דחוח הלוי נ' בנק מזרחי טפחות

פסק דין

לקוח מבקש הלוואה מבנק שממנו כבר נטל הלוואה קודמת ושעבד נכס שבבעלותו להבטחת השבתה. הבנק מודיע ללקוח על סירובו למתן ההלוואה החדשה, אך עושה כן בעל פה וללא נימוק. בקשת הלקוח לקבלת הנימוקים לסירוב לא נענית.

האם במצב זה הפר הבנק את חובתו כלפי הלקוח? האם חייב היה הבנק לנמק את החלטתו?

זו השאלה אשר במוקד תביעה זו, כאשר התובעת עותרת לחיוב הנתבע בפיצויים בטענה להפרת התחייבויותיו כלפיה.

העובדות

התובעת הינה עובדת מדינה ובעלת תארים אקדמאים. הנתבע הינו בנק העוסק, בין היתר, במתן הלוואות המובטחות במשכנתא.

במהלך חודש יולי 2003, נטלה התובעת מהנתבע הלוואה בסך של כ- 580,000 ₪ (להלן: "ההלוואה הראשונה") וכבטוחה להשבתה נרשמה משכנתא על זכויות התובעת בדירה ברחוב דגניה 11, ירושלים (להלן: "הדירה בירושלים"). עת העמדת ההלוואה הראשונה נמצאה התובעת כזכאית לסיוע של משרד השיכון וסך של כ- 200,000 ₪ מכספי ההלוואה הראשונה היו כספים מתקציב הסיוע למשפחות חד הוריות של משרד הבינוי והשיכון (חלק זה של ההלוואה הראשונה יכונה להלן: "הלוואת הזכאות").

התובעת פרעה את תשלומי ההלוואה הראשונה כסדרם, ובמהלך דצמבר 2006 פנתה לנתבע בבקשה ליטול הלוואות נוספות לקראת מכירת הדירה בירושלים ורכישת בית ברוב העוגן 17, ראשון לציון (להלן: "הבית בראשל"צ"). הבקשה נדונה ובמכתב פנימי של הנתבע מיום 13.12.06 (מוצג ת/1) ניתנה המלצה לאשר את הבקשה. בהתאם, במהלך מרץ 2007, נטלה התובעת מהנתבע 3 הלוואות נוספות (להלן: "ההלוואה השנייה"): הלוואה בסך של 812,000 ₪ ושתי הלוואות בסך של 187,000 ₪ ו- 163,000 ₪ אותן התכוונה לפרוע במכירת הדירה בירושלים, הלוואות המכונות "הלוואות בלון". כבטוחה להשבת ההלוואה השנייה נרשמה משכנתא על הבית בראשל"צ.

על אף נטילת ההלוואה השנייה, סברה התובעת כי הנתבע התנהג עמה בחוסר הגינות ובניסיון לנצל את תלותה בו. לפיכך, שלחה התובעת ביום 2.4.07 מכתב תלונה על הנתבע ליחידת הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל. תלונתה של התובעת נבדקה בבירור מול הנתבע ובמענה מיום 26.8.07 למעשה נדחו כל טרוניות התובעת.

ביום 14.11.07 מכרה התובעת את הדירה בירושלים ופנתה לנתבע בבקשה "לגרור" את ההלוואות שנטלה והמשכנתא לבית בראשל"צ. בסמוך לאחר מכן, במהלך דצמבר 2007 או בסמוך לכך, פנתה התובעת למשרד הבינוי והשיכון בטרוניה לפיה הנתבע ממאן לאפשר לה לגרור את הלוואת הזכאות שמהווה חלק מההלוואה הראשונה כך שהמשכנתא להבטחתה תועבר לבית בראשל"צ. בתשובה מיום 20.12.07 נמסר לתובעת כי הנושא נבדק מול הנתבע, כי התובעת זכאית לבצע גרירה שכזו וכי הנתבע טעה בהתייחסותו לבקשה זו (נספח 3 לתצהיר התובעת). בסופו של דבר לא בוצעה גרירה של ההלוואות. ביום 3.1.08 סולקו כל ההלוואות שבגינן נרשמה משכנתא על הדירה בירושלים וביום 3.5.09 סולק חלק נוסף מההלוואה השנייה בהעברת סכום של 131,000 ₪.

מכלל ההלוואות שנטלה התובעת מהנתבע מאז 2003, נותרה לפירעון בסוף מאי 2009 הלוואה שעמדה על סך של כ- 840,000 ₪ ואשר להבטחתה הייתה רשומה משכנתא על הבית בראשל"צ.

במהלך יוני 2009 פנתה התובעת לנתבע בבקשה לקבל הלוואה חדשה בסך של כ- 750,000 ₪ ואשר תובטח אף היא במשכנתא על הדירה בראשל"צ (להלן: "ההלוואה החדשה"). ביום 18.6.09 בשעה 16:30 לערך שוחחה התובעת עם עובדת הנתבע, גב' יעל קנופ, וזו מסרה לה שבקשת ההלוואה החדשה אושרה, ברם כשלוש שעות לאחר מכן התקשרה גב' קנופ לתובעת והודיעה לה כי שגתה וכי הבקשה להלוואה חדשה לא אושרה.

התובעת לא השלימה עם הודעת הסירוב ופנתה לנתבע בכתב ביום 19.6.09, כשהיא מבקשת לקבל את החלטת הנתבע שלא להעמיד לה את ההלוואה החדשה בכתב ובצירוף נימוקים. פניית התובעת לא נענתה.

נוכח סירוב הנתבע להעמדת ההלוואה החדשה, נטלה התובעת הלוואה מבנק אחר, בנק הפועלים בע"מ ובאמצעותה פרעה ביום 5.7.09 את יתרת חובה לנתבע בסך כולל של 873,550 ₪, כולל עמלת פירעון מוקדם בסך של 33,204.74 ₪. לאחר שנפרעו כל חובותיה לנתבע, ביום 9.3.11, הוגשה תביעה זו.

תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

לטענת התובעת, הפר הנתבע את חובותיו כלפיה לפי דיני הבנקאות, הסב לה נזקים ואף פגע בשמה הטוב.

לגרסת התובעת, על פעולות הנתבע כבנק חלות חובות גם מתחום המשפט הפרטי וגם מתחום המשפט הציבורי, בהן גם החובה שלא לסרב ליתן אשראי משיקולים שרירותיים והחובה לנמק את הסיבה לסירוב. בסירובו הלא מנומק להעמיד לתובעת את ההלוואה החדשה, הפר הנתבע חובות אלו ואף פגע בשמה הטוב.

על רקע הסירוב למתן ההלוואה החדשה עותרת התובעת לחיוב הנתבע לחיוב הנתבע בתשלום הנזק שנגרם לה בגובה עמלת הפירעון המוקדם ששילמה לנתבע בסך של 33,950 ₪. עוד עותרת התובעת לחיוב הנתבע בפיצוי הסטטוטורי בסך 50,000 ₪ בגין הפגיעה בשמה הטוב ובפיצוי בסך 30,000 ₪ בגין עגמת הנפש.

התובעת מתייחסת גם לאירוע הקודם של פירעון הלוואת הזכאות בתחילת 2008 וטוענת שאף זה נעשה תוך הפרת חובות הנתבע שלכן יש לחייבו בתשלום עמלת הפירעון המוקדם בסך 6,000 ₪.

לטענת הנתבע, התביעה חסרת יסוד, מופרכת והוגשה בחוסר תום לב.