חוזה שנכרת בין מנוחה לבין בית אבות נגוע בעושק

השופט י' כהן

א. הרקע

1.       ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה ( כב' השופט מר ח' שרעבי) מתאריך 7.5.2006 בתיק אז' 1986/04.

          בפסק דינו דחה בית המשפט קמא תביעת המערערים נגד המשיבים.

2.       המערערים הם יורשיה על פי צוואה, של המנוחה קרולה גרזון, ילידת 27.10.1910.

          בשנת 1995 עברו המנוחה ובעלה להתגורר בבית האבות שבהנהלת המשיבים, ובתאריך 14.12.2000 נפטר בעלה של המנוחה. בתחילת שהותם של המנוחה ובעלה בבית האבות שילמו הם לבית האבות את הסכום שהתבקש מהם בכל חודש מראש, ולאחר מכן שילמו מידי מספר חודשים מראש, והוסכם כי במקרה של פטירת אחד מהם, יהיו זכאים להחזר מסוים.

          בתאריך 20.2.2001, כחודשיים לאחר פטירת בעלה, כרתה המנוחה חוזה עם המשיבה מס' 1, והוסכם, שכנגד תשלום הסך 530,000 ש"ח, תהיה המנוחה זכאית להתגורר בבית האבות עד ליומה האחרון. סמוך לאחר כריתת החוזה, בתאריך 28.2.2001, העבירה המנוחה למשיבה את הסכום המוסכם, שהיה למעשה כל יתרת כסף שהיה בחשבונה בבנק.

          כחודש לאחר העברת הכסף, בתאריך 27.3.2001, נפטרה המנוחה לבית עולמה.

3.       לטענת המערערים, כריתת החוזה עם המנוחה נגועה בעושק, בהשפעה בלתי הוגנת ובעשיית עושר ולא במשפט, ועל כן על המשיבים להשיב למערערים הסכום שקיבלו מאת המנוחה, בניכוי סך 7,000 ש"ח, עבור שהות המנוחה בבית האבות עד למועד פטירתה.

          המשיבים לעומת זאת טענו, כי המנוחה חתמה על החוזה בדעה צלולה ומתוך רצון חופשי, תוך הבנת הסיכון שהיה כרוך בכריתת החוזה, ועל כן אין להיעתר לתביעת המערערים, ואין להחזיר להם סכום כסף כלשהו.

4.       בית המשפט קמא דחה את התביעה, וזאת לאחר שמצא כי על אף גילה המופלג המנוחה הייתה בדעה צלולה והבינה את משמעות החוזה עליו חתמה, ועוד מצא בית המשפט, כי כריתת החוזה אינה נגועה בעושק.

          מכאן הערעור שלפנינו.

ב. טענות הצדדים

5.       בערעור שלפנינו חזרו הצדדים על הטענות שנשמעו בבית המשפט קמא. עמדת המערערים היא, כי המשיבים גמרו אומר לשים ידם על כספה ורכושה של המנוחה, ורק משום שלא עמד לרשותם הזמן הדרוש, הספיקו לגזול מהמנוחה את כספה, ולא הצליחו לגזול ממנה את זכויותיה בבית המגורים שהיה בבעלותה בקרית ביאליק. לטענתם, המשיבים לחצו על המנוחה, ואולי אף איימו עליה, עד כי התרצתה וכרתה עמם חוזה שתנאיו משוללי הגיון, שכן התחייבה להעביר להם את מלוא כספה, בסך 530,000 ש"ח, כנגד זכות מגורים בבית האבות לכל ימי חייה, בשעה שכבר הייתה כבת 90 שנים (ואף יותר). לטענת המערערים, תנאי החוזה ונסיבות כריתתו מעידים עליו כי הוא נגוע בעושק, ונכרת תוך ניצול מצוקתה השכלית של המנוחה ומצב בריאותה, שכן סבלה מחרשות, ותנאי החוזה שנכרת גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

6.       לעומת טענות אלה טוענים המשיבים, כי לא נפל כל פגם בחוזה שנכרת, והמנוחה כרתה אותו מרצונה החופשי, וכדי להבטיח לעצמה מקום מגורים עד ליומה האחרון, ויהיה מצב בריאותה אשר יהיה. לטענת המשיבים, כל אחד מהצדדים נטל על עצמו סיכון מסוים, ובשעת כריתת החוזה לא ידעו המשיבים כי ימיה של המנוחה ספורים, וקיבלו על עצמם את הסיכון שהיא תאריך ימים, ויהיה עליהם לדאוג לצרכיה ולבריאותה. המשיבים הוסיפו וטענו, כי לא זו בלבד שלא ניצלו את מצבה השכלי והבריאותי של המנוחה, אלא שאף תנאי החוזה אינם גרועים מחוזים אחרים שנכרתו עם דיירים אחרים בבית האבות.

ג. הראיות שעמדו בפני בית המשפט קמא

7.       חוות דעתו של ד"ר גבריאל לני:

          בתאריך 15.1.2001 נבדקה המנוחה על ידי רופא פסיכיאטר, ד"ר גבריאל לני. ד"ר לני שולט בשפת האם של המנוחה (גרמנית) ולאור חרשותה של המנוחה, כתב לה את שאלותיו, והיא השיבה לו "בדיבור מובן". בחוות דעתו (מוצג נ/1) ציין ד"ר לני, כי המנוחה הביעה בפניו את רצונה להסדיר את שהותה בבית האבות "על ידי העברת רוב נכסיה לידם תמורת שהותה כאן ודאגה לכל צרכיה עד ליומה האחרון". ד"ר לני אף ציין, כי המנוחה אמרה, כי "לאשה שגידלה", היא המערערת מס' 2, "בכוונתה להשאיר את ביתה וסכום כסף".

          בסיפא לחוות דעתו ציין ד"ר לני, כי "הנבדקת אשה בת 90, במצב גופני טוב יחסית לגילה ובמצב של צלילות דעת מעל ומעבר לצפוי בגילה. היא ערה לסובב, מתמצאת בכל המובנים, מבטאת עצמה בבהירות ויש לה דעה ברורה בדבר ניהול ענייניה, היקף נכסיה וגורלם היום ואחרי מותה". ד"ר לני הוסיף, כי למנוחה, במצבה, יש את כל הנתונים הדרושים לניהול ענייניה, לטפל בנכסיה, והיא כשרה לבצע את כל הפעולות הדרושות לכך.