פסק-דין חלקי בתיק א 109738/99

הרקע

1.       תביעה זו היא תביעה לפינוי שטח בכפר שלם המצוי בבעלות התובעת.

הנתבעים מחזיקים בחלקים שונים מהקרקע והתובעת מבקשת שיסלקו ידם.

השטח הוא בתחום שכונה אחת בכפר שלם בדרום ת"א.

2.       בעבר ניתן פסק דין בתביעה שהוגשה בשנת 1990 לסילוק ידם של בני משפחת חרזי ובני משפחת מעודה שחלק מהנתבעים כאן הם קרובים שלהם. לעניין זה נטענה טענה של השתק פלוגתא נגד הנתבעים הנ"ל.

3.       התובעת הוכיחה כי היא הבעלים הראשיים של המקרקעין באמצעות נסחי רישום. עניין הבעלות הוכח למרות טענות שונות, ולמרות רפרצליה  שנעשתה בשלב מאוחר. בעת הגשת התביעה היתה התובעת הבעלים. לעניין השפעת הרפרצליה אתייחס בהמשך.  בכל מקרה יש לקבוע כי התובעת היא הבעלים.

טענות התובעת

4.       התובעת טוענת כי משהוכיחה את הבעלות במקרקעין, עובר הנטל לנתבעים להוכיח את טענותיהם. נטען כי התביעה לא התיישנה היות שעילת התביעה בהסגת גבול מתחדשת מדי יום. המקרקעין הם מקרקעין מוסדרים בהם לא חלה התיישנות. עוד נטען כי הנתבעים אינם דיירים מוגנים ולא שוכנו במקרקעין על ידי הגורמים המיישבים. הנתבעים אינם בני רשות, לא קיבלו רשות וגם לא רשות מכללא. רוב התובעים החלו לגור במקום רק בתקופות אחרונות לאחר שבחוות דעת מפענח תצלומי האוויר, עולה כי רוב המבנים נבנו בעשור האחרון. לחלופין נטען כי אם היו בני רשות, הרשות ניתנת לביטול בכל עת.

עוד נטען כי הנתבעים אינם זכאים לפיצוי היות שלא הביאו כל ראייה על השקעות ושיעורן וכן ששווי דמי השימוש הראויים שחייבים עולה על שווי ההשקעות. כמו כן הנתבעים הם פולשים וככאלה אינם זכאים לכל פיצוי, ואם ביצעו בנייה, היתה זו בנייה בלתי חוקית אשר נעשתה ברובה לאחר הגשת התביעה הקודמת מתוך ציפייה שיקבלו דמי פיצוי. עוד נטען כי ההסכמים לרכישת המקרקעין אינם מהווים לגבי הנתבעים חוזים לטובת צד ג'.

5.       עוד נטען כי הנתבעים לא הביאו ראיות רלוונטיות, לא נציגי מוסדות מיישבים, לא תעודות ומסמכים ורוב העדויות שלהם הן עדויות מפי השמועה. מכאן שלא הוכיחו כי יש להם זכות שתעמוד מול זכות הבעלות של התובעת.

טענות הנתבעים

6.       הנתבעים 1 ו-2 טוענים כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

כמו כן טוענים כי הנתבעים אינם מסיגי גבול אלא "ברי רשות", לאחר שרשותם לא בוטלה. לחלופין, אין מקום לביטול הרשות ויש מקום להתנות את הביטול בפיצויים בגין השקעות שהשקיעו בנכסים. עוד נטען כי לנתבעים זכויות מכוח עקרונות השוויון, ההגינות, תום הלב, הציפייה, ההסתמכות, הנוהג, זכות חוקתית מוגנת לקניין וזכות מכוח מפעל ההתיישבות בארץ וכן נטען כי המקרקעין הוכרזו כאזור פיתוח ושיקום.

7.       הנתבעים 3, 4, 9 ו-12 טענו כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה וזאת עקב הליכי פרצלציה שנעשו לאחר הגשת התביעה ומכאן שהתביעה אינה מתאימה עוד למצב לאחר הפרצלציה וכתב התביעה לא תוקן בהתאם.

8.       לגבי הנתבעת 9, שולמית חרזי, נטען כי אינה מתגוררת בחלקותיה של התובעת.

באשר לחצרות - נטען כי לא הוכח כי אלה התפשטו לעבר חלקה 282. נטען כי באשר לחצר, עם חלוף השנים, אם החצר כלולה בשטחי התובעת, יש לנתבעות הנ"ל זכויות  בחצר כחלק מהזכויות במבנה.

עוד נטען כי התובעת ובעלה רכשו את החלקות בשנת 89' בידיעה שהן תפוסות מתוך התחייבות לפצות את המחזיקים, בסכום כולל של 400,000 דולר, אשר ישלמו למוכרים כהוצאות פינוי. נטען כי מדובר בהתחייבות לטובת צד ג'.

9.       הנתבעים 5 ו-7 טוענים כי התובעת לא הוכיחה בעלות במקרקעין היות שיש על הנסחים הערות אזהרה לטובת עיריית ת"א. כמו כן נטען כי לא הובאו ראיות בקשר לשאלה איזה מהנתבעים מתגורר באיזה מהחלקות. עוד נטען כי לאחר הרפרצליה, אין זה ברור עוד איזה חלקות שייכות לעירייה ואיזה לתובעת.

נטען כי הנתבעים 5 ו-7 מתגוררים ומנהלים עסקיהם במקרקעין מאז היוולדם וקודם הוריהם משנות ה-40  לגבי נתבע 7, ומשנות ה-60 לגבי נתבע 5.