אינדקס עורכי דין
... עורך דין
... נוטריון
... בוררים
... מגשרים
... מומחים לדין הזר
שרותים משפטיים
... פסיכיאטריה משפטית
... עדים מומחים
... רואי חשבון
... חוקרים פרטיים
... פוליגרף
... גרפולוגיה
... תרגום משפטי
... שרותי עזר משפטיים
... שמאים
... תמלול והקלטות
חיפוש | Newsletter | חדשות | מאמרים | פסיקה | חקיקה | וידאו יצירת קשר ... שרות לקוחות ... פרסום ...
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
בית משפט השלום עכו
בתאריך: 13/07/2010


בפני:
1. כב' השופט/ת ג'מיל נאסר
תובע:
1. חיים כהן
- נגד -
נתבע ים:
1. חנו דוד - עבודות מתכת בנין ופיתוח בע"מ
2. אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ
3. מכון לשם- רפא"ל

פסק דין

1.המדובר בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, עקב מעורבותו בתאונת עבודה מיום 22/7/04.

התביעה הוגשה נגד המעביד (הנתבעת מס' 1) והמבטחת שלו בפוליסת חבות מעבידים (הנתבעת מס' 2) וכן נגד מזמין העבודה (הנתבע מס' 3).

2.התובע מפרט בתביעתו כי ביום 22/7/04 הוא הרכיב פרופילים בתוך מבנה ב"לשם" השייך לרפא"ל (להלן: "המבנה"). העבודה נעשתה מעל תקרות גבס בגובה של כ- 4 מ' תחת עומס חום. בסמוך לשעה 14:00, נתבקש התובע יחד עם עובד נוסף לגשת אל מחוץ למבנה ולהעלות מקדחת בטון שמשקלה כ- 30 ק"ג לפיגום בגובה כ- 8 מ', וזאת על מנת לקדוח חורים להתקנת מרזבים. התובע קשר את המקדחה לחבלים, בעוד העובד השני ניסה להרים את המקדחה. המקדחה נתקעה באחד משלבי הפיגום בגובה של כ- 3 מ'. התובע עלה לפיגום על מנת לשחרר את המקדחה. תוך כדי נסיונו לשחררה, נפל התובע מן הפיגום על רצפת הבטון שהיתה תחתיו (אירוע זה ייקרא להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע נזקי גוף קשים ונקבעה לו נכות רפואית צמיתה.

3.הנתבעים דחו כל אחריות נזיקית מצדם וציינו כי התאונה ארעה עקב פזיזותו ו/או רשלנותו הבלעדית של התובע, אשר בחר לעלות על הפיגום מרצונו וללא כל הוראה מפורשת, מבלי שהיה רתום ומשתמש ביד אחת בלבד, בניגוד להוראות הבטיחות. לחילופין נטען כי האשם התורם מגיע ל- 100%. לבסוף נטען כי תגמולי המל"ל "בולעים" את התביעה.

4.הצדדים לא הגיעו להסכם פשרה למרות שנעשו נסיונות בכיוון זה. התיק נקבע לשמיעת ראיות.

מטעם התובע העידו רוברט מויאל (מהנדס בטיחות חטיבת הטילים ברפאל), אבי באייר (ראש מחלקת תשתית סיוע לוגיסטי), קרצ'גו ולדימיר (עובד אצל הנתבעת 1), התובע בעצמו והמהנדס ד"ר שמואל מניב.

מטעם הנתבעים העיד חנו דוד, מנהל הנתבעת מס' 1 וכן חנו יניב (בתקופה הרלוונטית היה מנהל צוות עובדים).

הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב והתיק נקבע למתן פסק דין.

5.הלכה מושרשת במקומותנו קובעת כי עוולת הרשלנות על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקת מורכבת משלושה יסודות מצטברים:

קיום חובת זהירות, על שני הבטיה, מושגית וקונקרטית.

הפרת החובה.

קיום קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק שנגרם.

הפסיקה קבעה כי בין מעביד לעובד קיימת חובת זהירות מושגית. לעניין קיום חובת זהירות קונקרטית, הרי שיש לבחון אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מעביד סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פד"י נח 1). בטרם ניתן מענה לשאלה זו אשר בוחנת את המקרה הספציפי העומד להכרעה, נביא להלן את הפסיקה העניפה בשאלת האחריות בנזיקין של מעביד כלפי עובדיו.

בע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' ברכה מגד פד"י לח (4) עמ' 70:

"כשהמדובר בתאונה עבודה, שבה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה".

בע"א 16/85 עזרא נ' וקנין אח' פד"י מ"א (1) עמ' 649:

"ככל שהמדובר בתאונה, שאירעה לעובד תוך עבודתו, נוטה הכף ליישומו של מבחן מידת האשמה, כשנקודת המוצא היא, כי ראש לכל עומדת חובתו של המעביד להגן על העובד מפני סיכונים צפויים ולנקוט אמצעים הולמים, שימנעו סיכונים כאלה, ואילו עם העובד מקובל להקל במידה רבה בייחוס רשלנות, שגרמה או שתרמה לתאונה, ולהתחשב בנסיבות, בהן הוא נדרש לעשות את עבודתו".

בע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פד"י מב (1) עמ' 420:

"הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע...".

בע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פד"י מה (2) עמ' 594:

"במסגרת חובותיו כלפי עובדו, על המעביד לדאוג לספק לו כלי עבודה ומכשירי עבודה של יהיו בהם סיכונים, ואף לפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים".

בע"א 688/79 נימר נ' קובטי פד"י לו (1) עמ' 785:

"מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו".

בפסק דין בעניין קרבון, הוסיף בית המשפט וציין:

"על מעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה, אף אם הוזהר מפני סיכונים. לא די, על כן, באזהרה לעובד מפני סיכונים, שניתן למנוע סיכונים בדרך אחרת, ואפילו זולה יחסית.

בצד אזהרה והדרכה צריך שיהיה פיקוח נאות על כך שהעובד נוהג על פי כללי הזהירות הנדרשים בעבודה".

בע"א 435/85 מחמוד בע"מ נ' אטגדי פד"י מא (4) עמ' 528:

"העובד מצידו פועל בתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל.

דרגות החופש של העובד הן מצומצמות, וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת, שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על ידי המעביד תרומה אוטונומית של הניזוק.

רק אם יצליח המעביד להראות, שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשר תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק".

6.ולענייננו:

מהחומר הראייתי שהובא בפניי אני יכול לציין, בקווים כלליים, כי התובע פעל במסירות לשם ביצוע העבודה שהוטלה עליו, אם כי הוא נטל סיכונים תוך הפרת נהלי הבטיחות. הפעלת שיקול דעת שגוי זה מצדו של התובע אינו מביא לדחיית התביעה אבל מצדיק קביעת אשם תורם בשיעור מתאים.

לעניין נהלי העבודה, התובע נחקר נגדית:

"ש. אתה יודע שכשמטפסים, צריך להיעזר ברתמות כדי לא ליפול?

ת. נכון. אין מצב שעליתי על פיגום ולא שמתי חגורת בטיחות וגם קסדה וגם כפפות ונעלי עבודה"

(דברי התובע, עמ' 12 לפרוטוקול מיום 30/12/09)

ובהמשך החקירה הנגדית:

"ש. כשטיפסת על הפיגום, היתה עליך רתמה או חגורה?

ת. היתה חגורת בטיחות.

ש. את חגורת הבטיחות קשרת לפיגום?

ת. כן.

ש. אז איך נפלת גובה 1.20?

ת. אני עכשיו רוצה לשאול את השאלה האם התכוונת שאני ביום התאונה היתה עלי רתמה או חגורה?

ש. בוודאי. זו היתה שאלתי.

ת. ברגע התאונה, כשנפלתי, לא היתה עלי רתמת בטיחות או חגורת בטיחות. כשעליתי לשחרר את המקדחה לא עליתי עם חגורת בטיחות..."

(עמ' 21 לפרוטוקול מיום 30/12/09).

אם כן, הטענה כי היה על הנתבעים לגדר את הפיגום אינה רלוונטית שכן המדובר בעלייה לגובה של 1.20 מ', כן ניתן לראות כי התובע סבר שאף אין עליו להשתמש בחגורת בטיחות, שכן בתחילה טען התובע כי הוא אכן היה קשור לחגורת בטיחות ואילו בהמשך שלל עובדה זו.

כמו כן יש לציין כי התובע עובד בעבודות אלו מזה 30 שנה (ראה עדות התובע בחקירתו הנגדית, עמ' 12 לפרוטוקול מיום 30/12/09). נסיון רב שנים זה מלמד כי התובע צריך להיות מודע לכללים ולאמצעי הזהירות שעליו לנקוט במהלך עבודתו.

יחד עם זאת מחויבות להיחגר בחגורת בטיחות נשללה, כאשר נחקר חנו דוד, בעלי חברה הנתבעת 1, אשר ציין כי על עובד העולה על פיגום להיות קשור לריתמה, ולא לחגורת בטיחות:

"במסגרת הזו שעובד על הפיגום לא צריך להיות חגור בחגורת הבטיחות- כשהוא עומד על הפיגום תוך כדי עבודה. כדי לטפס להגיע למעלה הוא חייב להיות קשור. אם הוא מבצע עבודה על הפיגום הוא חייב להיות קשור עם הריתמה, לא חגורה. החוקים החדשים אומרים שאין יותר חגורות"

(חנו דוד בחקירתו הנגדית, עמ' 18 לפרוטוקול מיום 25/3/10).

על פי הדוח הראשוני אשר נכתב בסמוך לאחר קרות הארוע, נטען כי הגורמים המשוערים לסיבות התקרית הינם:

"ביצוע לא נכון של הרמת מקדח כבד לגובה רב, עבודה של העובד שנפגע בצורה לא בטיחותית, איבוד שיווי המשקל ונפילה עם כל כובד הגוף על רגל שמאל, בסביבת העבודה באזור הפיגום היו מונחים מכשולים" (מסמך ת/1).

כמו כן כאשר נשאל חנו דוד בחקירתו הנגדית בבית המשפט האם הופקו לקחים בעקבות הארוע, הלה טען:

"בוודאי שהופקו לקחים. לא לתת לעובד לטפס על פיגום בצורה שמטפסים, שטיפס התובע, ללא סולם... היום כל עובד עובר הדרכה בבית ספר ומקבל אישור לעבודה... מסבירים לעובדים ונותנים גם את הדוגמה שעובד נפל כתוצאה מטיפוס על פיגום לא בהתאם להוראות הבטיחות. היה צריך להגיע עם סולם לנקודה"

(עמ' 24 לפרוטוקול מיום 25/3/10).

7.לאור ההלכה המשפטית כפי שנזכרה לעיל וכן יישום הלכה זו על התשתית הראייתית כפי שפורטה, הגעתי למסקנה כי יסודות עוולת הרשלנות מתקיימים במקרה זה, אם כי מוצדק לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מתאים, כפי שיפורט להלן.

אין חולק כי קיימת חובת זהירות מושגית בין המעביד לעובד. אני קובע כי קיימת חובת זהירות קונקרטית בנסיבות הארוע המתואר בכתב התביעה, שכן המעביד יכול וצריך לצפות את פגיעת הגוף שנגרמה לתובע עת עלה על הפיגום לשם ביצוע עבודה שהוטלה עליו. כמו כן, ובשים לב לכללים שנקבעו לעיל על ידי הפסיקה לעניין אמצעי הזהירות הסבירים שעל מעביד לנקוט בהם על מנת למנוע מראש אפשרות של ארוע תאונתי, אני קובע כי המעביד הפר כללים אלה ולו מן הטעם ששיטת העבודה שהוטלה על התובע וכן העובד הנוסף לשם הרמת מקדחת בטון על הפיגום הגבוה איננה שיטה ראויה אשר מונעת, באופן סביר, התרחשות התאונה. נזק הגוף שנגרם לתובע הינו תולדה ישירה של אותה הפרה.

לקריאת המשך המסמך יש להזדהות כמנוי או לרוכשו
לרכישה תמורת 26.00 ש"ח » להזדהות כמנוי » לרכישת מנוי »



מסמך זה עשוי להכיל שינויים שהוטמעו ע"י מערכת אתר פסקדין. להסבר לחצו כאן...

יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. מדיה זו עושה שימוש באמצעים חדשניים ביותר אשר פותחו רק לאחרונה והניסיון לגביהם הוא חדש וללא רקורד רב.

על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

בעלי דין רשאים לבקש הסרת המסמך מהמאגר

יצויין כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט.

בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת.