על עיריה לפחות לנסות לנקוט באמצעי זהירות זה.  מחדלה של העיריה לעשות שימוש בכוחה זה מהווה התרשלות.

41.       מהאמור לעיל עולה כי העיריה חדלה מלנקוט במספר אמצעי זהירות סבירים חשובים שהיה מקום לנקוט בהם.  היה עליה לנסות לגייס מצילים חלופיים; היה עליה להגדיל את מצבת הפקחים בחוף; היה עליה לוודא כי ביום התאונה ייתלו שלטי "אין מציל" על סוכה מס' 2 לאחר עזיבת המצילים; כי מערכת הכריזה תשמיע אזהרות מפני כניסה למים; כי יתקיים סיור ממונע על החוף ועליו מערכת כריזה; כי תיעשה פניה לועדת החריגים של ההסתדרות לצורך השעיית השביתה ביום התאונה; היה עליה ליתן הודעות מתאימות לבתי הספר שבתחומה; היה עליה לדרוש מסגן מנהל החוף אלי שוורצברג לחדול משביתתו או לחילופין למצוא לו מחליף; והיה עליה להנחות את המצילים להתחיל לעבוד לאחר השעה 7 בבוקר.  באמצעים אלה היה על העיריה לנקוט יחד ובנוסף לאמצעים האחרים בהם נקטה.  החשיבות בהפעלה אפקטיבית של אמצעי זהירות אלו דווקא ביום התאונה נובעת מכך שביום זה שהו בחוף תלמידים רבים מהם ניתן לצפות להתנהגות משוחררת ואנרגטית אשר היכולת לשלוט בה ולכוונה דורשת מאמצים גדולים יותר (ת"א (מחוזי חי') 494/03 עזבון מריח נ' תנועת הצופים הערבים והדרוזים, פסקה 34 (טרם פורסם, 9.7.06)).  מחדליה של העיריה הביאו לכך שמעת שהגיע התובע לחוף, לא חל שינוי באי מודעותו לקיום השביתה.  מכאן, שכאשר נכנס למים לא ידע שהמצילים אינם עובדים. 

טענת ההגנה העיקרית של העיריה הינה כי השביתה היתה גורם חיצוני עליו אין לה כל השפעה או שליטה, וכי גורם זה מנע ממנה אפשרות להקטין את הסיכון שיצר הוא עצמו.  בענין זה, מפנה העיריה את האחריות לעבר ההסתדרות והמדינה שהם, לשיטתה, הגורמים שיכולים היו לשלוט במהלך השביתה.  מקובלת עלי הטענה כי לעיריה לא היתה שליטה על מהלך השביתה.  אולם מכך אין להסיק כלל וכלל כי סוכלה יכולתה להקטין את הסיכון למבקרים בחוף שיצרה השביתה.  יש לדחות את ניסיונה של העיריה להתנער מאחריותה לתאונה ולהטילה במלואה על ההסתדרות והמדינה.  העיריה יכולה היתה לנקוט באמצעי הזהירות שפורטו לעיל בד בבד עם קיום השביתה.  קיום השביתה - לרבות מעשיהן ומחדליהן של ההסתדרות והמדינה - לא מנע או הפחית את יכולת העיריה לנקוט באמצעי זהירות סבירים אלו.  כמי שאמונה על יישום יום-יומי של אמצעי זהירות בחוף, יש לראות את העיריה כמומחית לענין זה.  לא הוכח שהשביתה חייבה מתן הנחיות מיוחדות לעיריה על ידי המדינה באשר לאמצעי הזהירות.

מחדליה של העיריה הוסיפו נדבך נוסף של סיכון למבקרים בחוף, מעבר לסיכון שיצרה השביתה והתנהגותם של מי מהנתבעים האחרים.  

ה. אחריות ההסתדרות

טענות הצדדים

42.       טענתם העיקרית של התובעים כנגד ההסתדרות היא כי זו חבה כלפיהם באחריות בגין היותה רשלנית.  נטען כי לא ננקטו צעדי זהירות מספיקים; כי ההסתדרות יזמה את השביתה תוך התעלמות מהנזקים העשויים להגרם לציבור; כי השביתה התרחשה דווקא בתקופה בה מצויים התלמידים בחופשה; כי כוונת ההסתדרות היתה לגרום לאבדן חיים;  וכי ההסתדרות מנעה בכח הצבת מצילים חלופיים בחוף.  העיריה וסהר ביטוח טוענות כלפי ההסתדרות טענות דומות.  בנוסף, נטען על ידן כי החלטות בית הדין הארצי לא התירו למצילים לשבות באופן בו שבתו; השביתה לא היתה מידתית ולכן אין מקום לפטור את ההסתדרות מאחריות בנזיקין; וכי לא היה מקום שהמצילים יוציאו את דגלי הסימון מתוך המים באזורי המערבולת.  המדינה בסיכומיה טוענת כי ככל שתוטל אחריות בגין התאונה על מי מהנתבעים יש להטילה על העיריה ולחילופין על ההסתדרות.  המדינה אינה מפרטת מהן טענותיה כנגד ההסתדרות.

43.       ההסתדרות מכחישה את חבותה ואת נזקי התובעים.  בהקשר זה נטען כי השביתה היתה לגיטימית ואושרה על ידי בית הדין הארצי; כי היתה ידועה לציבור זמן רב לפני התאונה; כי ניתנו במסגרתה שירותי הצלה במהלך חלק מהיום בשעות העבודה הרגילות של המצילים ובכך התאפשר לציבור לרחוץ בים במהלך השביתה; כי העיריה היא זו הנושאת בחובה להזהיר את הציבור מפני הסיכונים בחוף;  וכי יש לייחס אחריות לתובע עקב כניסתו הרשלנית למים במהלך השביתה וכן להוריו שאיפשרו את רחצתו בים למרות השביתה.  לאור אלה נטען כי אין לחייב את ההסתדרות ברשלנות.  נטען גם כי קבלת התביעה כנגד ההסתדרות תביא לפגיעה קשה במעמדה של ההסתדרות, בזכות השביתה ובמעמד העובדים.  

המסגרת הנורמטיבית

44.       השביתה מהווה כלי בידי קבוצת עובדים, במסגרת מאבקם המקצועי, להפעלת לחץ על מעביד לצורך השגת דרישות שהוצגו על ידם או על ידי עובדים אחרים למעבידם.  במסגרת הפעלת לחץ זו עשויים העובדים להיעדר מעבודתם (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 701 (1986)).  בעוד שבעבר היה מופנה כל לחצם של העובדים במסגרת השביתה כלפי המעביד, הרי שכיום פעמים רבות הנפגע העיקרי מהשביתה אינו דווקא המעביד כי אם צדדים שלישיים שאינם מעורבים בסכסוך העבודה - כגון הציבור כולו.  הסיבה לכך היא הגידול במגזר השירותים הציבוריים.  שירותים אלה אינם מסופקים על בסיס כלכלי ולכן נקיטת שביתה על ידי העובדים אינה יוצרת לחץ כלכלי על המעביד.  משכך, מפנים העובדים במגזרים אלו את לחץ השביתה אל הציבור הצורך את השירותים, על מנת שזה בתורו יפעיל לחץ על המעביד להיענות לדרישות העובדים ובכך להביא להפסקת השביתה.  מאפיין זה של שביתות במגזר הציבורי הביא לכך שחלק לא מבוטל מהציבור מערער כיום על עצם הלגיטימיות של מוסד השביתה (רות בן-ישראל דיני עבודה, כרך ד', 1380-1381 (2002) (להלן - בן-ישראל)).    

45.       שביתה היא חירות.  כחירות, ניתן לממשה כל עוד לא הוגבלה בחוק, בהסכמים קיבוציים ובתקנוני עובדים.  אחת המגבלות המוטלות על מימוש חירות השביתה היא האפשרות לחוב בנזיקין.  פקודת הנזיקין אינה פוטרת מאחריות בגין רשלנות היכן שנגרם נזק עקב שביתה.  זאת בשונה, למשל, מההגנה המוקנית במקרים אלה מפני חבות בעוולה של גרם הפרת חוזה (אם כי הגנה זו אינה מוחלטת).  העובדה שפעמים רבות ישנם צדדים שלישיים - שאינם מעורבים בסכסוך העבודה - אשר נפגעים מהשביתה, פירושה כי שביתות מבטאות כיום קונפליקט דו-מימדי.  האחד, קונפליקט בין זכות העובדים לשבות לבין זכויות המעביד.  השני, קונפליקט נלווה בין אינטרס העובדים לשבות לבין האינטרס של צדדים שלישיים שלא להפגע עקב השביתה.  קונפליקט שני זה מחייב לאזן בין זכות העובדים לבין זכותם של הצדדים השלישיים.  איזון זה מתבטא בכך שבמקרים המתאימים יש לאפשר לצדדים השלישיים לתבוע בנזיקין את השובתים ואת ארגוניהם המקצועיים (סעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין; סעיף 37ב(ב) לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז - 1957; בג"צ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(2) 485, 496-497 (1995); בן-ישראל בעמודים 1411, 1559, 1567).  יצויין כי במסגרת סעיף 377 לקודקס האזרחי המוצע (תזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו - 2006) מוצע אמנם להרחיב את הפטור מאחריות נזיקית לגבי כלל העוולות במקרים של שביתה, אולם כדי להנות מפטור זה יש לעמוד בדרישות שונות כגון שהשביתה היא שביתה כדין והמעשה שבגינו מבוקש הפטור קשור קשר מהותי לשביתה.  לענייננו חשוב לציין כי הקודקס המוצע אינו מקנה פטור מאחריות נזיקית למעשה שנעשה במסגרת שביתה ואשר גרם לנזק גוף.

46.       קיימת חובת זהירות מושגית של שובתים כלפי צד שלישי בגין נזקים שנגרמו לו במהלך השביתה.  שובתים עשויים לחוב ברשלנות גם בגין פעולות שהן אינטגרליות לשביתה - כגון עצם הפסקת העבודה - ובתנאי שמדובר במעשים שכוונו לגרימת נזק לצד השלישי או מעשים בלתי חוקיים.  תנאי להפטרת השובתים מאחריות הוא שהשביתה תהיה מידתית, היינו שתהיה פרופורציה בין הנזק שניתן לצפות כי יגרם לצד שלישי עקב נקיטת פעולה במסגרת השביתה לבין התועלת הניתנת לצפיה לשובתים מעצם נקיטת הפעולה האמורה  (ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק, פ"ד מא(3) 169 (1987) (להלן - ענין מפעלי רכב אשדוד); בן-ישראל בעמודים 1567-1568).

חובת הזהירות המושגית והקונקרטית

47.       מבחינה מושגית, כאמור, שביתה אינה מחסנת את המעורבים בה מפני חבות ברשלנות.  ההסתדרות (היינו, הנתבעים 3-5) לא טענה כי יש לאבחן בין אחריותם של המצילים השובתים לבין אחריות הארגונים מטעמם שהיו מעורבים בשביתה.  משכך, כמי שיזמה את השביתה, ניהלה אותה והורתה למצילים בחוף לשבות, חבה ההסתדרות (הנתבעים 3-5) חובת זהירות מושגית כלפי צדדים שלישיים בגין נזקים שנגרמו להם במהלך השביתה.  

ההסתדרות צפתה בפועל כי השביתה עשויה לסכן חיי אדם.  נציגי ההסתדרות הודו בכך מפורשות בעדותם.  ליאון מורוזובסקי אמר (עמוד 215 לפרוט') כי -

"ש.       ... אתם מודעים לכך שהשביתה מהווה סיכון לחיי אדם.

ת.         כן."

ובעמוד 222 לפרוט' -

"... יצאנו מתוך הנחה ששביתה משעה 14:00 עלולה לפגוע בחי אדם, ידענו את זה כמו שהמעסיקים ידעו והממשלה ידעה. ..."

ואילו אבי אפיה העיד (עמוד 196 לפרוט') כי -

"ש.       אתם הייתם ערים לסכנה לחיי אדם שיוצרת השביתה?

ת.         כן."

מורוזובסקי העיד גם כי ההסתדרות היתה גם מודעת לכך שהשביתה מתרחשת בתקופה בה יוצאים התלמידים לחופשת הקיץ וכי מועד זה נבחר בצורה מכוונת כמועד לקיומה של השביתה (עמוד 215 לפרוט') -

"ש.       אתם יודעים שזה מועד יציאת התלמידים לחופשת הקיץ.

ת.         כן.

ש.        זו אחת הסיבות שרציתם לנצל את השביתה כי זה זמן טוב לעשות
            שביתה.  מבחינת האינטרסים שלכם.

ת.         כמובן."

צפייתה בפועל של הסכנה על ידי ההסתדרות עולה גם מתכתובת של ההסתדרות שנשלחה עובר לשביתה ובמהלכה.  כך, במכתבו מיום 15.4.99 של אבי אפיה אל שר הפנים, שנכתב על נייר מכתבים של הנתבע 5 (נספח י1 לתצהיר יעקב אגמון), נכתב -

"... עלינו להודיעך כממונה על חופי הרחצה בארץ, שסכסוך העבודה בינינו לבין מרכז השלטון המקומי נותר בעינו ושארגון המצילים ינקוט בצעדים הארגוניים העומדים לרשותו כחוק ועפ"י פסיקת בית הדין הארצי לעבודה שלצערנו צעדים אלה יגרמו לאבדן חיי אדם בחופי הרחצה."

כך גם במכתבו מיום 24.5.99 של ליאון מורוזובסקי, על נייר מכתבים של הנתבעת 4 אל יו"ר מרכז השלטון המקומי (נספח י5 לתצהיר יעקב אגמון), שם נכתב כי  -

"שביתת המצילים, הנמשכת זה זמן רב, המהווה סיכון לחיי אדם, הינה שביתה שיכולה להיפסק מיידית, במידה ונציגך במו"מ, מר יעקב אגמון, יבצע את מה שסוכם בינינו טלפונית."

מכאן שההסתדרות יכולה היתה לצפות, וצריכה היתה לצפות, כי במהלך השביתה יגיעו לחוף תלמידים צעירים - כדוגמת התובע וכי עשוי להגרם להם נזק גוף עקב טביעה במהלך השביתה.  

הנזק בו עסקינן - נזק גוף כתוצאה מטביעה עקב רחצה בחוף מוכרז שאין בו מצילים -  הוא נזק חמור שאינו סביר ואינו הכרחי לחיי חברה מתוקנים.  מכאן שהצפיות הטכנית גוררת אחריה גם צפיות נורמטיבית שבגינה קמה חובת הזהירות הקונקרטית של ההסתדרות.  

האם התרשלה ההסתדרות?

48.       הפעולות העיקריות שבהם מיוחסת להסתדרות התרשלות הן הפסקת עבודת המצילים בשעה 14:00 בעונת הרחצה ובתקופה בה מצויים תלמידי בתי הספר בחופשה; מניעת הצבת שירותי הצלה חלופיים בחוף; והוצאתם מתוך המים של הדגלים המסמנים מערבולות.  על מנת לקבוע האם התרשלה ההסתדרות או לא, יש לבחון האם הפעולות שננקטו במהלך השביתה היו מידתיות, היינו - האם היו חוקיות והאם היו מכוונות כדי לגרום לתובע נזק גוף.  

49.     הוצאת השביתה לפועל על פי החלטות בית הדין הארצי

בבוחננו את השאלה האם עזיבת המצילים את עבודתם בשעה 14:00 במקום בשעה 18:50 היתה פעולה מידתית, ניתן להידרש להחלטות בית הדין הארצי מהימים 29.4.99 ו- 5.5.99 (להלן - החלטות בית הדין הארצי).  

כאמור לעיל, הותר למצילים בהחלטות בית הדין הארצי לשבות בצורה חלקית תוך שהם עובדים בשעות הרגילות.  את החלטות בית הדין הארצי אין חובה לפרש כמתירות למצילים לשבות דווקא במתכונת בה שבתו - היינו, הפסקת העבודה בכל תחנות ההצלה בשעה 14:00.  ניתן לפרשן גם כמתירות מתכונת אחרת של שביתה בה יעבדו שעות עבודה רגילות, למשל כזו שבה חלק מתחנות ההצלה בחופים לא תעבודנה כלל ובחלקן האחר ינתנו שירותי הצלה מלאים בשעות בהן נוהגים המצילים לעבוד בקיץ אילולא השביתה.  הגיונה של מתכונת חלופית זו של שביתה הוא בכך שאין המתרחצים בחוף ננטשים לגמרי מבחינת שירותי המצילים.  בו בעת אין גורעים מהשביתה את יכולתה להפעיל לחץ שכן היא גורמת לציבור חוסר נוחות.  זאת משום שאין הוא מקבל את השירות בפריסה הרגילה והמלאה של סוכות ההצלה לה הוא מורגל.  אף אלי שוורצברג, מציל בהכשרתו וחבר בועד המצילים הארצי, ציין בעדותו כי היה מקום לבחור במתכונת זו של שביתה חלף המתכונת שננקטה בפועל (עמוד 114 לפרוט') -

"התרעומת שלי, ואני אומר עד היום, ההתנגדויות שלי מול ועד המצילים היו בפירוש איך יתכן לנטוש חוף ולא להשאיר צוות כונן בו בזמן שכל צוותי החירום במדינה, בתי חולים, יש עיצומים ושביתות אבל משאירים מתכונת חירום.  איך נתנו הוראה לכלל המצילים במדינה.  זה מה שכואב לי.  איך נתנו הוראה לנטוש את החופים תלכו הביתה וגם אם מישהו יהיה שם זה מפריע לגרום שלא יהיו שם אנשים.  יש מכתבים, מזכרים ותצלומים של מסמכים שבאו והורו שאף אחד לא יפריע לשביתה.  עלי זה לא מקובל.  זו לא הדרך לפי דעתי." 

אמנם אבי אפיה העיד כי הפעלת חלק מתחנות ההצלה יכולה לסכן את המתרחצים (עמוד 200 לפרוט'), אולם הסיכון הכרוך בהשבתת כל תחנות ההצלה עולה על הסיכון הכרוך בעומס המתרחצים הנוצר כאשר רק חלק מתחנות הצלה פועלות.  לא שוכנעתי שההסתדרות הציגה בפני בית הדין הארצי, עובר למתן החלטותיו, את כוונתה לגרום לכך שכל המצילים ישבתו החל מהשעה 14:00.  לא הוצגו כתבי הטענות של ההסתדרות שהוגשו במענה לכתבי הטענות של מרכז השלטון המקומי.  

אין בעובדה שסכסוך העבודה נסב על שעות העבודה הנוספות של המצילים ללמד כי בית הדין הארצי התכוון להתיר לשובתים לשבות בשעות עבודה אלו.  בהחלט תיתכן אפשרות - ולטעמי זו אפשרות הגיונית - שבית הדין הארצי התכוון להתיר למצילים להפעיל על מעבידיהם לחץ בענין השעות הנוספות דווקא באמצעות נקיטת שביתה חלקית מהסוג שבה ממשיכות חלק מתחנות ההצלה לפעול במתכונת מלאה.  בנוסף, מהתייחסותו של בית הדין הארצי בהחלטתו מיום 5.5.99 לסכנה הצפויה מהרחצה בהיעדר מצילים, אין להסיק דווקא על אישור שביתה במתכונת בו נקטה ההסתדרות, שכן ניתן לפרש את הדברים כמתייחסים לסכנה הכרוכה בהשבתת חלק מתחנות ההצלה.             

יש לקבוע כי הפסקת עבודת המצילים בחוף בשעה 14:00, על אף שהיתה אינטגרלית לשביתה, היתה רשלנית.

50.     האם היתה השביתה מידתית

לטעמי, עזיבת כל המצילים את עבודתם בחוף בשעה 14:00 היתה פעולה בלתי מידתית שננקטה במהלך השביתה.  פעולה זו גרמה לכך שהמבקרים בחוף - לרבות קטינים כדוגמת התובע - נחשפו לסכנת חיים עקב טביעה במים.  יש לזכור כי ההסתדרות צפתה סכנה זו.  העובדה כי חרף צפיות זו בחרה ההסתדרות להורות למצילים לסיים את עבודתם בשעה 14:00, היא העושה את הפסקת העבודה - במתכונת זו - לבלתי מידתית.  ניתן היה להוציא לפועל את הפסקת העבודה בצורות אחרות שהיו עושות אותה למידתית.  כך, למשל, מתכונת אפשרית אחת היא כזו שבה מתחילים המצילים את עבודתם בשעת בוקר מאוחרת יחסית ומסיימים את העבודה לאחר השעות בהן החוף עמוס במבקרים ובפרט בתלמידים.  מתכונת אחרת היא זו שבה נסגרות חלק מתחנות ההצלה ויתרתן ממשיכה לפעול באופן מלא לאורך כל שעות הרחצה.  מתכונת אפשרית נוספת היא זו שבה מושעית השביתה בתקופה בה מצויים תלמידי בתי הספר בישראל בחופשה.  יש לשים לב כי עונת הרחצה חלה מדי שנה בין א' באייר (היינו, ימים מספר לאחר חג הפסח) לבין כ"ט בתשרי (היינו, ימים מספר לאחר חג סוכות) (סעיף 1 לצו סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים).  מדובר בפרק זמן ארוך שהיה מותיר די זמן לשבות לפני ואחרי חופשת הקיץ של התלמידים שתחילתה בסוף יוני וסיומה בתחילת ספטמבר.  באפשרויות שונות אלו ניתן היה לגרום לאי-נוחות לציבור הרוחצים, ביניהם תלמידים בחופשה, בתורת אמצעי לחץ של המצילים על מרכז השלטון המקומי והמדינה.  כל זאת, מבלי לגרום לכך שאינטרס שלמות הגוף של ציבור זה ייסוג בצורה בלתי סבירה. אולם, מהעדויות עולה כי ההסתדרות אף לא שקלה להוציא את השביתה לפועל במתכונת שונה. כך, למשל, העיד מורוזובסקי (עמוד 215 לפרוט') -

"ש.       נשאלת האם לקחתם בחשבון אפשרות שבמקום נטישה, וככה זה היה,
            אתם לא תעזבו את כל התחנות אלא תשאירו תחנות בודדות במקום 5
            שאנו יודעים שיש פה תהיה תחנה אחת. ...

ת.         אנחנו החלטנו אל [צ"ל: על - ב.ג.] מתכונת השביתה כפי שהחלטנו וזה
            עזיבת כל התחנות אחרי השעה 14:00.  לא שקלנו את האופציה
            שהוצעה.  היא גם לא עלתה כהצעה ע"י המעסיקים.  אנחנו לא שקלנו
            את הסוגיה הזו."
(הדגשה לא במקור - ב.ג.)

ובעדותו בעמוד 219 לפרוט' -

"ש.       האם לקראת יוני שקלתם לשנות את מתכונת השביתה.

ת.         הנושא הזה לא עלה לדיון.  הפעלנו את השביתה כפי שנקבעה בהחלטת
            ביה"ד.  אם היתה החלטה אחרת אולי היינו שוקלים תלוי באותו מועד."

               (הדגשה לא במקור - ב.ג.)

כך גם העיד אבי אפיה (עמוד 196 לפרוט') -

"ש.       אתם לא שקלתם אפשרות לשבות בצורה לסירוגין פעם בבת ים ופעם
            באשקלון ופעם באילת ופעם בחדרה.

לקריאת המשך המסמך יש להזדהות כמנוי או לרוכשו
לרכישה תמורת 26.00 ש"ח » להזדהות כמנוי » לרכישת מנוי »
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. מדיה זו עושה שימוש באמצעים חדשניים ביותר אשר פותחו רק לאחרונה והניסיון לגביהם הוא חדש וללא רקורד רב.

על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

בעלי דין רשאים לבקש הסרת המסמך מהמאגר

יצויין כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט.

בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת.