השופטת ע' ארבל:
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כבוד השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ור' בן-יוסף), שהשית על המערערת עונש של 54 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי, שלא תעבור עבירות לפי פרק ז' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), תוך שלוש שנים מיום שחרורה.
העובדות הצריכות לעניין
1. המערערת הודתה והורשעה במסגרת הסדר טיעון בעבירות של ריגול חמור (איסוף והחזקת ידיעה סודית) לפי סעיף 113(ג) רישא לחוק ומסירת ידיעה סודית לפי סעיף 113א לחוק. על-פי פרטי כתב האישום המתוקן, החל מאוגוסט 2005 ועד יוני 2007 שירתה המערערת בלשכת אלוף פיקוד המרכז כפקידת לשכה. במסגרת תפקידה נחשפה המערערת למצגות ולמסמכים מסווגים רבים ברמות סיווג בטחוני שונות. במהלך שירותה הצבאי אגרה המערערת בתיקייה מיוחדת את המסמכים והמצגות, ובסמוך לשחרורה מצה"ל, העתיקה את תכני התיקייה בסיועו של אחר לשני דיסקים, זאת מתוך מניעים אידיאולוגיים ולשם פרסום המסמכים בציבור. דיסק המסמכים כלל בתוכו 2,085 קבצים המסודרים ב-11 תיקיות שונות ועוד כ-625 מסמכים נפרדים. 180 מהמסמכים סווגו ברף "סודי ביותר" ועוד כ-500 בסיווג "סודי". בחודש ספטמבר 2008 מסרה המערערת לעיתונאי אורי בלאו דיסק נשלף, שאליו העתיקה מעל 1,500 מסמכים, וביניהם שתי תיקיות מהחומר שהוצא על ידה מהלשכה. המערערת שוחחה עם בלאו מספר פעמים כדי לתת לו הבהרות למסמכים שמסרה לו, כולל הבהרות לגבי שמות מבצעים ויעדים, קודים של מבצעים, תאריכים וכדומה. בעזרת המידע שנחשף בחלק מהמסמכים, פרסם בלאו מספר כתבות בעיתון "הארץ".
הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לגבי העונש והצדדים היו חופשיים לטעון בעניין זה.
2. בית המשפט המחוזי קבע בגזר דינו כי מעשי המערערת ניצבים באחת הדיוטות הגבוהות של סולם החומרה. בית המשפט ציין שהמערערת מעלה באמון שניתן בה וניצלה בצורה צינית את הנגישות הקלה שהיתה לה לחומרים מסווגים. כמו-כן ציין כי מדובר בכמות עצומה של מסמכים צבאיים, שעיון בתוכנם מצביע על הסכנה האינהרנטית הגלומה בחשיפתם, בהכילם נושאים חיוניים ביותר בתחומי הביטחון והצבא. בהתייחס למניע שביסוד המעשים, דחה בית המשפט את טענת המערערת כי המעשים נעשו מתוך טיפשות וחוסר הבנה של צעירה שטרם בגרה, וקבע כי זוהי טענה מיתממת, בבחינת ניסיון מאוחר לתרץ את מעשיה. בית המשפט התרשם כי המערערת הבינה את המשמעות של העברת המידע העצום שנטלה לידי עיתונאי לשם פרסומו. הודגש גם כי המערערת אישרה בחקירותיה ובהודאתה כי המניע לנטילת המסמכים הוא אידיאולוגי בעיקרו. מנגד, בכף השיקולים לקולה, הביא בית המשפט בחשבון את העובדה כי המערערת ביצעה את העבירות בהיותה אישה צעירה, שאישיותה טרם הבשילה, וכי זוהי הסתבכותה הראשונה בפלילים, כאשר אין לחובתה כל הרשעה קודמת. עוד ייחס בית המשפט משקל לכך שהמערערת הודתה במעשים כבר בחקירתה הראשונה וכי שיתפה פעולה עם חוקריה. כן ניתן משקל להודאתה, שחסכה ניהול הליך הוכחות ממושך, לעובדת החזקתה במעצר בית מוחלט במשך כשנתיים ולסיכוי הנמוך כי תשוב ותעבור עבירות דומות בעתיד. על יסוד שיקולים אלה, דן בית המשפט את המערערת לעונש המפורט מעלה.
3. בא כוחה של המערערת עותר להמרת עונש המאסר בפועל למאסר מותנה ולחילופין להפחתתו וריצויו בעבודות שירות. לסברתו, בית המשפט המחוזי לא איזן נכונה בין השיקולים הצריכים לעניין, החמיר עם המערערת בצורה קיצונית והתעלם מרף הענישה הקיים, כפי שעולה מפסיקה רלוונטית. בין היתר, נטען כי בית המשפט שגה בכך שכלל לא ייחס משקל או שלא ייחס משקל הולם לחרטה שהביעה המערערת על מעשיה, לעובדת החזקתה במעצר בית תקופה ארוכה, לעובדה שהשיבה את כל המסמכים שנטלה ולנזקים שהוסבו לה ולמשפחתה כתוצאה מחשיפת הפרשה באמצעי התקשורת. עוד נטען כי הוענק משקל מופרז לשיקול ההרתעה ולחוות-דעתו של מומחה מודיעין שהוגשה מטעמה של המשיבה, שממנה עלה כי הנזק הפוטנציאלי הגלום בתוכן המסמכים שנמסרו הוא עצום. בא כוח המערערת חולק גם על קביעתו של בית המשפט כי המערערת פעלה מטעמים אידיאולוגיים והפנה לעניין זה לדברים שמסרה בעדותה, שלפיהם פעלה מתוך טיפשות וחוסר הבנה. לבסוף, נטען לקיומה של הפליה בין המערערת לבין בלאו, שנדון לעונש מקל בצורה משמעותית מזה שהושת על המערערת וזכה לפריבילגיות מצד רשויות התביעה, כך לגישת המערערת.
4. באת כוח המשיבה מבקשת לדחות את הערעור. היא מטעימה את היבטי החומרה היתרה שבמעשי המערערת, בראשם הסיכון "הבלתי נתפס" שיצרה המערערת לביטחון המדינה ולשלום אזרחיה בהוצאת המסמכים המסווגים, החזקתם בצורה בלתי מאובטחת משך תקופה ומסירתם לבלאו. כמו כן הודגש כי המערערת מעלה באמון שניתן בה במסגרת שירותה הצבאי, נסיבה המצדיקה כשלעצמה השתת עונש חמור, כך המשיבה. הוזכר כי עובדות כתב האישום המתוקן, שבהן הודתה המערערת, כוללות קיומו של מניע אידיאולוגי וכן נטען כי המערערת הכירה היטב את המסמכים שנטלה והבינה את טיבם. במקביל נטען כי אין זה באמת משנה מה היה המניע וכי עיקר החומרה מתבטא בסיכון הביטחוני האדיר שיצרה המערערת. באת כוח המשיבה ביקשה לאבחן בין מקרים אחרים בפסיקה, שאליהם הפנתה ההגנה, לבין ענייננו, ובתוך כך לעניינו של בלאו, שבמוקדו עמדה מדיניותה המוצהרת של המדינה להימנע מפגיעה יתרה בחופש העיתונות, שיקול שאינו צריך להיזקף לזכות המערערת, לטענתה. סופו של דבר, סבורה באת כוח המשיבה כי מעשי המערערת נמצאים ברף החומרה העליון של העבירות וכי העונש אף נוטה לקולה בנסיבות העניין.
הכרעה
על כף חובה
5. אין כל ספק באשר לחומרה הרבה הגלומה במעשיה של המערערת. החומרה היתרה שבמעשים באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בסיכון האדיר שהמערערת יצרה לביטחון המדינה ולשלום אזרחיה. המערערת נטלה אלפי מסמכים בדרגות סיווג גבוהות ביותר, העוסקים בנושאים רגישים וחיוניים שבלב ביטחון המדינה. פרסומם עלול היה להיות הרה אסון, כמאמר בית המשפט המחוזי. החזקתם בידי גורם לא מוסמך בתנאים שאינם מבטיחים את שמירתם משולה ל"פצצה מתקתקת", כמאמר בית משפט השלום בגזר דינו של בלאו. פוטנציאל הנזק האצור במסמכים אלה, אילו היו מתגלגלים לידיים עוינות, הוא בל ישוער. אינני מקבלת את טענת ההגנה בהקשר זה, כי הואיל ומכלול המסמכים הוחזר לידי הרשויות, יהיה זה בגדר השערה בלבד להוסיף ולייחס פוטנציאל נזק, שלא הוכח למעשה. **************************** ********************************************************************************************************************************************* עוד אטעים כי המסמכים הוחזקו על-ידי המערערת משך כשנה וחצי במחשבה האישי בצורה בלתי מאובטחת ושלא בהתאם לנוהלי הביטחון הנוהגים בחומר רגיש מעין זה (וכך גם הוחזק החומר על-ידי בלאו). בנסיבות אלה, הקביעה כי פוטנציאל הנזק טרם התברר באורח סופי אינה משוללת יסוד. המערערת חשפה אפוא את הציבור כולו לסכנה. הגם שסכנה זו לא התממשה בחיי המעשה נכון להיום, הסיכון הביטחוני שיצרה בנטילת המסמכים, החזקתם בצורה שבה הוחזקו והעברתם לצד שלישי לצורך פרסומם, נושא עימו משקל כבד ביותר על כפות מאזני הענישה. גם לגישתי, היה מקום לייחס לשיקול זה משקל מכריע בדוננו את המערערת.
6. נדבך נוסף הטומן בחובו חומרה מיוחדת הוא מעילתה של המערערת באמון שניתן בה במסגרת שירותה הצבאי, בנצלה את נגישותה לחומרים רגישים לשם פרסומם ברבים. בהתנהלות זאת קיים יסוד חתרני. נטילת אלפי מסמכים מסווגים ללא רשות כדי לתת להם פומבי בשלב כלשהו בעתיד לפי שיקול-דעתה של המערערת, יש בה משום חתירה תחת המערכת שאותה שירתה כחיילת ואשר לה היא מחויבת. המערערת עשתה דין לעצמה, יהיה אשר יהיה המניע שעמד בבסיס מעשיה. התנהלותה מערערת בצורה עמוקה את המסד שעליו מושתת השירות הצבאי - האמון שניתן בחיילות ובחיילים, אשר נחשפים מתוקף תפקידם למידע רגיש. לא יהיה זה מרחיק לכת להניח כי בלעדי אמון זה, צה"ל יתקשה להוסיף ולהתקיים. "עשיית דין עצמית במידע מסווג וסודי ביותר הנוגע למערכת הביטחונית טומנת בחובה סכנה פנימית עמוקה למערכת", במילותיה של השופטת פרוקצ'יה (בש"פ 1159/10 מדינת ישראל נ' קם, פסקה 14 (לא פורסם, 14.4.10)). היא שומטת את הקרקע תחת הסדר הקיים וכללי המשמעת המחייבים בגדרו. שומה עלינו כחברה לשפוט ולהעניש את אלה המבקשים לפרוץ את הגבולות לשם "תיקון העולם", כפי שהם רואים אותו, ואגב כך לחשוף את הציבור לסיכון של חיים ומוות, לבל נמצא עצמנו חיים בתוהו נטול נורמות מחייבות, על הסכנות הטמונות בכך.
7. אוסיף כי כבית המשפט המחוזי, גם אני סבורה שיש לדחות בשתי ידיים את טענת ההגנה כי יש להמתיק את עונשה של המערערת מפאת הקלות שבה ניתן היה ליטול את המסמכים המסווגים מתוך לשכת האלוף. קיומם של נוהלי ביטחון רופפים אינו מצדיק את ניצול "הפרצה". דומה שיש מקום להדק ולרענן את נוהלי האבטחה והטיפול במידע מסווג וסודי במערכת הצבאית, ואלה אכן שוכללו בעקבות המקרה הנוכחי, ברם גם אמצעים טכניים משוכללים אינם יכולים לאטום בצורה הרמטית את אפשרות הדלפתם של מסמכים סודיים לידי גורמים בלתי מורשים. כפי שכבר נאמר, תפקוד הצבא מבוסס בסופו של דבר על האמון שניתן בגורמים המורשים, הנחשפים לחומרים אלה במסגרת תפקידם.
8. מכאן נובע הצורך בהרתעת הרבים במקרה הנוכחי. על עונשה של המערערת להיות חמור במידה שתביא להרתעה בת-פועל בקרב אלה המשרתים את המערכת הצבאית ואשר עשויים לבקש למעול בה. דווקא על שום הקלות היחסית שבה מסתבר כי ניתן להדליף מידע סודי, ובהתחשב בכך שמניעת הדלפה מבוססת במידה רבה על אמון, כמו-גם נוכח הסכנה הגלומה בהדלפות מסוג זה, העונש בענייננו צריך להדגים כי בצד מעשים כגון מעשיה של המערערת, יש מחיר יקר לשלם. אין פירושו כי הרתעה היא חזות הכל או כי יש להביא למיצויו המוחלט של שיקול זה. המשמעות היא כי במקרה שלפנינו ראוי ליתן להרתעת הרבים משקל של ממש בין מכלול השיקולים.
9. אם כן, נוכח האמור, גם לגישתי, הטלת עונש מאסר על תנאי או מאסר בפועל על דרך עבודות שירות, כפי שעתרה ההגנה, חוטא לשיקולים המפורטים לעיל. רואה אני עין בעין עם בית המשפט המחוזי כי היה מקום לדון את המערערת לעונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת, שירוצה מאחורי סורג ובריח. יחד עם זאת, לטעמי, העונש שהושת על המערערת - קרוב לחמש שנים בין כותלי בית הסוהר - הוא עונש מחמיר בנסיבות העניין, במידה המצדיקה את התערבותנו.
לא נעלמה מעיני ההלכה השגורה שלפיה ברגיל לא תתערב ערכאת הערעור בגזר הדין אלא אם כן תשתכנע כי שיקולים מוטעים או בלתי סבירים הנחו את הערכאה הדיונית, או כי העונש שנגזר מופרז באורח קיצוני לקולה או לחומרה (ראו למשל: ע"פ 6739/11 עאסי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (לא פורסם, 16.7.12); ע"פ 204/09 יוחייב נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (לא פורסם, 2.12.10)). אני סבורה כי נסיבות מיוחדות כאמור מתקיימות במקרה שלפנינו באופן המצדיק הקלה מסוימת בעונשה של המערערת, כמפורט להלן.
על כף זכות
10. המערערת הודתה במעשיה בהזדמנות הראשונה, נטלה עליהם אחריות וביקשה לכפר עליהם, בין היתר, באמצעות שיתוף פעולה מלא עם הרשויות, שהוביל להשבת המסמכים - אלה שהיו בחזקתה, ואלה שהיו בחזקתו של בלאו - לידי הרשויות. חשוב לזכור כי בשלב החקירה, הרשויות לא ידעו במדויק מהם המסמכים שנלקחו, מה היקפם ואלו מהם נמסרו לבלאו. נתונים אלה נאספו מפיה של המערערת. לדעתי, החרטה שהביעה המערערת לאורך ההליך וניסיונה להכות על חטאיה, בשים לב לכך שהמעשים בוצעו בהיותה בחורה צעירה ובלתי מגובשת, הם בעלי משקל בלתי מבוטל.
לכך מצטרפת העובדה כי בעברה של המערערת לא דבק רבב וזוהי היתקלותה היחידה עם החוק. דומה כי המחיר האישי שהפרשה גבתה ממנה, כמו-גם העובדה שהוטל עליה עונש מאסר בפועל, יש בהם כדי להבטיח כי שיקול ההרתעה האישית יוגשם בעניינה במידה רבה, והסיכוי שהיא תשוב ותבצע עבירות דומות במבט צופה פני עתיד הוא נמוך ביותר עד אפסי.