אינדקס עורכי דין
... עורך דין
... נוטריון
... בוררים
... מגשרים
... מומחים לדין הזר
שרותים משפטיים
... פסיכיאטריה משפטית
... עדים מומחים
... רואי חשבון
... חוקרים פרטיים
... פוליגרף
... גרפולוגיה
... תרגום משפטי
... שרותי עזר משפטיים
... שמאים
... תמלול והקלטות
חיפוש | Newsletter | חדשות | מאמרים | פסיקה | חקיקה | וידאו יצירת קשר ... שרות לקוחות ... פרסום ...
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
בית משפט המחוזי תל אביב-יפו
בתאריך: 14/09/2008


בפני:
1. כב' השופט/ת א' שהם - אב"ד
2. כב' השופט/ת י' שבח
3. כב' השופט/ת ר' בן-יוסף
מאשימים:
1. מדינת ישראל
- נגד -
נאשמים:
1. מוחמד בן ג'מיל שורפי
2. חאפז בן ג'מיל שורפי
3. מוסא בן חליל אבו-שחאדה
4. עומר בן חליל אבו-שחאדה
5. שחאדה בן חליל אבו-שחאדה
6. סמי בן עבד סקא
7. סמי אבו-חסירא ז"ל (נפטר)
8. סמיר בן ג'מיל שורפי
9. זיאד בן מוחמד מטר
10. עאטף בן ג'מיל שורפי
11. עלי שורפי ז"ל (נפטר)
12. מחמוד סטל (נשפט)
13. מוחמד גאנם (נשפט)
14. אחמד בן מוחמד דבור
15. מחמוד בן עזאת ג'עסוס
16. מחמוד (סוהיל) בן חמאדה סרסור
17. דאוד אלולו (נשפט)
18. עזאדין ג'עסוס (נשפט)
19. יוסף בן עלי אל-הוזייל
20. שמעון בן-דוד (נשפט)
21. סאדאת דסוקי (נשפט)
22. אמיר נסאסרה (נשפט)
23. סעיד בן עבדאללה זייתון
24. חליל בן חוסיין אבו-שחאדה
25. נדרה בת חליל שבתיני
ב"כ מאשימים:
1. פמת"א
2. פמ"מ
ב"כ נאשמים:
1. עו"ד אהרון רוזה
2. עו"ד תומר אורינוב
3. עו"ד אבי חימי
4. עו"ד מיכל רביד
5. עו"ד אסף ברם
6. עו"ד פרופ' קנת מן
7. עו"ד מוטי פנציאס
8. עו"ד אורי קינן
9. עו"ד קטי צווטקוב
10. עו"ד אלון רפפורט
11. עו"ד עופר בן-נתן
12. עו"ד בנימין בן-נתן
13. עו"ד צבי אבנון
14. עו"ד גיא אבנון
15. עו"ד שרון ינקו
16. עו"ד גלאון קפלנסקי
17. עו"ד טלי חזום
18. עו"ד אדווה ויצמן
19. עו"ד עלאא תילאווי
20. עו"ד פדילה
21. עו"ד אורי בן-נתן
22. עו"ד מירית צור

הכרעת דין

בהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הננו מודיעים בפתח הכרעת-הדין על זיכוייה של נאשמת 25, נדרה שבתיני, מכל העבירות המיוחסות לה בכתב-אישום זה.

פרק א' - מבוא ורקע כללי

1.        כתב-האישום בתיק זה הוגש לבית-המשפט המחוזי בת"א ביום 1.12.04, ובו רשימה של 25 נאשמים שחלקם נתונים במעצר מיום 22.11.04.

          מסיבות שונות שאין זה המקום להיכנס אליהן, לא החל משפטם של הנאשמים מיד לאחר הגשת כתב-האישום, ובסופו של דבר הועבר התיק לטיפולו של מותב זה, תוך התחייבות אשר ניתנה לבית-המשפט העליון, אשר דן בשאלת הארכת מעצרם של הנאשמים מעבר ל-9 חודשים, כי דיוני ההוכחות בתיק ההוכחות יחלו בחודש דצמבר 2005 ויתקיימו "מיום ליום". בהתאם לכך נערך המותב לשמיעת הראיות בתיק זה, לאחר שחבריו פינו את יומניהם עד לחודש יולי 2006.

טרם שהתכנס המותב לישיבתו הראשונה הופצה בקרב באי-כוח הצדדים רשימת מועדים מוצעים לדיוני ההוכחות, הכוללת 69 מועדים שונים, והתבקשה תגובתם למועדים המוצעים.

ביום 27.11.05 התקיימה ישיבה בראשות האב"ד, בנוכחות באי-כוח המאשימה, הנאשמים ובאי-כוחם. הישיבה נועדה לתיאום מועדי הדיונים בתיק ולבירור שאלות הנוגעות לייצוגם של חלק מהנאשמים. משהתברר כי מרבית הנאשמים טרם העבירו את תגובותיהם לכתב-האישום, התבקשה השלמת החסר בכתב עד ליום 4.12.05.

ביום 1.12.05 ניתנה החלטה דיונית בה נקבעו כ-60 מועדי דיונים, תוך התחשבות מירבית בבקשותיהם של באי-כוח הצדדים. מועד הדיונים האחרון שנקבע 12.7.06. אין צריך לומר כי לאחר מועד זה התקיימו עוד עשרות דיונים שהוקדשו לפרשת התביעה וההגנה, ולסיכומיהם של מרבית הנאשמים אשר סנגוריהם בחרו לסכם בעל-פה.

יצויין כי במהלך דיוני ההוכחות הגישה התביעה כתבי-אישום מתוקנים, ואין צריך לומר כי הכרעת דין זו תתייחס לגירסה האחרונה אשר הוגשה לבית-המשפט.

זה המקום לציין כי התביעה התבקשה להגיש לבית-המשפט מסמך מפורט בו הוצגה רשימת מוצגים קבילים אשר ניתן להגישם לבית-המשפט בהסכמת באי-כוח הנאשמים. למותר הוא לציין כי בהגשת המסמכים לבית-המשפט אין כדי למנוע חקירה נגדית של מי שערכם, ככל שהדבר יתבקש על-ידי מי מבין הסנגורים. התביעה טרחה והגישה מסמך ובו רשימה של מאות מוצגים שאין כל מחלוקת לגבי קבילותם, להבדיל משאלת משקלם. למרבה הצער, הובעה התנגדות מטעם מרבית באי-כוח הנאשמים להגשת המסמכים הקבילים, והללו עמדו על כך שכל מסמך יוגש באמצעות עד התביעה הרלוונטי.

2.        דיוני ההוכחות בתיק זה החלו ביום 26.12.05, ובהמשך התקיימו עשרות ישיבות שחלקן בפגרה, ולאחר שנשמעו כ-250 עדי תביעה ועדי הגנה רבים הסתיים, למעשה, פרק ההוכחות בתיק זה ביום 22.7.07. לאחר מועד זה נענה בית-המשפט לבקשות שהופנו אלינו לשמוע עדי הגנה נוספים, ועדותם נשמעה בשלוש ישיבות נוספות שנקבעו כשהאחרונה שבהן התקיימה ביום 5.11.07. ביום 19.11.07 הגישה התביעה (נציגי פמת"א ופמ"מ) סיכומים בכתב לבית-המשפט בהעתק לבאי-כוח הנאשמים. הסיכומים כוללים 4 כרכים עבי-כרס.

באי-כוח הנאשמים ביקשו לסכם בעל-פה ולצורך כך נקבעו 3 ימי סיכומים בין התאריכים 6-8 בחודש ינואר 2008. לאחר מועד זה הוגשו, ברשות בית-המשפט, סיכומים בכתב מטעם חלק מהנאשמים כאשר הסיכומים האחרונים בתיק זה, מטעמו של נאשם 4, הוגשו ביום 17.2.08.

3.        במהלך המשפט הלכו לעולמם שניים מהנאשמים: נאשם 7 סמי אבו-חסירא ז"ל, ונאשם 11 עלי שורפי ז"ל, ולפיכך הופסקו ההליכים הפליליים נגדם, בהתאם לסעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ").

         ביום 5.11.06 הוגש נגד נאשם 12, מחמוד סטל, כתב-אישום מתוקן המייחס לו עבירות מרובות של תיווך בסם מסוכן, לפי סעיפים 14 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים"). הנאשם הודה באשמה במסגרת הסדר טיעון, וביום 25.6.07 נגזר דינו ל-54 חודשי מאסר, מהם 36 חודשים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו מיום 22.11.04 ועד ליום 28.5.06, והיתרה על-תנאי ל-3 שנים.

         ביום 4.1.07 הוגש נגד נאשם 13, מוחמד גאנם, כתב-אישום מתוקן המייחס לו עבירות מרובות של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים. הנאשם הודה באשמה במסגרת הסדר טיעון, וביום 21.2.07 נגזר דינו ל-54 חודשי מאסר, מהם 36 חודשים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו מיום 22.11.04 ועד ליום 1.5.06, והיתרה על-תנאי ל-3 שנים. כמו-כן הורה בית-המשפט על חילוט סכום של 4,394 ש"ח אשר נתפס בביתו של הנאשם, לטובת קרן החילוט אשר הוקמה על-פי פקודת הסמים המסוכנים.

         ביום 7.3.07 הוגש נגד נאשם 17, דאוד אלולו, כתב-אישום מתוקן המייחס לו עבירה של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים. הנאשם הודה באשמה במסגרת הסדר טיעון, וביום 26.3.07 נגזר דינו ל-54 חודשי מאסר, מהם 36 חודשים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו מיום 22.11.04 ועד ליום 12.6.06, והיתרה על-תנאי ל-3 שנים. הנאשם חוייב בתשלום קנס בשיעור של 3,000 ש"ח ונפסל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לרכב מנועי למשך 24 חודשים, מהם 12 חודשים בפועל והיתרה על-תנאי.

         גם נגד נאשם 18 עזאדין ג'עסוס, הוגש כתב-אישום מתוקן המייחס לו עבירות מרובות של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים. ביום 26.3.07 נגזר דינו ל-66 חודשי מאסר, מהם 48 חודשים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו מיום 5.12.04 ועד 5.4.06, והיתרה על-תנאי ל-3 שנים. הנאשם חוייב בתשלום קנס בשיעור של 1,500 ש"ח והוא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לרכב מנועי למשך 24 חודשים, מהם 12 חודשים בפועל והיתרה על-תנאי.

עניינם של נאשמים 20, 21 ו-22 הופרד מכתב-האישום המקורי והוגש נגדם כתב-אישום נפרד שנדון בפני שופט דן יחיד. בתאריך 1.5.06 הורשע נאשם 20, שמעון בן-דוד, בעבירה של סחר בסם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים, ודינו נגזר ל-36 חודשי מאסר מהם 18 חודשים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו מיום 5.12.04 ועד ליום 13.7.05, והיתרה על-תנאי ל-3 שנים. כמו-כן חוייב הנאשם בתשלום קנס בסך 20,000 ש"ח.

         נאשם 21 סאדאת דסוקי, הורשע בעבירה של ניסיון לסחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים וסעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), וכן בעבירה נוספת של סחר מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים.         ביום 1.5.06 נגזרו על הנאשם 40 חודשי מאסר, מהם 22 חודשים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו מיום 5.12.04 והיתרה על-תנאי ל-3 שנים. הנאשם חוייב בתשלום קנס בשיעור של 20,000 ש"ח.

         נאשם 22 אמיר נסאסרה, הורשע בעבירה של סחר בסם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים, ודינו נגזר ל-24 חודשי מאסר לריצוי בפועל (כולל הפעלה בהצטברות חלקית של מאסר על-תנאי), החל מיום מעצרו 5.12.04. כמו-כן הוטלו על הנאשם 18 חודשי מאסר על-תנאי ל-3 שנים, והוא חוייב בתשלום קנס בשיעור של 20,000 ש"ח.

         ביום 17.6.07 הוגש נגד נאשם 23, סעיד זייתון, כתב-אישום מתוקן המייחס לו עבירה של עסקה אחרת בסם, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים (אישום ראשון), וסחר בסם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים (אישום שני). הנאשם הודה באשמה והורשע על-פי הודאתו. בהתאם לסיכום בין הצדדים, ישמעו הטיעונים לעונש ויגזר דינו של הנאשם לאחר מתן הכרעת-הדין בעניינם של יתר הנאשמים.

         נותר, אם כן, לדון בעניינם של 15 נאשמים:  1-6,  8-10,  14-16,  19,  24-25.

         הננו מבקשים לציין בסיפוק, כי ככלל זכה מותב זה לשיתוף פעולה מצד באי-כוח המאשימה ובאי-כוח הנאשמים בקביעת מועדי הדיונים, כאשר הישיבות הרבות בתיק מורכב זה התנהלו באורח ענייני תוך שהצדדים מתמקדים בשאלות השנויות במחלוקת, וזאת באופן מקצועי והגון.  

כמו-כן, רואים אנו לשבח את הצדדים גם על סיכומיהם הבהירים ומאירי העיניים, אשר ניכר כי הושקעה בהם עבודה רבה והם נערכו בצורה מקצועית וראויה לכל שבח.


פרק ב'   -   כתב-האישום ותגובות הנאשמים

(א)      מבוא לכתב-האישום

4.      כתב-האישום הוגש נגד 25 נאשמים כאשר החלוקה הבסיסית היא לשני אירגוני פשיעה, האחד -  אירגון משפחת שורפי שפעל, לטענת התביעה, ביפו; והשני - אירגון משפחת אבו-שחאדה שפעל, לגירסת המאשימה, בעיר לוד.

         מסיבה זו נוהלה התביעה בשני ראשים, פרקליטות מחוז ת"א (פלילי) הופקדה על האישומים הנוגעים למשפחה היפואית, ואילו פרקליטות מחוז מרכז הופקדה על האישומים הנוגעים למשפחה מלוד.

בחלק המבוא של כתב-האישום נטען כי ממועד בלתי-ידוע, אך לפחות מתחילת שנת 2004, פעלו נאשמים 1-2 וכן 6-13 "בתבנית מאורגנת שיטתית ומתמשכת לרכוש, להחזיק ולהפיץ במכירת הירואין וקוקאין שהינם סם מסוכן... בלא היתר באזור יפו ומחוצה לו... - איש איש בתפקידו ובתקופתו כמפורט במבוא מטה". עוד נטען כי באותה תקופה פעלו נאשמים 3-5 וכן 14-19 באותה שיטה, על-מנת "...לייצר להחזיק לספק ולמכור סמים מסוכנים באזור לוד ומחוצה לו... - איש איש בתפקידו כמפורט במבוא מטה".

על-פי טענת התביעה, עמדו בראש אירגון הפשע מיפו (התביעה עושה שימוש במונחים "אירגון פשיעה" ו"אירגון פשע" לסירוגין כאשר הכוונה זהה בשני המקרים - הערת בית-המשפט) הנאשמים מוחמד וחאפז שורפי. הם אשר "גייסו את שאר הנאשמים לאירגון, שילמו את שכרם, רכשו את הסם המסוכן והיו אחראים על חלוקתו, הפצתו ומכירתו ביפו וסביבותיה. כמו-כן ניהלו הנאשמים את הקשר עם ראשי אירגון הפשע מלוד במימון רכישות הסם המסוכן והסדרת הברחתו ליפו למכירת הסם".

         נאשם 6 סמי סקא, היה פעיל באירגון הפשע מיפו. הוא היה שותף לרכישת הסם המסוכן והעברתו מלוד ליפו. כמו-כן, כך נטען בכתב-האישום, החזיק סקא סם מסוכן אותו שקל וחילק למנות "תוך שהוא מנהל את מסגרת ההפצה והמכירה של הסם המסוכן ביפו וסביבתה".

         לגבי נאשם 7 סמי אבו-חסירא ז"ל, נטען כי היה חבר באירגון הפשע מיפו. במסגרת תפקידו היה שותף לרכישות הסם המסוכן, הברחתו מלוד ליפו והתשלום עבורו. כמו-כן טיפל אבו-חסירא בחלוקת הסם למנות "תוך שהוא מנהל את מסגרת ההפצה והמכירה של הסם המסוכן ביפו וסביבתה".

כתב-האישום מתאר גם את חלקה של איבון שורפי (להלן: "איבון"), רעייתו של נאשם 1 מוחמד שורפי, אשר נתנה את הדין בנפרד ולא העידה בתיק זה, בשים לב למגבלה הקבועה בסעיף 3 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). נטען כי איבון היתה חברה באירגון הפשע ביפו ובמסגרת זו גייסה חברים לאירגון והיתה שותפה לרכישות הסם המסוכן, הברחתו מלוד ליפו והתשלום עבורו. איבון עסקה גם בשקילה וחלוקה של הסם למנות "תוך שהיא מנהלת את מסגרת ההפצה והמכירה של הסם המסוכן ביפו וסביבתה".

         אשר לנאשם 8 סמיר שורפי (להלן: "סמיר"), נטען כי היה פעיל באירגון הפשע מיפו. במסגרת חברותו באירגון נהג סמיר להחזיק סם מסוכן, לשקול אותו ולחלקו למנות לשם הפצתו. עוד נטען כי הנאשם ניהל את "מסגרת ההפצה והמכירה של הסם המסוכן ביפו וסביבתה".

         כתב-האישום מתאר בפרק המבוא את חלקה של סינא מוגרבי (להלן: "סינא") אשר היתה, לטענת התביעה, חברה באירגון הפשע מיפו. נטען כי סינא נהגה להעביר על גופה כמויות בלתי-ידועות של סמים ממקורות אספקת הסם, ובין היתר מאירגון הפשיעה מלוד לאירגון הפשיעה ביפו. סינא הסתירה את הסם בביתה, שקלה אותו והכינה אותו למכירה במנות. על-פי דרישת מי מבין ראשי האירגון ביפו או פעיליו, היתה סינא מוסרת את המנות להפצה.

בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום היו נאשמים 9 זיאד מטר, נאשם 10 עאטף שורפי, וכן סוהא סקא, חברים באירגון הפשע מיפו. התביעה טוענת כי במסגרת חברותם ולשם קידום מטרותיו הפליליות של אירגון הפשיעה מיפו, נהגו השלושה להחזיק, לשקול ולהכין סם אסור להפצה במנות. עוד נטען כי "עאטף ניהל מסגרת ההפצה והמכירה של הסם המסוכן ביפו וסביבתה".

כתב-האישום דן בקבוצה נוספת של חברים במסגרת אירגון הפשיעה מיפו. הכוונה לנאשם  11 עלי שורפי ז"ל, לעומר יאתים, לנאשם 12 מחמוד סטל, לקטין אמיר גאנם, לנאשם 13 מוחמד גאנם, לסאמר אבו-עמרה, לעבדאללה שאקיר ולחסין בודא. על-פי הטענה, נהגה חבורה זו להפיץ את הסם המסוכן ביפו וסביבתה, וכל זאת "במסגרת חברותם ולשם קידום המטרות הפליליות של אירגון הפשע מיפו".

5.      התביעה טוענת כי בראש אירגון הפשיעה מלוד עמדו נאשם 3 מוסא אבו-שחאדה, ונאשם 4 עומר אבו-שחאדה. על-פי הטענה "השניים ניהלו, ארגנו וכיוונו את פעילותו של אירגון הפשיעה מלוד". הם היו אחראים כלפי רוכשי הסם מידיהם, עליהם נמנה גם אירגון הפשיעה מיפו, וכן על איכות הסם ועל אספקתו בהתאם לדרישות הרוכשים. עוד נטען בכתב-האישום כי "במסגרת זו ולשם קידום מטרותיו הפליליות של אירגון הפשע מלוד, ניהלו הנאשמים עומר ומוסא, את הקשר עם ראשי וחברי אירגון הפשע מיפו". השניים עמדו מאחורי מכירת הסם והסדרת העברתו לידי אירגון הפשע ביפו.

לגבי נאשם 4 נטען כי במסגרת תפקידו כראש אירגון הפשע בלוד ניהל הנאשם "במישרין ובעקיפין את הסחר בסמים וקיבל את כספי התמורה לסמים המסוכנים והיה אחראי לניהולם ולהשקעתם". נאשם 4 החזיק במשרד להמרת כספים, הרשום על-שם אחיינו, הוא נאשם 24 חליל אבו-שחאדה, וזאת כדי להסתיר את שליטתו במשרד. התביעה טוענת כי נאשם 4 השקיע את כספי האירגון בין היתר ברכישת נכסי נדל"ן "תוך שהוא עושה שימוש בשמותיהם של חליל ונדרה שבתיני ... שהיא אחותו (נאשמת 25 - בית-המשפט) אשר שיתפו עימו פעולה ביודעם את דרך פעולתו. בדרך זו פעל הנאשם עומר באופן שיטתי למען הלבנת כספי האירגון".

         לגבי נאשם 3 נטען כי הוא קיבל וריכז את פניות הרוכשים, בעיקר של אנשי אירגון הפשע מיפו, אך גם של אחרים, לאספקה סדירה של סמים מסוגים שונים. הוא ניהל באופן יומיומי את רכישות הסמים שביצע האירגון בהתאם להזמנות שקיבל. פעילותו של נאשם זה נעשתה בדרך-כלל מקיוסק שבבעלותו המצוי ברח' הרצל בלוד, שם שהה מדי יום משעות אחה"צ ועד לשעות הקטנות של הלילה. הנאשם עשה שימוש בטלפון המותקן בקיוסק וכן ניהל שיחות מטלפונים נוספים שהיו ברשותו, וקיים פגישות שנערכו בסביבת הקיוסק. עוד טוענת התביעה כי הנאשם קיים קשר מתמיד עם ספקי הסם אליהם פנה בהתאם להזמנות שקיבל. הנאשם קיים קשר מתמיד עם גורמים שעיבדו את הסם המסוכן בתהליך שכונה "בישול", כאשר הכוונה לעיבוד סם מסוכן מסוג קוקאין לצורה זולה יותר. הנאשם פיקח על ניוד הסם מהספקים או מ"הבשלנים" לרשותו או לרשות המזמינים. לשם כך נעזר הנאשם בשירותיהם של בלדרים, על בסיס קבוע או מזדמן. נאשם זה פיקח על ביצוע העברת התשלומים עבור הסמים המסוכנים מהרוכשים והעברתם לידי נאשם   4, לשם הלבנתם.

נאשם 5 שחאדה אבו-שחאדה, הוא אחיהם של נאשמים 3 ו-4 והוא פעיל, כך טוענת התביעה,  באירגון הפשע מלוד. בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום התגורר נאשם 5 ביפו וסחר בסמים עם אירגון הפשע שפעל במקום. בפעילותו זו נסמך הנאשם על אירגון הפשע בלוד אליו השתייך, ונעזר בשירותיהם ובקשריהם של אחיו העומדים בראש האירגון, עם לקוחות וסמים. הנאשם החזיק סם מסוכן בפרדס שניר בלוד.

לגבי נאשמים 14, 15 ו-16 ואדם נוסף בשם נור, נטען כי הם ספקי סם קבועים של אירגון הפשע מלוד, כאשר נאשם 14 אחמד דבור, סיפק בעיקר סם מסוכן מסוג קוקאין; נאשם 16 מחמוד סרסור, סיפק בעיקר סם מסוכן מסוג קוקאין וחשיש ואף סחר בהם מעת לעת; ואילו נאשם 18 עזאדין ג'עסוס, סיפק בעיקר סם מסוכן מסוג חשיש, בנוסף להיותו בלדר. האדם הנוסף בשם נור סיפק טבליות סם מסוכן מסוג אקסטזי.

התביעה טוענת כי במסגרת פעולתם המשותפת והקבועה באירגון הפשיעה מלוד הובילו נאשמים 14, 15 ו-16 סמים אל הקיוסק שהיה ברשותו של נאשם 3, או לנקודות מפגש שנקבעו עם רוכשי הסם בהתאם להוראותיו של נאשם זה. עם מסירת הסם לרוכש או למי מטעמו, נהגו נאשמים אלה לדווח על כך לנאשם 3. הם נענו להוראותיו והתייצבו לקריאותיו בכל עת שנזקק לשירותיהם.

נאשמים 17 ו-19 וכן אדם המכונה "האני" שימשו כ"בשלנים" ופעלו על-פי הוראותיו של נאשם 3. בנוסף סיפק נאשם 19 יוסף אל-הוזייל, סם מסוכן מסוג חשיש לאירגון הפשיעה מלוד.

לגבי נאשם 23 סעיד זייתון, נטען כי הוא מכר סם מסוכן לאירגון הפשע מיפו, אותו רכש מאירגון הפשע בלוד.

נאשמים 20, 21 ו-22 סחרו בסם מסוכן עם אירגון הפשע מלוד.

עד כאן תמצית המבוא לכתב-האישום.

(ב)  אישום ראשון

6.        באישום הראשון שכותרתו "העסקאות שבין אירגוני הפשע" נטען כי במועד בלתי-ידוע אך לפחות מתחילת שנת 2004, חברו אירגוני הפשע מיפו ומלוד זה לזה לצורך העברת סם מסוכן מסוג קוקאין אשר יוצר עבור אירגון הפשע מלוד, לידי אירגון הפשע מיפו. התחברות זו בין שני האירגונים זכתה בכתב-האישום לכינוי "ההתאגדות".

לשם קידום מטרותיהם הפליליות של האירגונים, תיאמה ההתאגדות את אספקת הסם המסוכן מלוד ליפו באמצעות "הזמנות טלפוניות יומיומיות מצד אירגון הפשע מיפו אל אירגון הפשע מלוד שהיה אמון על אספקת החומר המסוכן ויצורו". נערכו מפגשי מסירה אשר בשל פעילות משטרת ישראל הפכו למפגשים סמויים. המפגשים תואמו טלפונית במקומות מפגש משתנים בהם עבר הסם מידי חברי האירגון בלוד לידי חברי האירגון מיפו. חברי ההתאגדות דאגו להקמת מערכת התחשבנות במסגרתה הועברו כספים מאירגון הפשע מיפו לאירגון הפשע מלוד, ובעיקר לידי נאשם 4, עומר אבו-שחאדה. הכספים הועברו לשיעורין ולעיתים תוך קיזוז חובות. כמו-כן נתקיימה מערכת של "ביקורת איכות" במסגרתה נבחנו תלונות רוכשי הסם לגבי איכותו של הסם שהתקבל מאירגון הפשיעה בלוד. חברי האירגון עשו שימוש במינוחים ובקודים שונים לצורך הזמנת הסם המסוכן וכן לשם ההתחשבנות הכספית ותיאור תלונות צרכני אירגון הפשע מיפו. במסגרת זו סחרו פעילי וחברי האירגונים בסם מסוכן וערכו עסקאות שונות בסם, אשר נועד לשם הפצתו ומכירתו ביפו ובסביבתה.

          באישום הראשון פורטו 68 אירועים קונקרטיים בהם, לטענת התביעה, בוצעו עסקאות סמים, או התנהלו שיחות שעניינן אספקת סם מסוכן מאירגון הפשיעה בלוד לאירגון הפשיעה ביפו.

באישום זה טוענת התביעה כי נאשמים 1-7 היו פעילים באירגון פשיעה, עבירה לפי סעיף 2 של חוק מאבק באירגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: "חוק המאבק"), וכן ביצוע עבירות מרובות של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק. לנאשמים 14, 15 ו-17 מייחסת התביעה עבירות מרובות של סחר בסם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק.

(ג)   אישום שני

7.        האישום השני עניינו "הפצת הסם בידי אירגון הפשע מיפו". באישום זה נטען כי אירגון הפשע מיפו (להלן: "האירגון") פעל על-מנת לרכוש כמויות של קוקאין והירואין לשם מכירתן ביפו ובסביבתה. הסם המסוכן נרכש ממקורות שונים, בין היתר מאירגון הפשע מלוד. התביעה טוענת כי פעילי האירגון נטלו חלק בביצוע עסקאות סמים ובמסגרת זו פעלו "לשם העברת, הסתרת, חלוקת והפצת ומכירת הסם המסוכן ביפו ובסביבותיה". עוד נטען כי לשם קידום מטרותיו הפליליות של אירגון הפשיעה נהגו נאשמים 1-2, 6-7, וכן סינא מוגרבי ואיבון שורפי להגיע למקומות מפגש שונים שנקבעו מראש עם ספקי הסם, שם קיבלו לידיהם את הסמים המסוכנים. בשל פעילות מוגברת של המשטרה, בעיקר בעיר לוד, נהגו הנאשמים להבריח את הסמים המסוכנים לבתי הפעילים והחברים באירגון בדרך של הסתרת הסם בכלי הרכב או על גופן של הנשים. הסמים שהועברו לידי פעילי האירגון וחבריו הוחזקו על-ידי נאשמים 1-2, 6-7, 9-10 וכן סוהא סקא וסינא מוגרבי בחצרים שונים, ובין היתר בבתיהם. בהנחיית ראשי האירגון נהגו הנאשמים, במידת הצורך, לשקול את הסם במשקל אלקטרוני ולחלקו למנות עטופות בשקיות ניילון לצורך הפצתו במסגרת האירגון. הסם שחולק למנות הופץ על-ידי פעילי האירגון וחבריו ביפו וסביבותיה "על-פי הנחיות הוראות ופיקוח ראשי האירגון". בשים לב לעובדה כי כל מפיץ היה מוכר עשרות עד מאות מנות הירואין וקוקאין מדי יום, נהגו חברי האירגון לעבוד ברציפות ובמשמרות יום ולילה. כל משמרת נהגה להפיץ את הסם שהוכן בדירותיהם של הנאשמים בתיאום והנחייה טלפונית של ראשי האירגון ופעיליו. לצורך כך נעשה שימוש בכלי רכב שונים שכללו מכוניות או קטנועים. הסמים המסוכנים נמכרו גם בשטח במקומות אליהם נהגו צרכני הסם להגיע, בין אם מדובר ב"גן השניים" ביפו ובין אם בתחנות לממכר סמים כמו קיוסק "שמיים כחולים" של משפחת גאנם, המצוי ברח' יפת 60 ביפו, וכן בקיוסק בניהולה של איבון שורפי המצוי ברח' בן יהודה 44 בת"א, תחנות אשר נוהלו עבור אירגון הפשיעה מיפו. המפיצים (בכתב-האישום נאמר בטעות "צרכנים") היו מוכרים את המנות שנשאו עליהם בכמויות קטנות, כך שניתן היה להפטר מהן בקלות בשעת הצורך או לטעון כי הם משמשים לצריכה עצמית.

כאמור, מכר כל מפיץ כמויות גדולות של מנות סם ומשאזל המלאי "היו המפיצים יוצרים קשר עם ספקים מטעם האירגון שדאגו למלא מחדש את המלאי המיועד למכירה ...".

באישום השני מתארת התביעה את פעילותו של כל אחד ואחד מפעילי האירגון ביפו וחבריו, באופן ספציפי.

תחת הכותרת "פעילותו של הנאשם מוחמד שורפי באירגון הפשע מיפו" טוענת התביעה כי מוחמד שורפי (נאשם 1) שימש כראש האירגון, ובנוסף לרכישת הסמים כמפורט באישום הראשון הוא ניהל "את מבנה האירגון בין היתר בגיוס חברים נוספים לאירגון, על-מנת שיעסקו בהפצת הסמים המסוכנים לצרכני הסמים השונים". הנאשם ורעייתו, איבון, גייסו את סינא מוגרבי לשם "עבודה כמעבירה ומחזיקת סם". נאשם 1 ורעייתו נהגו להסיע את סינא למקומות איסוף הסם, בהתאם לתיאום מוקדם עם אנשי אירגון הפשע בלוד. במסגרת תפקידה באירגון היפואי הבריחה סינא על גופה מנקודות איסוף שונות, כמויות סם שהגיעו עד למשקל של קילוגרם אחד, וזאת בתדירות גוברת והולכת, עד למספר ימים בשבוע. סינא נדרשה להחזיק את הסם בביתה ולעיתים על גופה במשך כ-24 שעות.

עוד טרם שנקשר הקשר עם אירגון הפשיעה מלוד נהג נאשם 1 לרכוש סם מסוג קוקאין מנאשם   23, סעיד זייתון. נאשם 1, שהיה מלווה בסינא מוגרבי, נהג לבצע את התשלום עבור הסמים שקיבל מנאשם 23 בביתו של האחרון, כאשר את הסם שלח נאשם זה באמצעות אחד מילדיו הקטינים אל שער חיצוני בקרבת ביתו. סינא מוגרבי היתה מקבלת את הסם ונושאת אותו ליפו לשם חלוקתו ומכירתו על-ידי האירגון.

בחודש יוני 2004 פנה נאשם 1 אל הקטין אבו-עמרה וגייסו, על דעת נאשם 2, לעבודה עבור האירגון בתמורה לשכר שבועי של כ-4,000 ש"ח. התפקיד שהוטל על הקטין היה מכירת הירואין וקוקאין עבור אירגון הפשע מיפו.

עוד נטען בכתב-האישום כי נאשם 1 "ניהל את שיטת ההפצה תוך שהוא מנחה ומתאם את פעולתם של הפועלים במשמרות... ותוך שהוא מורה ומאשר אספקת מנות הממתינות להפצה...". הנאשם קיבל את התמורה בגין מכירת הסמים המסוכנים, והוא ששילם את שכרם של חברי האירגון שביצעו תפקידים שונים בעבור אירגון הפשיעה מיפו.

בכתב-האישום מתוארים שלושה אירועים קונקרטיים הנוגעים לנאשם 1. בתאריך 1.8.04 הגיעו נאשמים 1 ו-8 ברכב פרטי מסוג "הונדה" מ.ר. 35-372-76, בסמוך לרחוב הדודאים 15 ביפו, על-מנת למסור מנות קוקאין לעומר יתים. במעמד זה קיבל יתים משני הנאשמים 10 מנות סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל כולל של 3.749 גרם נטו במטרה להפיצם עבור אירגון הפשע מיפו. בחודש ספטמבר 2004 פנתה דניאלה גוטווין, צרכנית סמים, אל איבון שורפי שהיתה בקיוסק ברח' בן יהודה בת"א. על-פי בקשתה של דניאלה, התקשרה איבון מספר פעמים אל נאשם 1 והזמינה עבורה מספר מנות הירואין וקוקאין.

בהמשך לשיחה זו שלח נאשם 1 את מנות הסם באמצעות רכב פרטי מסוג "טויוטה" שהיה נהוג בידי אחד מחברי האירגון. מנות הסם נמכרו לדניאלה תמורת 150 ש"ח למנה. עם מעצרו של נאשם 1 ביום 22.11.04 בביתו ברח' בן עדיה 14 ביפו, נתפסו ברשותו 3,400 ש"ח ו-2,300 דולר "שכר מכירת הסם המסוכן עבור האירגון". התביעה סבורה כי "במעשיו אלו עמד הנאשם מוחמד שורפי בראש אירגון פשע ... סחר ... בסם מסוכן, הדיח קטין לסם מסוכן, החזיק סם להכנתו בחצרים והחזיק כלים להכנת הסם, הכל בהיותו ראש אירגון פשע ובנסיבות חברותו בו".

תחת הכותרת "פעילותו של הנאשם חאפז שורפי מאירגון הפשע מיפו" (נאשם 2), קובעת התביעה כי הוא שימש כראש האירגון בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום. בנוסף לניהול הסחר בקוקאין אל מול נציגי אירגון הפשע מלוד כמפורט באישום הראשון, ובנוסף לחלקו בהעברת קוקאין והירואין לחצרים "פעל חאפז במסגרת חברותו באירגון הפשע מיפו, ולשם קידום מטרותיו הפליליות בגיוס חברים לאירגון למערך הפצת הסם המסוכן עבור אירגון הפשע מיפו". בין היתר גייס נאשם 2 את בודא חוסין כמפיץ. נאשם 2 היה שותף לשיטת ההפצה, לתיאום הפצת הסם על-פי דרישה, לאיסוף התמורה בגין מכירת הסם ולתשלום שכרם של חברי האירגון. כדוגמא לפעילותו של נאשם 2, מתארת התביעה את האירוע מיום 3.8.04, בו נהג נאשם 2 על קטנוע מסוג "הונדה" מ.ר. 17-110-39, סמוך לבית-הספר "אורט שפירא" ביפו, כשמאחוריו נוסע נאשם 6 סמי סקא. נאשם 6 נשא באמתחתו שתי אריזות המכילות קוקאין במשקל כולל של 9.018 גרם נטו, כשבכל אריזה 10 מנות מחולקות ומיועדות להפצה. כמו-כן היו ברשות חאפז שורפי 850 ש"ח במזומן "שכר מכירת סם מסוכן עבור האירגון". משהבחינו נאשמים 2 ו-6 בסיור משטרתי ולמרות קריאות שוטרי הסיור אשר צעקו לעברם "עצור משטרה", החלו הנאשמים להימלט תוך נהיגה בקטנוע כאשר ניידת המשטרה דולקת אחריהם כל אותה עת. בשלב כלשהו השליך נאשם 6 את הסם המסוכן שהיה ברשותו "בניסיון להעלים ראיות ולמנוע או להכשיל חקירה פלילית". נאשם 2 המשיך בנסיעה פרועה כאשר הקטנוע חוצה צומת בניגוד לרמזור בו דלק הצבע האדום בכיוון נסיעתו. הוא חצה כבישים בחוסר זהירות והתנגש עם הקטנוע בחלקו השמאלי-אחורי של רכב פרטי שחלף במקום. כתוצאה מכך נפל נאשם 6 מהקטנוע, כאשר נאשם 2 ממשיך בנסיעה תוך המלטות מניידת הסיור המשטרתית שדלקה אחריו. התביעה טוענת כי "במעשיו אלו עמד הנאשם חאפז שורפי בראש אירגון פשע ... סחר ... בסם מסוכן, הדיח קטין לסם מסוכן, החזיק סם להכנתו בחצרים, והחזיק כלים להכנת הסם, הכל בהיותו ראש אירגון פשע ובנסיבות חברותו בו". בהמלטותו של הנאשם באמצעות הקטנוע התכוון נאשם 2 להפריע ולהכשיל שוטרים במילוי תפקידם כחוק, וזאת "בדרך נמהרת שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה ...".

במסגרת האישום השני מתארת התביעה את "פעילותו של הנאשם סמי סקא באירגון הפשע מיפו" (נאשם 6). התביעה טוענת כי נאשם זה הינו פעיל באירגון הפשע מיפו. בנוסף לחלקו כפעיל באירגון בניהול הסחר בקוקאין מול נציגי אירגון הפשע מלוד, ובנוסף לחלקו בהעברת קוקאין והירואין לחצריו, פעל נאשם זה במסגרת חברותו באירגון הפשע לגיוס חברים לאירגון. במחצית שנת 2004 גייס נאשם 6 את אישתו, סוהא סקא, לטובת אירגון הפשע מיפו. על-פי הוראותיו של נאשם 6 החביאה רעייתו בביתה הירואין וקוקאין עבור האירגון, וכן בהזדמנויות שונות נטלה חלק בפעולות הכנה וחלוקה של הסם המסוכן לשם הפצתו. התביעה טוענת כי נאשם 6 היה שותף לניהול ופיקוח על שיטת ההפצה של הסם המסוכן. במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2004, במספר רב של הזדמנויות נהג נאשם 6, ביחד עם רעייתו, להגיע ברכב פרטי מסוג "פורד" למקום מפגש ולאסוף מסינא מוגרבי מנות הירואין וקוקאין שהוחבאו בחצריה, זאת במטרה למוסרם למספקים או למפיצים בשטח. את המפגש בין נאשם 6 לבין סינא מוגרבי תיאם טלפונית נאשם 1.

בכתב-האישום תוארו מספר מקרים קונקרטיים הקשורים לנאשם זה. בתאריך 2.8.04 בשעות הצהרים, התקשר שוטר משטרת ישראל סמ"ר יואל אפללו, אל טלפון סלולארי שהיה ברשותו של נאשם 6, שמספרו 541170-068, תוך שהוא מתחזה לצרכן סמים. השוטר הזמין מנאשם 6 שתי מנות "קרח" (כינוי לקוקאין), והשניים קבעו להפגש בסמוך לקיוסק "חצות וחצי" ביפו. בהמשך אותו יום הגיע אדם רכוב על קטנוע מטעמו של נאשם 6 ומסר לידי השוטר שתי מנות קוקאין במשקל כולל של 0.7404 גרם נטו, וקיבל מידי השוטר עבור הזמנה זו 500 ש"ח; למחרת היום 3.8.04, התרחש האירוע אשר תואר בחלק הנוגע לנאשם 2 חאפז שורפי, עת נאשם 6 נשא על גופו אריזות קוקאין במשקל כולל של 9.018 גרם נטו, אותם השליך בניסיון להעלים ראיות, למנוע ולהכשיל חקירה פלילית; בתאריך 31.10.04 נהג נאשם 6 ברכב מסוג "מאזדה" מ.ר. 23-484-44, במסגרת תפקידו בתהליך הפצת הסמים המסוכנים. באותו מעמד ביקש נאשם 6 לבצע עסקת סמים עם צרכן בשם מוסא אגבריה, אך השניים הבחינו באנשי משטרת ישראל, יצאו מהרכב והחלו להימלט באופן רגלי. בהמשך נעצרו השניים והסתבר כי אגבריה נושא בגרב רגלו הימנית שתי אריזות סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל כולל של 1.4977 גרם נטו, ואילו נאשם 6 נושא במכנסיו 5,630 ש"ח במזומן ועוד 100 דולר "שכר מכירת סם מסוכן עבור אירגון הפשע מיפו".

בעת מעצרו של נאשם 6 ביום 22.11.04 נתפסו בביתו 4,002 ש"ח במזומן אשר הוחזקו בחדר הילדים "והינם שכר עבור פעילותו של הנאשם סמי סקא באירגון הפשע מיפו".

התביעה טוענת כי "במעשיו אלה היה הנאשם סמי סקא פעיל באירגון פשע... סחר... בסם מסוכן, החזיק סם להכנתו בחצרים והחזיק כלים להכנתו, הכל בנסיבות חברותו באירגון פשע". אשר להימלטותו של הנאשם באמצעות הקטנוע שהיה נהוג על-ידי נאשם 2, נטען על-ידי התביעה כי הנאשם התכוון להפריע ולהכשיל שוטר במילוי תפקידו כחוק "וזאת בדרך נמהרת שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, ותוך ניסיון להשמדת ראיה ...".

אשר לסמי אבו-חסירא ז"ל נטען כי הוא היה פעיל "במסגרת שיטת ההפצה והמכירה של סם מסוכן עבור אירגון הפשע מיפו". כאמור, נפטר נאשם זה במהלך המשפט ולפיכך אין צורך לפרט את פעילותו במסגרת האירגון כנטען על-ידי התביעה. 

מעשיו של נאשם 8 סמיר שורפי, מתוארים תחת הכותרת "פעילותו של הנאשם סמי שורפי באירגון הפשע מיפו". נטען על-ידי התביעה כי הנאשם הינו פעיל באירגון הפשע, ובנוסף לפעילות "הרגילה" הוא פעל לשם גיוס חברים לאירגון עבור מערך הפצת הסם המסוכן, ובין היתר גייס את עומר יתים. התביעה הוסיפה וטענה כי נאשם 8 נטל חלק בשיטת ההפצה ובמסגרת זו עסק "באספקת הסם המסוכן למפיצים שעבדו ביפו ובסביבותיה עבור אירגון הפשע מיפו, ניהל ופיקח על עבודת המפיצים, ביניהם שאקיר ובודא". הנאשם נהג לאסוף מהמפיצים את כספי מכירת הסם לצרכנים ואלו הועברו על-ידו בין היתר לידי נאשם 2, חאפז שורפי.

האירועים הקונקרטיים המתוארים בכתב-האישום עוסקים, בין היתר, במכירה של שתי מנות הירואין ביום 19.7.04 ב"גן השניים" ביפו, לצרכן הסמים עמנואל בן-ברוך. המדובר בשתי מנות הירואין במשקל כולל של 0.1718 גרם נטו שנמכרו תמורת 300 ש"ח במזומן. במהלך השבועיים שקדמו ליום 19.7.04 ובכ-40 הזדמנויות לפחות, מכר נאשם 8 לעמנואל בן-ברוך סם מסוכן מסוג הירואין וקוקאין תמורת 150 ש"ח למנה. הנאשם הבטיח לעמנואל הנחה במחיר מנות הסם או תוספת לכמות הסם שתמסר לו, אם יפנה אליו האחרון לקוחות נוספים. כפועל יוצא מהבטחה זו הפנה עמנואל צרכני סמים נוספים לשם רכישת סם מסוכן מנאשם 8.

בתאריך 8.10.04 נסעו נאשם 1 ונאשם 8 ברכב מסוג "הונדה" מ.ר. 35-372-76, על-מנת לפגוש את עומר יתים. במפגש מסרו נאשמים 1 ו-8 לעומר יתים 10 מנות סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל כולל של 3.749 גרם נטו על-מנת שהלה יפיץ את הסם עבור אירגון הפשע מיפו. בתאריך 3.8.04 בצומת רחובות ביפו, החזיק נאשם 8, ביחד עם אדם בשם עדנאן עיאד, שלוש אריזות של סם מסוכן, שתיים מהן כללו הירואין במשקל 27.8929 גרם נטו ואריזה נוספת שהכילה קוקאין במשקל 7.404 גרם נטו. התביעה טוענת כי נאשם זה החזיק את הסמים המסוכנים לשם הפצתם עבור אירגון הפשע ביפו. כשהבחינו השניים בניידת בילוש משטרתי, הם נמלטו מהמקום תוך שהם מותירים אחריהם את הסם המסוכן, אך בסמוך לכך הם נעצרו.

בשתי הזדמנויות בחודש ספטמבר 2004 ב"גן השניים" ביפו מכר נאשם 8 מספר מנות הירואין וקוקאין, במחיר של 150 ש"ח למנה, לצרכנית הסם דניאלה גוטווין. בשני מקרים אלו שלח נאשם 8 אחד מהמפיצים שעבדו תחתיו להביא את מנות הסם ממקום מחבוא כלשהו ולמוסרם לידי דניאלה. עם מעצרו של נאשם 8 ביום 22.11.04 נתפסו על גופו 1,500 ש"ח ועוד 100 דולר "שכר מכירת סם מסוכן עבור אירגון הפשע מיפו". התביעה טוענת כי "מעשיו אלה היה הנאשם סמיר שורפי פעיל באירגון פשע... סחר... בסם מסוכן, החזיק סם להכנתו בחצרים, והחזיק כלים להכנתו, הכל בנסיבות חברותו באירגון פשע".

תחת הכותרת "חברותו של הנאשם זיאד מטר באירגון הפשע מיפו" (נאשם 9) , טוענת התביעה כי הוטל על נאשם זה "תפקיד של נהג האחראי להובלה ומכירה של סם מסוכן למפיצי הסם עבור [חברי] האירגון המפוזרים בשטח כמו גם לצרכני הסמים ביפו ובסביבותיה". התביעה מוסיפה וטוענת כי נאשם 9 עבד במשמרות יומיות של 12 שעות במהלכן נהג ברכב פרטי מסוג "סובארו" מ.ר. 86-528-71, או ברכבים פרטיים אחרים שברשות אירגון הפשע מיפו. נאשם 9 קיבל את מנות הסם מהדירות בהן הוכנו וסיפק את הסם המסוכן, בהתאם לדרישות ראשי ופעילי אירגון הפשע, למפיצי הסמים בשטח וכן נהג למוכרם לצרכנים. המדובר במכירה של עשרות עד מאות מנות קוקאין או הירואין ביום עבור האירגון.

בתאריך 13.5.04 נהג נאשם 9 ברכב מסוג "מיצובישי" מ.ר. 88-675-02, ברח' יפת ביפו כשברשותו שתי מנות סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל כולל של 0.4186 גרם נטו, וזאת בכוונה לסחור בהן עבור אירגון הפשע מיפו. משהבחין הנאשם בניידת משטרה העוקבת אחריו הוא השליך את מנות הסם מבעד לחלון הרכב בניסיון להעלים ראיה העשויה להידרש בהליך משפטי. לאחר מכן החל הנאשם להימלט מהשוטרים תוך נהיגה פרועה ברכב בניגוד לחוקי התנועה ותוך סיכון המשתמשים בדרך. התפתח מרדף אחר רכבו של הנאשם עד אשר התנגש הלהבגדר בטחון בשל נהיגתו הפרועה. הנאשם עזב את הרכב והחל להימלט מהמקום תוך שהוא מתעלם מקריאות אחד השוטרים לעצור. בסופו של דבר נעצר הנאשם לאחר שהסתתר בקרבת מקום וברשותו נמצאו 2,210 ש"ח "שכר מכירת סם מסוכן עבור אירגון הפשע מיפו". התביעה טוענת כי במעשיו אלה "שימש הנאשם זיאד מטר כחבר באירגון פשע ... סחר ... בסם מסוכן, החזיק סם להכנתו בחצרים והחזיק כלים להכנתו, סיכן חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה תוך שהוא מנסה להכשיל שוטר במילוי תפקידו ומנסה להשמיד ראיה, הכל בנסיבות חברותו באירגון פשע".

הנאשם הבא הוא נאשם 10, והתביעה מתארת את "חברותו של הנאשם עאטף שורפי באירגון הפשע מיפו". בנוסף לפעילותו "הרגילה" במסגרת האירגון פעל נאשם 10 לכוון את עומר יתים כמו גם מפיצי סם אחרים, למקומות היעד בהם ביקשו צרכנים לרכוש סם מסוכן. בין החודשים אוגוסט-נובמבר 2004 נהג נאשם 10 למכור הירואין וקוקאין עבור האירגון, בין היתר לצרכן הסמים בני בראל. הנאשם נהג לפגוש את בני בראל ב"גן השניים" או בסביבתו, קיבל ממנו את התשלום עבור רכישת הסמים המסוכנים, והפנה אותו לקיוסק "שמים כחולים" לשם קבלת הסמים מהקטין אמיר גאנם או מנאשם 13, מוחמד גאנם. במקרים אחרים היה מפנה נאשם 10 את בני בראל לגורם אחר הנמנה על אירגון הפשיעה מיפו, לשם קבלת הסם המסוכן ממנו.

במשך תקופה של כחודשיים ימים טרם מעצרו בתאריך 22.11.04, בעשרות הזדמנויות שונות ב"גן השניים" או בסביבותיו, נהג נאשם 10 למכור מנה אחת או שתיים של הירואין או קוקאין במחיר של 150 ש"ח או 200 ש"ח לצרכנית הסם בתיה קליגר.

במקרים מסויימים נהג נאשם 10 להפנות את בתיה קליגר לחבר אחר באירגון הפשע מיפו, תוך שהוא מנחה אותו לגבי כמות הסם שעליו לספק לבתיה. נאשם זה נהג לעמוד על המשמר ולהזהיר את המפיצים מבין חברי האירגון מפני אנשי המשטרה; כך ביום 11.8.04 ב"גן השניים" ביפו עמד נאשם 10 על המשמר בעוד הקטין אמיר גאנם עוסק במכירת קוקאין עבור האירגון. משהבחין הנאשם בשוטרים המתקרבים לגן, הוא צעק לעבר אמיר גאנם והזהירו מפני המשטרה, במטרה להכשיל את אנשי המשטרה במילוי תפקידם ולמנוע את מעצרו של אמיר גאנם. בסופו של דבר, נעצר אמיר גאנם כאשר באמתחתו 6 מנות סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל כולל של 2.166 גרם נטו, אותם התכוון למכור לצרכני הסם עבור האירגון, במחיר 200 ש"ח למנה. ברשותו של אמיר גאנם נמצאו 930 ש"ח שכר מכירת סם מסוכן; בתאריך 15.8.04 ברח' בן עדייה ביפו החזיק נאשם 10 מנת קוקאין במשקל 0.38 גרם נטו בכוונה לסחור בה עבור אירגון הפשיעה. משהבחין הנאשם בסיור שגרתי של המשטרה הוא בלע את מנת הסם על-מנת להשמיד ראיה העשויה להיות דרושה בהליך משפטי; בתאריך 1.9.04 במקום אחר ביפו, מכר נאשם 10 לצרכנית הסם יפה מדינה, מנת הירואין במשקל כולל של 0.7753 גרם נטו תמורת 150 ש"ח במזומן. אותה צרכנית רכשה מדי יום, על-פני תקופה של כ-3 חודשים עובר למעצרו של נאשם 10, מנות סם מסוג הירואין וקוקאין בסמוך ל"גן השניים" ביפו. על-פי שיטת ההפצה המקובלת היה נאשם 10 מפנה את יפה מדינה אל אחד "הפועלים" אשר עבדו תחתיו וזה סיפק את הסם ישירות לידי הצרכנית; בתאריך 6.11.04 החזיק נאשם 10 מנת קוקאין במשקל 0.1291 גרם נטו במטרה למוכרה עבור אירגון הפשע מיפו. משהבחין נאשם 10 בסיור משטרתי הוא בלע את מנת הסם על-מנת להשמיד ראיה העשויה להיות דרושה בהליך משפטי. התביעה טוענת כי "במעשיו אלה שימש הנאשם עאטף שורפי כחבר באירגון פשע... סחר... בסם מסוכן, החזיק סם להכנתו בחצרים, והחזיק כלים להכנתו, הכשיל שוטר במילוי תפקידו וניסה להשמיד ראיה, הכל בנסיבות חברותו באירגון פשע".

המשך כתב-האישום מתאר את פעילותו של עלי שורפי ז"ל באירגון הפשע מיפו. נטען כי נאשם זה עבד במשמרות יומיות של 12 שעות והיה אחראי על אספקת מנות הירואין וקוקאין למפיצי הסם ב"גן השניים" וסביבותיו. מאחר שנאשם זה נפטר, למרבה הצער, במהלך המשפט אין צורך לפרט את הנטען לגביו בכתב-האישום.

המשך כתב-האישום מפרט את "חברותו של הנאשם מוחמד סטל באירגון הפשע ביפו". נטען על-ידי התביעה כי נאשם 12 פעל להפצה ולמכירה של סם מסוכן עבור אירגון הפשע מיפו. הוא נהג למכור עשרות מנות קוקאין מדי יום ביפו וסביבותיה, וכן סיפק סם מסוכן למפיצים שפעלו מטעם אירגון הפשיעה מיפו. כזכור, הסתיים משפטו של נאשם זה לאחר שהוגש נגדו כתב-אישום מתוקן שבעובדותיו הוא הודה.

תחת הכותרת "חברותו של הנאשם (נאשם 13) מוחמד גאנם באירגון הפשע מיפו", מייחסת התביעה לנאשם זה מכירת סמים מסוכנים לצרכני אירגון הפשיעה. כמו-כן שימש הנאשם כתצפיתן שתפקידו להתריע בפני המפיצים על הגעתם של אנשי המשטרה. גם נאשם זה הודה בעובדותיו של כתב-אישום מתוקן והורשע על-פי הודאתו.

התביעה מתארת באישום השני פעילותם של מספר חברים באירגון הפשיעה שאינם נאשמים בכתב-האישום. הראשונה בסדרה זו היא איבון שורפי, לגביה נטען כי היתה פעילה בניהול הסחר בקוקאין מול נציגי אירגון הפשע מלוד. היא עסקה בהעברת סם מסוכן מסוג קוקאין והירואין לספקים שונים, לחצרים שהיו בהחזקתה. היא היתה שותפה מלאה לפעולותיו של בעלה, נאשם 1, בכל פעולותיו במסגרת אירגון הפשע מיפו. היא עסקה במתן הוראות לסינא מוגרבי בנוגע להסתרת הסם המסוכן ולמסירתו לידי המפיצים שפעלו מטעם אירגון הפשע. כמו-כן פעלה איבון שורפי להכשיר את דירתה של סינא מוגרבי לצורך חלוקה ואריזה של מנות הסם. איבון שורפי נהגה להחזיק ברשותה כספים רבים אשר התקבלו מידי אירגון הפשע מיפו בעקבות מכירת כמויות ניכרות של סמים מסוכנים לצרכנים. במסגרת חלקה בשיטת ההפצה הפעילה איבון שורפי, מחודש ספטמבר 2004, קיוסק ברחוב בן יהודה 44 בת"א ששימש תחנה לממכר סמים עבור האירגון. הקיוסק היה מוכר כנקודת מכירה לצרכנים שונים ביניהם דניאלה גוטווין, עבורה הזמינה איבון שורפי מספר רב של מנות הירואין וקוקאין במחיר של 150 ש"ח למנה.

סוהא סקא, רעייתו של סמי סקא (נאשם 6), עסקה בהסתרת סמים מסוכנים מסוג קוקאין והירואין אשר התקבלו ממקורות שונים, בין היתר בעסקאות עם אירגון הפשע מלוד. כמו-כן עסקה סוהא סקא בשקילה, הכנה והפצה של סם מסוכן עבור אירגון הפשע מיפו. במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2004 נהגה סוהא סקא, בין בעצמה או ביחד עם בעלה סמי סקא, במספר רב של הזדמנויות להגיע למקום מפגש קבוע מראש ולאסוף מסינא מוגרבי מנות מחולקות של הירואין וקוקאין לשם הפצתן עבור האירגון. ביום מעצרו של סמי סקא בתאריך 22.11.04, נתפסו בתיקה של רעייתו 2,650 ש"ח במזומן "שכר מכירת סם מסוכן עבור האירגון".

סאמר אבו-עמרה פעל, במסגרת חברותו באירגון הפשע ביפו, לשם הפצה ומכירה של סם מסוכן. הוא גוייס בחודש יוני 2004 על-ידי נאשם 1, למרות שהלהידע כי מדובר בקטין. סאמר אבו-עמרה גוייס לאירגון על דעת נאשם 2 בתמורה לשכר שבועי של כ-4,000 ש"ח. התפקיד שהוטל עליו היה מכירת הירואין וקוקאין עבור אירגון הפשע מיפו. במסגרת חלקו בשיטת הפצת הסמים נהג אבו-עמרה לעבוד במשמרות של 12 שעות ביום, כאשר בתחילת כל משמרת היה נוטל רכב פרטי מסוג "סובארו" מ.ר. 86-528-71, וכן מכשירי טלפון סלולארי לצורך ניידות והתקשרות עם צרכני הסמים ועם הממונים עליו מאירגון הפשע מיפו. אבו-עמרה מכר במהלך משמרת בין 50 ל-100 מנות קוקאין במחיר של 200 ש"ח למנת סם. את אספקת הסם היה מקבל מנאשם 1 שדאג להעביר אליו את כל כמויות הסם הנדרשות.

בשלב מאוחר יותר היה אבו-עמרה מונחה ומתואם על-ידי  נאשם 7 (סמי אבו-חסירא ז"ל). ביום 18.7.04 נהג אבו-עמרה ברכב ברח' בן צדוק ביפו כאשר מתחת לידית הבלם מצויה אריזה המכילה קוקאין במשקל 0.3578 גרם נטו, ואריזה נוספת של הירואין במשקל של 1.1687 גרם נטו, שנועדו להפצה ולמכירה עבור אירגון הפשע מיפו.

לגבי הקטין אמיר גאנם נטען כי היה חבר באירגון הפשע מיפו, והחל מתחילת חודש אוגוסט 2004 מכר מדי יום הירואין וקוקאין באזור "גן השניים" ובקיוסק "שמים כחולים", אשר נוהל על-ידי משפחתו והיה ידוע כתחנה לממכר סמים ביפו. אמיר גאנם קיבל אספקת מנות סם על-ידי חברי אירגון הפשע שעשו שימוש ברכבים שונים, ובמספר הזדמנויות הונחה על-ידי נאשם 1 לאסוף מנות הירואין וקוקאין מסינא מוגרבי. במסגרת פעילותו מכר אמיר גאנם בעשרות הזדמנויות מנות קוקאין לצרכן הסמים אבנר איכרוסט. בתאריך 11.8.04 ב"גן השניים" ביפו נעצר אמיר גאנם כאשר ברשותו 6 מנות קוקאין במשקל כולל של 2.166 גרם נטו, אותן התעתד למכור לצרכני סמים. התביעה מציינת כי באירוע זה עמד נאשם 10, עאטף שורפי, על המשמר וניסה להזהיר את אמיר גאנם מפני בואם של אנשי המשטרה, אך הדבר לא צלח בידו. בתאריך 1.10.04 החזיק אמיר גאנם ברשותו שתי מנות קוקאין במשקל 0.5647 גרם נטו, במטרה להפיצן עבור אירגון הפשע מיפו. כאשר הבחין אמיר גאנם בשוטרים הוא בלע את הסמים בניסיון להשמיד ראיה העשויה להיות דרושה בהליך משפטי.

עומר יתים פעל להפצה ולמכירה של סם מסוכן עבור אירגון הפשע מיפו. הוא גוייס לאירגון במהלך חודש יוני 2004 על-ידי נאשם 8, סמיר שורפי, אשר הבטיח לו שכר שבועי של כ-1,500 ש"ח, סכום אותו קיבל מידי נאשם 2. סמיר שורפי הטיל על עומר יתים תפקיד של נהג האחראי להובלת סם מסוכן ומכירתו לצרכני סמים ביפו ובשכונת התקוה. עומר יתים פעל במשך כחודש ימים לפחות, תוך שהוא מתייצב למשמרת עבודה בת 12 שעות. במסגרת זו נהג עומר יתים ברכב פרטי מסוג "סובארו" מ.ר. 86-528-71, וברכבים פרטיים נוספים. ברוב המקרים היה נאשם 8 חובר אל עומר יתים לצורך ביצוע מכירות סמים מסוכנים, ואילו נאשם 10 היה מכוון, לעיתים קרובות, את יתים למקומות היעד בהם ביקשו צרכני הסמים לרכוש סם מסוכן. עומר יתים מכר, בין בעצמו ובין ביחד עם גורמים אחרים מאירגון הפשע מיפו, בין 200 ל-250 מנות סם קוקאין למשמרת במחיר של 200 עד 250 ש"ח עבור כל מנת סם. בתאריך 16.5.04 בשעות הצהרים החזיק עומר יתים ברשותו שקית הירואין במשקל 1.2495 גרם נטו, ומשהבחין בסיור משטרתי ניסה להשליך את השקית הרחק ממנו. בתאריך 21.6.04 נסע עומר יתים בקטנוע מסוג "סאן-יאנג" מ.ר. 01-287-67 שהיה נהוג בידי אחר, כשברשותו 10 מנות קוקאין במשקל כולל של 3.035 גרם נטו ו-1,610 ש"ח במזומן. כאשר הבחין עומר יתים בסיור משטרתי ניסה להשליך את שקית הסמים הרחק ממנו. בתאריך 1.8.04 קיבל עומר יתים מנאשמים 1 ו-8 עשר מנות קוקאין במשקל כולל של 3.749 גרם נטו לשם הפצתן עבור אירגון הפשע מיפו.

לאחר פעילות של כחודש ימים הפסיק עומר יתים את עבודתו במסגרת אירגון הפשע מיפו, אך חידש את פעילותו בחודש אוקטובר 2004 או בסמוך לכך.

בודה חסין היה חבר באירגון הפשע מיפו ופעל להפצה ומכירה של סם מסוכן. הוא גוייס לאירגון הפשע על-ידי נאשם 2, ותפקידו היה הפצת סמים מסוג הירואין וקוקאין ב"גן השניים" וסביבותיו. אף הוא עבד במשמרות יומיות של 12 שעות ונהג למכור עשרות עד מאות מנות מסוג הירואין במחיר 150 ש"ח למנה, ומנות קוקאין במחיר 200 ש"ח למנה. את הסמים המסוכנים קיבל בודה חסין מנאשמים 1, 2 ו-8 לסירוגין, ולהם היה מעביר את התמורה שקיבל בעבור מכירת מנות הסם. כשכר בעבור פעילותו קיבל בודה חסין מנת סם מסוג הירואין או קוקאין וכן תשלום כ-20 ש"ח עבור כל מנת סם מסוכן שמכר, סכום ששולם לו על-ידי נאשם 2. בתאריך 16.11.04 החזיקו בודה חסין ועבדאללה שאקיר, בצוותא חדא, 10 מנות קוקאין במשקל כולל של 2.2880 גרם נטו, סם שהוסתר על ידם בינות לשיחים ב"גן השניים". כאשר פנו למקום המחבוא כדי להוציא את הסם המסוכן הם נעצרו בידי אנשי המשטרה. ברשותו של בודה חסין היה סכום של 1,090 ש"ח במזומן, וברשותו של עבדאללה שאקיר היה סכום של 550 ש"ח במזומן "שכר מכירת סם מסוכן עבור אירגון הפשע מיפו".

עבדאללה שאקיר אף הוא גוייס לאירגון לשם הפצת מנות הירואין וקוקאין ביפו וסביבותיה. הוא עבד במשמרות יומיות של 12 שעות ועסק במכירת מנות הירואין במחיר 150 ש"ח למנה, ומנת קוקאין במחיר של 250 ש"ח. את הסם המסוכן קיבל עבדאללה שאקיר מנאשמים 1, 2 או 8 לסירוגין, ואליהם העביר את התמורה שקיבלה בגין מכירת הסם המסוכן. הוא הונחה טלפונית על-ידי נאשמים 1, 2, 7 ו-8, וכשכר עבור עבודתו קיבל שאקיר בהזדמנויות שונות מנות סם מסוג הירואין או קוקאין לצריכתו האישית. בהוראתו של נאשם 1 הגיע עבדאללה שאקיר בכ-10 הזדמנויות ברכב פרטי מסוג "טויוטה" לקיוסק ברח' בן יהודה בת"א. הוא פגש בסמוך לקיוסק את צרכנית הסמים דניאלה גוטווין ומכר לה סמים מסוכנים. כמו-כן נהג עבדאללה שאקיר למכור בעשרות הזדמנויות סמים מסוכנים לצרכנית בתיה קליגר, במקומות שונים ביפו או ברח' בן יהודה בת"א. בתאריך 28.9.04 החזיק עבדאללה שאקיר קופסת סיגריות בה היו מנות קוקאין במשקל כולל של 2.499 גרם נטו ו-5 מנות הירואין במשקל כולל של 4.564 גרם נטו, שנועדו למכירה עבור אירגון הפשע מיפו. במקרה זה נשלחה אל עבדאללה שאקיר הודעה על-ידי נאשם 13 באמצעות מכשיר סלולארי מסוג "מירס", בנוסח "תזהר, דרור בדרך אליך", במטרה להזהירו מפני בואו של השוטר דרור יחבס. ההתרעה לא הועילה ועבדאללה שאקיר נעצר כשברשותו הסם המסוכן. למחרת היום 29.9.04, ב"גן השניים" ביפו החזיק עבדאללה שאקיר קוקאין במשקל 2.761 גרם נטו אשר הוסתר מתחת לצינור מים בגן. בתאריך 20.10.04 מכר עבדאללה שאקיר מנת הירואין במשקל 0.8613 גרם נטו לצרכן הסמים יוסף חליל, וזמן מה לאחר מכן נעצר על-ידי המשטרה כשברשותו 2,570 ש"ח במזומן "שכר מכירת סם מסוכן ליוסף ולצרכני סמים נוספים".

בתאריך 28.10.04 החזיק שאקיר שתי מנות קוקאין במשקל של 1.5843 גרם נטו, ובאותו מעמד נעצר הלה כאשר ברשותו 8,150 ש"ח במזומן. במקרה אחר מכר עבדאללה שאקיר ב"גן השניים" מנת הירואין לצרכנית הסמים אלינור יזראלוב תמורת 100 ש"ח. בתאריך 9.11.04 החזיק עבדאללה שאקיר ברשותו קופסת סיגריות ובה 8 מנות קוקאין במשקל כולל של 1.9976 גרם נטו, וביום 16.11.04 החזיק, ביחד עם בודה חסין, 10 מנות קוקאין במשקל 2.2880 גרם נטו. ביום 18.11.04 החזיק עבדאללה שאקיר מנת קוקאין במשקל 0.1067 גרם נטו, וביום 21.11.04 החזיק שאקיר במקום מחבוא מאחורי מרזב בבניין ביפו, 10 מנות הירואין במשקל כולל של 8.869 גרם נטו "וזאת במטרה למכור אותן עבור אירגון הפשע מיפו".

8.        לכל הנאשמים באישום השני (נאשמים 1-2, 6-8, 10-13) מייחסת התביעה עבירות מרובות של סם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק. וכן עבירות מרובות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) לפקודת הסמים, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק.

לנאשם 1 בלבד מייחסת התביעה עבירות נוספות כדלקמן: עבירות מרובות של הדחת קטין לסם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; עבירות מרובות של החזקת חצרים לשם הכנת סם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 9(א) לפקודת הסמים, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; עבירות מרובות של החזקת כלים להכנת סם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 10 רישא לפקודת הסמים בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק.

לנאשם 2 מיוחסות עבירות נוספות כדלקמן: עבירות מרובות של הדחת קטין לסם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; עבירות מרובות של החזקת חצרים לשם הכנת סם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 9(א) לפקודת הסמים, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; עבירות מרובות של החזקת כלים להכנת סם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 10 רישא לפקודת הסמים בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; מעשה פזיזות ורשלנות במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין בנסיבות 3 לחוק המאבק; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; ניסיון להשמדת ראיה במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 242 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק.

לנאשם 8 מיוחסות עבירות נוספות כמפורט להלן: עבירות מרובות של החזקת חצרים לשם הכנת סם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 9(א) לפקודת הסמים, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; עבירות מרובות של החזקת כלים להכנת סם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 10 רישא לפקודת הסמים בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; ניסיון להשמדת ראיה במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 242 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק.

לנאשם 9 מיוחסות עבירות נוספות אלה: עבירות מרובות של החזקת חצרים לשם הכנת סם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 9(א) לפקודת הסמים, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; עבירות מרובות של החזקת כלים להכנת סם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 10 רישא לפקודת הסמים בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; ניסיון להשמדת ראיה במסגרת אירגון פשיעה לפי סעיף 242 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק.

לנאשם 10 מיוחסות עבירות נוספות: עבירות מרובות של החזקת חצרים לשם הכנת סם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 9(א) לפקודת הסמים, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; עבירות מרובות של החזקת כלים להכנת סם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 10 רישא לפקודת הסמים בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; ניסיון להשמדת ראיה במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 242 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק.

לנאשם 13 מיוחסת עבירה נוספת של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק.

(ד)   אישום שלישי

9.        האישום השלישי עניינו ב "עסקאות של אירגון הפשע מלוד עם אחרים". באישום זה נטען כי פעילי אירגון הפשע מלוד סחרו בסמים בינם לבין עצמם ועם אחרים לשם קידום מטרותיו הפליליות של האירגון. כמו-כן הפיקו הנאשמים סמים וביצעו עסקאות אחרות בסם מסוכן עבור האירגון.

          בכתב-האישום מתארת התביעה לא פחות מ-139 אירועים שונים שבהם עסקו הנאשמים הנמנים, לטענת התביעה, על אירגון הפשע מלוד בסחר ואספקת סמים מסוכנים מסוגים שונים.

          איננו רואים צורך לחזור על הפרטים המופיעים בכתב-האישום, המבוססים רובם ככולם על תוצרי האזנות-סתר כשבכל אחד מופיע תאריך, שעת השיחה וכן שמות הדוברים.

          יוצא מהכלל הוא האירוע המתואר בסעיף 66א, אשר הוסף לכתב-האישום לאחר שאושרה בקשת התביעה לתיקונו. בסעיף זה נטען כי בתאריך 21.6.04 בשעות הערב, הבטיח נאשם 3 לסוכן משטרתי לספק לו דוגמת סם מסוג קוקאין. בהמשך, בתאריך 30.6.04 בשעות הערב, מסר נאשם 3 לסוכן המשטרתי שקית שהכילה 1.5442 גרם נטו סם מסוג קוקאין. המסירה בוצעה מאחורי הקיוסק השייך לנאשם 3. בתאריך 1.7.04 בסמוך לשעה 20:30, לאחר סיכום טלפוני בין השניים, מכר נאשם 3 לסוכן המשטרתי 48.76 גרם נטו סם מסוג קוקאין תמורת סכום 13,500 ש"ח במזומן. העסקה בוצעה בתוך הקיוסק המנוהל על-ידי נאשם 3.

אשר ליתר העסקאות, הרי שכאמור ראיות התביעה מבוססות על האזנות-סתר למכשירי טלפון שונים בהם נשמעו, לטענת המאשימה, קולותיהם של הנאשמים. התביעה טוענת כי משיחות אלה ניתן להסיק כי מדובר בעסקאות סמים בהם היו מעורבים הדוברים השונים.

על-פי הפירוט בכתב-האישום, בחודש מאי 2004 התקיימו 27 שיחות; בחודש יוני 2004 התקיימו 40 שיחות; בחודש יולי 2004 התקיימו 18 שיחות; בחודש אוגוסט 2004 התקיימו 11 שיחות; בחודש ספטמבר 2004 התקיימו 12 שיחות; בחודש אוקטובר 2004 התקיימו 11 שיחות; ובחודש נובמבר 2004 התקיימו 11 שיחות. בחודש דצמבר 2004 מתואר אירוע אחד של החזקת 13 מנות הירואין ו-18 מנות קוקאין על-ידי נאשם 21 סאדאת דסוקי.

בשיחות המתוארות בכתב-האישום נטלו חלק, בין היתר: נאשם 3 מוסא אבו-שחאדה, נאשם 4 עומר אבו-שחאדה, נאשם 5 שחאדה אבו-שחאדה, נאשם 14 אחמד דבור, נאשם 16 מחמוד סרסור (המופיע בכתב-האישום בשם סוהיל סרסור), נאשם 18 עזאדין ג'עסוס (המכונה "עיזו"); נאשם 19 יוסף אל-הוזייל, נאשם 20 שמעון בן-דוד, נאשם 21 סאדאת דסוקי, נאשם 22 אמיר נסאסרה, ונאשם 23 סעיד זייתון. כמו-כן נזכרים שמות אנשים נוספים אשר אינם כלולים בכתב-האישום.

התביעה טוענת כי נאשמים 3 ו-4 עמדו בראש אירגון הפשע שפעל בעיר לוד. הם החזיקו בסמים אסורים שלא לצריכה עצמית "הפיקו אותם, סחרו בהם ועשו בהם עסקאות אחרות, הכל בהיותם ראשי אירגון פשע ובנסיבות חברותם בו".

לגבי נאשמים 5, 14, 15, 16, 17, 18 ו-23 טוענת התביעה כי הם היו חברים באירגון הפשע. הם החזיקו בסמים שלא לצריכה עצמית "הפיקו אותם, סחרו בהם ועשו בהם עסקאות אחרות, הכל בהיותם ראשי אירגון פשע ובנסיבות חברותם בו".

התביעה טוענת כי נאשמים 20-23 אשר, כזכור, הורשעו בדין על-פי הודאתם, סחרו בסמים מסוכנים.

לנאשמים 3, 4, 5, 14, 15, 16, 17, 18 ו-23 מייחסת התביעה עבירות מרובות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) לפקודת הסמים, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; עבירות מרובות של ייצור, הכנה והפקה של סם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) לפקודת הסמים, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; עבירות מרובות של סחר בסם מסוכן במסגרת אירגון פשיעה, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק.

(ה)   אישום רביעי

10.      האישום הרביעי עניינו הלבנת הון, והוא מיוחס לנאשמים 4, 5, 24 ו-25. בכתב-האישום נטען כי סכומי הכסף אשר התקבלו כרווחים מעסקאות הסמים של אירגון הפשע מלוד הועברו לידיו של נאשם 4 עומר אבו-שחאדה, והלה פעל ביחד עם אחרים להסוות ולהסתיר את רווחי האירגון. בין השנים 2001-2002 שכר נאשם 4 חנות לשירותי מטבע בעיר לוד (להלן: "ה- CHANGE "). לשם הפעלת ה-CHANGE נדרש, לכל המאוחר החל מחודש אוגוסט 2002, רישום במרשם נותני שירות המטבע במשרד האוצר (להלן: "הרשם"). נאשם 4 פנה אל הרשם בבקשה לקבלת היתר, אך לאחר שהבין כי אין באפשרותו לקבל היתר פנה לנאשם 24 חליל אבו-שחאדה, על-מנת שזה יבקש מהרשם את רישום ה-CHANGE, ולשם כך העביר על-שמו את מניותיו בחברה שבבעלותו בשם "יורו ש"ח", וזאת ללא תמורה. התביעה טוענת כי פעולות אלה נעשו על-ידי נאשם 4 על-מנת להניח את דעתו של הרשם ולקבל במרמה את הרישום במרשם נותני שירות המטבע. בתאריך 21.1.2003 פנה נאשם 24 אל הרשם בבקשה לרישום, הציג עצמו בכזב כבעל ה-CHANGE בהסתירו את חלקו של נאשם 4. הרשם אישר את רישומו של נאשם 24 במרשם, ולאחר זאת עסק נאשם 4 עצמו בהמרת מטבע ובניכיון שיקים ב-CHANGE.

נטען על-ידי התביעה כי ההיתר הושג במרמה על-ידי נאשמים 4 ו-24, תוך הסתרת העובדה כי העברת המניות בחברת "יורו שח" היתה פיקטיבית ולא נועדה אלא לאפשר את הרישום.

על-מנת להסתיר ולהסוות את מקורם של רווחי הסמים שהופקו על-ידי אירגון הפשע בלוד, ובמסגרת פעילותו כראש אירגון הפשע, נקט נאשם 4, בשיתוף פעולה עם אחרים, בפעולות שונות אשר פורטו בכתב-האישום: רכישת חנות ב"מגדל קיסר" בלוד; רכישת קרקע בגוש 3967 חלקה 18 (קרקע א'); רכישת קרקע בגוש 4029 חלקה 16 (קרקע ב'); רכישת רכב מסוג "יונדאי"; ורכישת רכב מסוג BMW.

לגבי העסקה הראשונה נטען כי נאשם 4 סיכם עם שלמה שושתרי (להלן: "שושתרי"), כי האחרון ימכור לנאשם חנות ב"מגדל קיסר" בלוד תמורת 155,000 דולר ארה"ב. אותה עת היתה החנות בהליך של כינוס נכסים מטעם בנק דיסקונט למשכנתאות. בתאריך 28.4.04 הקים שריף אבו-שחאדה, בנו של נאשם 4, חברה בשם "א.ע.ש.ה השקעות ויזמות בע"מ" (להלן: "החברה") שנרשמה אצל רשם החברות. בתאריך 2.5.04 נחתם הסכם למכירת החנות בין החברה לבין שושתרי. במועד חתימת ההסכם שילם נאשם 4 לשושתרי סכום של 20,000 דולר ארה"ב במזומן כחלק מהתמורה. בהמשך שילם נאשם 4, בשני מועדים, סכום נוסף של 243,500 ש"ח לכונס הנכסים על-מנת לשלם את חובו של שושתרי לבנק. התשלום הראשון בסך 175,000 ש"ח שולם באמצעות נאשם 24 "אשר ידע כי מקורם של הכספים בעבירות סחר בסמים", והתשלום השני בוצע ביום 14.6.04 בסכום של 68,500 ש"ח במזומן. בתאריך 15.7.04 שילם נאשם 4 לאגף המכס והמע"מ, בשמו של שושתרי, סכום של 41,480 ש"ח בגין רכישת החנות. התביעה טוענת כי נאשם 4 עשה שימוש ברווחי הסמים לצורך רכישת החנות וכל זאת על-מנת להסתיר את מקור הכסף, והכל "בהיותו ראש אירגון פשע ובנסיבות חברותו בו".

לגבי רכישת קרקע א' נטען כי ביום 23.2.04 הוסכם בין שושתרי לבין נאשם 4 כי האחרון ירכוש את הקרקע תמורת 450,000 דולר ארה"ב. אותה עת היתה הקרקע בהליך של כינוס נכסים על-ידי עו"ד שפלר. בהתאם להסכמה בין נאשם 4 לשושתרי, שילם נאשם 4 באמצעות עורך-דינו לעו"ד שפלר סכום של 195,000 ש"ח ביום 23.2.04. בין נאשם 4 לבין אחותו, נאשמת 25 נדרה שבתיני, הוסכם כי האחרונה היא שתחתום על הסכם לרכישת קרקע א' מתוך ידיעה כי מקור הכספים הוא ברווחי הסמים של האירגון. זאת מתוך מגמה להסתיר את העובדה כי נאשם 4 הוא הרוכש האמיתי של הקרקע ולהסוות את מקור הכספים ששימשו לרכישת הקרקע. בתאריך 22.8.04 חתמה נאשמת 25 על הסכם הרכישה, ובאותו יום אישר ראש ההוצאה לפועל את מכירת הקרקע לנאשמת. בכתב-האישום נטען כי במעשיו האמורים הקנה נאשם 4 "זכות חוזית ברווחי הסמים תמורת קרקע א', בידיעה שהם רכוש אסור, וכן עשה זאת במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, ואת בעלי הזכויות בו. הכל, בהיותו ראש אירגון פשע ובנסיבות חברותו בו".

לגבי נאשמת 25 נטען כי היא, בצוותא חדא עם נאשם 4, הקנתה "זכות חוזית ברווחי הסמים תמורת קרקע א' בידיעה שהם רכוש אסור, וכן עשתה זאת במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, ואת בעלי הזכויות בו".

לגבי רכישת קרקע ב' נטען כי הוסכם בין נאשם 4 לבין שושתרי כי הנאשם ירכוש את הקרקע תמורת 185,000 דולר ארה"ב. גם קרקע ב' היתה נתונה אותה עת בהליך של כינוס נכסים על-ידי עו"ד שפלר. בהתאם להסכמה שהתגבשה בין נאשם 4 לבין שושתרי, שילם נאשם 4 באמצעות מתמחה ממשרד עורך-דינו ביום 8.3.04, סכום של 20,000 ש"ח לעו"ד שפלר. בחודש אפריל 2004 נחתם הסכם בין שושתרי לבין נאשם 24 לרכישת קרקע ב'. התביעה טוענת כי נאשם 24 חתם על ההסכם בכוונה להסתיר את העובדה כי נאשם 4 הוא הרוכש האמיתי של הקרקע "וזאת על-מנת להסתיר כי מקור הכסף ששולם ושישולם עבור קרקע ב' הינו ברווחי הסמים, ולהסוות זאת". בתאריך 6.6.04 שילם נאשם 4 באמצעות עורך-דינו לעו"ד שפלר סכום של 9,000 ש"ח, ובתאריך 22.8.04 אישר ראש ההוצאה לפועל את מכירת קרקע ב' לנאשם 24 חליל אבו-שחאדה. התביעה טוענת כי נאשם 4 הקנה "זכות חוזית ברווחי הסמים תמורת קרקע ב', בידיעה שהם רכוש אסור, וכן עשה זאת במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, ואת בעלי הזכויות בו. הכל, בהיותו ראש אירגון פשע ובנסיבות חברותו בו". לגבי נאשם 24 נטען כי הוא הקנה "זכות חוזית ברווחי הסמים תמורת קרקע ב' בידיעה שהם רכוש אסור, וכן עשה זאת במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, ואת בעלי הזכויות בו".

לגבי רכישת רכב מסוג "יונדאי" נטען כי בתאריך 2.10.04 הזמין נאשם 4 רכב מחברת "יונדאי פארק אשדוד" (להלן: "חברת יונדאי") במחיר 194,904 ש"ח. במעמד ההזמנה שילם הנאשם 2,000 ש"ח לחברת יונדאי והתחייב לשלם את יתרת התשלום תוך 7 ימים מיום קבלת הרכב. הגם שהדבר לא נזכר בכתב-האישום, אין חולק כי נאשם 4 לא שילם את יתרת הסכום ולא קיבל לרשותו את הרכב. התביעה טוענת כי נאשם 4 מסר "רווחי סמים של האירגון תמורת היונדאי, וכן הקנה זכות חוזית ברווחי הסמים תמורת היונדאי. הכל, בהיותו ראש אירגון פשע ובנסיבות חברותו בו".

אשר לרכישת רכב מסוג BMW, נטען כי ביום 4.7.04 הזמין נאשם 4 מחברת "קמור רכב בע"מ" (להלן: "חברת קמור") רכב מסוג BMW במחיר של 600,000 ש"ח. נאשם 4 התחייב לשלם את מחיר הרכב תוך 5 ימים ממועד קבלתו, אך לא שילם דמי קדימה לחברת קמור. עם זאת התחייב נאשם 4 כי ישוב לחברה תוך מספר ימים וירכוש רכב דומה נוסף, ובמועד זה ישלם את המקדמה בעבור שני כלי הרכב. התביעה טוענת כי במעשיו אלה הקנה נאשם 4 "זכות חוזית ברווחי הסמים תמורת ה- BMW . הכל, בהיותו ראש ארגון פשע ובנסיבות חברותו בו". בתאריך 19.7.04 הזמין נאשם 5 מחברת קמור, בהמשך להתחייבותו של נאשם 4, רכב נוסף מסוג BMW בשווי 600,000 ש"ח. באותו יום שילם נאשם 5 דמי קדימה בסך 10,000 ש"ח בעבור שני כלי הרכב, והתחייב לשלם את יתרת הסכום בעבור הרכב השני תוך 5 ימים מיום קבלת המכונית "וזאת מתוך הכספים שקיבל בתמורה לעסקאות הסמים שביצע כמפורט לעיל, בכתב-אישום זה".

אף כאן טוענת התביעה כי נאשם 5 מסר כספים "שמקורם בעסקאות סמים תמורת BMW ב' וכן הקנה... זכות חוזית בכספים האמורים תמורת (הרכב) . הכל, בנסיבות חברותו באירגון פשע".

לנאשם 4 מייחסת התביעה עבירות מרובות של הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; עבירות מרובות של עשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; עיסוק במתן שירותי מטבע בלא רישום, לפי סעיף 11יב(א) לחוק איסור הלבנת הון, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק; וקבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק.

לנאשמים 24 ו-25 מייחסת התביעה עבירה של הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון; ועבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון.  לנאשם 24 מיוחסת עבירה נוספת שעניינה קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין.

לנאשם 5 מייחסת התביעה עשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק.

(ו) תגובות הנאשמים לכתב-האישום

11.      נאשם 1 מוחמד שורפי, כופר בכך שעמד בראש אירגון פשע ביפו, כופר בגיוס אחרים לאירגון כלשהו, וכופר בכל פעולה המיוחסת לאירגון. לגבי האישום הראשון כופר נאשם 1 בקיום קשר כלשהו עם אירגון פשע מלוד, וכופר בכל הנטען לגבי מפגשי מסירה והעברת סמים מלוד ליפו. הוא כופר בשימוש במונחים ובקודים שונים להסוואת העובדה כי מדובר בסמים וטוען כי לא ביצע כל עסקת סמים. לגבי האישום השני טוען נאשם 1, כי לא ביצע כל פעילות לשם רכישת קוקאין והירואין, לא הגיע למקומות מפגש לשם קבלת סמים ולא החזיק סמים מסוכנים בחצרים שונים תוך עיבודו של הסם וחלוקתו למנות. הנאשם כופר בגיוסה של סינא מוגרבי לאירגון, וכופר כי היה מופקד על שיטה להפצת סם בקרב צרכנים. הנאשם לא קיבל כספים בגין עסקאות סמים והסכום אשר נתפס בביתו אינו נוגע לביצוע עסקאות סמים. 

          נאשם 2 חאפז שורפי, טוען כי לא השתייך מעולם לאירגון פשע, ולא פעל לאחזקת או הפצת סמים מסוכנים מסוג כלשהו. ידוע לנאשם זה כי הגב' איבון שורפי הינה אשת אחיו מוחמד שורפי, אך לא ידוע לו על פעילותה בתחום הסחר בסמים. לרבים מהפרטים המופיעים בכתב-האישום מתייחס הנאשם בהכחשה (מחמת חוסר ידיעה).

לגבי האמור בסעיפים 18-20 באישום השני, מעלה הנאשם טענת אליבי, שכן לדבריו באירוע שהתרחש בתאריך 3.8.04 שבו, לטענת התביעה, נהג בקטנוע "הונדה" ועימו היה נאשם 6, הוא שהה בעיר אשדוד ביחד עם נאשם 1 ואיבון שורפי. הנאשם טוען כי אינו מכיר כלל את בודה חוסין, ולגבי עומר יתים הנאשם כופר בטענה כי שילם לו שכר כלשהו וכי עמד עימו בקשר עסקי.

תגובת נאשמים 3-5, 24-25 ניתנה במאוחד על-ידי בא-כוחם עו"ד אבי חימי.

לגבי נאשמים 3-5 נטען כי הם כופרים במיוחס להם בכתב-האישום ככל שהדבר נוגע לפעילות במסגרת אירגון פשע בלוד. נאשמים אלה טוענים כי בחלק ניכר מהשיחות המיוחסות להם ישנן שגיאות "קרדינליות" בזיהוי הדוברים, ובעיקר בפרשנות תוכן השיחות. הנאשמים טוענים כי "אף אם בחלק מהשיחות נשמע קולם, מעולם לא עסקו בעסקאות סמים ומעולם לא דיברו על סמים". לגבי נושא הלבנת הון, נטען על-ידי נאשם 4 כי כל עסקיו נוהלו כדין וכי לא עשה שימוש בכספים שמקורם בלתי-חוקי. גם נאשם 5 טוען כי כל רכושו הושג באמצעים כשרים.

נאשמים 24-25 כופרים במיוחס להם באישום הרביעי וטוענים כי כל רכושם באשר הוא הושג באמצעים כשרים.

לא התקבלה תגובה לכתב-האישום מטעמו של נאשם 6, סמי סקא.

        נאשמים 7 ו-11 נפטרו במהלך המשפט, ולפיכך איננו רואים צורך לפרט את תגובותיהם לכתב-האישום.

        נאשם 8, סמיר שורפי, כופר בכל פעילות במסגרת פעילות פשיעה וטוען כי לא נהג להחזיק או לסחור בסם מסוכן. כמו-כן טוען כי לא ניהל מסגרת להפצה ולמכירה של סמים מכל סוג שהוא. הנאשם מודה כי היה ביחד עם נאשם 1 ברכב פרטי מסוג "הונדה" ביום 1.8.04, כנטען בסעיף 12 לאישום השני, אך טוען כי לא מסר לעומר יתים דבר וחצי-דבר ובוודאי שלא סמים. הנאשם טוען כי לא נטל חלק בפעילות בלתי-חוקית, בכלל זה לא ביצע פעילות במסגרת אירגון פשע של ניהול סחר בהירואין וקוקאין ולא גייס חברים לשורות אירגון הפשע. הנאשם כופר במכירת סמים לצרכנים וביניהם עמנואל בן-ברוך ודניאלה גוטווין. הנאשם מודה כי בתאריך 3.8.04 עמד ליד עדנאן עיאד בצומת הרחובות בן אחיטוב והתפוח ביפו, כאמור בסעיף 44 לאישום השני, אך מכחיש כי החזיק בסמים וטוען כי הסמים שנתפסו באירוע זה אינם שייכים לו. הנאשם מודה כי על גופו נתפסו 1,500 ש"ח ו-100 דולר ארה"ב, אך טוען כי אין מדובר בשכר שהופק ממכירת סמים עבור אירגון הפשע.

        נאשם 9, זיאד מטר, כפר בתגובתו בכל עבירה המיוחסת לו בכתב-האישום ובעיקר הוא כופר בקיומו של אירגון פשע ביפו. הנאשם טוען כי לא היה חבר ולא היה פעיל באירגון פשע, לא החזיק בסם מסוכן ולא הכין סם מסוכן להפצה במנות. הנאשם טוען כי מעולם לא החזיק מעולם בביתו או בחצריו סם מסוכן, לא ערבב סם מסוכן במערבל ביתי ולא שקל אותו במשקל אלקטרוני. הוא לא עבד במשמרות במסגרת אירגון הפשע ולא היה חלק משיטת ההפצה של האירגון. עוד הוא טוען כי לא שימש כנהג אחראי להובלה ומכירה של סם מסוכן בקרב מפיצי הסם או בקרב הצרכנים. הוא מכחיש כי נהג ברכב סובארו מ.ר. 86-528-71.

        נאשם 10, עאטף שורפי, כופר בחברות ובפעילות באירגון פשיעה, וכי סחר או סיפק סמים מסוכנים. הנאשם כופר בכך כי נהג לכוון את עומר יתים או מפיצי סמים אחרים בפעילותם עבור אירגון הפשיעה. הוא כופר כי מכר סמים לצרכנים בני בראל, בתיה קליגר או יפה מדינה. הוא כופר בכך כי במסגרת חברותו באירגון הפשע נהג לעמוד על המשמר ולהזהיר את מפיצי הסם המסוכן מפני המשטרה, ובכלל זה גם לא הזהיר את אמיר גאנם מפני בוא המשטרה. לגבי סעיף 53 לאישום השני מודה נאשם 10 כי בעת שנעצר בתאריך 15.8.04 ברח' בן עדיה ביפו, הוא החזיק במנת סם מסוכן לשימוש עצמי אותה ניסה לבלוע. הנאשם כופר כי עשה זאת במסגרת חברותו באירגון הפשע. לגבי הנטען בסעיף 56 לאישום השני מודה הנאשם כי החזיק במנת קוקאין ביום 6.11.04, אך זאת נועדה לשימושו העצמי בלבד.

דינם של נאשמים 12-13 נגזר במהלך המשפט לאחר שהורשעו על-פי הודאתם, ולפיכך אין צורך לפרט את תגובותיהם לכתב-האישום.

          נאשם 14, אחמד דבור, כופר בכל הנטען נגדו בכתב-האישום ולגבי טענת המאשימה כי שימש כ"בשלן" סמים, הוא טוען כי מעולם לא היה כזה. לגבי יתר הפרטים מופיעה כפירה כללית.

          נאשם 15, מחמוד ג'עסוס, העביר תגובה שבה הכחשה כללית לנטען נגדו בכתב-האישום, מבלי להתייחס בפירוט לעובדות. 

          נאשם 16, מחמוד סרסור, טוען כי מעולם לא השתייך לאירגון הפשע מלוד, ולא סחר בסמים מסוכנים בתוך האירגון ומחוצה לו. הוא לא הפיץ סמים ולא ביצע עסקאות אחרות בסם מסוכן. הנאשם טוען כי לא החזיק ביחד עם נאשם 3 סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית בעבור האירגון. ככל שמדובר בשיחות טלפוניות שבהן נטען כי הוא אחד הדוברים, טוען הנאשם כי זיהויו נעשה בטעות וכי אין מדובר בקולו. הנאשם טוען כי שמו הוא מחמוד סרסור ולא סוהיל, אף לא אבו אל עבד. הנאשם אינו כופר בהיכרות עם נאשם 3 אך ההיכרות הינה על רקע קרבה משפחתית בלבד. הנאשם מכיר גם את נאשם 4 שהוא אחיינו, אך אין לכך כל קשר עם עסקאות סמים.

הנאשם מכחיש היכרות קודמת עם בחורה בשם אינה. בהמשך העביר הנאשם תגובה מפורטת יותר לנטען בכתב-האישום, בה התייחס באופן פרטני יותר לשיחות הטלפוניות המיוחסות לו, וטען כי אין מדובר בו כלל ועיקר.

          נאשמים 17-18 הורשעו על-פי הודאתם ואין צורך לפרט את תגובותיהם לכתב-האישום.

נאשם 19, יוסף אל-הוזייל, כופר בכך כי פעל במסגרת אירגון פשיעה מלוד או כי היה בעל תפקיד באירגון כזה. הנאשם טוען כי לא פעל כ"בשלן" או כי קיבל הוראות מנאשם 3.

הנאשם כופר בטענות כי סחר בסם מסוכן כנטען בכתב-האישום, אך הוסיף מבלי להודות כי העובדות הנטענות בכתב-האישום אינן מקימות את יסודות עבירת הסחר ולכל היותר מדובר בעבירה של תיווך.

          נאשמים 20-23 הורשעו על-פי הודאתם ואין צורך לפרט את תגובותיהם לכתב-האישום.

12.      בסיכומיה הכתובים, כמו גם בנאום הפתיחה טרם הפתח פרשת התביעה, טוענת המאשימה כי ראיותיה מבוססות על ארבעה מסדים: האזנות-הסתר, עדותה של עדת המדינה לשעבר סינא מוגרבי, עדותם של חברים באירגון הפשע ועדותם של הצרכנים והעדים "כל אלה יוצרים שילוב שתי וערב של לבני ראיות חופפות, משתלבות ומשלימות המבססות מסדים חסומים למבנה קתדרלת ראיות בעלת עוצמה מרשיעה יוצאת דופן". התובע עו"ד פרוסט הוסיף וטען כי למבנה המרובע מתווסף מסד חמישי בדמות ראיות שהתקבלו במסגרת פרשת ההגנה. התביעה טוענת כי עדויות הנאשמים ועדות המומחה מטעמם שימשו "להידוק המלט הראייתי הנדרש לביסוס הרשעה מעל כל ספק סביר בתיק תקדימי זה".

          התביעה סבורה כי יש להתבונן בראיות שבתיק דרך משקפיים דו-מוקדיים. במוקד אחד יש לבחון "את השתקפות הראיות הישירות בתיק בעבירות הסמים, כאילו היה זה תיק רגיל", ובמוקד השני יש לבחון את הראיות כמכוננות "אירגון פשיעה".


פרק ג'  -  חוק מאבק באירגוני פשיעה, התשס"ג-2003, ופרשנותו

(א)   הרקע לחקיקתו של חוק המאבק

13.      ביום 9.6.2003 נפל דבר בישראל כאשר התקבל בכנסת החוק המרכזי למלחמה באירגוני פשיעה, הוא חוק מאבק באירגוני פשיעה, התשס"ג-2003 ( "חוק המאבק"). חוק זה מצטרף לשני חוקים אחרים אשר נועדו להתמודד עם תנועת כספים בלתי-חוקית, בין אם מקורן מחוץ לתחומי המדינה ובין אם בתוככי גבולותיה של מדינת ישראל, הכוונה לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, וחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005.

על מטרתו המרכזית של חוק המאבק ניתן ללמוד מתוך דברי ההסבר להצעת חוק מאבק באירגוני פשיעה, התשס"ב-2002. על-פי האמור בהצעת החוק, נועד חוק המאבק "להתמודד במישור החקיקתי עם התופעות של אירגוני פשיעה, הגורם לעיתים קרובות קושי בהוכחת הקשר בין ראשיהם ומוביליהם של אירגונים מסוג זה לבין ביצוען של עבירות שנעברו על-ידי אחרים; זאת לאור המבנה ההיררכי של אחדים מאירגונים אלו היוצר מרחק בין מקבלי ההחלטות ומתווי המדיניות לבין מבצעי העבירות". בדברי ההסבר אוזכרה אמנת האו"ם למלחמה נגד הפשע המאורגן הבינלאומי United Nations Convention against Transnational Crime (להלן: "אמנת פלרמו"), אשר נחתמה בחודש דצמבר 2000 בעיר פלרמו שבסיציליה. מדינת ישראל חתמה על האמנה ואשררה אותה ביום 14.12.06 בהחלטת ממשלה מס' 846. כפי שצויין בדברי ההסבר להצעת חוק המאבק, אמנת פלרמו היא "פרי הכרה עולמית בקיומו של פשע מאורגן חוצה גבולות, ובחשיבות שיתוף הפעולה הבינלאומי בנושא".

          במאמרו "היש פשע מאורגן בישראל?", שערי משפט ב(3), תשס"א, 321, סוקר פרופ' מנחם אמיר את ההתפתחות שחלה בדיון הציבורי בישראל בסוגיה זו, וכיצד התפתחות זו חלחלה לתודעה הציבורית ולהכרה כי קיים "פשע מאורגן" בישראל.

          בשנת 1976 הוקמה ועדת חקירה פנימית מטעם משטרת ישראל שכונתה "ועדת בוכנר", וזו נועדה לחקור את "הפשיעה החמורה" בישראל. הועדה המליצה לטפל בתופעה באמצעות חיזוק גורמי המודיעין במשטרה ולהקים יחידה מיוחדת היא "היחידה לחקירת פשעים חמורים", לשם התמודדות עם פשיעה מאורגנת ופשע מאורגן בישראל.

          בשנת 1978 הקימה הממשלה את "הועדה לבירור הפשיעה בישראל", המוכרת יותר כ"ועדת שימרון". הועדה לא מצאה כי קיים בישראל "פשע מאורגן" ברמה לאומית על-פי מודל של "סינדיקט" (היינו דפוס אירגוני מפותח ביותר של פשע מאורגן), אך קיים דגם ישראלי מיוחד של "פשע מאורגן".

בין היתר המליצה ועדת שימרון לחזק ולהרחיב את גורמי המשטרה המטפלים בנושא הפשיעה החמורה, ובכלל זה הגישה המלצות שעניינן חיזוק יחידות החקירות והמודיעין ושימוש באמצעים וכלים הנתונים בידי רשויות המס. המאמר סוקר התפתחויות נוספות בסוגייה זו ובכלל זה מפנה מבט לגורמים אתניים מסויימים ברובם התפתחו אירגוני פשע מסוימים הקרובים במהותם למה שקרוי "פשע מאורגן".

          ספק אם היה בכתבות העיתונאיות ובדו"חות ועדות החקירה למיניהן כדי להביא לחקיקתו של חוק המאבק אלמלא התקבלה אמנת פלרמו, שמדינת ישראל היתה בין המדינות החותמות. בסעיף 1 של חלק 6 לאמנה נקראות המדינות שהינן צד לאמנת פלרמו, לאמץ חקיקה פנימית ולנקוט אמצעים נוספים לשם העמדה לדין של מבצעי עבירות פליליות אשר נועדו לקדם את "הפשע המאורגן" באותה מדינה.

(ב)   הגדרת "אירגון פשיעה" והעבירות הייחודיות לחוק המאבק

14א.      סעיף 1 הוא סעיף ההגדרות, מגדיר "אירגון פשיעה" במלים אלה: "חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השניה".

עינינו הרואות כי מדובר בהגדרה עמומה למדיי, ובשים לב לאופי הכללי של מרכיביה ניצב בפני בית-המשפט "אתגר פרשני של ממש", כלשונו של ב"כ המאשימה עו"ד פרוסט, בסיכומיו הכתובים.

          הגדרה עמומה זו הביאה את ב"כ נאשמים 1 ו-2 להעלות את הטענה כי על בית-המשפט להכריז על בטלותו של חוק המאבק בשל העובדה כי מדובר בחוק כללי שאינו מוגדר די צורכו, באופן שיש בו משום פגיעה בעקרון החוקיות. טענה דומה נדונה בדנ"פ 1397/03 מ"י נ' שמעון שבס, פ"ד נט(4) 385 (להלן: "פרשת שבס") בהתייחס לעבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין. כבר בפסקי-דין קודמים הביע בית-המשפט העליון את דעתו כי מדובר בעבירה בעלת "רקמה פתוחה" או "עבירת מסגרת" שאינה בנויה על יסודות מוגדרים באורח מדוייק וברור (ראו למשל בג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1). בית-המשפט העליון נדרש לטענה זו בציינו בפסק דינו בפרשת שבס כי "על רקע זה הובעה הדעה כי אילו נתאפשרה ביקורת שיפוטית על חוקתיותו של סעיף 284 לחוק העונשין, מן הראוי היה לבטלו בשל חוסר בהירותו ...".


לאחר דיון ובחינה יסודית דחה בית-המשפט טענה זו באומרו: " אכן, גבולותיה של הפרת אמונים מעורפלים הם. התרופה למצב דברים זה אינה בביטולה של העבירה, אלא בפירושה הראוי. התרופה אינה בביטול העבירה, שכן על-ידי כך תחסר שיטת המשפט שלנו מכשיר חשוב להבטחת פעולתו הראויה של המינהל הציבורי". במקום אחר קובע בית-המשפט העליון "אכן, לא פעם נמנע המחוקק מפירוט מצבים ספציפיים, ותחתם הוא נוקט בהכללה... תהא זו תוצאה בלתי ראויה אם השימוש בהכללות אלה, עד כמה שהוא פוגע בזכויות אדם חוקתיות, יהא בלתי חוקתי... אכן, הוראה בחוק אינה 'סתומה' ( vague ) רק משום שהיא משתמשת בהכללה, ובלבד שניתן להסיק מההכללה, תוך שימוש בכללי הפרשנות המקובלים, אמת מידה שיש בה כדי לכוון התנהגות ברמת ודאות התואמת את העניין".

פסיקתו זו של בית-המשפט העליון מלמדת כי אין לקבל טענה לפיה ראוי לבטל חוק פלילי שהוראותיו כלליות או עמומות, אלא שיש למלא את החוק בתוכן בדרך של פרשנות ראויה.

          ביום 25.6.08 ניתנה בבית-המשפט המחוזי בת"א הכרעת-דין מקיפה ויסודית הדנה, בין היתר, בפרשנותו של חוק המאבק (תפ"ח 1068/05 מ"י נ' מרואן נאצר ואח', להלן: "פרשת נאצר"). בהמשך נציג חלק מקביעותיו של בית-המשפט המחוזי בפרשת נאצר ככל שהדבר נוגע לפרשנות לחוק המאבק, אך לא נחסוך מעצמנו בחינה עצמאית שבמסגרתה נעשה לפירוש רכיבי ההגדרה של המונח "אירגון פשיעה", ונתחקה אחר התנאים המוקדמים המעידים על קיומו של אירגון כזה.

משעמדנו על ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק המאבק, מן הראוי להביא את המשכו של הסעיף הקובע כי אין נפקא מינה:

"(1)      אם חברי האירגון יודעים את זהות החברים האחרים אם לאו;

  (2)      אם הרכב חברי האירגון קבוע או משתנה;

  (3)      אם העבירות כאמור ברישה נעברות או מיועדות להיעבר בישראל או מחוץ לישראל, ובלבד שהן מהוות עבירות הן לפי דיני ישראל והן לפי דיני המקום שבו נעברו, או שלפי הדין הישראלי חלים עליהם דיני העונשין של ישראל אף אם אינן נעברות לפי דיני אותו מקום;

  (4)      אם האירגון מבצע גם פעילות חוקית ואם הוא פועל גם למטרות חוקיות."

פרק ב' של חוק המאבק שעניינו "עבירות" קובע בסעיף 2, תחת הכותרת "פעיל באירגון פשיעה" כי:

"(א)     העומד בראש אירגון פשיעה, או העושה אחד מאלה באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של אירגון פשיעה, דינו - מאסר עשר שנים:

(1)        מנהל, מארגן, מכוון פעילות באירגון פשיעה או מפקח עליה, והכל במישרין או בעקיפין.

(2)        מממן במישרין או בעקיפין פעילות של אירגון פשיעה או מקבל מימון לצורך הפעלת האירגון, או מחליט בעניין חלוקת כספים באירגון פשיעה.

  (ב)      הנותן שירות יעוץ לאירגון פשיעה במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של אירגון הפשיעה, דינו - מאסר עשר שנים.

  (ג)      נעברה עבירה כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) לעניין אירגון פשיעה שפעילותו כוללת גם עבירה שהעונש הקבוע לה עולה על 20 שנות מאסר, דינו של עובר העבירה - מאסר 20 שנים."

סעיף 2 לחוק המאבק קובע עבירה עצמאית של מי שממלא תפקיד מפתח באירגון הפשיעה, ואילו סעיף 3 קובע כי ביצוע עבירה "במסגרת פעילות של אירגון פשיעה, למעט עבירה לפי חוק זה או עבירה שהעונש הקבוע לה הוא מאסר עולם חובה, דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה, אך לא יותר ממאסר עשרים וחמש שנים".

בבש"פ 2557/04 מ"י נ' ברוך בן ציון, פ"ד נח(4) 83 (להלן: "בש"פ בן ציון"), עמד כב' השופט גרוניס על ההבחנה בין סעיפים 2 ו-3 לחוק המאבק:

"למרות שסעיפים 2 ו-3 לחוק עוסקים בנושא דומה, קיים הבדל משמעותי ביניהם. סעיף 3 לחוק איננו קובע עבירה עצמאית, אלא מקים נסיבה מחמירה אשר מצטרפת לעבירה קיימת. הסעיף חל על כל מי שפועל במסגרתו של אירגון פשיעה, ואיננו כולל דרישה לבכירות כלשהי באירגון. משמע, הסעיף מכוון הן לראשי האירגון והן לדרג הזוטר של חברי האירגון (אשר מכונים לעתים "חיילים"). עם זאת, על-מנת שעבירה כלשהי תיכנס לגדרו של הסעיף, עליה להתבצע במסגרת אירגון פשיעה, היינו - יש להוכיח כי הפעילות העבריינית בוצעה כחלק אינטרגלי מפעילותו של האירגון. לפיכך, כאשר מבצע העבירה פועל באופן עצמאי ובלתי קשור לאירגון הפשיעה, לא יחול הסעיף אף אם ניתן להצביע על קשר מסוים לאירגון הפשיעה...

בשונה מן האמור לעיל, סעיף 2 לחוק קובע עבירה עצמאית, אשר מכוונת רק לגורמים הבכירים במסגרתו של אירגון פשיעה (עבירה זו תכונה להלן - פעילות באירגון פשיעה). לעניין עבירה זו די להוכיח ביצועם של תפקידים מסוימים במסגרתו של אירגון פשיעה, כהגדרתו בחוק, ואין הכרח לקשור את בעל התפקיד לעבירות ספציפיות שבוצעו על-ידי האירגון. כך למשל, עצם העמידה בראש אירגון פשיעה מהווה עבירה לפי סעיף 2 לחוק. הטעם לקיומה של עבירה זו הינו קושי אשר מתעורר לעתים לעניין הוכחת הקשר של ראשי אירגון הפשיעה לעבירות המבוצעות על-ידי חברי האירגון או מטעמו.

קושי זה נובע מן המבנה ההיררכי של רבים מאירגוני הפשיעה, היוצר מרחק בין מקבלי ההחלטות באירגון לבין מבצעי העבירות בפועל (הצעת החוק, עמ' 762). עם זאת, בהחלט ייתכן כי הוכחת היותו של פלוני פעיל באירגון פשיעה תתבצע על דרך הוכחת חלקו בעבירות ספציפיות המבוצעות במסגרת האירגון, ואשר לגביהם הוא יואשם לפי סעיף 3 לחוק...".   (שם, בעמ' 85-86).

לא למותר הוא להזכיר גם את סעיף 4 לחוק המאבק שכותרתו "עובד הציבור המסייע לאירגון פשיעה". סעיף זה קובע כי "עובד הציבור המשתמש לרעה במעמדו או בסמכויותיו באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של אירגון פשיעה, דינו - מאסר עשר שנים".

פרקים ג'-ז' של חוק המאבק עוסקים בנושאים שונים שעניינם חילוט רכוש, סעדים זמניים וערעור על החלטה בדבר צו חילוט. פרק ח' של חוק המאבק הדן ב"הוראות שונות" קובע בסעיף 31 כי:

"לצורך הוכחת התבנית המתמשכת והשיטתית שבה פועל אירגון כאמור בהגדרה 'אירגון פשיעה' שבסעיף 1, ניתן להביא ראיות בדבר עבירות שנעברו ומעשים שנעשו טרם תחילתו של חוק זה, ובלבד שמובאות ראיות על התמשכות פעילות האירגון גם לאחר תחילתו של חוק זה."

15.      אחת השאלות העיקריות העומדת לדיון והכרעה בתיק זה הינה מהי הפרשנות הראויה למונח "אירגון פשיעה" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק המאבק, ומהם התנאים לקיומו של אירגון מעין זה.

טרם שנדון בפרשנות המוצעת על-ידי ב"כ המאשימה עו"ד פרוסט, ועל-ידי באי-כוח הנאשמים, מן הראוי לבחון בקצרה את הטענה כי באמצעות ההגדרה הכללית של המונח "אירגון פשיעה" המופיעה בחוק המאבק, חזרה בדלת האחורית הדוקטרינה שעניינה אחריותם הסולידרית של קושרים למעשי חבריהם. טענה זו הועלתה על-ידי ד"ר בועז סנג'רו במאמרו "תיקון 39 לחוק העונשין במבחן סבלנותן של רשויות האכיפה - חוק מאבק באירגוני פשיעה" (טרם פורסם). כזכור, בוטלה אחריות סולידרית זו לאחר שהמחוקק הוסיף לסעיף 499(ב) לחוק העונשין בהמשך למשפט "הקושר קשר ישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו ...", את המילים "רק אם היה צד לעשייתה לפי סעיף ב' לפרק ה". משמעות התוספת אשר הוכנסה לחוק העונשין במסגרת תיקון 39, היא ביטול אחריותם הסולידרית של קושרים למעשי חבריהם. כיום ישא קושר באחריות למעשיהם של יתר הקושרים רק אם היה צד לביצוע העבירה. עד לתיקון זה קבעה הפסיקה כי:

"...משנוצר הקשר הפלילי, הופך כל אחד מהקושרים להיות, למטרת הקשר, סוכנם של האחרים, כך שכל מעשה שביצעו - ושוב, בזמן קיום הקשר ולשם קידומו - נחשב למעשה של חבריו לתכנית המשותפת, אפילו בוצע אותו מעשה בהעדרם של אלה ובלי ידיעתם מראש...".  (ע"פ 196/75 פנחס בן שושן נ' מ"י, פ"ד ל(3), 215 בעמ' 219; ע"פ 171/86 מ"י נ' יוסי כהן, פ"ד מ(4) 495).

ד"ר סנג'רו טוען במאמרו כי חוק המאבק, ובעיקר אמורים הדברים לגבי הגדרת "אירגון פשיעה", נועד לעקוף את ביטול הדוקטרינה הקובעת סולידריות של קושרים, ובלשונו:

"בכל אותם מקרים רבים מאוד הנופלים בגדרה של הגדרת 'אירגון פשיעה' מאפשר החוק החדש להחיות את האחריות הסולדרית של הקושרים, שאותה ביקש המחוקק לבטל."

ייאמר מיד כי גישה זו אינה מקובלת עלינו כלל ועיקר, וגם ב"כ המאשימה ציין בסיכומיו כי אין לפרש את החוק כמטיל על כתפי נאשם אחריות שילוחית למעשי חבריו. החוק מתייחס לאירגון פשיעה במשמעותו המוסדית, ואין הדבר דומה לקשירת קשר בין חברים אשר נועדו יחדיו לביצוע עבירה פלילית מסוג עוון או פשע. כאשר בקשירת קשר עסקינן אין דרישה למסגרת אירגונית הפועלת "בתבנית מאורגנת שיטתית ומתמשכת", אלא מדובר בהתחברות בין שני אנשים או יותר לשם הגשמתה של מטרה בלתי כשרה. התחברות זו יכולה להעשות אד-הוק לשם ביצוע עבירה מסויימת, ובאותה מידה אפשר כי מדובר בביצוע סדרה של עבירות. בשני המקרים איננו מבחינים בזיקה בין העבירה שעניינה קשירת קשר לביצוע פשע או עוון, לבין פעילות וחברות באירגון פשיעה, דבר שהוא שונה בתכלית. נכון הוא כי בבש"פ בן ציון נאמר על-ידי כב' השופט גרוניס כי: "ניתן לדמות אירגון פשיעה למארג מתמשך של עבירות קשר לביצוע עבירות מן הסוגים הנזכרים", אך מכאן אין להסיק כי המחוקק התכוון להפיח חיים באחריות הסולידרית של קושרים למעשי חבריהם, כפי ההלכה שהיתה מקובלת טרם תיקון 39 לחוק העונשין. הטלת האחריות על בעלי תפקידים בכירים באירגון הפשיעה נובעת מעצם תפקידם ומעמדם כראשי האירגון ולא משום שהם נתפסים כאחראים למעשי חבריהם, אשר היו מעורבים בביצוע פעילותו הפלילית של האירגון, לשם קידום מטרותיו ויעדיו של אירגון הפשיעה.

סוגיה נוספת שמן הראוי לדון בה נוגעת ליחסים שבין מעמדם של פעיליו של "אירגון הפשיעה" וחבריו, לבין אלו המוגדרים כ"מבצעים בצוותא", כמשמעות מונח זה בסעיף 29(ב) לחוק העונשין. סעיף זה קובע כי:

"המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועם, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר."

בע"פ 4389/93 מרדכי נ' מ"י, פ"ד נ(3) 239 קבע הנשיא ברק כי:

"השוני בין המבצע בצוותא לבין המסייע מתבטא בכך שהמבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל המבצעים בצוותא היא 'פנימית'. כי כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה... אכן, לעניין הביצוע בצוותא תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ובלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשת התכנית המשותפת".    (בעמ' 252-253).

ובמקום אחר התייחס הנשיא ברק אל המבצע בצוותא באומרו:

"למבצע בצוותא שליטה פונקציונלית, יחד עם האחרים, על העשייה העבריינית והתפתחותה. הוא אדונה... הוא חלק מתבניתה המשותפת... ומשתתף 'בביצוע העבירה תוך עשיית מעשים לביצוע'".   (שם, בעמ' 251).

בע"פ 5206/98 חליל עבוד נ' מ"י, פ"ד נב(4) 185 ציין כב' השופט קדמי כי:

"מבצע בצוותא הוא - על-פי ההגדרה שבסעיף 29(ב) לחוק - מי שנוטל חלק בביצוע העבירה, על-ידי עשיית מעשה המצוי, על-פי טיבו, במעגל הפנימי של ביצוע העבירה; כשלמושג 'ביצוע' לעניין זה, יש משמעות מעבר לעשיית מעשה המבטא את הרכיב ההתנהגותי של הגדרת העבירה".   (שם בעמ' 189).

בהחלטה שניתנה בפרשת נאצר (הרכב בראשותה של סג"נ השופטת ברכה אופיר-תום), במסגרת דיון בטענה מקדמית, התייחס בית-המשפט המחוזי בת"א לטענה כי העובדות המפורטות בכתב-האישום אינן מתארות "אירגון פשיעה" אלא שיש לראות את הנאשמים כמבצעים בצוותא. בית-המשפט דחה את הטענה זו בקובעו כי יש להבחין בין המונח "מבצע בצוותא" לבין המונח "חבר באירגון פשיעה". לשיטתו של בית-המשפט:

"...עיקר ההבחנה, הוא גם כאן, בטיב ובהיקף המעורבות הנדרשת לצורך עמידה במאפייני המונח האחד והמונח האחר. לשון אחר, כמו גם בעניין המסייע, עומדת גם כאן, אותה הבחנה, בין מי שאמור ליטול חלק אקטיבי במעגל הפנימי של העבירה, על-מנת שיוגדר 'כמבצע בצוותא', ובין מי שדי לו להימנות על חברי האירגון, על-מנת שיואשם בעבירת החברות באירגון פשיעה."

סבורים אנו כי ההבחנה בין השניים תמצא באספקט האירגוני והמוסדי המאפיין "אירגון פשיעה" לעומת התחברות של בודדים לצורך ביצוע עבירה פלילית, במסגרתה כל אחד מהמבצעים שותף לחלק מסויים שיש בו משום תרומה ממשית לקידומו של המעשה הפלילי. לעניין זה מקובלים עלינו דבריו של ב"כ המאשימה עו"ד פרוסט, לפיהם "אם יש הבחנה יסודית עליה ניתן להצביע כמבחינה 'אירגון פשיעה' מ'מבצעים בצוותא' הרי שזו ההנחה כי פעולת 'אירגון פשיעה' חורגת מסך פעולות העבירה שהוא מבצע... שכן פעולותיהם מכוונות גם להשגת המטרות האירגוניות החורגות מביצוע העבירה ותוצאותיה". במלים אחרות, גם אם ניתן לראות את פעילי אירגון הפשיעה וחבריו כ"מבצעים בצוותא" בהתייחס לעבירה פלילית מסויימת המבוצעת במסגרת האירגון, אין הדבר כך לגבי הפעילות הכוללת המתבצעת ב"תבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת".

(ג)   עמדות הצדדים לגבי פרשנות המונח "אירגון פשיעה"

(1)   המאשימה

16.      עו"ד פרוסט קיבל על עצמו להציג את עמדת המאשימה לגבי פרשנות המונח "אירגון פשיעה", ולגבי תכליתו של חוק המאבק בכלל.

          לגישתו של עו"ד פרוסט, פן מרכזי בפשיעה המודרנית כרוך בפעילות במסגרת אירגונית, דבר המקשה על "קילוף המעטפות המגוננות... על ראשיו, הנמנעים 'מללכלך את ידיהם'... והינם הנהנים העיקריים מכלל הפעילות העבריינית". עם ביטול האחריות הסולידרית של קושרים במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין, התבטלה האפשרות לייחס לכל אחד מהשותפים לקשר הפלילי "אחריות שילוחית" לעבירה המבוצעת על-ידי אחד או יותר מבין הקושרים. התפתחות זו, אשר עולה בקנה אחד עם עקרון החוקיות, יוצרת קושי להעמיד לדין אותם "רבי עבריינים" העומדים בראש חבורת המבצעים גם אם אינם נוטלים חלק פיזי בביצוע העבירות. היעלמות האחריות הסולידרית הותירה, לגישתו של עו"ד פרוסט, "חור שחור" לגבי האפשרות להרשעה מכוח מבנה אירגוני. חסר זה בא חוק המאבק למלא, ומטרתו "להסדיר הטלת אחריות על מי שמכוון פעילות עבריינית באשר אינו בהכרח משתתף בעשייתה הפיזית ובכך להתגבר על הקושי להגיע לדרג הניהולי שהוא בדרך-כלל ממודר ומרוחק מהמבצעים בפועל ולהקל ראייתית על הרשעתו בכך". לשאלה איזה סוג אחריות יש להטיל על חברי האירגון, משיב עו"ד פרוסט כי בהעדר האחריות הסולידרית אשר זכתה לכינוי "אחריות שילוחית", מוצע לכנות את האחריות האירגונית בשם "אחריות שיבוצית". מונח חדש זה שטבע עו"ד פרוסט נולד, לטעמו "מכוח חיבור הנקודות הרציפות לאורך קווי המתאר של הגוף האירגוני הקושרת בין ראשו, גופו וזנבו של האירגון".

נטען כי מדובר בפרשנות מצמצמת של חוק המאבק המתחייבת מדרישת ההגינות ומתוך כיבוד עקרון החוקיות. האחריות השיבוצית מאפשרת ליישם את מטרת החוק בכך שמעשיהם ופעולותיהם של המבצעים השונים ייוחסו לפעילי האירגון וחבריו, אף אם לא היו צד לביצועם. שיבוץ איש-איש וחלקו יוצרת תמונה עבריינית כוללת, וסך כל הפרטים הוא שיוצר את המסגרת הכוללת של אירגון הפשיעה. אשר למרכיבי ההגדרה של אירגון פשיעה, הרי המחוקק בחר במכוון ובמוצהר בהגדרה פתוחה ונרחבת, כאשר מדובר בסעיף 1 לחוק על ארבעה מאפיינים כלליים בלבד המגדירים את "אירגון הפשיעה": חבר בני אדם מואגד או בלתי מואגד; שפועל בתבנית מאורגנת; שיטתית ומתמשכת. הגדרה כללית זו מאפשרת פרשנות מרחיבה ומחמירה של אירגון הפשיעה, אך לגישת המאשימה יש להציע לבית-המשפט פרשנות מצמצמת "העולה מהזהירות הנדרשת בכיבוד 'עקרון החוקיות' - הצורך במבנה משפטי וודאי עת המדובר בענישה בפלילים - כמו גם מהתפיסה הכוללת של החוק כיצירה יחודית בעלת מבנה הנובע מטיבו וטבעו של אירגון הפשיעה".

בהתייחסו לביטוי "חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד", סבור עו"ד פרוסט כי מדובר בהתקשרות של שני אנשים לפחות, במשמעות הרגילה של דיני הקשר, אך חוק המאבק "מתייחד במושא של עצם ההתארגנות כעובדה נסיבתית בה משובצים חבריה ומתוך כך חבים באחריות יחודית או החמרה". חוק המאבק מדגיש את הפללת עצם ההתקשרות המיוחדת במסגרת אירגון הפשיעה, דבר הגובר על דיני הקשר הכלליים, כאשר "הקשר מתקיים באופן עצמאי וטבוע בעצם ההתארגנות המשורטטת - בין אם בשלב מקדמי של קשירת הקשר וביצוע מעשים לקידומו, ובין אם במסגרת ביצוע העבירות על יסודו".

אשר למונח "תבנית מאורגנת", נטען כי המבנה התבניתי של אירגון הפשיעה מהווה יסוד שאין עליו מחלוקת במסגרת ההגדרות המסורתיות "הן באקדמיה והן בהגדרות החוקיות". פן זה מדגיש את ייחודיות המבנה האירגוני בחלוקת התפקידים באירגון הפשיעה. לגישתו, אין די בדרישה זו שכן גם כאשר מדובר בעבירה פלילית רגילה ניתן להצביע על היררכיה כלשהי בין המבצעים העיקריים, כאשר תרומתם של אחדים עשויה להיות רבה ותרומתם של אחרים מזערית, ועדיין אין מדובר באירגון פשיעה. לתבנית האירגונית יש להוסיף, לטעמו, "תכליתיות מוסדית" שמשמעה "מימוש וקיום המבנה האירגוני עצמו וזאת תוך מאפייניו בחוק כמאורגן, שיטתי ומתמשך". לדעתו של עו"ד פרוסט, המימד היסודי נלמד לא רק מתכלית החוק אלא גם מלשונו, דבר הנובע מהגדרת "פעילי אירגון הפשע". המדובר בראשי האירגון ובכיריו הנמנים על הדרג הניהולי, לגביהם קבע המחוקק שתי עבירות עצמאיות: עצם העמידה בראש האירגון היא עבירה אחת; ופעולותיהם של הנמנים על הדירוג הניהולי מהוות עבירה עצמאית שניה. אין מדובר באחריות שילוחית אלא בעבירות נפרדות ועצמאיות של ראשי אירגון הפשיעה ופעיליו.

פעיל נוסף באירגון הפשיעה הוא נותן היעוץ שבכירותו באירגון "מחדדת את מימד התכליתיות המוסדית ... שכן במתן מעמד בכיר למי שמייעץ בלבד מדגיש המחוקק את המימד המוסדי בו לעצה יש מעמד כשל פעולה". עו"ד פרוסט סבור כי מדובר במעין "קונסיליירי" ה "לוחש לאוזנם של הפעילים". אשר לחברי אירגון הפשיעה, החוק אינו מגדיר מי הם ומה מעשיהם באירגון אלא קובע כי המבצע עבירות פליליות במסגרת האירגון יחוייב בכפל ענישה. בכך, ביקש המחוקק להבהיר את החומרה היתירה שיש בביצוע עבירות במסגרת אירגון פשיעה, בצד ובנפרד מהעבירה העצמאית של פעילות באירגון. התכליתיות המוסדית מחייבת ראייה כי היתה לחבר באירגון הפשיעה מודעות לכך כי הוא מבצע את העבירה במסגרת אירגון הפשיעה באופן המקדם את מטרותיו.

          בהתייחסו לתנאי של "פעילות מתמשכת", טוענת התביעה כי מדובר בתנאי שאינו מספיק ואף אינו הכרחי. פעילות מתמשכת של חבורת עבריינים פליליים אינה מעידה כי מדובר באירגון פשיעה, ומנגד קיימת אפשרות כי יוכח קיומו של אירגון פשיעה גם אם טרם בוצעה כל פעילות פלילית מטעמו. מאחר שהמחוקק מפליל את עצם ההתארגנות, הרי שלדעתו "אין להמתין עד שהעבירות יבוצעו הלכה למעשה... ואין כל הכרח באיפיון של ההתקיימות המתמשכת בזמן לשם אבחון אירגון פשיעה ממבצעים בצוותא...".

          המרכיב הנוסף נעוץ בדרישה "לפעילות שיטתית", כאשר מדובר במושג דו-פני: פן אחד מתייחס למימד התבנית המאורגנת כאשר "השיטה" משמעה "אופן יישום המבנה האירגוני"; ואילו הפן השני מתייחס למימד הזמן ומלמד על שיטתיות כפעילות חוזרת ונשנית בתוך האירגון. עצם ההישנות הפעילות העבריינית אינה מלמדת כי בפנינו אירגון פשיעה, כיוון שגם חבורת מבצעים בצוותא עשויים לבצע פעילות פלילית חוזרת. הדרישה המתייחסת לביטוי "פעילות מתמשכת ושיטתית", נעוצה בתוסף אותו מכנה עו"ד פרוסט כ "תכליתיות מוסדית". המדובר בפעולות התורמות לקיומו או קידומו של האירגון, גם אם פעולות אלה אינן עולות כדי עבירה פלילית.

          בהערת סיום לסיכומיו חוזר עו"ד פרוסט ומציין כי לא כל פשע מכונן "אירגון פשיעה", גם אם מדובר בפשע חמור המבוצע "בתבנית מאורגנת שיטתית ומתמשכת". המאפיין עבירה המבוצעת במסגרת אירגון פשיעה הינה אותה "תכליתיות מוסדית", היינו המימד המוסדי שבעבירה עצמה. לדעתו, אותה "תכליתיות מוסדית" "טבועה בעורם של העבירות נשוא אישומינו, מכוח מימד הסחר שבהם הן בין האירגונים והן אל מול הלקוחות...".

          (2)   ההגנה

17.      לצורך הצגת עמדת ההגנה יובאו בתחילה סיכומיהם הכתובים והיסודיים של פרופ' קנת מן ועו"ד ירון גת, המציגים את העמדה הנגדית בצורה ממצה. סיכומים אלה אינם מיוחסים רק לנאשם זה או אחר, ועל כן ניתן לראותם כמשקפים את עמדת יתר באי-כוח הנאשמים.

          לצורך השלמה בלבד, יוצגו גם סיכומיהם של עורכי-הדין רוזה ואורינוב, באי-כוח נאשמים 1 ו-2, אליהם צורפו נספחים רבים.    

נזכיר עוד כי בדברינו הקודמים התייחסנו לטענתם של עורכי-הדין רוזה ואורינוב לפיה יש להכריז על בטלותו של חוק המאבק בשל כלליותו ועמימותו, והחלטנו לדחות עמדה זו.

          סיכומיהם של פרופ' מן ועו"ד גת יוצאים מתוך ההנחה התיאורטית כי כל העובדות הנטענות על-ידי התביעה, הגם שהן מוכחשות על-ידי הנאשמים, תוכחנה על-ידה. ההגנה סבורה כי גם אם בוצעו כל המעשים המיוחסים לנאשמים בכתב-האישום, הרי שאין מדובר בעבירות שנעברו במסגרת "אירגון פשיעה" כמשמעו בחוק המאבק. לגישת ההגנה, חוק המאבק "כיוון לכלול בגדרו אירגונים פליליים קלאסיים - אירגונים מובנים, בעלי חלוקת תפקידים והיררכיה, אשר פועלים באמצעים שיטתיים ומתמשכים...". מוסכם גם על ההגנה כי הגדרת המושג "אירגון פשיעה" הינה כללית ועמומה, דבר המעניק לבתי-המשפט מרחב גדול במלאכת הפרשנות וזו "תהיה מכרעת לקביעת היקף התכולה של החוק". הסכנה היא כי בשל העמימות הקיימת בלשון החוק יכנסו לתוכו "עבירות רבות שאין להן את האיפיון המיוחד של פשע מאורגן... ובכך החוק יצור, שלא בכוונת המחוקק, מעין עבירת סל אשר תערער את הסימטריה בהגדרותיהן של עבירות פליליות אשר מהוות את התשתית של הקודקס הפלילי הקיים". הסיכומים סוקרים את ההגדרות אשר ניתנו לפשע המאורגן בדו"ח ועדת שימרון וכן במאמרו של פרופ' אמיר המתאר את המאפיינים של פשע מאורגן, וכן נסקרו הדרישות המופיעות באמנת פלרמו. אשר לפסיקה הישראלית, צויין כי "טרם נתגבש קורפוס של הלכה פסוקה בבית-המשפט העליון, אשר מגדירה באופן יסודי ואופרטיבי את המאפיינים של אירגון פשיעה". ניתנו החלטות מסויימות הן בבית-המשפט המחוזי והן בבית-המשפט העליון, אך אין באלה כדי להכריע בשאלה מה הם התנאים לקיומו של אירגון פשיעה.

אשר להתבטאותו של כב' השופט גרוניס בבש"פ בן ציון לפיה "נראה כי ניתן לדמות אירגון פשיעה למארג מתמשך של עבירות קשר לביצוע עבירות מן הסוגים הנזכרים", סבורה ההגנה כי מדובר באמירה שניתנה אגב אורחא ויש לראות בה "גישה מרחיבה מאוד, מוטעית, עם כל הכבוד, באשר למשמעות של המושג "אירגון פשיעה" בחוק החדש".

בהעדר פסיקה ישראלית הכוללת הגדרת מהותו של אירגון הפשיעה (הסיכומים הוגשו טרם שניתנה הכרעת-הדין בפרשת נאצר - הערת בית-המשפט), נעשתה פנייה אל המשפט המשווה ובעיקר אל ההסדר החקיקתי במשפט הפדרלי בארצות-הברית. מעשה החקיקה הרלוונטי לענייננו הינו Racketeer influenced and Corrupt Organization(18 US Code 1961), הידוע בכינוי RICO. המדובר במשפט הפדרלי בארה"ב אשר נועד ליצור עבירות פליליות מיוחדות המיועדות למלחמה באירגוני הפשיעה. לאחר ניתוח הפסיקה בארה"ב, לרבות פסיקתו של בית-המשפט העליון הפדרלי, סבורה ההגנה כי ניתן לזהות סממנים מיוחדים אשר מצביעים על קיומו של אירגון פשיעה במשפט הפדרלי, ובין היתר קיומו של מסמך המגדיר את מטרות האירגון; חלוקה גיאוגרפית של תחומי אחריות האירגון; אכיפת משמעת באירגון כולל איום ושימוש באלימות כלפי חברים על-מנת להביאם לציית להוראות; הענקת תמיכה כלכלית לחברים באירגון; איום על עדים פוטנציאליים ופעילות קבוצתית נמשכת בצד התמדה של המנהיגות במילוי תפקידיה. עוד נטען כי על התביעה בארה"ב להוכיח כי הנאשמים פעלו במסגרת אירגון בתבנית של פעילות עבריינית, דהיינו לא כל עבירה אשר בוצעה במסגרת האירגון תגרור אחריות פלילית אלא שיש להוכיח קיומה של סדרת עבירות הקשורות אחת לשניה, ואשר יוצרות סכנה של פעילות פלילית נמשכת. בסיכומי ההגנה נטען כי בחוק הפדרלי בארה"ב הושם הדגש על הפעילות הפלילית המתבצעת בתוך מסגרת אירגונית, כאשר האירגון אינו בהכרח בעל אופי פלילי. קיימת אפשרות כי אירגון הפשיעה בארה"ב יפעל במסגרת אירגון שאינו בלתי-חוקי, הגם שפעילות חברי האירגון הינה פעילות פלילית המתבצעת בתוך מסגרת אירגונית מובנית. הטענה היא כי החוק הישראלי דורש "איפיונים מבניים רבים יותר וחדים יותר מאשר אלה הנדרשים בחוק הפדרלי". המחוקק הישראלי בחר להתרכז באירגונים פליליים ממש ולפיכך הרף ההוכחתי בישראל באשר לקיומו של אירגון הפשיעה גבוה מהרף ההוכחתי בדין הפדרלי בארה"ב. המסקנה המופיעה בסיכומים היא כי "המחוקק הישראלי יצר חוק אשר מכוון אך ורק לאירגונים בעלי תבניות ברורות של התארגנות שיטתית ומתמשכת - אירגוני פשיעה במובן הקלאסי של המושג". מסקנה נוספת היא כי אין להחיל את חוק המאבק על חבר בני אדם המתגבש באופן מזדמן על-מנת לעסוק בפעילות פלילית, אלא שהחוק "נועד להיות מופנה כלפי אירגוני פשיעה אשר הזהות האירגונית שלהם היא ברורה, חד-משמעית ומוכרת". ביתר שאת, יש להוכיח בישראל את קיומו של אירגון הפשיעה "בנפרד ובנבדל מהעבירות המיוחסות לחבר בני אדם".

          על יסוד האמור לעיל סבורים פרופ' מן ועו"ד גת כי את פרשנות המונח "אירגון פשיעה" יש לעשות בזהירות רבה מתוך ראיית תכליתו של החוק "ככלי שנועד להתמודדות עם תופעות קשות וחריגות של פשיעה חמורה ומאורגנת, ולא עם כל מסגרת מורחבת של התקשרות פלילית 'רגילה' בדמות קשר וביצוע בצוותא". לפיכך יש לקבוע רשימת פרמטרים המגדירים "אירגון פשיעה", הנגזרת מהמאפיינים הייחודיים לאירגון זה.

ההגנה סבורה כי על התביעה להוכיח את קיומה של רשימת התנאים המאפיינים אירגון פשיעה, בנפרד וללא תלות בהוכחת העבירות עצמן. הפרמטרים הייחודיים המאפיינים אירגון פשיעה הם, לדעת ההגנה:

א.         "מבנה אירגוני היררכי" - על מבנה זה לכלול את ראשי האירגון ודרג מבצע, והוא יכול לכלול גם דרג של פעילי ביניים. ראשי האירגון הם המתווים את מדיניות האירגון ודרכי פעולתו והם המקבלים את ההחלטות המהותיות. הדרג הביצועי אינו יכול להמרות את פיו של ראש האירגון. קיים ניתוק וריחוק בין פעולתם של ראשי האירגון לבין הדרג הביצועי. ראשי האירגון דואגים למימון פעולות האירגון ומעמידים לרשות הדרג הביצועי את האמצעים הדרושים לפעילות האירגון.

ב.         "חלוקת תפקידים ופונקציות מוגדרת וברורה בתוך האירגון" - ראשי האירגון קובעים חלוקת תפקידים ופונקציות מוגדרות בתוך האירגון בהתאם לצרכיו ומטרותיו.

ג.          "שיטות פעולה מוגדרות וקבועות" - ראשי האירגון קובעים את שיטות ותהליכי הפעולה של האירגון ומשמרים יכולת פיקוח ושליטה על פעולות המנגנונים באירגון.

ד.         "קיום נמשך של האירגון ומהותו הנבדלת" - אחד הפרמטרים המרכזיים המאפיינים אירגון פשיעה הוא המשך קיומו של האירגון אף בזמן שבו אין מתבצעות עבירות על-ידי חברי האירגון. האירגון נבדל מהמסגרת הנוצרת תוך כדי ביצוע העבירות הפליליות. מהות נבדלת זו עשויה לבוא לידי ביטוי גם בביצוע פעילות לגיטימית וחוקית.

ה.         "שאיפה מתמדת לשרידות ולהגדלת כוחו של האירגון" - האירגון ישאף לשרוד ולהגדיל את כוחו לצורך הגשמת יעודו והדברים יתבטאו בכל פעולותיו של האירגון.

ו.          "פעולה במספר תחומים" - לאור מהותו הנבדלת של האירגון הוא עשוי לפעול במספר תחומים לשם השגת יעודו, כאשר תחומים אלה יכולים להיות פליליים וחוקיים כאחד.

ז.          "הון, כספים וציוד של האירגון" - לאירגון יש הון עצמי המצוי בידי ראשי האירגון. הון זה הנובע מהרווחים המופקים מפעילות האירגון משמש להשגת אמצעים לשם המשך פעילותו של האירגון. ראשי האירגון אחראים לתשלום "משכורות" לדרג הביצועי, כאשר מדובר בתשלום בעל בסיס קבוע ומוגדר המשולם באופן סדיר.

ח.         "קיום גוף צרכני לאירגון" - אירגון פשיעה שעוסק בייצור או באספקת מוצר כלשהו שואף ליצור לעצמו גוף צרכני מוגדר, מעין רשימת לקוחות קבועה ויציבה.

ט.         "העזרות ביועצים מקצועיים" - אירגון הפשיעה יעזר לעיתים קרובות במומחים מקצועיים לשם הגברת יעילות פעולותיו, ובכלל זה עורכי דין, רואי חשבון וכדומה.

י.          "מנגנוני משמעת פנים-אירגוניים" - אחד הפרמטרים המרכזיים המאפיינים אירגון פשיעה הינו קיומו של מנגנון מרות ומשמעת בתוך האירגון, המצוי בשליטת ראשי האירגון. המנגנון נועד ליצור צייתנות מוחלטת להוראות ראשי האירגון והוא נאכף על-ידי שימוש באלימות ואיומים.

יא.        "מנגנוני תגובה אלימים לאיומים כלפי האירגון מבחוץ ומנגנוני גביית חוב אלימים" - לאירגון הפשיעה יש לעיתים מנגנוני תגובה אלימים לשם התמודדות עם איומים מבחוץ, על קיומו של האירגון או על ראשי האירגון. כמו-כן קיימים מנגנוני פעולה אלימים לשם גביית חובות של גורמים מחוץ לאירגון.

יב.        "מערכת פנימית של תמיכה הדדית" - ראשי האירגון ידאגו לגורלם של חברי הדרג הביצועי כאשר אלה יקלעו לצרה. הם ידאגו לפצות חבר אשר נפגע בפעילות האירגון ובכלל זה יממנו ייצוג משפטי, ידאגו לשחרור בערובה של חבר שנעצר וכן יתמכו במשפחותיהם של חברים שנאסרו.

יג.        "פעילות בינלאומית" - אירגוני פשיעה רבים יהיו מעורבים גם בפעילות או בקשרים בינלאומיים לצורך קידום מטרותיו של האירגון.

יד.        "חדירה לזרועות השלטון" - אחד הפרמטרים המובהקים המאפיינים אירגון פשיעה הינו ניסיון לחדור לזרועות השלטון, על-מנת לשמור על שרידותו של האירגון ולהגדיל את כוחו. המדובר בהשגת דרכי השפעה על כלל זרועות השלטון, הזרוע המבצעת, המחוקקת והשופטת.

הפרק האחרון בסיכומי ההגנה הוקדש ל "בחינת התקיימותם של הפרמטרים להוכחת קיומו של אירגון פשיעה במקרה דנן", כאשר המסקנה היא כי המאשימה לא הציגה ראיות המצביעות על קיומם של הפרמטרים ההכרחיים המגדירים "אירגון פשיעה". לעניין זה לא הוצגה מסה ראייתית קריטית "המוכיחה את המעבר מגדריה של התקשרות פלילית 'רגילה' לגדרו של אירגון פשיעה". לשיטת ההגנה, הוצגו במהלך המשפט ראיות פוזיטיביות המוכיחות כי "פרמטרים דומיננטיים והכרחיים להגדרתו של אירגון פשיעה דווקא לא מתקיימים במקרה דנן"

          בסיכומיהם הכתובים של עורכי-הדין רוזה ואורינוב נטען כי "חוק המאבק באירגוני פשיעה נועד להתמודד עם תופעת הפשע המאורגן ולהאבק במשפחות הפשע המאורגן". זאת למדים הפרקליטים המלומדים מתוך דברי ההסבר להצעת החוק מהם עולה כי החוק מהווה אישרור לאמנת פלרמו עליה חתמה מדינת ישראל. אמנת פלרמו נועדה לטפל בפשע המאורגן חוצה-הגבולות תוך עמידה על חשיבות שיתוף הפעולה הבינלאומי בנושא זה. על ההיסטוריה החקיקתית של חוק המאבק ניתן ללמוד, לגישת הסנגורים, גם מדבריו של שר המשפטים דאז, מר מאיר שטרית, אשר ציין כי החוק נועד להאבק בתופעת הפשע המאורגן בישראל. חברי כנסת נוספים אשר נשאו דברים במליאת הכנסת ועמדו על נחיצותו של החוק הדגישו, גם הם, כי מדובר באמצעי למלחמה בפשע המאורגן ובמגמתם של אירגוני פשיעה להשתלט על מוסדות השלטון. דברים דומים נאמרו גם בוועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת. גם בהנחיות שהוצאו על-ידי פרקליטות המדינה נאמר מפורשות כי "החוק נועד לשמש כלי חשוב למלחמה בפשע המאורגן". עוד נאמר בהנחיות כי "אחת הסכנות החמורות באירגונים כאלה היא החשש לניסיון חדירה לשלטון, על-מנת להבטיח את המשך פעילות האירגון".

          מכתבי-אישום קודמים שהוגשו על-ידי הפרקליטות בעבירות על-פי חוק המאבק מסיקים הסנגורים כי מדובר באירגוני פשיעה שפעלו ברחבי המדינה, כאשר המאשימה ייחסה לנאשמים מגוון של עבירות חמורות וביניהם: רצח, ניסיון לרצח, החזקת אמצעי לחימה, סחיטה באיומים, חטיפה, כליאת שווא, עבירות לפי פקודת מס הכנסה וחוק איסור הלבנת הון.

          לגישתם של עורכי-הדין רוזה ואורינוב - לא נועד החוק "להתמודד עם שאלת אחריותו הפלילית של מי שמנהיג קבוצת עבריינים המבצעת עבירות בשליחותו ועל-פי תכנונו והנחיותיו, אלא נחקק להתמודד עם בעיה אחרת והיא תופעת הפשע המאורגן". כאשר מדובר במי שמנהיג קבוצת עבריינים, המבצעת עבירות בשליחותו או על-פי הנחיותיו, ניתן לראותו כ"מבצע בצוותא" בהקשר לאותן עבירות או אף כ"מבצע באמצעות אחר", ואין צורך לעשות שימוש בכלים המופיעים בחוק המאבק באירגוני פשיעה. לעניין זה מסתמכים הסנגורים על ד"נ 1294/96 משולם נ' מ"י, פ"ד      נב(5) 1, שם נקבע כי מנהיג הקבוצה, שהוא המתכנן, המנחה והמכוון, יסווג כ"מבצע בצוותא".

          בסיכומיהם סוקרים הסנגורים בהרחבה את הדין בארה"ב, ואת פסיקתם של בתי-המשפט הפדרליים ושל בית-המשפט במדינת ניו-יורק. המסקנה העולה מסקירה זו, לשיטתם של עורכי-הדין רוזה ואורינוב, כי בתי-המשפט פירשו בצורה צרה ומצמצמת את החקיקה הנוגעת לפשע המאורגן בארה"ב. בהתאם לפרשנות במדינת ניו-יורק "על התביעה להוכיח קיומו של אירגון פשע פלילי שיש לו מבנה היררכי ברור, השונה מהמבנה ההיררכי שמעורב בתבנית של פעילות פלילית". עוד הוספה במדינת ניו-יורק הדרישה להוכחת ביצועם של שלושה פשעים שונים זה מזה, בזמן ובנסיבות.

על יסוד הגישה כי חוק המאבק מתייחס בהגדרותיו ל"פשע מאורגן" במשמעותו המקובלת, סבורים הסנגורים כי המאפיינים אותם יש להוכיח הם: "קיומו של מבנה היררכי; ריחוק בין הראשים לבין הרבדים הנמוכים; חלוקת תפקידים; מנגנון משמעת וסנקציות; שימוש באלימות ובאיומים באלימות; שיחוד פקידי ציבור ושחיתות והמשכיות לאורך מספר שנים".

בלא הוכחת סממנים אלה אין מדובר, לגישת עו"ד רוזה ואורינוב, בפשע מאורגן שהמלחמה בו עמדה לנגד עיני יוזמי חוק המאבק באירגוני פשיעה.

(3)  מאמרים ומשפט משווה

18.      במסגרת סקירת המאמרים תוצג עמדתו של פרופ' מנחם אמיר אשר חקר את תופעת הפשע המאורגן בישראל במשך עשרות שנים, וכתב מספר מאמרים שהאחרון שבהם "היש פשע מאורגן בישראל?" (פורסם בבטאון "שערי משפט", כרך ב' תשס"א, עמ' 321). עוד ראוי להפנות למאמר אחר של פרופ' מנחם אמיר "פשע מאורגן" שפורסם ב"פלילים", כרך ד' תשנ"ד, בעמ' 189.

          פרופ' אמיר מגדיר "פשע מאורגן" במסגרת הדיון בסוגיה, באופן זה:

"פשע מאורגן הוא מערכת אירגונית נמשכת, ללא אידיאולוגיה חברתית-פוליטית, של עסקים פליליים ולגיטימיים, שנוצר ומופעלת על-ידי קבוצות של יחידים, בדרגות גודל שונות או על-ידי רשת של קבוצות המשתפות פעולה מרצון או מכפייה, הפועלות באותו תחום עסקי או באותו אזור או אזורים סמוכים ולעיתים אף רחוקים."

לגבי ההרכב הפנימי בתוך האירגון, ציין פרופ' אמיר כי:

"בקבוצות אלה יש מגבלות לגבי גיוס חברים ולעיתים אף טקסי חברות, והם מתארגנות על בסיס אתני, דתי, אקולוגי, ניסיון חיים משותף או תכונות אופי רצויות של החברים, או על-פי שיקולי מיומנות. הקבוצות מתארגנות ומתפתחות בהתאם לשלבים שונים של התארגנותם, מערכת אירגונית של חלוקת עבודה וספציאליזציה של תפקידים, יחסי כוח ושליטה היררכיים ונורמות של פרסטיז'ה והישגים (כבוד)."

לגבי מטרות אירגון הפשיעה קובע פרופ' אמיר כי:

"מטרת האירגון היא, ראשית, להבטיח רווחים קבועים, ואם אפשר מיידיים וגבוהים, אך נסתרים, ושנית, להגיע לידי הצבר כוח כלכלי ו'פוליטי' על-מנת להגיע, אם אפשר, לפיקוח בלעדי בשווקים או להסדר קרטל בניהולם, או לקידומם ולהבטחתם של הזדמנויות ושל יתרונות כלכליים מעסקים מיוחדים, אך אם אפשר גם רב גווניים ולפיקוח עליהם, ואשר מעורבים בהם - לעיתים מרצון לעיתים מכפייה - ספקים, מועסקים, שותפים, צרכנים, מתחרים, או קורבנות שנבחרו לניצול כלכלי לשם רווח."

הגדרתו של פרופ' אמיר מדגישה את המשך האירגון ויציבותו, את המשכיות עסקיו ואת הרציונליות של פעילותו. עם זאת מוסיף ומדגיש פרופ' אמיר כי הדגם המוצע על-ידו הינו "טיפוס אידיאלי (ותיאורי) של הגדרת פשע מאורגן. כלומר, של פשע מאורגן מאוד (לעיתים מכונה 'סינדיקט'), בירוקרטי ומונוליטי בנוסח ה'יאקוזה' היפני או 'המאפיה האיטלקית'...".

לשאלה אם קיים "פשע מאורגן" בישראל משיב פרופ' אמיר כי הדבר נעוץ בהגדרה שבחוק, דהיינו "במובן של כוחן של קבוצות להגדיר את התופעה ובכך לקבוע את הטיפול בה, בכיוון של חקירה ואבחון של רקע, ותכונותיהם של המעורבים בה". בהמשך מציין פרופ' אמיר כי "כל הויכוחים לגבי הגדרת פשע מאורגן מסתיימים בהגדרה חוקית-רשמית. תוצאה זו היא לרוב פשרה, הסכמה לגבי הגבולות המוסריים של החברה...".

מאמר נוסף שאליו ראוי להתייחס הוא מאמרו של ד"ר בועז סנג'רו "תיקון 39 לחוק העונשין במבחן סבלנותן של רשויות האכיפה - חוק מאבק באירגוני פשיעה" (טרם פורסם). להשקפתו של ד"ר סנג'רו, הגדרת "אירגון פשיעה" בחוק המאבק "גורפת, אינה תואמת את המחקרים הקרמינולוגיים העוסקים בפשע מאורגן ואינה מפיקה לקחים מחוקים העוסקים באירגוני פשיעה במדינות אחרות". לגישת ד"ר סנג'רו מדובר בהכנסה, בדלת האחורית, של האחריות הסולידרית "הידועה לשמצה" של קושרים למעשי חבריהם. החייאת האחריות הסולידרית של קושרים נובעת ממהות העבירות שנקבעו בחוק המאבק, ובראשם אחריותם של הפעילים באירגון הפשיעה (סעיף 2 לחוק). ד"ר סנג'רו סבור כי ניתן לקבל בדוחק את הגישה כי עצם עמידתו של אדם בראש אירגון פשיעה מהווה עבירה לכשעצמה, אך "העבירות של מילוי תפקידים אחרים באירגון פשיעה רחבות מידי הן בהגדרותיהן דלעיל והן בהיותן נסמכות על ההגדרה הרחבה מאוד של אירגון פשיעה...". לשיטתו, עבירות אלה אף רחבות יותר מהאחריות הסולידרית של קושרים שכן לא נדרשת אפילו הוכחת קיומו של קשר. לכך יש להוסיף את הענישה החמורה שנקבעה בצד העבירות לפי סעיף 2 לחוק והכפלת העונשים בסעיף 3 לחוק המאבק. ד"ר סנג'רו מותח ביקורת על כי אף לא אחד מהמאפיינים הטיפוסיים של פשע מאורגן לא מצא את דרכו להגדרה של "אירגון פשיעה", הגדרה שהיא הרחבה ביותר שמצא כותב המאמר. לדעתו "לוכדת ההגדרה ברשתה כמעט כל התארגנות עבריינית, בין אם מדובר בקשירת קשר גרידא ובין אם מדובר בשותפות לדבר פשע...". בדיונים שהתקיימו לקראת חקיקתו של חוק המאבק נדחו כל ההצעות לצמצם את תחולת ההגדרה של "אירגון פשיעה", כפי שנעשה בחוקיהן של מדינות אחרות. כך למשל, נדחו הדרישות כי יקבע בחוק שמטרתו של האירגון הוא רווח כלכלי או חומרי או שמטרתו העיקרית לבצע פשעים.

כמו-כן לא הוכנסו להגדרה רכיבים שונים כגון שמירת סודיות, מבנה היררכי של האירגון, חדירה לזרועות השלטון, שימוש באמצעי הפחדה, איומים ואלימות. כמו-כן, לא נעשה דבר על-מנת לצמצם את "חוג העבירות שעליהן יחול חוק מאבק באירגוני פשיעה". מסקנתו של ד"ר סנג'רו היא כי "ההגדרה החובקת-כל הקיימת אינה מתקבלת על הדעת".

בסיכום מאמרו הביקורתי ממליץ ד"ר סנג'רו, כהצעה ראשית, לבטל את חוק המאבק שכן "זהו חוק רע, נזקו עולה לאין שיעור על תועלתו ולפיכך יש לבטלו לחלוטין. זאת, אפילו לפני קביעת הסדר חלופי". בצד ביטולו של החוק מציע ד"ר סנג'רו להרחיב את הגדרת "מבצע באמצעות אחר" כך שההגדרה תקיף גם שליטה אירגונית, ובאופן זה ניתן יהיה ליתן מענה לקושי הראייתי בהתייחס לפעולותיהם של ראשי אירגוני פשיעה. הצעה שלישית, שהיא חלופה לביטולו של החוק, הינה לצמצם באופן משמעותי את הגדרת "אירגון פשיעה" "תוך הוספת היסודות של שימוש שיטתי באלימות ובשחיתות לשם השגת רווחים, ותוך הגבלת תחולתו של החוק לרשימה מצומצמת של עבירות אופייניות של פשע מאורגן, להקטין את היקף העבירות החדשות שבחוק החדש, להפחית במידה ניכרת את העונשים הקובעים בו". הצעה שלישית זו ניתנת להגשמה, לדעתו של ד"ר סנג'רו: "בדרך של פרשנות ראויה של החוק החדש על-ידי בתי-המשפט בהתאם לכללי הפרשנות המיוחדים למשפט הפלילי ובמיוחד כלל הפרשנות המצמצמת והכלל שלפיו יש להשתמש במטרת החקיקה לשם צמצום היקף האיסור".

19.      במסגרת המשפט המשווה תוצג, ראשית לכל, ההגדרה המופיעה באמנת פלרמו:

"(a)     "Organized criminal group" shall mean a structured group of three or more persons, existing for a period of time and acting in concert with the aim of committing one or more serious crimes or offences established in accordance with this Convention, in order to obtain, directly or indirectly, a financial or other material benefit.

  • (b)             ...
  • (c)             "Structured group" shall mean a group that is not randomly formed for the immediate commission of an offence and that does not need to have formally defined roles for its members, continuity of its membership or a developed structure."

 

כפי שניתן לראות, מדובר בהגדרה כללית של "אירגון פשיעה", כאשר הדגש הוא על התארגנות שנועדה לבצע עבירות חמורות המאוזכרות באמנה, על-מנת להשיג טובת הנאה כספית או חומרית.

כזכור, בחוק המאבק לא הוגדרה מטרתו של אירגון הפשיעה, כאשר בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר מפורשות כי ההצעה "אינה מוגבלת לאירגונים שמטרתם השגת רווח כלכלי, וחלה גם על אירגוני טרור ואירגונים אחרים המבצעים עבירות שאופיין אידיאולוגי...".

כמו-כן אין החוק בישראל דורש כתנאי לקיומו של "אירגון פשיעה" התקשרות בין שלושה חברים לפחות, וגם רשימת העבירות המופיעה בחוק הישראלי רחבה הרבה יותר.

ההוראה הרלוונטית לענייננו בחקיקה הפדרלית בארה"ב, חוק RICO מופיעה בסעיף (C)1962, הקובע לאמור:

 "(c)     It shall be unlawful for any person employed by or associated with any enterprise engaged in, or the activities of which affect, interstate or foreign commerce, to conduct or participate, directly or indirectly, in the conduct of such enterprise's affairs through a pattern of racketeering activity or collection of unlawful debt".

          פירוק ההגדרה לגורמים מלמד כי מדובר במי שמשתייך לאירגון כלשהו, כשהוא מנהל או משתתף בפעילותו, באופן ישיר או עקיף, באמצעות תבנית של אחת העבירות המנויות בחוק. סעיף 1961 מונה רשימה של עבירות תחת הכותרת " Racketeering Activity", ובין היתר מדובר בעבירות רצח, חטיפה, הימורים, הצתה, שוד, שוחד וסחר בסמים. החוק דורש להוכיח ביצוע שתי עבירות לפחות מבין אלה המנויות בו, כאשר המרווח בין ביצוע עבירה אחת לרעותה לא יעלה על 10 שנים (להוציא תקופת מאסרו של העבריין).

עוד ראוי להפנות להגדרת "enterprise"המופיעה בסעיף ההגדרות ב- RICO:

"(4)      "enterprise" includes any individual, partnership, corporation, association, or other legal entity, and any union or group of individuals associated in fact although not a legal intity;"

          כפי שניתן לראות בהגדרה זו, האירגון שבו מדובר אינו בהכרח אירגון בלתי-חוקי ואפשר שמדובר בהתארגנות לגיטימית ולא בכזו שביסודה היא בלתי-חוקית. הדברים הובהרו בפסק-דין שניתן בבית-המשפט העליון הפדרלי בארה"ב Uinited States v. Turkette, 452 U.S. 576 (1981), שם נקבע:

"Section 1961(4) describes two categories of associations that come [***254] within the purview of the "enterprise" definition. The first encompasses organizations such as corporations and partnerships, and other "legal entities". The second covers [*582] "any union or group of individuals associated in fact although not a legal intity"

          פרופ' אמיר מבהיר במאמרו "פשע מאורגן", פלילים ד' (תשנ"ד) עמ' 189, כי "בגלל הקושי להגדיר פשע מאורגן במונחי האירגון והחברות בו, וכדי להתגבר על הרתיעה להגדיר אירגון כפלילי בגלל התנגדות של אירגוני זכויות האזרח, נקטו המחוקק וגופי אכיפת החוק האחרים בגישה פונקציונלית, כלומר הפללה של מה שעושה האירגון של פעולותיו ... גישה זו אומצה בקנדה ובארה"ב בחקיקת RICO וכן בהולנד". משמעות הדבר היא כי "כל פעילות פלילית מאורגנת, ובתנאים מסויימים גם פעולות בתחום הצווארון הלבן, נכללות תחת הגדרת RICO של פשע מאורגן, כלומר, הן מועדות לחקירה ולתביעה על-ידי הגופים הממונים על אכיפת החוק והמשפט" (שם בעמ' 193).

בהתאם להגדרה רחבה זו הוחל החוק בארה"ב גם על התארגנויות שאינן בגדר "פשע מאורגן" של ממש, כמו התארגנות של כנופיות רחוב או של קבוצות בלתי-פורמליות של עבריינים אשר התקבצו יחדיו לפעול למטרה בלתי-חוקית, וזאת תחת הכותרת "associations-in-fact".

          עם זאת, נקבע כי כאשר בפשע מאורגן עסקינן על התביעה להוכיח את קיומו של האירגון בנפרד מהוכחת העבירות המבוצעות על-ידי חבריו, ולעניין זה ראוי להפנות לפסק-הדין המנחה אשר צוטט בהרחבה בסיכומי ההגנה Chang v. Chen, 80 F.ED 1293 (9 th Cir 1996). האיפיונים האירגוניים אשר התביעה מחוייבת להוכיח הם: אירגון, פורמלי או בלתי פורמלי, שיש לו קיום מתמשך ושחבריו פועלים כיחידה אחת; יש להציג מבנה מסויים של קבלת החלטות בין אם בצורה היררכית או בקונצנזוס; המבנה צריך לספק מכניזם מסויים של שליטה והכוונה של פעילות הקבוצה ואין מדובר בפעילות על בסיס חד-פעמי. המבנה האירגוני אינו מחייב כי ההחלטה תינתן על-ידי אדם מסויים כאשר ניתן לקבל גם ביזור סמכויות; קיימת מערכת סמכותית המנחה את פעילותו של האירגון; באירגון קיימת מסגרת לקבלת החלטות ולהכוונת החברים לגבי ביצוע פעילותם במסגרת האירגונית.

          סוגיה נוספת שנדונה בפסיקה בארה"ב נוגעת לצורך בהוכחת פעילותם של הנאשמים בתבנית מאורגנת של פעילות עבריינית. כוונת הדברים לכך כי מדובר בסדרה של עבירות שיש ביניהן יחס מסויים והן קשורות לפעילותו של האירגון, אין עסקינן בביצוע עבירות בודדות ונקודתיות, אלא שמדובר בעבריינות מתמשכת במסגרת האירגון.

          ד"ר סנג'רו מתייחס במאמרו להגדרות המופיעות בחקיקת RICO והפרשנות שניתנה להם על-ידי בתי-המשפט באומרו:

"הניסיון האמריקני מלמד על שימוש נלהב מידי של רשויות האכיפה והחקיקה דוגמת זו הידועה כ- RICO ... באופן הפוגע בזכויות חשודים ונאשמים. להערכת Adabinsky(מלומד אמריקאי אשר כתב ספר על הפשע המאורגן בארה"ב - בית-המשפט) הדבר מתאפשר נוכח העובדה שההגדרות בחקיקת ה- RICO הן רחבות מידי והופכות אותה לכלי המפתה תובעים פדרלים להשתמש בה גם כנגד אנשים שאינם קשורים לפשע המאורגן, וכנגד תופעות שאין בהן כל שימוש באלימות ובשחיתות."

(ד)   הפרשנת הראויה למונח "אירגון פשיעה"

20.      ההגדרה המופיעה בחוק המאבק למונח "אירגון פשיעה" אינה מספקת כלים מספיקים לשם קביעת התנאים הדרושים להוכחת קיומו של אירגון הפשיעה, להבדיל מהתארגנות "רגילה" של מספר עבריינים אשר נועדו יחדיו לשם ביצוע עבירה פלילית. השאלה המרכזית היא מה מבחין בין "אירגון פשיעה" לבין התחברות ספוראדית של מספר אנשים לשם ביצוע עבירה או סדרת עבירות כאשר כולם נחשבים כ "מבצעים בצוותא", בין שני אנשים או יותר השותפים לקשר פלילי "רגיל" אשר נועד לביצוע פעילות עבריינית. כפי שהובהר בדברי ההסבר להצעת החוק, נועד חוק המאבק להתמודד עם המבנה המיוחד של אירגוני פשיעה, המתאפיין בריחוק או אף בנתק בין ראשי האירגון ומנהיגיו לבין "החיילים" הפועלים בשטח ומוכוונים על-ידי המנהיגים או על-ידי דרגי ביניים שבתווך. המנהיגים או ראשי האירגון הם אשר מכוונים את פעולותיו של האירגון, הם קובעים את מדיניותו ומגדירים את תחומי פעילותו תוך שהם פועלים במסגרת היררכית בה ניתן לזהות את הראש, את הפעילים המרכזיים ואת דרגי הביצוע שבשטח. החקיקה הישראלית לא סיפקה מענה לתופעות מעין אלה, וריק זה אמור למצוא את תיקונו באמצעות חוק המאבק.


עמד על כך כב' השופט חשין (כתוארו דאז) בדבריו הנוקבים בדנ"פ 1294/96 משולם ואח' נ' מ"י, פ"ד מב(5) 1, בהתייחסו למנהיג העומד בראש "חייליו" ואשר אינו מעורב פיזית בביצוע המעשה הפלילי:

"הנקבל כי הרב-מוח יהא זוטר ל"חייליו" עושי-דברו? אכן, אם הרב-מוח הוא - שבלעדיו לא יוכל תמנון-השותפות-לעבירה להניע את זרועותיו -יקשה עלינו לקבל כי אחריותו תהא פחותה מאחריות המבצע-בצוותא. רוחו הרעה של המנהיג שורה על כל המבצע העברייני; מוחו מילא את הקפיץ מפעיל-העבירה קודם תחילתה; ולעת עשייתה של העבירה הוא 'נמצא' עם העבריינים כמבצע-בצוותא עימהם. הוא ימשיך ו'ימצא' בינותם עד אם יעשה מעשה גלוי לעין למניעת העבירה, לא פחות."    (שם בעמ' 34).

בפרשה אשר נדונה באותו פסק-דין נקבע כי ניתן לראות את מי שמכונה "רב מוח" כ "מבצע בצוותא", למרות שקיים קושי להצביע על איזשהו מעשה פיזי שהוא יסוד מיסודות העבירה, על-ידי אותו מנהיג. קביעתו זו של בית-המשפט העליון זכתה לביקורת נוקבת במאמריהם של פרופ' קרמינצר "המבצע בדיני העונשין קווים לדמותו", פלילים א', עמ' 65 (תש"ן-1990), ושל פרופ' גור אריה "צדדים לעבירה - תיקון 39 לחוק העונשין במבחן הפסיקה", מגמות בפלילים, עמ' 83.

שני המלומדים הצביעו על הקושי לסווג את המנהיג השולח את "חייליו" לבצע עבירות פליליות כ"מבצע בצוותא" או כ"משדל" בלבד, כאשר גם ההתבססות על הדוקטרינה של "ביצוע באמצעות אחר" בעייתית היא, לאור ההגדרה המופיעה בסעיף 29(ג) לחוק העונשין.

כפי שהבהרנו בדברינו הקודמים, אין בכלים הקיימים בדברי החקיקה האחרים משום מענה לתופעה האירגונית המתבטאת במה שמכונה "אירגון פשיעה", והדברים אמורים הן לגבי הדוקטרינה המטילה אחריות סולידרית על קושרים למעשי חבריהם (דוקטרינה אשר נעלמה בינתיים מנוף החקיקה בישראל), והן לגבי הגדרת "מבצעים בצוותא" שכולם נתפסים כעבריינים עיקריים, ואין מדובר באירגון הפועל במסגרת היררכית. כן הדבר גם לגבי עבירות השידול למיניהן אשר אינן תואמות לדפוס פעילותו של אירגון פשיעה, ואין צריך לומר כי גם האחריות המוטלת על "מבצע באמצעות אחר" אינה ישימה לענייננו, שכן מדובר שם בהפעלת אנשים המשמשים כ"כלי בידיו" של העבריין, כנאמר בסעיף 29(ג) לחוק העונשין. עומדת, אם כן, במלוא עוזה השאלה כיצד ניתן להתמודד עם פעילות עבריינית הנעשית במסגרת אירגונית היררכית בה ניתן לזהות את ראשי האירגון, את פעיליו בדרגי הביניים ואת "החיילים" בשטח, ואשר מבוצעת ב "תבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת".

סבורים אנו כי תכליתו של חוק המאבק היא לספק כלים מתאימים להתמודדות עם תופעות עברייניות מעין אלה, ושומה עלינו להתאים את החוק ואת הגדרותיו, בדרך פרשנית, למציאות המיוחדת השוררת במדינת ישראל בתחום זה.

יפים לעניין זה דבריה של כב' ס"נ ברכה אופיר תום בפרשת נאצר:

"ברקע חקיקתו של החוק בשנת 2003, עמדה הכרת הרשויות בחולשתה של החקיקה הפלילית השמרנית, ששוב, לא תוכל עוד להתיצב היום, בכליה הישנים, מול כוחות הפשיעה המאורגנת, החדשים, אשר כמוהם לא ידעה החברה קודם, כולל כאמור, התחכום, הכלים, הכספים והתעוזה, המאפיינים פשיעה זו.

פשיטא, בעוד הכלים הישנים שסיפקה החקיקה הפלילית של טרם חקיקת החוק, היו כאלה שכיוונו עצמם כנגד העבריין הבודד - כשרק חריגים בחוק התיחסו אל עבריינים שחברו יחדיו לביצוע משימה עבריינית מוגדרת -  הרי, נדרשות רשויות האכיפה, היום, להתיצב אל מול אירגוני פשיעה רבי כח וזרועות, הפועלים באופן מושכל יותר, ומקצועי יותר, במסגרת תכניות מוגדרות, ובעזרת ציוד וידע מתקדמים.

ברור, איפוא, כי מטרתו של המחוקק, בבואו לחוקק את חוק אירגוני פשיעה, היתה בראש כל, לתת בידי רשויות האכיפה האמונות על שלום הציבור, כלים חדשים, שיתאימו עצמם להתמודדות השונה הנדרשת מעתה, אל מול הגופים המאורגנים - להבדיל, מעבריינים בודדים, או, התארגנויות קטנות אד הוק שכנגדן די היה בנורמות האכיפה הקודמות. אלה, נועדו לטפל בעבר, במקרים של התחברויות ספורדיות, בין מספר עבריינים מוגבל, לצורך ביצוע משימה מסוימת; הכל, מבלי פרופורציה כלל למגה-התארגנות דהיום."

סעיף 34כא לחוק העונשין העוסק "בפרשנות" קובע כי "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".

בע"פ 766/07 ברק כהן נ' מ"י (ניתן ביום 19.11.07) דן בית-המשפט העליון בהרחבה בשאלות הנוגעות לפרשנותו של חוק פלילי, ככל שהדבר נוגע למונח "עובד ציבור". בית-המשפט קבע כי סעיף 34כא לחוק העונשין:

"מכונן הליך דו שלבי. ראשית, יש לבחון את לשונו ותכליתו של החוק, על-פי כללי הפרשנות הרגילים. רק אם לאחר שלב זה מתקבלת המסקנה כי ניתן לפרש את החוק, על-פי תכליתו, ביותר מאופן אחד, יופעל כלל ההכרעה שבסעיף 34כא."


ועוד נקבע כי:

"הבנה זו של מגמת המחוקק מצדיקה התחקות אחר תכלית החקיקה, לעיתים אף - אין לכחד - תוך גילוי של מידה של גמישות ביחס למובנה הפשוט של הלשון ... באיזון הכולל אין מנוס ממתן משקל לתכלית החוק ולמגמת המחוקק, גם על חשבון פגיעה מסויימת בוודאות השיפוטית."

עם זאת, נאמר כי כאשר בפרשנותו של חוק פלילי עסקינן "יש משקל נכבד למשמעות הרגילה של מילותיו".

במאמרו "על פרשנותה של הוראה פלילית", מחקרי משפט יז, תשס"ב-2002, בעמ' 347, ציין הנשיא ברק כי:

"נקודת המוצא העקרונית היא כי הטקסט הפלילי מתפרש על-פי אותה שיטה פרשנית שלפיה מתפרשים כלל הטקסטים המשפטיים בישראל, כלומר, על-פי הפרשנות התכליתית. על-פי שיטה זו, אמת המידה החלה בפירושם של כל הטקסטים המשפטיים - לרבות הטקסט הפלילי - היא התכלית המונחת ביסוד הדין."     (שם, בעמ' 348).

רק כאשר כפות המאזניים מאויינות, דהיינו כאשר ניתן לפרש את ההוראה הפלילית ביותר מאופן אחד על-פי תכליתה "יש להעדיף את הפירוש המקל עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית".

          המונחים אותם מספקת הגדרת "אירגון פשיעה" הם: "חבר בני אדם מואגד או בלתי מואגד"; "שפועל בתבנית מאורגנת"; "שיטתית ומתמשכת"; "לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה". על בית-המשפט להפיח חיים בביטויים אלה, מתוך מגמה לשרת את תכליתו של החוק, ועל-מנת להאבק ביעילות בצורות התארגנות עברייניות המתוארות בדברי ההסבר להצעת החוק.

מקובלים עלינו דבריה של ס"נ אופיר תום בפרשת נאצר כי:

"ככלל, עולה מן ההגדרות בחוק, ומהצעת החוק שקדמה לחקיקתו, כי בנוקטו במונח 'אירגון פשיעה', כיוון המחוקק להתארגנות או להתקשרות רצופה בין בני אדם, שנועדו יחדיו למטרות פליליות, כאשר המנהלים והמארגנים נמצאים דרך כלל, בריחוק פיזי והיררכי מאלה הממוקמים ברבדיה הנמוכים, המבצעים את מעשי העבירה בשטח."

          הננו סבורים כי המפתח לפרשנות הראויה נעוץ במבנה המוסדי של האירגון, המבדילו מהתארגנות עבריינית "רגילה", גם כזו שמשולבים בה מבצעים עיקריים, בכירים וזוטרים כאחד. המדובר בהתארגנות של חבר אנשים, פורמלית או בלתי-פורמלית, שמטרתה לבצע עבירות מסוג פשע, או עבירות שאינן פשע מבין אלה המנויות בתוספת הראשונה. התארגנות זו פועלת בדפוס פעולה מובנה (תבנית מאורגנת), כאשר אין בפנינו התארגנות חד-פעמית או קצרת מועד שנועדה לביצוע עבירה מסויימת או אף סדרה של עבירות, אלא בפעולה שיטתית המתמשכת על-פני פרק זמן שלא נקבע לו מועד סיום. עו"ד פרוסט הציע את הביטוי "אחריות שיבוצית" על-מנת להגדיר את אחריותם הפלילית של פעילי אירגון הפשיעה וחבריו. בין אם נקבל הגדרה זו ובין אם לאו - הננו תמימי דעים כי מדובר במכניזם עברייני בו ניתן לזהות את ראשי האירגון, את פעיליו המרכזיים ואת המבצעים בשטח, כאשר קיימים "קווי מתאר" הקושרים "בין ראשו, גופו וזנבו של האירגון". סעיף 3 לחוק המאבק מגדיר עבירה עצמאית של מי שעומד בראש אירגון פשיעה או מי שפועל כדי "לקדם את פעילותו הפלילית של אירגון פשיעה". הכוונה היא ל "מנהל, מארגן, מכוון פעילות באירגון פשיעה ומפקח עליה ...", וכן מי ש "מממן במישרין ובעקיפין פעילות של אירגון פשיעה... או מחליט בעניין חלוקת כספים באירגון פשיעה". הגדרות אלה מלמדות על גישתו של המחוקק ככל שמדובר ב "אירגון פשיעה", לפיה אין מדובר בהתארגנות פלילית "רגילה" אלא באירגון היררכי שמטרתו ביצוע עבירות פליליות במתכונת מאורגנת, ובו ניתן לזהות את ראשי האירגון ובמרחק מסויים מהם את מבצעי הפעילות הפלילית עצמה. עוד ניתן לזהות את הגורמים אשר מממנים את פעילותו של אירגון הפשיעה וכן את מי שמחליט בעניין חלוקת הכספים באירגון. משמעות הדבר היא כי מדובר באירגון מובנה, גם אם אינו מאוגד באורח פורמלי, הפועל בצורה שיטתית, ממוסדת ומאורגנת, להבדיל מפעילות פלילית המתבצעת באורח נקודתי או מזדמן. חוק המאבק מפליל גם את מי שנותן שירותי יעוץ לאירגון הפשיעה במטרה לקדם את פעילותו, ומן המפורסמות כי יעוץ מעין זה מקובל במסגרות הפשע המאורגן בדמות "הקונסליירי", הוא היועץ או הלוחש באוזני ראשי האירגון (ראו לעניין זה בש"פ 5612/07 בופמן נ' מ"י (ניתן בתאריך 9.7.07).

          על העובדה כי מדובר בהתארגנות בעלת מבנה ודפוסי פעולה מיוחדים ניתן ללמוד גם מסעיף 3 לחוק המאבק הקובע כפל ענישה למבצע עבירה "במסגרת פעילות של אירגון פשיעה". בסעיף זה אין מדובר בפעילים המרכזיים של האירגון אלא בעברייני ה"שטח" המיישמים, הלכה ולמעשה, את מדיניותו הפלילית של האירגון בהתאם להנחיות המוכתבות מלמעלה, והם מופעלים בדרך-כלל על-ידי דרגי ביניים.

          לכל אחד מהמונחים המופיעים בהגדרת "אירגון פשיעה", יש ליתן את המשמעות המוסדית המכתיבה את גבולות התפרסותו של האירגון, ואין להתייחס לכל רכיב בהגדרה כעומד בפני עצמו. כך הוא הדבר לגבי הדרישה לפעילות במסגרת תבניתית, היינו כי מדובר בסדרה של מעשי עבירה בעלי מאפיינים דומים, גם אם אין זהות מלאה ביניהם, להבדיל מעבירות המבוצעות באורחספוראדי ומנותקות זו מזו מבחינת אופיין ונתוני המקום והזמן.

          על הפעילות במסגרת התבניתית להיות "מאורגנת ושיטתית", כשהכוונה לפעילות במסגרת אירגונית בעלת מבנה היררכי, שבראשו מקבלי ההחלטות ומתווי המדיניות, והמשכו ביתר בעלי התפקידים, הן הפעילים בדרגי הביניים והן "החיילים" בשטח. אין די בקיומו של מבנה היררכי אלא שעליו לפעול באופן מסודר ומאורגן, לאורך זמן ובאורח שיטתי.

          הדרישה הנוספת ל"פעילות מתמשכת" אינה מצביעה, בהכרח, על משך פעילותו של האירגון מבחינת הזמן, אלא על כך שבפנינו פעילות רצופה ללא הגדרת מועד סיום, דבר המעיד על יציבותו של האירגון ומאפשר את המשך הפעילות גם לאחר שחלק מהחברים נטשו או נעצרו וגם כאשר הרכבו, בכל הדרגים, השתנה. כאמור, יש זיקה וקשר בין כל חלקי ההגדרה שאותם יש לראות כמקשה אחת בבואנו להדרש לשאלה אם בפנינו "אירגון פשיעה".

אשר להוכחת עצם קיומו של האירגון, איננו רואים מניעה כי הדבר ילמד מתוך כלל הראיות המוצגות על-ידי התביעה, אשר נועדו גם להוכחת העבירות הפליליות עצמן. לעיתים, ניתן ללמוד על קיומו של האירגון מעצם פעילותם של הנאשמים כולם או חלקם, ולעיתים יש צורך בהצגת ראיות עצמאיות שאינן חופפות את הראיות שנועדו להוכיח את ביצוע העבירות גופן. עם זאת, אין ספק כי על התביעה להוכיח, מעבר לספק סביר, את קיומו של אירגון הפשיעה, על-מנת להשיג הרשעה בעבירה לפי סעיף 2 לחוק המאבק או לדרוש כפל ענישה לפי סעיף 3 לחוק. עוד ראוי לומר, כי על-מנת להיכנס לגדריו של סעיף 3 אין די בהוכחת העובדה כי מי שנמנה על אירגון הפשיעה ביצע עבירה כלשהי, אלא שיש להוכיח כי זו נעברה בתוך המסגרת האירגונית של האירגון ולא כהחלטה נפרדת ומנותקת של העבריין.

זה המקום לציין כי איננו סבורים שיש לראות בהוכחתם במצטבר של כל אותם סממנים שנמנו בסיכומי ההגנה כתנאי מוקדם להוכחת קיומו של "אירגון פשיעה". הדבר אינו מתחייב מלשונו ומתכליתו של חוק המאבק ואין כל בסיס לדרישה כי על התביעה להוכיח כל אחד ואחד מהתנאים עליהם עמדו הסנגורים. כך למשל, אין הכרח כי האירגון יקיים מנגנוני משמעת פנים-אירגוניים או מנגנוני תגובה אלימים לאיומים המופנים כלפיו מבחוץ, ואין הכרח כי האירגון יהיה מעורב בפעילות או בקשרים בינלאומיים. גם הדרישה להוכחת חדירה לזרועות השלטון אינה מתחייבת, הגם שזו איפיינה בעבר אירגוני פשיעה מסויימים. הדרישה כי האירגון יפעל במספר תחומים לשם השגת יעודו, בין אם מדובר בתחומים פליליים או חוקיים, אינה מתחייבת גם היא.

איננו רואים מניעה להגדיר חבר בני אדם כ "אירגון פשיעה" גם אם עיסוקו של האירגון הוא בתחום אחד בלבד, כגון ייצור, אספקה וסחר בסמים, במטרה להשיג רווחים כלכליים והתעשרות מיידית. לעומת זאת, יש הגיון בדרישה כי יוכח קיומו של מבנה אירגוני היררכי וכי תהא חלוקת תפקידים ופונקציות בתוך האירגון. כמו-כן נדרש, מעצם מהותו וטיבו של האירגון, כי הנמנים עליו יפעלו בצורה שיטתית ותוך קביעת דפוסי פעולה ברורים ומוגדרים.

אשר לדרישה כי יוכח קיומו של האירגון בנבדל מהאירועים הפליליים המיוחסים לו ולחבריו, מקובל עלינו כי אירגון פשיעה אינו סוגר, בדרך-כלל, את שעריו גם בתקופה שבה, מסיבות כאלה ואחרות, אין מתבצעת פעילות פלילית. הדברים נכונים גם כאשר חלק מבעלי התפקידים הבכירים נתונים במעצר או במאסר, כשגם אז פעילותו של האירגון אינה נפסקת אלא נמשכת באמצעות ממלאי מקום ומחליפים.

מקובל עלינו כי כאשר כל הסממנים המנויים בסיכומי ההגנה מתקיימים, או אף מרביתם, תהא מלאכתה של התביעה להוכחת קיומו של האירגון קלה וברורה יותר, אך מכאן אין להסיק כי מדובר בדרישות סף שאין בילתן.

          מכאן נעבור לדון ביסוד המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירות על-פי חוק המאבק. הדברים פשוטים יחסית כאשר בפנינו עבירה המבוצעת במסגרת אירגון פשיעה, שכן מדובר בביצוע עבירות "רגילות" על-פי חוקי העונשין של מדינת ישראל. על התביעה להוכיח בהקשר זה את מודעותו של המבצע לכך כי פעילותו נעשית במסגרת המוסדית של אירגון הפשיעה ואין מדובר בפעילות נפרדת ומנותקת מהאירגון. מודעות זו ניתן להוכיח בדמות קיומו של קשר או מגע בין העבריינים לבין דרגי הביניים ועם ראשי האירגון, קשר אשר בא לידי ביטוי בהכוונה, הדרכה, פיקוח ותשלום "משכורות" לדרגי השטח. כאשר בעבירות סמים עסקינן, יש להוכיח כי הפעילות העבריינית נעשתה במסגרת האירגון ולא כמעשים בודדים ונקודתיים של עבריין זה או אחר.

          אשר לעבירות הקבועות בסעיף 2 לחוק המאבק, הרי שיש להוכיח מודעות העבריין לגבי עצם קיומו של האירגון, גם אם אין בפנינו התארגנות פורמלית או אירגון שגבולותיו ברורים ומוגדרים. על הפעילים לעשות פעולות "באופן שיש בהן כדי לקדם את פעילותו הפלילית של אירגון הפשיעה", מתוך ידיעה כי פעולות אלה משרתות את האירגון, תורמות לשרידותו ולמימוש מדיניותו ומטרותיו הפליליות. כן הדבר לגבי מי שמממן את פעילותו של אירגון הפשיעה או מי שמחליט בעניין חלוקת הכספים באירגון, על התביעה להוכיח את מודעותו של העושה כי פעילות זו מקיימת ומקדמת את מטרותיו של האירגון.

          מן הראוי להפנות את תשומת הלב לעובדה, כי המחוקק דורש כוונה פלילית מיוחדת בנוגע למי ש "נותן שירות יעוץ לאירגון פשיעה", כאמור בסעיף 2(ב) לחוק המאבק.

          השאלה אם יש בראיות שהוצגו בפנינו כדי להוכיח קיומם של שני "אירגוני פשיעה": האחד ביפו והאחר בלוד - תיבחן על-ידינו בפרק נפרד.


פרק ד' - האזנות-סתר, בחינה כללית וקונקרטית

(א)   כשרות ההיתרים שניתנו להאזנות-סתר בתיק זה

(1)   חוקיות ההיתר ת/603 - טענותיו של עו"ד רוזה

21.      כפי שהבהירה התביעה בסיכומיה, אחד הבסיסים העיקריים בראיותיה נשען על האזנות-סתר שבוצעו בתיק זה. מדובר בכמות נכבדה של האזנות אשר בוצעו מיום 4.5.04 ועד סמוך למעצרם של הנאשמים בפרשה ביום 22.11.04.

          ההיתרים להאזנות-הסתר ניתנו בבית-המשפט המחוזי בת"א בהתאם לסעיף 6 לחוק האזנת-סתר, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק האזנת-סתר"), וסומנו על-ידי בית-המשפט ת/603 עד ת/608, והינם:

א.         היתר מיום 4.5.04 אשר ניתן על-ידי סגנית-הנשיא, השופטת ש' סירוטה ז"ל, ומדובר בהאזנה לטלפון 9200322-08 "המותקן בלוד רח' הרצל 73 קיוסק של מוסא אבו-שחאדה". משך תוקפו של ההיתר מיום 4.5.04 ועד ליום 25.7.04. ( ת/603).

ב.         היתר מחודש לאותו קו טלפון ניתן ביום 22.7.04 על-ידי סגן-הנשיא, השופט ד' בר אופיר ( ת/603א).

ג.          חידוש היתר נוסף לאותו קו טלפון ניתן ביום 20.10.04 על-ידי סגנית-הנשיא, השופטת ש' סירוטה ז"ל ( ת/604). יצויין כי בטופס הבקשה מופיע מספר טלפון 9200322-08, אך בחלק האישור חלה טעות כאשר מספר הטלפון שנרשם הוא 9220322-08. לאחר שהתבררה הטעות הגישה המשטרה בקשה לתיקון הצו, באופן שהמספר המופיע בהיתר תואם את זה המופיע בבקשה. התיקון אושר על-ידי סגנית-הנשיא, השופטת ש' סירוטה ביום 21.10.04 ( ת/605).

ד.         היתר מיום 7.7.04 לטלפון מספר 9254117-08, לגביו נאמר כי הוא מותקן ב "לוד רח' הנשיא 11", אשר ניתן על-ידי סגן-הנשיא, השופט י' גרוס ( ת/606ב). ביום 19.9.04 ביקשה המשטרה לשנות את מספר הטלפון לגביו מתבקשת ההאזנה.


בבקשה צויין כי התברר שקו הטלפון המופיע בהיתר שניתן ביום 7.7.04 מותקן בביתו של עומר אבו-שחאדה, בעוד שהאזנה המתבקשת הינה לקו הטלפון המותקן ב-CHANGE "יורו-ש"ח" המצוי ברח' הנשיא 11 בלוד ומספרו 9256530-08. ביום 19.9.04 אישרה סגנית-הנשיא, השופטת ר' שטרנברג-אליעז, את הבקשה ( ת/606).

ה.         חידוש היתר מיום 1.10.04 עד ליום 28.12.04 על-ידי סגן-הנשיא י' גרוס, לגבי הטלפון שמספרו 9256530-08 ( ת/607א).

ו.          היתר מיום 16.3.05 לטלפון מספר 6816384-03 המותקן ברח' למרטין 15 ביפו, מיום 16.3.05 ועד ליום 15.4.05, אשר ניתן על-ידי סגנית-הנשיא, השופטת ד' ברלינר ( ת/607).

ז.          היתר מיום 10.10.04 עד ליום 9.12.04 לטלפון 6205091-03 "המותקן בקיוסק שבבעלותו (של מוחמד שורפי - בית-המשפט) ברח' בן יהודה 44 ת"א", אשר ניתן על-ידי סגנית-הנשיא, השופטת ד' ברלינר ( ת/608).

          הטענות לגבי חוקיות האזנות-הסתר מופנות בראש ובראשונה לגבי ההיתר ת/603, אשר ניתן על-ידי סגנית-הנשיא, ש' סירוטה ז"ל, ביום 4.5.04.

סעיף 6(א) לחוק האזנת-סתר קובע כי:

"נשיא בית-משפט מחוזי, או סגן-הנשיא שהסמיכו הנשיא לעניין זה (ההדגשה שלנו - בית-המשפט) , רשאי, לפי בקשת קצין משטרה מוסמך, להתיר בצו האזנת-סתר אם שוכנע, לאחר ששקל את מידת הפגיעה בפרטיות, שהדבר דרוש לגילוי, לחקירה או  למניעה של עבירות מסוג פשע..."

אין מחלוקת כי סגנית-הנשיא ש' סירוטה ז"ל, לא הוסמכה בכתב על-ידי נשיא בית-המשפט המחוזי בת"א השופט א' גורן, במועד בו ניתן ההיתר ת/603. טענת התביעה היא כי ההסמכה נעשתה בעל-פה, ולפיכך נשאלת השאלה אם הסמכה מעין זו המופיעה בסעיף 6(א) לחוק האזנת-סתר חייבת להיעשות בכתב או שמא ניתן להסתפק בהסמכה בעל-פה.

עו"ד רוזה ב"כ נאשם 1, אשר הציג בפני בית-המשפט את הטענות לעניין זה, טוען כי ההסמכה חייבת להיעשות מראש ובכתב, דבר אשר לא נעשה. כדוגמא לכתב הסכמה תקין הציגה ההגנה את ס/186א, מכתבו של הנשיא א' גורן אל סגן-הנשיא ד' בר אופיר מיום 4.11.2001, בו נאמר: "בהתאם לסעיף 6 לחוק הנ"ל, הנני מסמיך אותך לדון בבקשות להיתר האזנות-סתר".

מכתב מעין זה לא הומצא לסגנית-הנשיא השופטת ש' סירוטה ז"ל, עד למועד בו ניתן ההיתר       ת/603 ביום 4.5.04.

עו"ד רוזה מפנה לאמור בתקנה 2 לתקנות האזנת-סתר, התשמ"ו-1986 (להלן: "התקנות") בה נאמר תחת הכותרת "הסמכה", כדלקמן: "הסמכה לעניין החוק ותקנות אלה תהיה מראש ובכתב, אולם רשאית רשות מוסמכת ליתן הסמכה בדיעבד, מטעמים מיוחדים שירשמו, אם לא היה סיפק בנסיבות העניין ליתן הסמכה מראש". מכאן עולה בבירור, לגישתו של עו"ד רוזה, כי כל הסמכה לעניין חוק האזנת-סתר ותקנותיו צריכה להיעשות "מראש ובכתב", אלא אם מדובר בחריג המופיע בתקנה עצמה. עו"ד רוזה הפנה לסעיף 7(ד) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שם נקבע מפורשות כי "אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו", דבר המקנה לנושא זה מעמד של זכות חוקתית. עוד הפנה הסנגור לע"פ 1302/92 מ"י נ' נחמיאס, פ"ד מט(3) 309 (להלן: "פס"ד נחמיאס"), שם קבע בית-המשפט העליון בעמ' 353 כי "האזנת-סתר היא התערבות חריפה בזכותו של אדם להיות עם עצמו. היא מהווה חדירה קשה לפרטיותו של האדם. היא שוללת מהאדם את מנוחת נפשו, את בטחונו בחופש רצונו. היא הופכת את מבצרו לכלאו. עם זאת, הזכות לפרטיות אינה מוחלטת. ניתן לפגוע בה לשם מניעת עבירות, אשר סופן הגנה על הפרטיות של אחרים, ועל כבודם וחירותם". עו"ד רוזה מוסיף וטוען כי הדעת נותנת כי כאשר בהאזנת-סתר עסקינן יש לדרוש הקפדה על הכללים, ובראשם על הדרישה כי הסמכות והיתרים לפי חוק האזנת-סתר יעשו בכתב, דבר אשר יכול להעיד על הפעלת שיקול-דעת זהיר ועל התחשבות במכלול הנתונים. אין זה מתקבל על הדעת, כך טוען עו"ד רוזה, כי הסמכה כה משמעותית ליתן היתר להאזנת-סתר תעשה בעל-פה ולא בכתב, דבר שאינו מתיישב עם לשונו ורוחו של החוק. לאור האמור, מבקש עו"ד רוזה לפסול את כל האזנות-הסתר אשר בוצעו מכוח ההיתר ת/603, שכן הסמכתה של סגנית-הנשיא סירוטה ז"ל, לא נעשתה כדין.

22.      באות-כוח המאשימה עורכות-הדין אבישר וליברמן, מבקשות לדחות מכל וכל את הטענה. בפתח תשובתן טענו הפרקליטות המלומדות כי ההגנה אינה עוסקת בהתנהלותם של גורמי החקירה אשר פעלו בהתאם להיתר שניתן בידם, ונחזה להיות היתר כדין. בנסיבות אלה היה על באי-כוח הנאשמים לפנות לבג"צ על-מנת לעתור לבטלותו של ההיתר, ואין לתקוף את חוקיותו, כך נטען, בתקיפה עקיפה כפי שנעשה במקרה דנן. לעניין זה מפנה המאשימה לסעיף 13(א) לחוק האזנת-סתר הקובע כי "דברים שנקלטו בדרך של האזנת-סתר בניגוד להוראות חוק זה או להוראת סעיף 2א לחוק חסינות חברי הכנסת, לא יהיו קבילים כראיה בבית-משפט, אלא באחד משני אלה ...". התביעה טוענת כי טענת אי-הקבילות אינה תופסת, מאחר שהאזנות-הסתר לא בוצעו "בניגוד להוראות חוק זה", אלא נעשו כדין על-ידי המשטרה אשר החזיקה, מבחינתה, היתר חוקי כדין לביצוען.

גם ההגנה אינה חולקת כי המשטרה ביצעה את האזנות-הסתר בהתאם להיתר שניתן ובמסגרתו, וללא כל חריגה הימנו.

לגופו של עניין טוענת המאשימה כי המסמכים אשר הוגשו על-ידי ההגנה, ס186א-ס/186ד', מעידים כי ניתנה על-ידי הנשיא גורן לסגנית-הנשיא ש' סירוטה ז"ל הסמכה בעל-פה, כאשר לשיטת התביעה אין החוק דורש הסמכה בכתב. לעניין זה מפנה התביעה לנוסחו המקורי של סעיף 6(א) לחוק האזנת-סתר, שם ניתנה סמכות להוצאת היתרים לנשיא בית-משפט מחוזי ולנשיא תורן, מבלי שנדרשה כל הסמכה נוספת לעניין זה. התביעה מוסיפה וטוענת כי תקנה 2 אינה עוסקת, כלל ועיקר, בהסמכה הניתנת על-ידי נשיא בית-משפט מחוזי לסגן-נשיא, אלא אך ורק "ברשות מוסמכת" כהגדרתה בתקנות. לאור האמור התבקש בית-המשפט לדחות את הטענה לגבי חוקיות ההיתר שניתן במסגרת ת/603.

(2)   ההכרעה בטענה

23.      מהמסמכים אשר הוגשו על-ידי ההגנה עולה כי ביום 9.3.04 נשלח מכתב על-ידי סגן היועץ המשפטי בהנהלת בתי-המשפט ( ס/186ב) אל עו"ד צ' פורר שעניינו "הסמכת סגני נשיא בעניין חוק האזנת-סתר". בגוף המסמך נאמר: "העובדה כי כבוד הסגנית ש' סירוטה הוסמכה בעל-פה על-ידי הנשיא נמסרה על-ידו".

          במסמך נוסף מיום 3.6.04 ( ס/186ג) כותב הנשיא גורן אל סגנית-הנשיא סירוטה ז"ל כדלקמן:

"בהתקרב תקופת הפגרה, החופשות והשבתונים למיניהם, ובנוסף לכל סמכות שהאצלתי לך בעל-פה ובכתב, ולצורך מניעת ספקות בלבד, הנני מעצים לך בזה כל סמכות מסמכויותי שניתן להאצילן על-פי חוק, וזאת על יסוד סעיף 42 סיפא לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984."

מסמך שלישי שהוגש ( ס/186ד) הינו מכתב מיום 13.3.06, המופנה אל סגני הנשיא ש' סירוטה ז"ל, י' גרוס וד' ברלינר. כותרת המסמך היא "האצלת סמכויות", ובגוף המסמך נאמר: "בהמשך למכתבי הנ"ל (ההפניה הינה למסמך ס/186ג - בית-המשפט), למניעת ספקות ולמען הסדר הטוב, הנני לאשר כי הסמכתי אתכם לדון בבקשות לפי חוק האזנות-סתר, התשל"ט-1979".

העולה מהמקובץ הוא כי לא ניתן לחלוק על כי סגנית-הנשיא ש' סירוטה ז"ל וכן סגני נשיא אחרים הוסמכו בעל-פה ליתן היתרים להאזנות-סתר, בהתאם לסעיף 6(א) לחוק האזנת-סתר.

ככל שהדבר נוגע לסגנית-הנשיא סירוטה ז"ל, הדבר אושר על-ידי סגן היועץ המשפטי בהנהלת בתי-המשפט כחודשיים ימים לפני שנחתם ההיתר ת/603, ואין מחלוקת כי אין כל קשר בין הבהרה זו שעניינה "הסמכת סגני נשיא בעניין חוק האזנת-סתר", לבין החקירה שנערכה בתיק זה. עובדה זו אושרה גם במכתביו של הנשיא גורן, הגם שאלה הוצאו במועד מאוחר למתן ההיתר.

איננו סבורים כי האישור שניתן על-ידי עו"ד לאה רקובר, סגן היועץ המשפטי בהנהלת בתי-המשפט, אינו מהווה אסמכתא מספקת לעובדת הסמכתה בעל-פה של סגנית-הנשיא סירוטה ז"ל, ואין נדרש אישור על-ידי הנשיא גורן עצמו. כאמור, אישור מעין זה ניתן על-ידי הנשיא גורן בהמשך, כמבואר לעיל.

לצורך הכרעה בשאלה אם ניתנה הסמכה בעל-פה לסגן-הנשיא ש' סירוטה ז"ל, אם לאו - ניתן להסתייע בכלל הידוע כ "חזקת התקינות של המעשה המינהלי", היוצא מתוך ההנחה כי הרשות פעלה כדין, אלא אם הוכח אחרת (ראו: יצחק זמיר ראיות בבית-המשפט הגובה לצדק, משפט וממשל א' 295, 297 (1985); רע"פ 1088/86 סברי מחמוד נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מד(2) 417; בג"צ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה (לא פורסם)).

השאלה הדורשת הכרעה היא האם די בהסמכה בעל-פה או שמא נדרשת הסמכה בכתב, כנטען על-ידי ההגנה. נציין כבר עתה, כי אין בדעתנו לדחות את הטענה על הסף רק משום שזו הועלתה בפנינו בדרך של תקיפה עקיפה ולא באמצעות פניה לבג"צ בדרך של תקיפה ישירה של חוקיות ההיתר, כטענת התביעה.

השאלה אם הסמכה, היתר, הנחיה או הוראה צריכים להיעשות בכתב או שמא ניתן להסתפק באמירה בעל-פה נדונה לא אחת בפסיקתו של בית-המשפט העליון. השופט יצחק זמיר מתייחס לסוגיה זו בספרו הסמכות המינהלית, כרך א', נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ו-1996, באומרו:

"ההוראות המינהליות רבות ומגוונות עד מאוד. קוראים להן בשם הוראות, או חוזרים, או נהלים, או הנחיות, או בשם אחר. הרבה פעמים הן ניתנות בכתב. לעיתים חובה היא לתת את ההוראה בכתב. לדוגמא, סעיף 4 לחוק האזנת-סתר, התשל"ט-1979, קובע כי ראש הממשלה ושר הבטחון רשאים, בתנאים מסויימים 'להתיר בכתב האזנת-סתר'. אך לא בהכרח כך. אפשר שהוראה, אף שניתנה בעל-פה, תשמש מקור סמכות. לדוגמא, סעיף 12(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אומר כי היועץ המשפטי לממשלה רשאי להסמיך אדם להיות תובע במשפט מסויים, ואינו אומר שהסמכה צריכה להיות בכתב."

הכלל הוא, אם כן, שבמקום בו לא נקבע מפורשות כי הסמכה, הוראה או היתר צריכים להינתן בכתב, כי אז ניתן להסתפק גם באמירה בעל-פה. חשיבותו של העניין אינה מעלה או מורידה, גם אם יש להעדיף ככלל גיבוש הדברים בכתב, דבר שיכול למנוע טענות במישור הראייתי.

בחוק האזנת-סתר מופיעה בסעיפים רבים הדרישה כי הוראה, הסמכה או בקשה תיעשה בכתב. כך למשל בסעיף 4(א) לחוק הוסמך שר אשר "נתבקש לכך בכתב מאת ראש רשות בטחון... להתיר בכתב האזנת-סתר (ההדגשות שלנו - בית-המשפט) .".

סעיף 5(א) לחוק שעניינו "האזנת-סתר במקרים דחופים" מדבר על היתר בכתב שנעשה על-ידי ראש רשות בטחון לבצע האזנת-סתר במקרים דחופים.

בסעיף 7 הדן ב "האזנת-סתר במקרים דחופים" הוסמך המפקח הכללי של המשטרה להתיר בכתב האזנת-סתר במקרים דחופים, ובעקבות היתר כזה עליו למסור הודעה בכתב ליועץ המשפטי לממשלה.

לגבי היתר להאזנת-סתר הניתן לפי סעיף 6 לחוק האזנת-סתר, נקבע בע"פ 2286/91 מ"י נ' אילוז, פ"ד מה(4) 289 (להלן: "פס"ד אילוז") כי:

" ...צו של רשות שופטת הוא לעולם בכתב, אלא אם יש בעניין הנדון או בהקשר דבר שפוטר את דרישת הכתב. הווה אומר, צו של שופט ניתן כרגיל בכתב, אף אם הדבר אינו נדרש במפורש בחיקוק הרלוונטי, ומכאן, כי גם הצו לפי סעיף 6 הנ"ל חייב להיערך בכתב... הקביעה לפיה ההיתר או הסירוב להעניקו ינתנו בצורת צו, מעלה את ההיתר, מבחינת האכסניה המשפטית, לדרג של אקט משפטי, שהוא מיוחד ומיוחס כאשר הכתב הנדרש בו עולה ממהותו וצמוד לטבעו."

(שם בעמ' 301-302).

עוד נוסיף כי לפי סעיף 14(ב) לחוק האזנת סתר הדן בסמכויות נשיא בית-משפט מחוזי לפי "חוק זה דינן כדין סמכות אחרת לעניין סעיף 42 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ס-1984". פנייה לסעיף 42 סיפא לחוק בתי-המשפט, העוסק בהאצלת סמכויות הנשיא לסגניו, מלמדת כי סעיף זה אינו דורש האצלת סמכויות בכתב. ואף בשל כך, דינה של טענת ההגנה בעניין זה להידחות.

מפסק-דין זה המתייחס, כאמור, לצו שיפוטי ניתן ללמוד כי בכל מקרה אחר בו אין דרישה מפורשת למסמך כתוב, ניתן לפעול בעל-פה ואין ליצור את חובת הכתב יש מאין. אין צריך לומר כי ההסמכה הנדרשת בסעיף 6(א) לחוק האזנת-סתר אינה בגדר "צו שיפוטי", ולפיכך לא יחולו עליה דרישות הכתב שנקבעו בפס"ד אילוז. וכפי שקבע הנשיא שמגר בפסק-דין זה:

"הכתב כתנאי קונסטיטוטיבי בא לעולם בצורת הוראה מפורשת ... גם במקרים בהם יש לחובת העריכה בכתב רק תפקיד ראייתי, מוזכרת הדרישה של הכתב expressis verbis(במפורש - בית-המשפט) ... לשם הבחנה אזכיר כבר עתה, כי העדר האזכור המפורש של הכתב מומר, במקרה שלפנינו, על-ידי ההתייחסות לצו של שופט, הנושא את תכונת הכתב בחובו."  (שם, בעמ' 303).

אשר לטענה כי תקנה 2 לתקנות דורשת כי כל הסמכה "לעניין החוק ותקנות אלה תהיה מראש ובכתב", נראה כי זו אינה רלוונטית לענייננו. תקנה זו הותקנה בשנת 1986 כאשר באותה בעת היה נוסחו של סעיף 6(א) כדלקמן "נשיא בית-משפט מחוזי ובהעדרו נשיא תורן של בית-משפט מחוזי רשאי... להתיר בצו האזנת-סתר...". מובן, אם כן, כי תקנה 2 לתקנות לא עסקה בהסמכה של סגן-נשיא על-ידי נשיא בית-משפט מחוזי. סעיף 6(א) תוקן בשנת 1995 כאשר בתיקון זה הושמטו המילים "נשיא תורן", ובמקומן נאמר: " סגן-הנשיא שהסמיכו הנשיא לעניין זה".

בדברי ההסבר להצעת חוק האזנת-סתר (תיקון), התשנ"ד-1994, נאמר כי: "מאחר שאין עוד כיום 'נשיא תורן' לבית-משפט מחוזי, מוצע לאפשר לנשיא בית-המשפט להסמיך סגן-נשיא לעניין מתן היתרים להאזנה". נראה, איפוא, כי הכוונה בתקנה 2 היא אכן להסמכה הניתנת על-ידי רשות מוסמכת כהגדרתה בתקנות ( "ראש רשות בטחון או קצין משטרה מוסמך לפי העניין") שהיא מחוייבת להיעשות מראש ובכתב, אך במקרים דחופים רשאית היא ליתן גם הסמכה בדיעבד.

איננו סבורים כי האמור בתקנה זו מתייחס להסמכה הניתנת על-ידי נשיא בית-משפט מחוזי לסגן-נשיא, דבר אשר ניתן לעשותו גם בעל-פה, כפי שפרטנו לעיל.

(3)   חוקיות ההיתרים להאזנת-סתר - טענותיו של עו"ד חימי

24.      עו"ד חימי ב"כ נאשמים 3 ו-5, תקף את ההיתר ת/603 שניתן על-ידי סגנית-הנשיא סירוטה ז"ל, מזווית אחרת.

          עו"ד חימי הפנה לנוסח הבקשה המופיע ב- ת/603, היינו כי מתבקשת האזנת-סתר ל "טלפון מספר 9200322-08 המותקן בלוד רח' הרצל 73 קיוסק של מוסא אבו-שחאדה". סנ"צ פוירשטיין החתום על הבקשה, אינו מפרט את הטעון פירוט, לגישת עו"ד חימי, היינו כי "מדובר בטלפון המופעל באמצעות שקלים, ולמעשה משמש כטלפון ציבורי". הסנגור סבור כי עובדה זו היתה ידועה לגורמי החקירה כבר בתאריך 8.6.04, שכן בדו"ח התצפית מאותו יום נאמר כי נצפה על-ידי התצפיתנים "אדם לא מוכר מדבר בטלפון שקלים". בהמשך היו אזכורים נוספים לעובדה זו. עו"ד חימי הוסיף וטען, כי גם בבקשה לחידוש ההיתר ( ת/603א) שהוגשה ביום 22.7.04 לא הוצגה בפני בית-המשפט העובדה כי מדובר ב"טלפון שקלים" ולא בטלפון פרטי השייך לנאשם 3. הדברים נכונים גם לגבי פנייה נוספת לחידוש ההיתר מיום 20.10.04 ( ת/604). עו"ד חימי סבור כי הוסתר מעיני בית-המשפט אשר התבקש ליתן היתר להאזנת-סתר או לחדש היתר קיים "מידע קריטי שעלול היה להביא להחלטה שונה של בית-המשפט". לגישתו של הסנגור, הוצגו בפני בית-המשפט חצאי אמיתות בלבד וניתן לומר כי שיקול-דעתו של בית-המשפט "נפגע בעל כורחו לעד אין שיעור".

עו"ד חימי דוחה את תשובת התביעה לפיה אין מדובר בטלפון ציבורי משום שבקו הטלפון עשה שימוש גם נאשם 3, ולגישתו מדובר בטלפון שהוא חיצוני לקיוסק "וכל הציבור יכול לשוחח בו". משכך, משמש הטלפון לשירותם של משוחחים אקראיים שאינם מוכרים לבעל הקו והם אשר משלמים על השימוש בו. עוד גורס עו"ד חימי כי גם אזכור העובדה שהטלפון מותקן בקיוסק אינו מועיל, שכן בית-המשפט לא יכול היה לדעת כי מדובר "בטלפון שקלים" שכל דיכפין יכול להשתמש בו. ניתן היה להניח מלשון הבקשה, כי מדובר בטלפון פרטי של בעל הקיוסק.

          פגמים נוספים שמצא עו"ד חימי בהאזנת-סתר זו נוגעים לעובדה כי סנ"צ פוירשטיין הגיש את הבקשה להאזנת-סתר מבלי שהיה מעורה בעובדות, ולמעשה חתימתו על גבי הבקשה הינה חתימה טכנית גרידא, מבלי שבדק את אמיתות העובדות המופיעות בבקשה. עוד נטען כי בבקשה המופיעה ב- ת/603 לא מולאה השורה הנוגעת לזהותו של האדם שלשיחותיו מבקשים להאזין, וכל שנאמר הוא כי ההאזנה מתבקשת לטלפון המותקן בקיוסק של נאשם 3. טענות נוספות נוגעות לעובדה כי נעשתה האזנה לשיחות בהן אחד הדוברים היה עורך-דין, מבלי שהתבקש אישור בית-המשפט לפי סעיף 9א לחוק האזנת-סתר.

טענה אחרת נוגעת לבקשה לתיקון מספר הטלפון שהוגשה בתאריך 21.10.04, כאשר עד לתיקון הצו האזינו אנשי ימ"ר שפלה לטלפון הנושא מספר אחר שלגביו לא ניתן היתר. טעות זו במספר הטלפון הופיעה גם בבקשה שהוגשה ביום 22.7.04 כאשר הצו אשר נחתם על-ידי סגן-הנשיא ד' בר אופיר, מתייחס למספר טלפון שגוי. עו"ד חימי מפנה לאמור בסעיף 6(ד) לחוק האזנת-סתר ממנו עולה, כי בהיתר הניתן לפי סעיף זה:

"יתוארו זהות האדם אשר האזנה לשיחותיו הותרה או זהות הקו או המתקן המשמשים או המיועדים לשמש לקליטה, להעברה או לשידור של בזק, ואשר האזנה אליהם הותרה, ומקום השיחות וסוגן, הכל אם הם ידועים מראש; כן יפורטו דרכי האזנה שהותרו."

מכאן ניתן להסיק כי על הבקשה להיתר לכלול את כל הפרטים המזהים, אודות הגורם שלשיחותיו מבקשים להאזין, וכן סוגו, טיבו ושייכותו של מכשיר הטלפון אליו מתייחס ההיתר המבוקש. עו"ד חימי חזר והזכיר את פס"ד נחמיאס ממנו עולה כי על המשטרה לחשוף בפני השופט את מלוא התמונה החקירתית ולאפשר לו לגבש עמדה בדבר הצורך בהאזנת-סתר. עוד מאזכר עו"ד חימי את פס"ד אילוז בו נקבע כי החוק הציב סייגים להאזנת-סתר כדי לצמצם את החדירה לרשות הפרט ולייחד את אישור האזנה לאותם מקרים בהם טובת הציבור וההגנה על שלומו עדיפים על הזכות לפרטיות. מאחר שהאזנות-הסתר שבוצעו בהתאם ל- ת/603 והצווים שניתנו בהמשך לא נעשו כדין, הרי שחלה הסנקציה הקבועה בסעיף 13 לחוק האזנת-סתר ויש לפסול את פירות ההאזנה הבלתי-חוקית ולקבוע כי הם לא יהיו קבילים במשפט.

          באות-כוח המאשימה עורכות-הדין אבישר וליברמן התייחסו בסיכומיהן לטענה המרכזית לפיה מדובר בטלפון ציבורי שהותקן מחוץ לקיוסק שבבעלותו של נאשם 3, כאשר עובדה זו לא הובאה לידיעת בית-המשפט הן במועד מתן ההיתר המקורי והן בבקשות לחידוש ההיתר. לגישתן, אין מדובר בטלפון ציבורי כלל ועיקר, שכן לטלפון ציבורי "אין בעלים ספציפיים, הוא נמצא בשטח ציבורי, אין אדם מסויים המשתמש בו והוא מסור לשימושו של הציבור הרחב". במקרה שלפנינו קו הטלפון שייך לנאשם 3 והוא בעליו היחידי. מכשיר הטלפון נמצא בשטחו הפרטי של נאשם 3 והשימוש בו נעשה בהשגחתו של האחרון "וכאשר הקיוסק סגור גם הטלפון אינו בשימוש".

מכאן יש להסיק כי מדובר בראש ובראשונה בקו טלפון פרטי של נאשם 3 אשר החליט משיקולים כלכליים לחבר לקו זה טלפון המופעל באמצעות שקלים. במצב דברים זה מדובר בקו טלפון אחד שאליו מחוברים שני מכשירים: האחד "רגיל" והשני "טלפון שקלים". מכאן אין להסיק כי מדובר בטלפון ציבורי אלא "לכל היותר, מדובר בטלפון שמשתמשים בו גם עוברי אורח".

בבקשותיה השונות ציינה המשטרה כי המידע שברשותה מתייחס ל "מוסא אבו-שחאדה... מרחוב התבור 2 לוד ו/או אחרים", דבר המלמד כי החשדות אינם מופנים כלפי נאשם 3 בלבד. המשטרה לא בחרה בחלופה של האזנה לשיחותיו של אדם מסויים, ומכאן ניתן להסיק כי נאשם 3 לא היה החשוד היחידי. עוד צויין בבקשה כי הטלפון מותקן בקיוסק השייך לנאשם 3 ואין מדובר בטלפון המצוי בבית פרטי. שילוב כל הנתונים הללו, כך טוענת התביעה, העמיד בפני בית-המשפט את מלוא המידע הדרוש ואת כל הכלים המאפשרים לדון בבקשה באופן מהותי. התביעה סבורה כי אין כל הקבלה בין הטלפון בו עסקינן לבין טלפונים ציבוריים המותקנים במקומות אחרים כגון בבתי סוהר. התביעה מוסיפה וטוענת כי אין חולק כי במועד הגשת הבקשה הראשונה לא היה ידוע לגורמי המשטרה כי מדובר גם בטלפון שקלים. משנודע הדבר בהמשך לא ראו אותם גורמים (ובעיקר אמורים הדברים בראש הצח"מ בימ"ר שפלה, עזרא גולדשטיין) כל חשיבות לדבר, לאור הנאמר לעיל. במהלך המשפט הובהר כי גם אם היתה האזנה לאנשים תמימים העושים שימוש בטלפון על-ידי הכנסת מטבע, הרי ששיחות אלה לא תומללו על-ידי גורמי המשטרה.

התביעה טוענת כי פס"ד נחמיאס אינו מהווה אסמכתא לנטען על-ידי עו"ד חימי, שכן באותו מקרה פעלה המשטרה בניגוד לצו אשר התיר לה להאזין לשיחותיו של אדם מסויים ולא לכלל השיחות המתבצעות בקו הטלפון. אין תימה כי בית-המשפט פסל כראיה שיחות שבוצעו על-ידי אנשים אחרים ואשר לא הותרו במסגרת הצו.

          אשר לפגמים הטכניים שמנה עו"ד חימי, ציינה התביעה כי ההיתרים ניתנו בהתייחס למספרי הטלפון המופיעים בבקשה על כל הפרטים שנמסרו במסגרתה, וגם אם נפלה טעות במספר הטלפון, הרי שאין ספק כי מדובר בטעות שאינה מהותית אשר תוקנה בהמשך, ובכך אין כדי לפגום בחוקיותם של ההיתרים. בכל מקרה לא בוצעה כל האזנה למספרי הטלפון השגויים אשר מופיעים בהיתר, אלא למספרים הנכונים המופיעים בבקשה.

הדברים נכונים גם לגבי הטעות במספר הטלפון של ה-CHANGE השייך, לטענת התביעה, לנאשם   4, כאשר בטעות הופיע מספר הטלפון שבביתו. לא היתה האזנה לטלפון השגוי, ורק לאחר שבית-המשפט תיקן את הצו התרחשה האזנת-הסתר בפועל. אשר לטענה הנוגעת להאזנה לשיחות עורך-דין-לקוח, גורסת התביעה כי המשטרה האזינה בטעות ובתום לב למספר קטן של שיחות מבלי שהבינה כי מדובר בשיחות עורך-דין-לקוח. משהוברר הדבר, הופסקה ההאזנה לשיחות אלה. המשטרה לא פנתה לבית-המשפט לשם תיקון הצו משום שלא ביקשה, אותה עת, להאזין לשיחות עורך-דין-לקוח. התביעה לא הגישה במהלך המשפט ולו ראיה אחת שאיננה קבילה, ולכן אין למצוא כל פגם בראיות שהוגשו לבית-המשפט בהתאם להיתרים שהוצאו כדין.

עוד מציינת התביעה כי בשלב מסויים התיר כב' השופט כבוב למשטרה להאזין לשיחות נוספות שעד לאותו שלב לא נעשתה האזנה להן. הדבר בוצע בהתאם להנחיותיו של בית-המשפט ובכך אין כדי לפגום בקבילותן של יתר תוצרי האזנות-הסתר.

(4) ההכרעה בטענה

25.      כפי שנקבע בע"פ 1668/98 היועץ המשפטי לממשלה נ' נשיא בית-המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד נו(1) 625, ביסוד ההוראה המופיעה בסעיף 6 לחוק האזנת-סתר:

"...עומד האיזון שבין שני אינטרסים מתנגשים: זכותו של היחיד לפרטיות... מחד, והאינטרס בדבר שלום הציבור ומניעת עבריינות מאידך. מטבע הדברים הוא כי שעה שמתבצעת האזנה לשיחותיו של היחיד - פרטיותו נפגעת."

(שם בעמ' 6630; וראו גם בש"פ 4544/94 מ"י נ' אשל (לא פורסם).

בשל הפגיעה הקשה בזכות לפרטיות, על ההיתר להאזנת-סתר להיות מפורט ולכלול פרטים בדבר זהות האדם שלו מאזינים, ופרטיו של הקו או המתקן המיועדים לשמש לקליטה.

          כפי שנקבע בפס"ד אילוז לא כל סטייה קלה מנוסח טופס ההיתר, כמפורט בתקנות, צריכה להביא לפסלותו "הכל הוא עניין של מידה ושל מהות".

          הבקשה המופיעה ב- ת/603 היא הבקשה הראשונה המתייחסת למספר הטלפון 9200333-08. הבקשה הוגשה בתאריך 4.5.04 על-ידי נצ"מ מנצור "קצין משטרה המוסמך בידי המפקח הכללי של המשטרה". כמו-כן חתום על הבקשה סנ"צ יורם פוירשטיין "קצין משטרה המוסמך להופיע בבקשה". בגוף הבקשה נאמר כי "הואיל ובידי המשטרה מידע בקשר למוסא אבו-שחאדה... מרחוב התבור 2 לוד ו/או אחרים... בדבר סחר בסמים וחברות באירגון פשיעה...", מתבקשת האזנה לקו הטלפון הנ"ל "המותקן בלוד רח' הרצל 73 קיוסק של מוסא אבו-שחאדה".

בתשובה לאחת מטענותיו של עו"ד חימי כי לא נאמר לשיחותיו של מי מבקשים להאזין, ניתן להפנות לעובדה כי המידע מתייחס למוסא אבו-שחאדה וכן לאחרים, כך שברור מתוכן הבקשה שמבקשים להאזין לכל השיחות המתבצעות באמצעות הטלפון שמספרו מופיע בבקשה, ולא רק לשיחותיו של מוסא אבו-שחאדה.

הטענה העיקרית נוגעת לעובדה כי המשטרה לא טרחה לציין, בעיקר בבקשות לחידוש ההיתר, כי מדובר בטלפון ציבורי המשמש את כלל הציבור, עובדה שעשויה היתה להשפיע על שיקול-דעתו של בית-המשפט. ייאמר כבר עתה, כי מטיבים היו גורמי המשטרה לעשות לו ציינו את כלל העובדות לאשורן בנוגע לקו טלפון זה, אך איננו סבורים כי מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין.

כפי שהובהר במהלך המשפט, אין מדובר "בטלפון ציבורי" המוצב ברשות הכלל, במשמעותו המקובלת של מונח זה. טלפון ציבורי משרת, ככלל, אנשים שאין ניתן לזהותם והאפשרות להתמקד בגורם מסויים הינה כמעט בלתי אפשרית. במקרה מעין זה מדובר בחדירה בוטה לצנעת הפרט כאשר מרבית, אם לא כל המשתמשים במכשיר הטלפון, אינם חשודים בביצוע עבירה. מובן כי במקרה שכזה חובה להביא לידיעת בית-המשפט את העובדה כי מדובר בטלפון המשרת את כלל הציבור, כמתחייב מהאמור בסעיף 6(ד) לחוק האזנת-סתר. שונים הם פני הדברים בענייננו. המדובר בקו טלפון שבבעלותו של נאשם 3, קו המשמש אותו באופן פרטי באמצעות מכשיר טלפון אלחוטי. מכשיר זה מצוי בתוך הקיוסק שבבעלותו וכפי שניתן להתרשם מהיקף תעבורת השיחות, הרי שהוא עושה בו שימוש רב ביותר. על-פי החלטתו שלו, הוצאה אל מחוץ לחנות שלוחת טלפון נוספת המכונה "טלפון שקלים", בו רשאים גם עוברי-אורח לעשות שימוש באמצעות מטבעות. עובדה זו אינה הופכת את הטלפון בו עסקינן לטלפון ציבורי, אלא שמדובר בטלפון בו ישנה אפשרות לחלק מהציבור לעשות בו שימוש. מה גם שהוברר לנו כי כאשר הקיוסק סגור, נחסמת הגישה לטלפון השקלים. מובן מאליו כי האזנה לכלל ציבור המשתמשים אינה תכליתה של האזנת-הסתר במקרה דנן. אנשי המשטרה שהעידו בפנינו הבהירו כי שיחותיהם של עוברי-אורח לא תומללו במסגרת החקירה ולא הובאו לידיעתו של בית-המשפט.

הגם שהבענו דעתנו כי ראוי היה לציין את העובדות לאשורן בגוף הבקשה, איננו סבורים כי מדובר בפגם שהיה בו כדי לשלול מבית-המשפט את המידע הדרוש, עד כדי קבלת החלטה שאינה שקולה ואינה נסמכת על תשתית עובדתית איתנה. כאשר מתבצעת האזנה רציפה לכלל השיחות המתקיימות באותו מכשיר, אין כל אפשרות טכנית להתמקד אך ורק בשיחותיו של נאשם 3 או של אחרים החשודים בביצוע עבירה, וכפי שהובהר בע"פ 1668/98 הנ"ל, המגמה צריכה להיות מזעור הפגיעה בפרטיות ככל שהיא נוגעת למשתמשים תמימים בקו הטלפון. מזעור הפגיעה בגורמים שאינם מעורבים בפשע, הושג בכך ששיחותיהם לא תומללו ולא הוגשו כראיה לבית-המשפט.

בנסיבות אלה איננו רואים כיצד אזכור העובדה שלטלפון המואזן יש שלוחה בדמות "טלפון שקלים", היה משפיע על שיקול-דעתו של בית-המשפט במתן ההיתר. קבלת גישתו של עו"ד חימי משמעה כי לא ניתן היה להאזין לטלפון המותקן בקיוסק, גם אם לטענת המשטרה קיימת בו תעבורת שיחות המעידות על מעורבות בפלילים, וזאת בשל העובדה כי ניתן לעשות בו שימוש חלקי על-ידי עוברים ושבים. גישה זו אינה מקובלת עלינו, כמפורט לעיל.

נוסיף ונציין כי במרוצת השנים התפתחה במשפטנו דוקטרינת "הבטלות היחסית" החלה גם על פגמים הנובעים בשל חריגה מסמכות. דוקטרינה זו מאפשרת להימנע מגישה של "ייקוב הדין את ההר", ומתחשבת בכלל הנסיבות ובשיקולי ההיגיון (ראו ע"פ 866/96 סוסן נ' מ"י, פ"ד נ(1) 793; רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673; ובג"צ 273/80 ארקדי מדז'ינסקי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד לה(1) 67)).

ואם בשאלות של חריגה מסמכות כך, הרי שאין ספק בליבנו כי גם אם נפל פגם בניסוח בקשת המשטרה, אין בכך כדי להביא לבטלותו של ההיתר שניתן להאזנת-הסתר.

דברים אלה נאמרים ביתר שאת לגבי יתר הפגמים הטכניים הנוגעים למספרי הטלפון, כאשר ברור מתוכן הבקשה לאיזה קו טלפון נדרשת האזנה, והטעות מופיעה בחלק בו אמור בית-המשפט ליתן את ההיתר. פגמים אלה תוקנו, בסופו של דבר, על-ידי גורמי המשטרה וניתנה החלטה שיפוטית מתקנת. כן הדבר גם לגבי מספר הטלפון המוצב, לטענת המשטרה, במשרד ה-CHANGE של נאשם מס' 4. 

פס"ד נחמיאס שאוזכר על-ידי עו"ד חימי אינו ממין העניין, שכן באותו מקרה הוגבל ההיתר להאזנה לגורם מסויים, ומובן כי האזנה למשוחחים אחרים לא היתה חוקית ובדין נפסלה על-ידי בית-המשפט.

טענה אחרונה שהיתה בפיו של עו"ד חימי נוגעת להאזנה לשיחות שהתקיימו בין עורך-דין לבין לקוחו, בלא קבלת אישורו של בית-המשפט. לא ירדנו לסוף דעתו של הסנגור בהקשר זה, ולא נהיר לנו כיצד משפיע הדבר על קבילותן של האזנות-הסתר שהוגשו כראיה בתיק זה. כאמור, הוכח לנו כי מיד בתחילת הדרך ומשהתברר כי בין הדוברים מצוי עורך-דין או עורכי דין, הופסקה האזנה לשיחות אלה. מכל מקום, לא הוגשה כל ראיה בלתי קבילה מתוך חריגה מהכללים המחייבים. ואם הוגשה בקשה לעשות שימוש בשיחות אלה, כולן או חלקן, בהתאם לסעיף 9 לחוק האזנת-סתר, הרי שהדבר אינו מענייננו בתיק זה.

סוף דבר - הננו דוחים את השגותיו של עו"ד חימי באשר לחוקיותן של האזנות-סתר הנובעות מהצווים שהוגשו לבית-המשפט, במסגרת ת/603 עד ת/608.

(ב)   קבילותן הטכנית של האזנות-הסתר

26.      לאחר שקבענו כי ההיתרים להאזנות-הסתר בפרשה זו ניתנו כדין, שומה עלינו לבחון את השאלות הנוגעות לקבילותן הטכנית של האזנות-הסתר. בחלק זה תיבחן השאלה כיצד נעשתה ההקלטה של השיחות אשר לגביהן ניתנו ההיתרים, וכיצד זוהו קולות הדוברים.

        שאלה נפרדת נוספת, בה נעסוק בפרק אחר, הינה קבילות תוכנן של האזנות-הסתר בהתאם לדיני הראיות הכלליים.

        כפי שמציין השופט קדמי בספרו על הראיות, חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת, התשס"ד-2003, בעמ' 1143 (להלן: "על הראיות"):

"מבחן הקבילות הטכנית בא להבטיח כי ההקלטה אמינה ומשקפת נאמנה את אשר התרחש במציאות בעת עשייתה, לאמור: כי המדובר במתקן הקלטה תקין ואמין, כי ההקלטה גופה שלמה, ברורה וניתנת לפענוח, וכי לא נעשה דבר לעוות את האמת, לא על-ידי התערבות פסולה בהליך ההקלטה ולא על-ידי התערבות פסולה בסרט ההקלטה לאחר מכן."

תנאי הקבילות הטכנית אשר נקבעו בפסיקה הם אלה:

א.         ההקלטה בוצעה באמצעות מכשור תקין הפועל כהלכה.

ב.         מי שמבצע את ההקלטה הינו איש מקצוע מיומן.

ג.          ההקלטה גופה נאמנה ומהימנה.

ד.         ההקלטה נשמרה כראוי ולא נעשו בה שינויים או עריכה.

ה.         קולות הדוברים זוהו בבירור ובוודאות.

ו.          הדברים נאמרו מרצונו הטוב והחופשי של הדובר, ללא כפייה או פיתוי.

פסק-הדין המנחה לעניין זה הינו ע"פ 869/81 מ"י נ' שניר, פ"ד לח(4) 194, ולאחריו חזר בית-המשפט העליון ואישר את תנאי הקבילות הטכנית כמפורט לעיל (ראו למשל, ע"פ 331/88 חלובה ואח' נ' מ"י, מ"ד(4) 145; ע"פ 334/86 סבאח נ' מ"י, מ"ד(3) 862; ע"פ 2608/04 פלוני נ' מ"י, פ"ד נט(6).

נציין כי לבית-המשפט הוגשו, מלבד ההקלטות שבוצעו במסגרת האזנות-הסתר, הקלטות נוספות כמו: הקלטת חקירתם של הנאשמים בתיק זה ושל עדי תביעה מסויימים וכן הקלטת סתר שבוצעה על-ידי הסוכן המשטרתי, כמפורט בסעיף 66א לאישום השלישי.

לא התעוררה שאלה הנוגעת לקבילותן הטכנית של הקלטות אלה (למעט השאלה אם הגורם שהוקלט על-ידי הסוכן המשטרתי הינו אכן נאשם 3 מוסא אבו-שחאדה).

לפיכך, נתמקד בחלק זה של הכרעת-הדין בשאלת קבילותן הטכנית של האזנות-הסתר שבוצעו בהתאם להיתרים שניתנו על-פי חוק האזנת-סתר.

מן הראוי לחזור ולהזכיר כי מדובר בהאזנות-סתר לטלפון שמספרו 9200322-08, המותקן בקיוסק של נאשם 3 מוסא אבו-שחאדה. משך האזנה הוא בהתאם להיתרים מיום 4.5.04 ועד למועד מעצר הנאשמים (הוא יום "הפיצוח" בלשון המקובלת על אנשי המשטרה) ביום 22.11.04.

כמו-כן מדובר בהאזנת-סתר לטלפון מספר 9256530-08 המוצב ב-CHANGE, שלפי טענת התביעה שייך לנאשם 4 עומר אבו-שחאדה. האזנת-הסתר לטלפון זה בוצעה רק מיום 19.9.04, לאחר שגורמי החקירה גילו כי היתר קודם שניתן מתייחס למספר טלפון אחר. עוד מדובר בהאזנת-סתר לטלפון שמספרו 6205091-03 המותקן בקיוסק שבבעלות נאשם 1 מוחמד שורפי ורעייתו איבון, המצוי ברח' בן יהודה 44 בת"א, וזאת מיום 10.10.04 ועד ליום מעצר הנאשמים. האזנת-סתר נוספת מתייחסת לטלפון שמספרו 6816384-03 המותקן ברח' למרטין 15 ביפו, וזאת מיום 16.3.05 ועד ליום 15.4.05.

האזנות-הסתר לקווי הטלפון בלוד בוצעו על-ידי ימ"ר שפלה, ואילו האזנות-הסתר לקווי הטלפון בת"א וביפו בוצעו באחריות ימ"ר ת"א.

על השיטה בה הוקלטו השיחות הטלפוניות למדנו מפי סנ"צ דינה רוזנטל, רמ"ח האזנות-סתר, אשר שימשה בתקופה הרלוונטית כראש מחלק האזנות-סתר בימ"ר ת"א. העדה הסבירה כי בראש כל יחידת האזנת-סתר עומד ראש מחלק, ותחתיו פועלים משקלטים. תפקידו של ראש המחלק הוא לוודא כי המשקלטים אינם מקליטים שיחה שלא הותרה על-ידי בית-המשפט, וכן לוודא את תקינות המערכת בכל נקודת זמן בה מתבצעת האזנת-סתר. המשקלטים שהם הגורמים המופקדים על ההקלטה הינם, בדרך-כלל, בוגרי יחידות צבאיות העוסקות בנושאים מעין אלה ובכל מקרה הם עוברים הכשרה במסגרת המשטרתית. תפקידם של המשקלטים הוא לעבור על החומר שהוקלט יום קודם לכן על-מנת ליצור רצף הגיוני עם המשך ההאזנה לקו הטלפון באותו יום. הם מאזינים לקו שבאחריותם ורושמים את תמצית השיחות המותרות בהתאם להיתר. המשקלט רואה לנגד עיניו את המספר הסידורי של האזנת-הסתר המתקבל לגבי הקו המואזן, וכן נתונים נוספים כגון מספר השיחה והאם מדובר בשיחה נכנסת או יוצאת. אחד הנתונים המתקבלים הוא מספר הטלפון אליו מחוייגת השיחה או שממנו התקבלה השיחה הטלפונית. נתונים אלה מתקבלים על-ידי המערכת באופן ממוחשב ללא מגע יד אדם. סנ"צ רוזנטל הדגישה כי מערכת האזנות-הסתר של משטרת ישראל היא מערכת ממוחשבת ואין אפשרות להתערב בעבודת המערכת, להפסיקה או להפריע לה בדרך אחרת, כל עוד הדבר נעשה בהתאם להיתר השיפוטי.

חומרי האזנת-הסתר נקלטים בדיסקים ואלה שמורים במקומות שאין אליהם גישה למי שאינו מורשה. דיסקים אלה אינם ניתנים לקריאה במחשב רגיל אלא אך ורק במחשבים של מחלקת האזנות-סתר. לא ניתן לעשות בהם כל שינוי, אין אפשרות למחוק, להוסיף או לתקן דברים. ההקלטה מופסקת ברגע שמתקבלת הנחייה להפסיקה ואז ההפסקה נעשית באופן אוטומטי. אין אפשרות להפסיק את ההקלטה באורח ידני. כאמור, המערכת מקליטה 24 שעות ביממה והיא מקליטה הכל, כל הזמן.

העדה התייחסה גם לשאלה מה דינה של שיחה חסויה כגון שיחה המתקיימת בין עורך-דין ללקוח. לדבריה:

"כשמגיע המשקלט בבוקר הוא מקבל את כל החומר שעלה בהאזנת-הסתר באותו קו טלפון שאנחנו מאזינים לו במהלך, נגיד יומיים הוא לא האזין או יום הוא לא האזין, אז במהלך היממה לאחור. אין לו שום אפשרות, הוא יכול לא לרשום שיחה, אם היא לא על-פי הצו. אם זאת שיחה, נגיד, עם עורך-דין, אז השיחה תיסגר כחסויה. אם זאת שיחה אישית, היא תיסגר כחסויה. אם זה שיחה עם אחד מבעלי החסינויות, היא תיסגר כחסויה, אבל אי אפשר למחוק אותה, זאת אומרת אפשר לדלג עליה. ולכן גם כשמסתכלים על השיחות, אפשר לראות שהמספור של השיחות הוא לא רציף."     (עמ' 2924 לפרוטוקול, ש' 2-10).

לגבי התקצירים הנערכים על-ידי המשקלטים מסרה סנ"צ רוזנטל כי:

"כשמסתכלים על התקצירים רואים את מספרי השיחות ורואים שמספרי השיחות אינם רציפים, זאת אומרת שישנם חורים . החורים הם אותן שיחות שלא נמצאות במסכת ההתרה של בית-המשפט. זאת אומרת שכשהמשקלט שמע את השיחה, הוא אמר : או .קי, זה משהו שבית-המשפט לא התיר לי לרשום את השיחה, ולכן השיחה הזאת לא נרשמת, וממשיכים הלאה."

(עמ' 2924 לפרוטוקול, ש' 12-16).

כאמור, הדגישה סנ"צ רוזנטל כי המערכת מקליטה את כל הנאמר במכשירי הטלפון המואזנים, וזאת גם אם מדובר בשני מכשירים המותקנים על אותו קו. לגבי איתור תקלות במערכת, העידה סנ"צ רוזנטל כי אם ישנה תקלה הרי שהיא מזוהה על-ידי המשקלט אשר אמור לרשום על כך דו"ח. בתקופה הרלוונטית לא היה דיווח על אי-תקינות המערכת, ולפיכך אין כל סיבה לחשוש כי חלה תקלה כלשהי במערכת הממוחשבת.

העדה הסבירה כיצד מתבצע זיהוי קולם של הדוברים על-ידי המשקלטים:

"כעיקרון, זיהוי הקולות נעשה על-פי הדוברים עצמם, כי כשהדובר מזדהה ואומר 'שלום, מדבר אבי', אז אנחנו יודעים שאבי מדבר. בסיום כל הליך כזה מה שאנחנו נוהגים לעשות זה להשוות את קלטות החקירה שבו נעצר הבן אדם, עם מה שנשמע בהאזנות-הסתר. זאת אומרת יכול להיות תיאורטית שאבי, שבמהלך כל האזנת-הסתר מזדהה כאבי, למעשה לא קוראים לו אבי, קוראים לו ירון. מבחינת המשקלט הוא מוכר כאבי, וכשהוא יבוא ויזהה אותו, הוא יזהה אותו כאבי. כשיבוא החוקר ויגיד: אני לא עצרתי את אבי, אני עצרתי את ירון, וזה הקול שלו ואני הקלטתי אותו בחקירה, תראה אם זה אותו אדם, יבוא המשקלט ויגיד: האדם שאני במהלך כל האזנת-הסתר זיהיתי כאבי, הוא למעשה ירון שמופיע בקלטות החקירה. וכך למעשה אנחנו סוגרים את הזיהוי מבחינת המשקלט, כי המשקלט לא מכיר את האדם. המשקלט שומע את הקול, הוא מכיר את הקול."     (עמ' 2925 ש' 21-30, ועמ' 2926 ש' 1-2). 

לדברי סנ"צ רוזנטל, המשקלטים הינם אנשי מקצוע בעלי ניסיון רב "ויש להם אוזן מאוד מיומנת" (עמ' 2926 ש' 4).

אשר לשאלה אם לא היה מקום לשלוח את דגימות הקול להשוואה במעבדה, השיבה סנ"צ רוזנטל: "אני חושבת שבמהלך כל שרותי המשטרתי, ואני 25 שנה במערכת והרבה מאוד שנים במודיעין וגם בחקירות, לא שלחנו כמעט, אולי פעמים ספורות מאוד, כשהיתה באמת מחלוקת, למעבדה" (עמ' 2927 ש' 7-9).

בהמשך ציינה סנ"צ רוזנטל כי:

"מעבדת קול של המטה הארצי לא נועדה לצורך אימותים של האזנות-סתר. מעבדת קול של המטה הארצי נועדה לדברים שונים לחלוטין . אנחנו לא עושים השוואות קול במטה הארצי."   (עמ' 3005, ש' 1-3).

לגבי המתמללים אשר התבקשו לזהות את קולותיהם של הדוברים, ציינה סנ"צ רוזנטל כי:

"הם לא כוח עזר. לא ייקחו אדם שלא מקצועי בתחום הזה בשביל שיתמלל. גם בת"א אנחנו הרבה פעמים נעזרים בדוברי ערבית על-מנת לתמלל שיחות. בדרך-כלל זה אנשים שעשו את זה כבר קודם לכן, יש להם את היכולת לעשות את זה. לא ייתנו את זה למישהו שאין לו את היכולת לעשות את זה."

(עמ' 2944 ש' 11-14).

סנ"צ רוזנטל הבהירה כי חרף העובדה כי בתקופה הרלוונטית היא עבדה בימ"ר ת"א ולא בימ"ר שפלה, הרי שעדותה ניתנת בהקשר להאזנות-הסתר המתבצעות בכל רחבי המדינה:

"כולם עובדים באותה צורה זאת אומרת ההנחיות שלנו ושיטת העבודה של כל מחלקי האזנות-הסתר הן זהות. גם המערכת היא אותה מערכת. זאת אומרת שמה שנקלט במערכת בת"א או בירושלים, מבחינת המערכת כמערכת זה אותו דבר."   (עמ' 2938 ש' 25-28).

על יסוד עדות זו ניתן לקבוע כי ההקלטות שבוצעו בהתאם להיתרים להאזנות-הסתר, עברו את מבחן הקבילות הטכנית, ככל שהדבר נוגע לתקינות מכשור ההקלטה, מיומנותו של המקליט, היותה של ההקלטה נאמנה ומהימנה, והעובדה כי מדובר בהקלטה מלאה שאין חשש כי עברה שינוי או עיבוד כלשהו. מאחר שעסקינן בשיחות טלפוניות, אין כל טענה כי מי מבין הדוברים מסר את דבריו שלא מרצונו הטוב אלא עקב איומים או הפעלת אמצעי כפייה.

התייחסותנו לשיטה בה זוהו קולות הדוברים תעשה בהמשך.

מההקלטות המקוריות הוכנו העתקים אשר נמסרו לבית-המשפט ( ת/1024א-ז) ועוד קודם לכן לבאי-כוח הנאשמים. לא נשמעה כל טענה כי ההעתקים אינם משקפים את ההקלטות המקוריות, ואף אנו שוכנענו כי מדובר בהעתקים אמינים ומהימנים כעולה מעדותו של רס"ר יובל שמואלביץ, אחראי מ"ט ימ"ר שפלה האומר בעמ' 4585 לפרוטוקול "הדיסקים הוקלטו על-ידי, סומנו על-ידי, הועתקו מהשרטוט לבקשת הפרקליטות" (ש' 29-30).

לגבי האפשרות כי נעשה שינוי או חלה השמטה במהלך העתקת ההקלטות המקוריות, אומר העד:

" מדובר במדיה דיגיטלית וכל איש מחשבים וגם לא איש מחשבים שעוסק קצת במחשבים, יודע כשמורידים file מהמחשב למדיה, הוא יורד כמו שהוא ובמידה והוא לא יורד כמו שהוא, המחשב מתריע על כך שזה לא הורד כמו שצריך, כלומר אם המחשב לא התריע, זה אומר ש- files ירדו בדיוק באותה צורה כמו שהם היו במחשב."   (עמ' 4603, ש' 5-9).

העד הסביר כי מלכתחילה הועתקו השיחות ל-6 תקליטורים, וככל הנראה הושמטו בטעות מספר שיחות "ועכשיו הוגשה בקשה על-ידי פמ"מ לבדוק האם ניתן להשלים את אותן שיחות שאין ברשותם וזה מה שעשיתי, ניגשתי למחשב, הורדתי את אותן השיחות" (עמ' 4614 ש' 23-25). שיחות נוספות אלה הועתקו לתקליטור שביעי, שאף הוא הוגש לבית-המשפט.

(ג)   זיהוי קולות הדוברים - כללי

27.    תנאי מהותי לקבילות הטכנית של סרט ההקלטה הינו זיהוי קולות הדוברים, שכן בדרך זו ניתן לשייך את השיחה לדובר מסויים, ובכלל זה לאחד הנאשמים. למרות שהתקליטורים בהם הוקלטו השיחות הרלוונטיות לכתב-האישום הוגשו לבית-המשפט, מובן מאליו כי ללא זיהוי הקולות במידה של למעלה מספק סביר, לא ניתן להסתמך עליהם (ראו לעניין זה ע"פ 461/92 זכאי ואח' נ' מ"י, פ"ד מז(2) 590; וכן ע"פ 5140/99 וידל ואח' נ' מ"י, פ"ד נו(2) 844 להלן: "פס"ד וידל").

ההלכה לעניין זה סוכמה ב פס"ד וידל במילים אלו:

"אכן, זיהוי המדברים, שקולותיהם נקלטו, הוא תנאי לקבילותה של ההקלטה. תנאי זה, מצטרף אל יתר התנאים... ואשר נועדו להבטיח כי האמצעי הטכני אכן שב ומביא את הדברים כהווייתם וכהשמעתם לראשונה, ואינו מעוות אותם בשל מעשה שגגה או בשל מעשה זדון... התנאי בדבר זיהוי קולות הדוברים הינו מהותי וחיוני, שהרי אם איננו מתקיים - לא ניתן לשייך את האמור בהקלטה אל פלוני או אלמוני, וההקלטה מאבדת את נפקותה (ובעקבות כך - גם את קבילותה).

סוגיית קבילותן של שיחות מוקלטות ותמלילים כראיה במשפט פלילי, כאשר הנאשם גורס כי לא הוא הדובר שקולו נשמע בהקלטות, אינה חדשה עמנו. בית-משפט זה כבר קבע, כי זהותו של אדם יכולה שתיקבע בודאות, באמצעות הכרת קולו בלבד... הפסיקה הבחינה בין זיהוי קול מוחלט, מיידי וספונטאני, שהוא בעל מהימנות גבוהה, לבין זיהוי קול על-ידי סימנים שבו, שדרגת מהימנותו נמוכה יותר... הפסיקה קבעה, כי זיהוי ספונטני ומוחלט של קולו של אדם, המוכר למזהה מהיכרות קודמת, עשוי לשמש לבדו לקביעת זהותו של בעל הקול ולהרשעתו... באחת הפרשות נקבע, כי הרשעה על-פי עדות יחידה, של אדם שזוהה כמבצע העבירה על-פי קולו בלבד, אפשרית ובלבד שנתקיימו בעדות המזהה שני מבחנים: מבחן סובייקטיבי, קרי - מהימנות המזהה, ומבחן אובייקטיבי, אשר לו שלושה ראשים: מיידיות הזיהוי, קיום הכרה מספקת של המזהה את קולו של המזוהה, והיעדר השפעות חיצוניות העשויות לפגום בכושר הזיהוי של המזהה... לעומת זאת, כך נפסק, מחייב זיהוי בלתי ספונטני של קולו של אדם, המוכר למזהה מהיכרות קודמת, לצורך קביעת זהותו של בעל הקול - תמיכה ראייתית מסוג סיוע... עוד עסק בית-משפט זה בשאלה באילו נסיבות נדרש מסדר זיהוי קולות...

ובפרשה אחרת נקבע כי זיהוי קולות עשוי להיעשות גם על-ידי בית-המשפט עצמו, בדרך של האזנה לנאשמים במהלך עדותם והשוואת קולם לקולות הבוקעים מן ההקלטות..."

(שם, בעמ' 852-853; וראו גם ע"פ 522/71 בחג'אן נ' מ"י פ"ד כו(2), 152; ע"פ 323/84 שריקי נ' מ"י פ"ד לט(3), 505; ע"פ 4211/91 מ"י נ' אלמצרי פ"ד מז(5), 624).

בע"פ 2135/94 עזרא אלפי נ' מ"י וערעור שכנגד (ניתן ביום 5.9.1995) (להלן: "פס"ד אלפי"), בחן בית-המשפט את השאלה האם יכולים שיחות מוקלטות ותמלילים לשמש כראיה קבילה במשפט, מקום שזיהוי קולו של הנאשם כאחד הדוברים, נעשה בידי מתמללות שלמדו להכיר ולזהות את קולות הדוברים במהלכה של מלאכת הפענוח. כב' השופט קדמי קבע כי:

"גם אם זיהוי בהשוואה מעבדתית הינו הזיהוי הוודאי ביותר, אין בכך בלבד כדי להשמיט את הבסיס מתחת למשקלו של זיהוי קול באמצעות 'אוזן האדם'; והלכה פסוקה היא, כי בית-המשפט רשאי לקבוע זהותו של קול על-ידי האזנה ישירה לסרט ההקלטה."

במקרה שלפנינו נעשה הזיהוי על-ידי מתמללים דוברי השפה הערבית, כאשר השוואת הקול נעשתה במרבית המקרים אל מול קלטת החקירה של הנאשמים. את תהליך הזיהוי ניתן לחלק לשני שלבים: שלב ראשון לפני "הפיצוח", ושלב שני לאחריו. שיטת הפעולה הוצגה בסיכומיהן של עורכות הדין אבישר וליברמן בצורה המשקפת את המציאות כהווייתה, ולהלן נביא את עיקרי הדברים. יודגש כי אין בכך כדי לשמש תחליף לבחינה פרטנית לגבי הזיהויים הקונקרטיים שנעשו ושיוכם של הקולות למי מבין הנאשמים. דברינו בחלק זה מכוונים לשיטת הפעולה אשר ננקטה בימ"ר שפלה ובימ"ר ת"א לפני מועד מעצרם של הנאשמים ולאחריו.

כפי שהובהר על-ידי סנ"צ רוזנטל, נעשה הזיהוי הראשוני על-ידי המשקלטות בימ"ר שפלה. המשקלטות הכינו תקצירים של שיחות שנראו בעיניהן רלוונטיות, ושאינן חסויות מסיבות אלו ואחרות. זיהוי זה נעשה בדרך-כלל לאחר איזכור שמו של הדובר, בין אם על-ידו ובין אם על-ידי בן שיחו. זיהוי ראשוני זה נרשם בגוף התקציר הכולל גם את עיקרי השיחה, מועדה, משכה ומספרי הטלפון הנוגעים בדבר.

המאשימה מציינת כי חלק מהמשקלטות הובאו לעדות במסגרת פרשת ההגנה של נאשם 16 מחמוד (סוהיל) סרסור, ויש לראות בעדותן משום חיזוק נוסף לראיות התביעה.

כאמור, הזיהוי הסופי נעשה על-ידי המתמללים (וואפי חלאילה, וואפי סאעד, רידאן מילחם וגדי אביוב מימ"ר שפלה; מולה ביאן, ליאת הושיר, פרג' סבאק ורוזי שחידם מימ"ר ת"א). מתמללים אלה אינם נמנים על יחידת ההאזנות, והמיומנות בזיהוי הקולות נרכשה על-ידם תוך כדי פעילות אינטנסיבית וממושכת במסגרת חקירה זו.

התביעה טוענת כי "האינטנסיביות של עבודת המתמללים יצרה בם את אותה היכרות אינטימית עם קולות הדוברים... המתמללים שלפנינו, אשר האזינו לאותם דוברים שעות רבות ביום, פיתחו את היכולת להכיר את הקולות השונים". לפני ה"פיצוח" קיבלו המתמללים חלק מהשיחות שהופקו במסגרת האזנות-הסתר ותימללו אותן. המועד בו הוכן התמליל לא נרשם על-ידי המתמללים, כך שלא ניתן לדעת באיזה סדר נערכו התמלילים השונים. המאשימה סבורה כי לעניין זה אין משמעות כיוון שהתחקות אחר סדר התמלול לא תתרום ליכולתו של בית-המשפט להעריך את עבודת המתמללים ואת יכולת הזיהוי שפיתחו. בימ"ר שפלה נעשה מאמץ על-ידי המתמללים לזהות את הדוברים עוד לפני שלב "הפיצוח", כאשר הבסיס העיקרי הוא אזכור שמו של הדובר בשיחה, ולאחר מכן פיתוח היכרות עם קולו בשיחות אחרות. המאשימה סבורה כי פעילות זו שנמשכה על-פני כמה חודשים איפשרה למתמללים להכיר את קולות הדוברים "כאילו הכירו אותם היכרות אישית". המאשימה מבקשת להזכיר כי אין מדובר בזיהוי קולות במהלך שיחה המתבצעת בזמן אמת, אלא בשמיעת ההקלטה פעם אחר פעם והאזנה לשיחות "מספר פעמים, למשך כמה זמן שנדרש". עוד צויין כי לגבי חלק נכבד מהשיחות נעשתה הצלבה בדרך של זיהוי ממקור נפרד, בעיקר באמצעות מספרי הטלפון של הדוברים ואמצעי זיהוי נוספים.

כאמור, זאת היתה שיטת העבודה בימ"ר שפלה, ואילו בימ"ר ת"א תומללו השיחות כאשר המתמללים רושמים את שמות הדוברים על-סמך הרישום בתקצירים. המאשימה טוענת כי גם כאן פיתחו המתמללים מיומנות רבה כבר בשלב הראשוני, דבר שהיתה לו "השפעה על יכולתם לערוך את הזיהוי המאוחר יותר מול קלטות חקירה".

כאמור לעיל, אין המאשימה מתבססת על הזיהוי הראשוני שנעשה טרם מעצרם של הנאשמים, אלא על זיהויים של הדוברים תוך השוואת קולם לקלטת חקירתם של הנאשמים. לאחר שעמדו בפני המתמללים קולותיהם של הנחקרים, שבו המתמללים ובחנו את הקולות שנשמעו בהאזנות-הסתר ובאופן זה זיהו את קולות הדוברים. אין חולק כי נמסרה למתמללים קלטת חקירה לגבי כל אחד ואחד מהנאשמים, למעט נאשם 1 מוחמד שורפי. נאשם זה לא פצה את פיו במהלך חקירותיו, ואת דרישתו לשמור על זכות השתיקה רשם על גבי נייר שצורף להודעותיו (ת/1071, ת/1074 ו- 1077). משלא ניתן היה להציג בפני המתמללים קלטת חקירה של נאשם 1, נעשה זיהוי קולו על-ידי השוטר מולא ביאן מימ"ר ת"א, שהיה אחד המתמללים, ולטענת התביעה ניהל עם מוחמד שורפי, ביום מעצרו 22.11.04, שיחה שנמשכה כמחצית השעה.

הדברים תועדו על-ידי השוטר מולא ביאן בזכ"ד ת/1059. המאשימה מוסיפה וטוענת כי לאחר שיחה ממושכת זו יכול היה מולא ביאן לזהות את קולו של נאשם 1. בין היתר, זיהה השוטר ביאן את קולו של מוחמד שורפי בשיחה מס' 4575, ועל כך רשם זכ"ד ת/1059א. משלב זה ואילך שימשה שיחה זו כמקור להשוואה וזיהוי עבור האחרים. התביעה מבקשת ליתן את מלוא המשקל לזיהוי הקול שנעשה על-ידי מולא ביאן, ובעקבות כך לאשר את יתר הזיהויים שנעשו על-סמך פעילותו זו.

סוגיה נוספת נוגעת לזיהוי קולו של נאשם 16 מחמוד סרסור, לנוכח טענת ההגנה כי קלטת חקירתו אינה מאפשרת את זיהוי הקול. כזכור, נעשה ניסיון להשיג דגימת קול של נאשם זה בהתאם להחלטתה של כב' השופטת נ' אהד, אך הדבר לא התאפשר מסיבות שיפורטו בהמשך.

עו"ד קפלנסקי זימן את גב' סימה שגב-גלעד (אשר שימשה, עת שירתה במשטרה, כראש מעבדת קול במטה הארצי במשטרה תקופה של כ-24 שנים) כעדת הגנה מטעמו. העדה התייחסה לקלטת החקירה של נאשם 16 תוך קביעה כי: "קלטת זו שונה באיכותה הבסיסית מן ההקלטות שבמחלוקת ועל כן איננה מתאימה להשוואה". חלק אחר בעדותה של גב' שגב-גלעד מתייחס לזיהוי קולות על-ידי אנשים שאינם מקצועיים המוגדרים כ "שומעים נאיבייים". לדעתה, כאשר הזיהוי אינו נעשה בתנאים טובים הרי שקיים סיכוי גבוה לטעות. עם זאת אישרה העדה "...שבני אדם כן יכולים לשמוע ויכולים ללמוד הקלטות, ללמוד קולות ולזהות באופן נאיבי וטבעי. מצד שני כשהתנאים הם לא ידידותיים או כשיש הבדלים בערוצי תקשורת, שפה, כל מה שהזכרנו קודם זה יכול להגביר את הסיכוי לטעות" (עמ' 6440 ש' 2-5). ובהמשך השיבה לשאלת בית-המשפט באומרה:

"...שיש פה יותר שמיעה ארוכת טווח, שברגע שלומדים את הקולות זה כמעט דומה למה שאנחנו מזהים קרובי משפחה או אנשים מסביבנו ויכול להיות לזה ערך יותר משמעותי מאשר בן אדם שרק שמע את הקול והוא צריך לזהות אותו. אבל כיוון שאני ממש לא מכירה את התנאים וזה, אני לא יודעת איזה ערך יכול להינתן לזה."    (עמ' 6440 ש' 14-18).

אשר לאפשרות כי זיהוי הדוברים יעשה במעבדת קולות במטה הארצי של המשטרה, מסרה העדה כי גם היא היתה מגיעה למסקנה שהדבר אינו אפשרי לאור הסטנדרטים הנדרשים לבדיקה מעין זו. הכוונה לצורך בקבלת דגימת קול באותה מדיה?? בה מופיעה השיחה שבטיעון, וכן נדרשת חזרה על אותם דברים שנאמרו באותה שיחה. העדה ייחסה חשיבות רבה להקלטה באותו ערוץ תקשורת דבר "שיתן את האפשרות לבסיס להשוואה. ברגע שיש לנו את הזה... אני יכולה להתמודד עם זה" (עמ' 6445 ש' 18-19).

עוד אישרה העדה כי המעבדה אינה מנפקת, בדרך-כלל, זיהוי ודאי לגבי דוברים בשיחה מסויימת והדבר נעשה, אם בכלל, בפחות מ-10% מהמקרים "...מבחינה תיאורטית מה פירוש זיהוי ודאי חד-משמעי? ז"א שאין אף אחד בכל העולם שיכול לתת את אותם הסימנים, את אותם הזיהויים, ועדיין אין שום מחקר שהגיע לרמה הזאת בכל הפרמטרים וזה נושא מורכב" (עמ' 6447 ש' 18-20). ואימתי יינתן זיהוי ודאי? "כשכל הנתונים הם טובים מאוד וכולם מצביעים לאותו כיוון וההקלטה טובה, אני אתן בדרגת סבירות גבוהה מאוד" (עמ' 6447 ש' 24-25).

העדה חזרה והבהירה כי: "...שמאז ומעולם אנשים זיהו ואנשים המשיכו לזהות, ויהיה תוקף לזיהוי שלהם בביהמ"ש כולם יודעים..." (עמ' 6448 ש' 20-21).

על יסוד האמור לעיל, ולאחר שבחנו את עדותה של המומחית מטעם ההגנה, הגב' שגב-גלעד, הננו קובעים כי השיטה בה פעלה המשטרה, ימ"ר שפלה וימ"ר ת"א כאחד, לשם זיהוי קולותיהם של הדוברים בשיחות שהופקו באמצעות האזנות-הסתר היא שיטה ראויה, העולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית-המשפט העליון. קביעתנו זו נעשית במישור העקרוני ומתייחסת לשיטה עצמה, הנבדלת מזיהוי המתבצע במעבדת זיהוי קולות, ובהמשך נתייחס לזיהויים הקונקרטיים אשר נעשו על-ידי המשקלטות והמתמללים.

ייאמר כבר עתה, כי אין בדעתנו לבחון את כלל הקלטות והתמלילים שנעשו במסגרת חקירת פרשה זו, אלא את אותם תמלילים עליהם מבקשת המאשימה להסתמך לשם הוכחת האישומים הקונקרטיים והעבירות לפי חוק המאבק באירגוני פשיעה.

(ד)   זיהוי קולות הדוברים - בחינה קונקרטית

28.      בחלק זה נסקור בקצרה את עדויותיהם של המתמללים אשר עשו את עיקר המלאכה בפרשה זו. המדובר בשמונה מתמללים, שמחציתם מימ"ר ת"א ומחציתם האחרת מימ"ר שפלה. כזכור, החלה חקירת הפרשה בימ"ר שפלה ורק לאחר שהסתברה מעורבותם של חשודים מבין תושבי יפו, נכנסו לתמונה חוקרי ימ"ר ת"א.

          מטבע הדברים שמלאכת התמלול בוצעה בשלביה הראשונים של החקירה, עוד טרם "הפיצוח", על-ידי אנשי ימ"ר שפלה ורק בהמשך הצטרפו אליהם אנשי ימ"ר ת"א.

רס"ר וואפי חלאילה, משמש כבלש בתחנת רמלה, דובר עברית וערבית כשפת-אם. בתקופה הרלוונטית לחקירה שירת רס"ר חלאילה כבלש בימ"ר שפלה, ובמשך מספר חודשים תמלל קלטות מערבית לעברית, יום-יום משעות הבוקר עד סמוך לשעה 17:00.

העד קיבל קלטות או דיסקים להם האזין, ובעת הצורך היתה לו אפשרות לחזור ולהאזין לדברים פעם אחר פעם. העד הסביר כי זיהה דובר בשיחה במקרה בו ננקב שמו (ואם לאו -  נהג לרשום דובר א' או ב'), ובמשך הזמן ככל שמספר הקלטות גדל, הוא היה מסוגל לזהות את קולות הדוברים.

לאחר "פיצוח" הפרשה, השווה העד את קולות הדוברים לקולותיהם של הנאשמים שנשמעו בקלטות החקירה, ובהתאם לכך נעשה זיהויים הסופי של הדוברים. הוא עצמו נכנס לחדרי החקירות ושוחח עם חלק מהחשודים, כאשר שיחות אלו הוקלטו ושימשו כבסיס לצורך זיהוי הדוברים.

העד נשאל לפשר הכיתוב בתמליל לפיו זיהוי הדוברים נעשה על-פי "תקציר שרטוט שפלה", והסביר כי בתקציר הופיעו שמות הדוברים, אולם הוא לא הסתמך על כך. לדבריו, הוא עמד על משמעות הדברים רק בשלב המפגש בפרקליטות במסגרת ההכנה לעדותו בבית-המשפט.

לשאלה מהי הכשרתו בזיהוי קולות, השיב העד כי אין לו הכשרה מיוחדת שכן הכשרתו העיקרית הינה של סוכן סמוי, ולדבריו גם בתפקידו כסוכן סמוי נהג לתמלל שיחות. העד הוסיף כי חלק מהתמלולים לא נעשו על-ידו, כאשר תפקידו באותם מקרים הסתכם בזיהוי קולות הדוברים בלבד.

בחקירתו הנגדית סיפר העד כי כשסופח ליחידת המתמללים הוסבר לו על קיומו של אירגון הפשיעה של משפחת אבו-שחאדה, והיה מודע לעובדה כי נעשה שימוש בהאזנות-סתר. עם זאת ציין העד כי לא הבין מהדברים שנאמרו לו, כי בני משפחת אבו-שחאדה הם אלו שאמורים להישמע בקלטות שנמסרו לידיו.

העד סיפר כי שיחות אשר נשמעו לו כשיחות חולין לא תומללו על-ידו, בהתאם להנחייה שקיבל. לשאלה אם עשה שימוש באמצעים טכנולוגיים מיוחדים אשר עשויים היו לשפר את יכולת השמע, השיב העד בשלילה אך הוסיף כי כאשר "נתקל" בשיחה שבה התקשה לשמוע את הדוברים, הוא דיווח על כך לקצין האחראי (סנ"צ עזרא גולדשטיין), וכך עשה יותר מפעם אחת.

העד נשאל פעם נוספת בנוגע לזיהוי הקולות בשלב שלפני "פיצוח" הפרשה, והוא חזר על עמדתו לפיה בכל מקום בו זיהה את הדובר לפי שמו הוא ציין זאת בתמליל, ובהמשך הוא הצליח לזהות את הדובר על-פי קולו. העד הסביר כי גם כאשר נרשם בתמליל כי הוא הסתמך על "תקציר שרטוט שפלה", הוא לא עשה שימוש בתקציר לצורך זיהוי הדוברים. העד אישר כי כל אימת שרשום  בתמליל כי זיהה את הדוברים על-פי קלטת חקירה, הרי שמדובר בשיחות שנבחנו על-ידו לאחר שלב "פיצוח" הפרשה.

לשאלה נוספת השיב העד כי לא עבד כסוכן סמוי מול מי מבין בני משפחת אבו-שחאדה.

העד הסביר כי בשלב ראשון רשם את דו"חות התמלול בכתב-יד, אך בהמשך התבקש להדפיס את הדו"חות ולצורך כך הוא נעזר בשוטרת שהדפיסה את החומר, אותו הקריא באוזניה.

מתמלל נוסף הוא רס"ר וואפי סעד, אשר שירת בתקופה הרלוונטית במשטרת לוד כשוטר סיור. העד דובר עברית וערבית על בוריין. העד לא היה מעורב בחקירה מראשיתה אך זומן לשמש כמתמלל עוד בשלב החקירה הסמויה. בנוסף לעבודת התמלול שביצע, הוא ריכז את החומר המתומלל של יתר המתמללים אל מול גורמי הפרקליטות.

בחקירתו הראשית סיפר העד כיצד בוצע תהליך התמלול. בשלב ראשון תמלל העד את החומר המוקלט תוך הפרדה בין הקולות, אך ללא זיהוי הדוברים. לאחר מכן ניסה העד לזהות את הדוברים בהתאם לשמות או לכינויים שחזרו על עצמם במהלך השיחה. מאוחר יותר בדק העד את הזיהוי גם על-פי הרשום בתקצירים, שם הופיעו שמות הדוברים. בחלק מהמקרים לא הופיעו נתונים כגון: שעת השיחה והתאריך בו בוצעה, והעד הפיק נתונים אלה מתוך התקצירים הרלוונטיים. כפי שנעשה בימ"ר ת"א, הוא העתיק לדו"ח התמליל את הנוסח "זיהוי הדוברים לפי תקציר שרטוט שפלה", אך כאמור הדבר נעשה בשלב מוקדם ועוד לפני "פיצוח" הפרשה. את הקלדת התמלילים ביצע העד ביחד עם השוטרת עופרה אלמוג.

לאחר שהחקירה הפכה לגלויה ונעצרו החשודים, נכח העד בחלק מחקירותיהם של הנאשמים לצורך תרגום ומניעת הטעיית החוקר, בהיותו דובר השפה הערבית. בהקשר זה אישר העד כי נכח בחקירתו של עומר אבו-שחאדה, הוא נאשם 4.

בחקירתו הנגדית מסר העד כי חקירת פרשה זו היתה ההזדמנות הראשונה מבחינתו בה שימש כמתמלל, והוא לא השתתף בקורס או בהדרכה שהכשירוהו לכך. העד הוסיף כי במהלך עבודת התמלול הוא לא נעזר במכשור טכני מיוחד, והמלאכה נעשתה אך ורק על-סמך יכולת השמיעה שפיתח. בתקופה הרלוונטית הוא לא נתקל בנוהל עבודה מסודר ולא נערכה בדיקה מקצועית נוספת של התמלילים שערך.

לאחר שהאזין למספר רב של שיחות הצליח העד, לדבריו, לזהות קולות של חשודים ספציפיים, גם אם לא הוזכרו שמותיהם וכינויים במהלך השיחה. העד אישר כי במספר מקרים השלים פרטים חסרים, כולל זיהוי הדוברים, מתוך תקצירי השיחות. עוד הוסיף כי במקרים בהם היה לו ספק לגבי הזיהוי, הוא הפנה את תשומת ליבו של קצין החקירות, אך לא ערך רישום מסודר בנושא זה.

העד ציין כי ביצע את ההשלמות בנושא הזיהוי על יסוד קלטות חקירה שהיו בפניו, אך זאת על-פי בקשה פרטנית של הפרקליטות, מבלי שרשם את התאריכים בהם בוצעו ההשלמות. העד הוסיף כי עבודת התמלול נמשכה גם לאחר מעצרם של הנאשמים ואף לאחר הגשת כתב-האישום.

במהלך החקירה הנגדית, נשאל העד אם הוא יכול לציין את המועד בו החל לעבוד כמתמלל, והשיב בשלילה. הוא אישר כי התגייס למשטרה כשנה לפני שהחל בפעילותו בתיק זה ולדבריו, לא היתה לו היכרות אישית עם המעורבים אשר את קולם זיהה, הגם שאין לשלול את האפשרות כי "נתקל" באדם זה או אחר במסגרת עבודתו כשוטר סיור.

העד ציין כי לא הוצגה בפניו דגימת-קול של אותם אנשים שהתבקש לזהות, טרם שהחל בעבודתו. הוא היה מודע לעובדה כי האזנות-הסתר מכוונות לקו טלפון המותקן בקיוסק "החברים" בלוד.

העד מסר כי בשלב הראשון הזיהוי הקולי אינו וודאי, שכן באותו שלב אין דרך לדעת אם מדובר בשם אמיתי או בדוי. הזיהוי הקולי הפך לוודאי רק בשלב מאוחר יותר כאשר החקירה הפכה לגלויה, והיתה יכולת להשוות את קולות הדוברים עם קולות הנאשמים בקלטת חקירה. כאמור, הדבר לא נעשה בכל השיחות אלא רק בשיחות נבחרות, על-פי בקשת הפרקליטות.

לשאלתו של עו"ד אורינוב, הכחיש העד כי זיהה את נאשם 2 חאפז שורפי רק על-פי כינויו "הזקן", מבלי שהאזין לקלטת החקירה. יחד עם זאת, אישר העד כי יתכן שטעה באחת הפעמים בזיהויו של חאפז שורפי. לדבריו, בעת ביצוע ההשוואה קולית הוא לא ידע מיהו חאפז שורפי, ולא נכח בחקירותיו.

העד נשאל אודות הסתמכותו על זיהוי שנעשה בתקצירים, דבר אשר עשוי להיות מוטעה (למשל במקרה של זיהוי דובר לפי מספר טלפון סלולארי שאינו שייך לו), והשיב כי הסתמכותו על הזיהוי בתקצירים נעשתה בחלק מזערי של השיחות והפניה אליהם לא היתה אוטומטית. בכל מקרה, נעשה הזיהוי הסופי על יסוד השוואה לקלטת חקירה.

עו"ד קפלנסקי השמיע לעד קטע מקלטת החקירה של נאשם 16 מחמוד סרסור, על-פיה בוצעה ההשוואה לתמלילים שערך. העד לא הצליח לזהות את הדובר על-פי ההקלטה שהושמעה לו באולם בית-המשפט, אך הדגיש כי במהלך עבודתו כמתמלל בוצעו הזיהויים בתנאים אופטימליים תוך שימוש באוזניות ובמכשור מתאים.

רס"ר רידאן מלחם שירת בתקופה הרלוונטית בימ"ר שפלה, ובהיותו דובר ערבית ברמת שפת אם הוא שובץ כמתמלל במסגרת חקירת פרשה זו. העד תיאר את תהליך עבודתו הכולל האזנה לשיחות ותמלולם בשפה העברית.

לגבי זיהוי הדוברים, ציין העד כי בהעדר אזכור השם, נהג לרשום תחת שם הדובר "גבר", וכאשר שמע שמות או כינויים היה מציין זאת, ובהמשך למד לזהות את קולות הדוברים. לאחר שנעצרו הנאשמים הוזמן העד לבצע זיהוי קולות על יסוד קלטות חקירה של הנאשמים.

בחקירתו הנגדית ציין העד כי טרם שהוזמן לבצע את עבודת התמלול הוא שימש כראש צוות בילוש במשך כ-5 שנים. עוד טרם החקירה הנוכחית, הוא סייע בחקירות אחרות כאשר סיוע זה כלל, בין היתר, גם תמלול האזנות-סתר, כך שאין זו הפעם הראשונה בה הוא מופקד על תמלול שיחות.

לדבריו, הוא הודרך על-ידי קצינים בימ"ר מרכז (בין היתר רפ"ק אלימלך, אחראי תשאול בימ"ר מרכז), וחוקרים בימ"ר שפלה. עם זאת, אישר העד כי לא נטל חלק בקורס מקצועי בתחום זה ואף לא זכה להדרכה מסודרת. העד שירת ביחידת התמלול במשך כחודש ימים מבלי שנמסרו לו, לדבריו, פרטים לגבי החקירה.

העד אישר כי הכיר, על רקע עבודתו, חלק מהנאשמים ובין היתר הזכיר את נאשמים 3 ו-4, עומר ומוסא אבו-שחאדה, בציינו כי לא היה לו קשר איתם מאז שנת 2000. העד הוסיף כי זיהה את קולו של מוסא אבו-שחאדה כבר בשלב ההתחלתי, אף ללא צורך להשוות הקול עם קלטת חקירה, חרף העובדה כי כאמור לא היה בקשר עם נאשם זה מאז שנת 2000. במהלך החקירה הנגדית, אישר העד כי נטל חלק במעצר ובחיפוש בביתו של עומר אבו-שחאדה ביום 22.11.04.

העד ציין כי בכל מקום בו בוצעה השוואה בין הקולות בהקלטה לבין קולותיהם של הנאשמים בקלטות החקירה, נרשם הדבר על גבי התמליל המודפס או על גבי התמליל שנעשה בכתב-יד.

רס"ר מילחם נשאל לגבי זיהויו של דובר בשם אבו אל-עבד, בשיחה עם מוסא אבו-שחאדה. הוא השיב כי אפשר שהזיהוי נעשה על-פי כינויו של הדובר במהלך אותה שיחה. לדבריו, הוא אינו יודע מיהו אבו אל-עבד וטען כי לא פנה אל הקצין הממונה עליו לברר מי עומד מאחורי כינוי זה.

העד אישר כי במהלך עבודתו נחשף לתקצירים, אולם הדגיש כי לא עיין בהם וכן טען כי התבונן בשמות המופיעים בתקצירים אך ורק סוף התהליך, ולא במהלך עבודת התמלול, וזאת על-מנת שלא לפגוע במלאכת הזיהוי.

העד אישר כי במקרה מסויים הוא ציין כי אחד הדוברים הוא המכונה "הזקן", למרות שכינוי זה לא עלה בשיחה עצמה. לדבריו, הוא עשה כן על-סמך זיהויו של אותו "זקן" בשיחה נוספת שתומללה על-ידו באותו יום. הזיהוי נעשה עוד טרם שהיתה בידיו קלטת חקירה, ולטענתו זיהויים של מוסא אבו-שחאדה ו"הזקן" נעשה תוך כדי האזנה לקלטות ותמלולן. 

העד הדגיש כי ביצע זיהוי "סופי" על-פי קלטת חקירה, ושלל את האפשרות כי הדברים נרשמו בתמלילים, מבלי שערך השוואה עם קולות הנאשמים בקלטות החקירה.

העד מעריך כי ביצע כ-125 תמלולים במסגרתם שמע 7-8 קולות שונים. את ההשוואה עם קלטת החקירה החל העד לעשות בעקבות מעצרם של הנאשמים בחודש נובמבר 2004. 

לגבי נאשם 1 מוחמד שורפי, ציין העד כי לא הכירו קודם לכן, והוסיף כי זיהה אותו על-סמך שיחה קודמת שמספרה 4575 וכן בעקבות מספר לא קטן של שיחות אחרות, כך שהיה מסוגל לזהות את קולו. עוד העיד כי במספר שיחות הזדהה מוחמד שורפי בשמו. עם זאת אישר כי לא קיבל קלטת חקירה של מוחמד שורפי, לצורך השוואה.

העד נשאל לגבי התקצירים ואישר כי אינו יודע מי ערך אותם וכיצד בוצע הזיהוי המופיע בהם. לטענתו, הוא לא הסתמך על הזיהוי שהופיע באותם תקצירים. העד אישר כי ביצע השוואה קולית לקלטות חקירה רק לגבי השיחות אותן תמלל בעצמו, וכי מדובר במספר מועט יחסית של שיחות, וזאת על-פי בקשתו של סנ"צ עזרא גולדשטיין. הוא אינו זוכר אם התבקש לבצע השוואה קולית לקלטת החקירה של נאשם 16 מוחמד סרסור.

רס"ר ליאת הושיר, משרתת בימ"ר ת"א, דוברת עברית וערבית ברמת שפת-אם. בזמן החקירה בפרשה זו שירתה העדה במשטרה במשך כשלוש וחצי שנים, ועיקר עבודתה היה בתמלול קלטות שהופקו במסגרת האזנות-הסתר. העדה מסרה כי תמללה בעבר שיחות מעין אלה מבלי שעברה הכשרה מיוחדת לצורך כך.

מלאכת התמלול נעשתה בחדר בימ"ר שהוקצה לכך, בו נכחו אך ורק מתמללים. הציוד בו הסתייעה היה מחשב, מכשיר טייפ-רקורדר ואוזניות. היא, כמו יתר המתמללים, החלו בעבודתם עוד לפני "פיצוח" הפרשה, אך אין ביכולתה של העדה לנקוב במועד ספציפי.

בכל מקרה, לא מדובר בתמלול "חי" אלא בהאזנה לשיחות שהוקלטו. לגבי הרישום בדו"חות לפיו נעשה הזיהוי על-פי "תקציר שרטוט שפלה" ציינה העדה כי במקרים בהם לא נעשתה השוואה לקלטת חקירה, היא הסתמכה על הרישום בתקציר. בכל מקום שהיא ביצעה השוואה לקולות הנאשמים בקלטת חקירה, הרי שהדבר צויין מפורשות בדו"ח.

לשאלות הסנגורים בחקירתה הנגדית ציינה העדה, כי בכל קלטת חקירה שנמסרה לה צויין מפורשות מי הדוברים, ולא היתה כל בעיה מבחינתה להבדיל בין קולות החוקרים לבין קולות הנחקרים. כאשר לא היה זיהוי וודאי, היא נמנעה מלרשום בתמליל כי נעשה זיהוי על-פי קלטת חקירה. לשאלה אם היו מקרים בהם האזינה לקלטת החקירה והסתבר לה כי הזיהוי "בתקציר שרטוט שפלה" היה שגוי, השיבה העדה כי אינה זוכרת מקרה כזה.

לבקשתו של עו"ד קפלנסקי, ב"כ נאשם 16, הושמעו לעדה באולם בית-המשפט חמש שיחות שבכולן הדובר מזדהה כ"מוסא" והוא משוחח עם אדם שכינויו "אבו-אלעבד". העדה נשאלה האם בכל השיחות האדם המזוהה בכינוי "אבו-אלעבד" הוא אותו דובר. רס"ר הושיר לא היתה מוכנה להתחייב כי מדובר באותו אדם בציינה כי התנאים באולם בית-המשפט אינם מאפשרים מתן תשובה החלטית, בעוד שעבודת התמלול בוצעה בתנאים שונים בתכלית.

לגבי שליטתה של העדה בשפה הערבית, ציינה רס"ר הושיר כי נולדה בסוריה ועלתה ארצה בגיל 6, כך שהשפה הערבית היא מבחינתה שפת-אם, הגם שאינה יודעת לקרוא ולכתוב בשפה זו. העדה אישרה כי קיימים שינויים "בסלנג" בשפה הערבית בין תושבי יפו לבין תושבי לוד, ולדבריה כתבה את המילים "לא ברור" כל אימת שמילה מסויימת לא הובנה על-ידה או שהיתה עשויה להתפרש בכמה מובנים.

סמ"ר רוזי שחידם, שירת במשטרה כארבע שנים בתפקיד חוקר בימ"ר ת"א בתקופה בה התנהלה החקירה בפרשה זו. בין יתר תפקידיו הוא עסק בתמלול קלטות שהופקו בעקבות האזנות-סתר וזאת בשל שליטתו בשפה הערבית. העד מסר כי אם לא היה בטוח בזיהוי "במיליון אחוז", לא היה קובע כי הדובר זוהה. בשלב שלפני "פיצוח" הפרשה נעזר העד "בתקצירי שרטוט שפלה", וכאשר הבחין בטעות ברישום בתקציר הוא טרח לתקן זאת. עיקר העבודה לפני חשיפת הפרשה נעשתה במהלך החודשים יוני-יולי 2004, אז נעשה שימוש ב"תקצירי שרטוט שפלה", כאשר שלב הזיהוי הסופי נעשה רק לאחר מעצר הנאשמים. הזיהוי על-פי קלטות חקירה נעשה במשרדו של העד כאשר הוא עשה שימוש בטייפ-רקורדר ובמחשב.

למיטב זכרונו של העד, לכל נחקר היתה קלטת נפרדת ואין מדובר בקלטת אחת בה הופיעו קולותיהם של כל הנאשמים.

העד התייחס, באופן מיוחד, לזיהויים של נאשמים 3 ו-4 מוסא ועומר אבו-שחאדה, שקולותיהם דומים. לדבריו, הוא חזר והשווה את הקולות שנשמעו בשיחות שהופקו באמצעות האזנות-הסתר לקלטות החקירה של הנאשמים, על-מנת להבטיח כי מדובר בזיהוי ודאי. השיחות לא תומללו על-ידי העד בסדר מסויים, והוא לא רשם את מועד התמלול על גבי הדו"ח.

העד חזר וטען כי עוד טרם "פיצוח" הפרשה הוא פיתח יכולת לזהות קולות מסויימים, מאחר ששמע מספר רב של שיחות ויכול היה לדעת כי מדובר באותו אדם. "סגירת המעגל" מבחינתו היתה בשלב בו בוצעה ההשוואה לקלטות החקירה.

לשאלתו של עו"ד אורינוב לגבי זיהויו של נאשם 2 חאפז שורפי, השיב העד כי למיטב זכרונו כבר בשלבים ההתחלתיים של העבודה נאמר לו כי הכינוי "אבו-ג'מיל" או "הזקן" מתייחס לחאפז שורפי. לדבריו, הוא לא הסתמך על מידע זה אלא אך ורק על הזיהוי הקולי, ורק לאחר שוידא כי מי שכונה "הזקן" או "אבו-ג'מיל" הוא אכן חאפז שורפי. העד שלל את האפשרות כי בכל מקום בו נתקל בכינויים אלה רשם באופן אוטומטי כי מדובר בחאפז שורפי. העד הסתייג מבקשתו של הסנגור לעבור מבחן האזנה באולם בית-המשפט, בציינו כי מדובר בתנאים שאינם דומים לאלו שבהם ביצע את מלאכת התמלול.

לשאלתה של עו"ד חזום, שאף היא ייצגה את נאשם 16, אישר העד כי בכל מקום בו הסתמך על "תקציר שרטוט שפלה" אין מדובר בזיהוי הדובר, מאחר שלא היתה יכולת השוואה למקור נוסף. לדעתו, קיים הבדל בקולו של אדם המדבר עם אחר פנים-אל-פנים לעומת מי שמשוחח בטלפון, אך ניתן להתגבר על הבדל זה תוך תקופה קצרה לאחר שמיעת שיחות מרובות.

רס"ל פארג' סבאק, משרת בימ"ר ת"א משנת 2001. בעבר ביצע פעולות זיהוי קולי בתיקים אחרים. גם עד זה מאשר כי בשלב החקירה הסמויה זיהה את הדוברים לפי "תקציר שרטוט שפלה", הגם שטרח לציין לעצמו את התרשמותו לגבי השאלה אם הזיהוי בתקציר תואם את קולו של הדובר בשיחה.

הזיהוי הוודאי נעשה לאחר השוואה עם קלטות החקירה. העד לא הכיר אף לא אחד מהנחקרים בזמן החקירה הסמויה, ותוצרי האזנות-הסתר הגיעו אליו באמצעות קלטות אודיו או תקליטורים אותם קיבל ממפקדיו. הוא לא ערך רישום לגבי החומר שנמסר לו ולא רשם את מועד ביצוע התמלול מאחר שלא ייחס לכך חשיבות, בשל העובדה כי אין מדובר בתמלול שיחות המתבצעות בזמן אמת.

העד ציין כי הוא בטוח ברמה של 100% בזיהויים שנעשו על-ידו, שאחרת לא היה רושם כי הדובר זוהה. לגבי זיהויו של נאשם 1 מוחמד שורפי, אין ספק בליבו של העד כי בכל אותן שיחות המיוחסות לנאשם זה מדובר באותו דובר. מבחינתו ניתן היה לזהות את הדוברים בין אם אלה שוחחו בטלפון קווי או בטלפון סלולארי.

העד לא ביצע "הצלבות" בין הדוברים בשיחות עם דו"חות העוקבים על-מנת לוודא כי מדובר באותם אנשים, והוא אף לא יזם פנייה למפקדיו בנושא זה. מבחינתו, הזיהוי הוודאי הוא אך ורק באמצעות השוואה לקלטות חקירה, אך לדבריו במהלך החודשים טרם "פיצוח" הפרשה, הוא פיתח מיומנות רבה לזהות את הדוברים, מאחר שמדובר בשיחות רבות בהן נטלו חלק אותם דוברים.

לשאלתו של עו"ד רוזה, ב"כ נאשם 1, אישר העד כי זיהוי קולו של מוחמד שורפי לא נעשה מתוך השוואה לקלטת חקירה אלא לקלטות אחרות בהן נשמע קולו במסגרת האזנות-הסתר. עוד אישר העד כי ידע כבר בשלב החקירה הסמויה כי כינויו של חאפז שורפי, נאשם 2, הוא "אבו-ג'מיל" או "הזקן" ("חטיאר" בשפה הערבית). כל אימת שקיבל קלטת חקירה ידע העד מי הנחקר בו מדובר.

העד ציין כי לא עבר הכשרה הנוגעת למלאכת התמלול, הגם שתודרך בתחילת שירותו בימ"ר ת"א על-ידי מתמללים ותיקים יותר. הוא לא הכיר איש ממשפחת אבו-שחאדה, ואינו יודע כמה אחים יש במשפחה.

לשאלתו של עו"ד קפלנסקי, ב"כ נאשם 16, ציין העד כי אפשר שנאמר לו כי השמות סוהיל סרסור ואבו-אלעבד מייצגים את אותו אדם, אך אינו זוכר פרט זה בוודאות. הושמעו לעד במהלך הדיון שתי שיחות בהן הזדהה אחד הדוברים כ"אבו-אלעבד", ולדברי העד אכן קיים ספק אם מדובר באותו דובר.

סמ"ר מולא ביאן משרת בימ"ר ת"א. ביום 22.11.04 נטל העד חלק במעצרם של איבון ומוחמד שורפי בביתם ביפו. העד רשם מזכר ת/1059, בו ציין כי ביום 22.11.04 בסמוך לשעה 06:00, נכנס לביתם של איבון ומוחמד שורפי ביחד עם שוטרים נוספים, לשם ביצוע מעצרים. בני הזוג נמצאו בדירה עם ילדיהם, ולאחר הכניסה לדירה התבצע חיפוש בבית. העד ציין כי בשלב החיפוש הוא ביקש ממוחמד שורפי להיכנס עימו לחדר הילדים "כיוון שהיה עם אזיקים וזה כדי למנוע אי נעימות עם הילדים, וכן גם זו היתה בקשתו של מוחמד". תוך כדי השהייה בחדר הילדים תשאל העד, בקצרה, את מוחמד שורפי והלהטען כי הוא חף מפשע, לאחר שנודעה לו  העילה למעצרו שהיא "סחר בסמים והשתייכות לאירגון פשע".

סמ"ר ביאן ציין במזכר כי שוחח עם מוחמד שורפי במשך "כחצי שעה ויותר" וכל אותו זמן טען מוחמד שורפי לחפותו: הוא סיפר כי הוא נכה, הוא מקבל קצבה מהביטוח הלאומי ואף ציין כי עבר ניתוח בצוואר. מוחמד שורפי הוסיף כי רעייתו עובדת בקיוסק השייך לאביה והוא עוזר לה לפעמים בעבודתה בקיוסק. בסיום השיחה הוחזר מוחמד שורפי לסלון הבית, ובתום החיפוש התלוו הוא ורעייתו אל השוטרים לכיוון מחוז ת"א.

במזכר נוסף ת/1059א, ציין העד כי במהלך חקירת העצורים בפרשה שזכתה לכינוי "טיפול שורש", החליט מוחמד שורפי שלא להשמיע את קולו ושתק בחקירותיו. לפיכך התבקש העד לזהות את קולו של מוחמד שורפי כאחד הדוברים בהאזנות-הסתר.

לשם כך שמע העד שיחות רבות בהן עלה חשד כי הדובר הוא מוחמד שורפי, והוא אכן זיהה אותו לאחר שהשווה את קולו עם הקול שנחרט בזכרונו מאותה שיחה ביום המעצר 22.11.04. העד ציין במזכר: "אחת השיחות שבהם מוחמד שורפי מדבר היתה שיחה מס' 4575 כאשר בשיחה זו זיהיתי אותו כמוחמד שורפי ולכן השוטרים הנ"ל (פארג' סאבק, ליאת הושיר ורוזי שחידם - בית-המשפט) תמללו שיחותיו וכן זיהו אותו על-סמך שיחה זו, ובין היתר בשיחות שונות הוא מזדהה בשמו או קוראים בשמו".

עדותו של עד זה הינה עדות מפתח ככל שמדובר בזיהוי קולו של מוחמד שורפי, שכן כפי שהובהר לא הסכים נאשם 1 להשמיע קול במהלך חקירותיו ואף את הבעת רצונו לחסות בצילה של זכות השתיקה העביר אל החוקרים בכתב. זיהוי הקול בשיחה מס' 4575 שימש תחליף לקלטת חקירה הנוגעת ליתר הנחקרים, והדבר היווה מבחינתם של יתר המתמללים משום עוגן להשוואת הקולות.

העד ציין כי הוא דובר את השפה הערבית כשפת-אם, והוטלו עליו משימות תמלול נוספות בפרשה זו. את ההאזנה לקלטות שהופקו באמצעות האזנות-הסתר ביצע בחדר נפרד ושקט כשלאוזניו אוזניות הרמטיות. כאשר לא הבין משפט או מילה מסויימת, חזר ושמע את הדבר פעם אחר פעם. בשלב הראשון היו בפני העד "תקצירי שרטוט שפלה" ולאחר מכן ביצע זיהוי קולי באמצעות קלטות חקירה.

לגבי השיחה עם מוחמד שורפי בביתו ציין העד כי אינו זוכר את השעה המדוייקת בה נכנסו השוטרים לבית. מדובר בשוטרים נוספים מימ"ר ת"א, והוא אינו זוכר את שמם ואת משך הזמן שנדרש לעריכת החיפוש ולהשלמת מעצרם של בני הזוג שורפי. לשאלתו של עו"ד רוזה, ב"כ נאשם 1, ציין העד כי כתב את המזכר ת/1059 סמוך למועד האירוע אך אינו זוכר את השעה המדוייקת. העד אינו יכול לאשר את דבריו של האחראי על הפעולה, המפקח דרור אורגד, כי החיפוש נמשך עד לשעה 07:15. שיחתו היחידה של העד עם מוחמד שורפי נערכה בביתו של האחרון, ומדובר בשיחה שנמשכה כמחצית השעה.

הסנגור הטיח בעד כי בשעה 06:30 חקר בתחנת המשטרה את עומר יתים, כך שלא יכול היה להיות בביתו של נאשם 1. העד עמד על גירסתו כי הרישום ב- ת/1059 נכון, הגם שקיימת אפשרות שרישום השעה, בהתייחס לחקירתו של עומר יתים, אינו מדוייק.

העד ציין כי שמע את קולו של מוחמד שורפי בקלטות שהופקו מהאזנות-הסתר במועד הסמוך לרישום המזכר ת/1059א, היינו בתאריך 19.12.04. לדבריו, רמת הוודאות לגבי זיהויו של מוחמד שורפי הינה "מאה ואחד אחוז". עוד ציין העד כי קולו של מוחמד שורפי מוכר לו עוד הרבה לפני השיחה בביתו, שכן במהלך חקירה סמויה שנמשכה מספר חודשים שמע את קולו של מוחמד שורפי במספר רב של שיחות.

כמו חבריו, המתמללים האחרים, אישר גם סמ"ר ביאן כי לא עבר הכשרה או נטל חלק בקורס שעניינו תמלול או זיהוי קולות. עם זאת, ציין העד כי ביצע משימות מעין אלה גם בתיקים אחרים שהתנהלו עוד קודם החקירה בפרשה זו. לאור ניסיונו זה לא היה צורך לקבל תדרוך מיוחד מאת מפקדיו.

סמ"ר ביאן ציין כי גם לפני "פיצוח" הפרשה יכול היה לזהות את הדוברים שקולותיהם נשמעו בשיחות מרובות, ללא קשר באמור "בתקציר שרטוט שפלה". הזיהוי הסופי נעשה תוך השוואה לקלטת חקירה, ואם היו מקרים בהם התבסס על זיהוי ממקורות אחרים הרי שהדבר צויין על-ידו במפורש. לדבריו, שמע כל שיחה פעמיים: כאשר בפעם הראשונה נעשה הדבר טרם "פיצוח" הפרשה; ולאחר מכן במהלך החודשים נובמבר-דצמבר 2004 שמע את השיחה פעם נוספת על-מנת לאשר את הזיהוי. היו מקרים בהם נעשה זיהוי ודאי של הקול לאחר שאותו דובר נשמע פעמים רבות, ואז לא היה צורך להשוות עם קלטת החקירה כיוון שניתן היה להסתפק בזיהוי זה.

העד אישר כי לאחר חשיפת הפרשה הוא נטל חלק בחקירות רבות של המעורבים ועשה כן במקביל לביצוע עבודת הזיהוי הקולית. לאור המיומנות הרבה שפיתח הרי שהזיהוי הקולי נמשך "שנייה וחצי". החוקרים כולם עבדו במהלך חקירת הפרשה שעות ארוכות "מסביב לשעון".

לעד הושמעו מספר שיחות בהן אחד הדוברים מזדהה בכינוי "אבו-אלעבד", והוא נשאל אם מדובר באותו אדם. לאחר ששמע את השיחות, השיב העד כי אינו יכול להשיב לשאלה, לאור התנאים הבלתי אפשריים בהם הוא נדרש לבצע את הזיהוי.

רס"ב גדי אביוב שימש כחוקר ובלש בימ"ר שפלה בשנת 2004, ועד למועד מסירת העדות
(21.11.06) הוא סיים את שירותו במשטרה.

העד ביצע פעולות חקירה מרובות, ובין היתר תפס מודעה שפורסמה במקומון בעיר לוד, בה נרשם "פיצוציית החברים בהנהלת מוסא אבו שחדה". במודעה מופיעה הכתובת הרצל 73 לוד, ומספרי הטלפון 8436820967 ו- 9200322-08 (ת/1113).

העד רשם זכ"ד ביום 29.11.04 (ת/1114) בו הוא מתעד נסיעה בניידת ביחד עם העצור מחמוד (סוהיל) סרסור, לאחר הארכת מעצרם של חלק מהמעורבים בפרשה בבית-משפט השלום ברמלה.

במהלך השיחה קרא העד לנאשם 16 בכינויים "סוהיל" ו"אבו אלעבד", והלההשיב לפניותיו. נאשם 16 הסביר שהכינוי "אבו אלעבד" ניתן לו מילדות, וזאת משום שבשכונת מגוריו התגורר זקן מוזר ששמו "אבו-אלעבד" ומאז נדבק לו כינוי זה. לשאלת העד אם יש ברשותו כמה סיגריות "שוקולד" בקופסת הסיגריות שברשותו, החל נאשם 16 לצחוק ואמר: " לא, מה פתאום". לדבריו של נאשם 16, הוא משתמש "חזק מאוד בחומר (העד הבין מכך כי מדובר בסם מסוג הירואין) ובכיף (להבנתו של העד מדובר בחשיש) וכי הוא סובל מאז מעצרו מקריז חזק מאוד". לשאלה אם הוא משתמש רק בחומר או גם בקראק (קוקאין מבושל), השיב נאשם 16 "מה פתאום, כל השנים אני משתמש רק בחומר, אף פעם לא לקחתי אקסטה-כדור אלא רק חומר וכיף".

נאשם 16 אישר כי הוא יודע "לבשל" את הקוקאין ואמר: " בטח שאני יודע", אבל טען כי אינו משתמש בכך. הוא המשיך וציין כי מדובר ב"קראק". בשלב זה הבין הנאשם כי דבריו מוקלטים וחדל מדיבורו.

בהמשך, בסמוך לשעה 16:00 בחצר ימ"ר שפלה, שאל העד את נאשם 16 כשהוא פונה אליו בשם "סוהיל", למה הוא מתכוון כאשר הוא מספר כי השתמש ב"חומר", ונאשם 16 השיב כי מדובר בהירואין.

ת/1116א הוא אלפון שנתפס בקיוסק של מוסא אבו-שחאדה, בו מופיעים שמות ומספרי טלפון שונים. ב- ת/1116 העלה העד על הכתב את כל השמות ומספרי הטלפון המופיעים באלפון. ת/1117 הינו קרטון עליו הודבקו פתקים שונים שנתפסו בקיוסק של מוסא אבו-שחאדה, ובהם שמות ומספרי טלפון. ת/1120 הינו מזכר שנרשם ביום 20.11.04 על-ידי העד, בו הוא מציין כי יום קודם לכן נתקיים דיון להארכת מעצרם של חלק מהמעורבים בפרשה בבית-המשפט. מיד לאחר שהסתיים הדיון החלו בני המשפחה לקרוא לחשודים בשמותיהם, כאשר לנאשם 3 מוסא אבו-שחאדה, קראו "ערביד" ולנאשם 23 סעיד זייתון קראו "אבו-חסן". השניים השיבו לקריאותיהם של בני המשפחה, אשר עשו שימוש בכינויים אלה. ת/1121 הינו זכ"ד שנרשם על-ידי העד ביום 16.12.04 בו הוא מתעד אירוע שהתרחש באולם בית-המשפט לקראת דיון בהארכת מעצרם של חלק מהנאשמים. כאשר נכנס נאשם 3 מוסא אבו-שחאדה, נשמעו מבין הקהל הקריאות "ערביד מה העניינים" והוא השיב לכולם "בסדר". בשלב כלשהו נכנס נאשם 16 לאולם, ואז אדם בשם חסניין אבו-שחאדה - אחיהם של עומר, מוסא ושחאדה - וקרא לעברו "אייש אבו אלעבד?", ונאשם 16 צחק והשיב תשובה כלשהי לחסניין.

ת/1122 הינו דו"ח מיום 20.12.04 בו צויין כי העד התבקש על-ידי הפרקליט אביעד איליה להאזין לשיחות מסויימות ולזהות את הדוברים. העד האזין ל-32 שיחות בהן זיהה את הדוברים מוסא אבו-שחאדה (בכולן), ואת סוהיל סרסור, שמעון בן זקן, אחמד דבור, דאוד אלולו, יוסף אל-הוזייל ועזאדין ג'עסוס. העד ציין במזכר כי זיהה את קולות החשודים "בעקבות הכרתי במהלך חקירותיי ושיחותיי עם החשודים".

ת/1123 הוא דו"ח נוסף מאותו סוג ומאותו יום, בו התבקש העד על-ידי אביעד איליה לזהות דוברים במספר שיחות נוספות. במזכר זה מופיעות 13 שיחות שבכולן אחד הדוברים הוא מוסא אבו-שחאדה, ובין יתר הדוברים האחרים מופיע סוהיל סרסור, דאוד אלולו, שחאדה אבו-שחאדה, עזאדין ג'עסוס, וגבר המכונה "כושי" שהוא - לדברי העד - כינויו של איסמעיל שבתיני.

ת/1124 הוא דו"ח מיום 9.10.05 בו מדובר בהאזנה ל-5 שיחות בהן זיהה העד את "קולו העבה של מוסא אבו-שחאדה וזאת מהיכרותי עימו במהלך העבודה בימ"ר שפלה בשנתיים האחרונות". המוצגים ת/1126 עד ת/1149 הינם הודעות הנאשמים אשר נחקרו על-ידי העד. ת/1150 היא קלטת חקירתו של מחמוד (סוהיל) סרסור מיום 14.12.04.

בעדותו בבית-המשפט מסר העד כי הוא תיאם במסגרת החקירה את פעילותן של היחידות השונות שעבדו מול הימ"ר, ובין היתר מדובר בהאזנות, בילוש, תצפיות ותמלול האזנות-הסתר. העד הוסיף כי הפרטים המופיעים בכתב-יד על גבי "תקצירי שרטוט שפלה" הינם שלו. העד התייחס לפעולות חקירה שונות שביצע יחד עם עדת התביעה סינא מוגרבי, והדברים יפורטו בהמשך.

בתשובה לשאלותיה של עו"ד רביד ציין העד כי אינו זוכר מי האנשים אשר פנו למוסא אבו-שחאדה בכינוי "ערביד", ובשל עומס העבודה לא חקר את בני משפחתו של הנאשם בהקשר זה. לגבי פניותיו של עו"ד איליה מהפרקליטות לזהות דוברים מסויימים, ציין העד כי מדובר בתקופה בה רוב החומר הועבר לפרקליטות ומבחינתו מדובר בהשלמת החקירה. זיהוי הקולות נעשה על-סמך ניסיונו והיכרותו את הדוברים ולא מתוך השוואה לקלטות חקירה.

לגבי נאשם 3 מוסא אבו-שחאדה, ציין העד כי קיים עימו מגע אינטנסיבי ביותר כך שבכל נקודת זמן שבה ישמע העד את קולו הוא יוכל לזהותו. ידוע לעד כי למוסא אבו-שחאדה אחים נוספים, ולדבריו הוא מכיר את כולם.

העד אישר כי הוא אינו דובר השפה הערבית אך הדבר לא הקשה עליו לזהות את הדוברים בשיחות שהופיעו במזכרים ת/1122, ת/1123, ו- ת/1124.

רס"ב אביוב אישר את שנאמר על-ידי יתר המתמללים כי זיהוי הדובר על גבי "תקציר שרטוט שפלה" אינו בגדר זיהוי הקול, אלא אזכור השם או הכינוי שהופיע במהלך השיחה.

לשאלותיו של עו"ד קפלנסקי, ב"כ נאשם 16, ציין העד כי שיחתו הפרונטלית הראשונה עם נאשם 16 התקיימה ביום "הפיצוח" 22.11.04, ומדובר במעין "שיחת מסדרון". מאחר שראה בתיק החקירה כ"בייבי" שלו, הוא נהג לקרוא עוד טרם שלב "הפיצוח" תקצירים ותמלילים שנערכו על-ידי אחרים, הגם שלא ביצע הצלבות בין שיחותיו של אבו-אלעבד לבין דיווחי התצפיות בהם נצפו מחמוד סרסור כשהוא מגיע אל הקיוסק של מוסא אבו-שחאדה. העד ציין כי אפשר שהתצפיתנים לא הכירו את מחמוד סרסור ולכן לא ציינו את דבר נוכחותו במקום.

לגבי זיהויו של נאשם 16 כ"אבו-אלעבד" עוד לפני "הפיצוח", סיפר העד כי בוצעה הצלבה בין המידע שעלה מ"מתקצירי שרטוט שפלה" שם מופיעים מספרי טלפון, מקום מגוריו של הדובר בשכונת נווה ירק בלוד, ומתוכן השיחות מהן עלה כי לדובר רכב מסוג מיצובישי.

העד חזר וטען כי אין לו כל ספק כי סוהיל, מחמוד סרסור ואבו-אלעבד הם אותו אדם, ואיש אינו מכיר את נאשם 16 בשם מחמוד. לטענה שהעלה הסנגור כי נאשם 16 אינו "אבו-אלעבד", התייחס העד בביטול באומרו כי הנאשם גם הכחיש שכינויו הנוסף הוא "סוהיל".

לגבי המזכר ת/1114 בו תיעד את שיחתו עם נאשם 16 ביום 29.11.04, אישר העד כי בניידת בה נכח הנאשם היו ארבעה שוטרים נוספים, שכולם אמורים היו לשמוע את חילופי הדברים בינו לבין הנאשם. הסנגור הטיח בעד כי שניים מהשוטרים שהעידו: רוני ז'בוטינסקי וירון לייש, אינם מאשרים את דברי העד, ועל כך הגיב העד באומרו כי יתכן שהם לא שמו לב לדברים שנשמעו או שלא ביצעו את תפקידם כהלכה.

הסנגור הפנה לחקירתו של נאשם 16 מיום 1.12.04, ת/1148, ושאל אם דבריו של העד נכונים מדוע לא הטיח בנאשם כי הוא עצמו אישר את דבר כינויו "אבו-אלעבד". העד השיב כי לא ראה לנכון לעשות כן מאחר שנאשם 16 אמר כבר בתחילת החקירה כי הוא חף מפשע וכי אין לו כל קשר לתיק זה. העד אישר כי למחרת היום, במהלך חקירתו של נאשם 16, נכנס המתמלל וואפי חלילה לסירוגין לחדר החקירה, ושוחח עם חלק מהחשודים בערבית לצורך הקלטת קולם, על-מנת לאפשר השוואה עם קולות הדוברים בהאזנות-הסתר. בשלב זה של החקירה הנגדית חזר וטען עו"ד קפלנסקי כי נאשם 16 מכחיש כי הוא מכונה "סוהיל", כפי שהוא גם מכחיש כי כינויו הוא "אבו-אלעבד".

העד נשאל מדוע לא נשלחו דגימות קולו של נאשם 16 לבדיקה במעבדת קולות במטה הארצי, והעד השיב כי הנחיית הפרקליטות היתה כי הזיהוי יבוצע תוך השוואה עם דגימות קול המצויות בידי היחידה החוקרת. העד עמד על דעתו כי לא היה כל ספק או מחלוקת ביחידה לגבי זיהוי קולו של נאשם 16.

עו"ד קפלנסקי חזר ושאל את העד לגבי אירוע שהתרחש באולם בית-משפט השלום ברמלה ביום 16.12.04, בו נטען כי חסניין אבו-שחאדה קרא לעבר נאשם 16 "אייש אבו אל עבד?" - העד עמד על דעתו כי שמע במו-אוזניו את הדברים, כפי ששמע שקוראים למוסא אבו-שחאדה בכינוי "ערביד".

העד חזר ואישר כי המיומנות שפיתח איפשרה לו להגיע לזיהוי קולי תוך כ-20 שניות.

העד ביטל את דברי המתמללים האחרים אשר העידו כי נדרש להם פרק זמן של כרבע שעה, באומרו כי מדובר "בשטויות" או בגישה "לא מקצועית". לדבריו, לא היה צורך להאזין לשיחה כולה, וברגע שהגיע לזיהוי ודאי ניתן היה להפסיק את ההאזנה לשיחה.

לגבי זיהויו של נאשם 16 "בתקצירי שרטוט שפלה" מסר העד כי אינו יכול להיות בטוח כי מדובר באותו אדם, אך הוא משוכנע כי בזיהוי הקולי שהוא עצמו ביצע, אכן מדובר בנאשם 16, הוא "סוהיל" והוא "אבו-אלעבד".

לאחר שהסתבר כי קיים אדם נוסף העונה לכינוי "אבו-אלעבד", כשהכוונה לאבו-אלעבד זייתון, אשר ברשותו מספר טלפון שונה, נעשתה חלוקה ברורה בין השיחות המשוייכות לנאשם 16 לבין השיחות המשוייכות לאדם האחר. כאשר הסתברה עובדה זו, טרח העד ליידע את כל מי שעסק במלאכה, ומכל מקום לא מופיעה בכתב-האישום כל שיחה שאינה מיוחסת בוודאות לנאשם 16. העד מאשר כי באלפון ת/1116א שנתפס בקיוסק של נאשם 3, מופיעים בנפרד השמות "סוהל" (מספר טלפון 068214186) ו"אבו לעבד זייתון" (מספר טלפון 057838162), וכן שם נוסף בשם "עבד זייתון".

העד התבקש להאזין למספר שיחות באולם בית-המשפט. לאחר שהושמעו לו השיחות קבע העד כי הוא יכול לזהות בבירור ובוודאות את קולו של נאשם 16, ואישר כי בחלק מהשיחות האחרות מדובר בדוברים אחרים.

לגבי מספר הטלפון שהיה ברשות נאשם 16 ציין העד כי המספר הדומיננטי הוא 255558-050, הוא המספר שעלה בחלק נכבד של השיחות.

לדעתו של העד, לא היה צורך לבדוק פלט שיחות מהמכשירים המיוחסים לנאשם 16, מאחר שלא היה כל ספק בזיהוי קולו של נאשם זה.

נציין כי בפרשה זו מופיע שמו של מתמלל נוסף רס"ר חנות נביע, שעסק בתמלול שיחותיו של הסוכן אבו-דייה עם נאשם 3 מוסא אבו-שחאדה, והתמלילים שערך התקבלו וסומנו ת/268ג,       ת/269ג, ת/270ג ו- ת/271ג. עדותו של רס"ר נביע חורגת ממסגרת חלק זה בהכרעת-הדין המתמקד בזיהוי הדוברים שהוקלטו, בהתאם להיתרים שניתנו על-ידי בית-המשפט להאזנות-סתר.

29.      במסגרת פרשת ההגנה של נאשם 16 מוחמד (סוהיל) סרסור, העידו מספר משקלטות אשר נטלו חלק בחקירת הפרשה במסגרת ימ"ר שפלה.

המשקלטת רס"ר עינת מושרקי, סיפרה כי ביצעה האזנות למאות או אף לאלפי שיחות טלפון במסגרת חקירת פרשה זו. תפקידה כמשקלטת התמצה בהאזנה לשיחה וברישום תקציר הדברים שנאמרו, כל עוד עולה הדבר בקנה אחד עם הצו שניתן על-ידי בית-המשפט. לגבי זיהוי הדוברים, מסרה העדה כי אם קיימת אפשרות מבחינתה לזהות מי מבין הדוברים, הרי שהיא נוהגת לרשום את שמו. בדרך-כלל נעשה הרישום במידה שהדובר מזדהה בשמו או פונים אליו בשמו, ולאחר שנרכשת היכרות עם קול הדובר "כשקורה ששמעתי כבר פעמים רבות ואני יודעת בוודאות שזה הוא, אני רושמת את שמו" (עמ' 6947, ש' 13-14).

במקרה מעין זה ניתן לרשום את שמו של הדובר, גם אם הוא אינו מזדהה בשמו. כאשר נרשם השם ובצמוד אליו סימן שאלה, הרי ש "זה אומר שלא זיהיתי בוודאות וזה ברור למי שקורא את זה שלא זיהיתי בוודאות" (6947, ש' 29-30).

פעילותה של העדה נעשתה במסגרת שיתוף פעולה עם ימ"ר שפלה, שכן היא משרתת בימ"ר מרכז. במקרים רבים נרשם כי מדובר בשיחת חולין, ולשאלה כיצד היא מחליטה כי מדובר בשיחה מעין זו השיבה העדה כי זו שיחה שאינה רלוונטית והדבר מסור לשיקול-דעתה. שיחות שאינן מתומללות או מתוקצרות הן שיחות עם עורכי דין או שיחות אחרות שאינן מותרות על-פי צו בית-המשפט.

רס"מ אהובה גלבועמימ"ר שפלה, מסרה כי תפקידה להאזין לשיחות "בשידור ישיר" כאשר היא מתמללת את השיחות המתקיימות בעברית, ואילו חברותיה הדוברות ערבית מתמללות את השיחות המתנהלות בשפה זו.

לגבי השאלה אם מתפקידה לבצע זיהוי קולות, השיבה העדה כי כאשר היא בטוחה בזיהוי הרי שהיא יכולה לרשום את שמו וכינויו של הדובר. אם קיימת אי-וודאות בנושא זה, הרי שניתן להשמיע את ההקלטה פעם נוספת בנוכחות משקלטות נוספות, כשאז ניתן לוודא אם אכן מדובר באותו דובר.

בשלב ראשון נעשה הזיהוי שעה שהדובר מזדהה בשמו או כשפונים אליו בשמו, ו "במשך הזמן אנחנו כבר לומדות לזהות את הקול ואפילו לא מציינות את זה" (עמ' 6954 ש' 12-13).

לגבי זיהוי מספר הטלפון מסרה העדה כי "...כשהן מזהות את הקול הן רוצות להיות בטוחות, מסתכלות לוודא שזה הוא, גם לפי המספר כדי שתהיה להן הצלבה של וידוא" (עמ' 6955 ש' 6-8). לשאלותיו של עו"ד קפלנסקי חזרה העדה וציינה כי רישום שמו של הדובר נעשה גם אם הוא אינו מזדהה או מזוהה בשמו, כאשר ניתן לזהותו על-פי קולו, ולדבריה: " במשך הזמן אתה לומד להכיר את הקול" (עמ' 6955 ש' 29). כאמור, במקרים של חוסר ודאות ניתן להתייעץ בנושא הזיהוי עם יתר המשקלטות.

רס"ר רויטל אדרי, תקצרה מאות שיחות במסגרת תפקידה כמשקלטת. לדבריה נעשית הפעילות תוך הקפדה על גבולותיו של הצו השיפוטי. גם עדה אישרה כי במסגרת עבודתה היא מבצעת זיהוי קולות לאחר שהיא רוכשת היכרות עם קולותיהם של הדוברים. הזיהוי הראשוני נעשה לאחר אזכור שמו של הדובר או באמצעות מספר הטלפון המשוייך אליו. הרישום על גבי התקציר נעשה אך ורק כאשר מדובר בזיהוי ודאי מבחינתה. רס"ר אדרי דוברת השפה הערבית, ולפיכך היתה מסוגלת להאזין ולתקצר שיחות שהתנהלו בשפה זו.

רס"מ מיכל הלפרן מימ"ר שפלה, אישרה כי נהגה לבצע את זיהוי הדובר כאשר מדובר במי שמזדהה בשמו או שהוא מזוהה על-ידי אחד הדוברים האחרים. בכל מקרה אחר נרשם כי הדובר הוא גבר או אשה. העדה דוברת את השפה הערבית ולפיכך היתה יכולה לתקצר שיחות שהתנהלו בשפה זו.

(ה)   זיהוי מספרי טלפון, שמות וכינויים

30.      בסיכומיה טוענת המאשימה כי זיהוי הדוברים אינו מבוסס אך ורק על פעולת הזיהוי שנעשתה על-ידי המתמללים בסיוע המשקלטות, אלא גם על זיהוי מספרי הטלפון בהם עשו שימוש הנאשמים וכן אזכור שמותיהם וכינויים במהלך השיחות הרבות שהופקו במסגרת האזנות-הסתר.

אשר לנאשם 3 מוסא אבו-שחאדה, ראוי להזכיר כי ההיתר להאזנת-סתר ת/603 מתייחס לקו הטלפון המצוי בקיוסק שבבעלותו, 9200322-08.

לקו זה בוצעה האזנה החל מיום 4.5.04 ועד סמוך למועד "פיצוח" הפרשה ביום 22.11.04. כמו-כן היה ברשותו של נאשם 3 טלפון סלולארי שמספרו 843682-067 (ראו הפרסום במודעה ת/1113).

בחלק מהשיחות מופיע הכינוי "ערביד", ולטענת המאשימה מדובר בכינויו של נאשם 3. הנאשם עצמו הכחיש בעדותו בבית-המשפט כי זה כינויו. המאשימה מסתמכת על מגוון של ראיות: עדותו של אחמד דבור (נאשם 14) המוסר בעדותו בבית-המשפט " לפעמים קוראים לו ערביד, כן"(עמ' 5916, ש' 19), בהשיבו לשאלותיה של עו"ד ליברמן בהקשר לנאשם 3.

באמרתו ת/1145 מיום 5.12.04 נשאל נאשם 19 יוסף אל-הוזייל, לגבי הכינוי "ערביד", והוא השיב: " גם עם ערביד אין לי שום עסקים. אני קורא לו בכלל מוסא". בעדותו בבית-המשפט ניסה נאשם 19 להתנער מדבריו אלה, אך כפי שצויין בסיכומי המאשימה אישר נאשם 19 בפליטת-פה כי מוסא אבו-שחאדה מכונה "ערביד". בהתייחסו לנאשם 3 אומר יוסף אל-הוזייל נאשם 19 "דיברתי, אבל ערביד אני לא זכור לי מתי התקשר" (עמ' 6542 ש' 5).

התביעה מסתמכת גם על דבריו של נאשם 16 אשר נשאל על-ידי עו"ד ליברמן בהקשר לנאשם 3 " אתה היית קורא לו ערביד?", והנאשם השיב: " כשהיינו קטנים, כן" (עמ' 6275, ש' 29-30).

התביעה מבקשת להתבסס גם על אמרתו של סמי סקא מיום 1.12.04 ת/182, שם ציין נאשם 6 כי הוא מכיר את מוסא אבו-שחאדה כ "ערביד". דא עקא שנאשם זה לא העיד בבית-המשפט ולפיכך פועלת אמרתו זו לחובתו בלבד, ואין לעשות בה שימוש לחובתם של יתר הנאשמים (ראו למשל ע"פ 501/81 אבו חצירא נ' מ"י, פ"ד לו(4) 141; ע"פ 5249/98 מירילאשווילי ואח' נ' מ"י, פ"ד נג(3) 550). בכך נבדלת הודעתו של סמי סקא מהודעתו של יוסף אל-הוזייל, אשר העיד בבית-המשפט.

במכשיר המירס שנתפס ברשותו של נאשם 15 מחמוד ג'עסוס, מופיע המספר 843682-067 המשוייך לנאשם 3, תחת השם "ערביד" ( ת/1115, בעמ' 3).

לעניין זה ראוי להפנות גם למזכרו של רס"ב גדי אביוב ( ת/1120) מיום 30.11.04, בו צויין כי בני משפחתו של נאשם 3 פנו אליו בכינוי "ערביד" והוא השיב לקריאתם באופן שברור כי בו מדובר. ניתן לקבוע, כבר עתה, כי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק כי נאשם 3 מוסא אבו-שחאדה, קרוי בפי כל בכינוי "ערביד", ואין כל ממש בהכחשותיו לעניין זה. לפיכך, אזכור כינויו של נאשם 3 בשיחות שהוקלטו במסגרת האזנות-הסתר מחזק את הזיהוי הקולי שנערך על-ידי המתמללים.

כזכור, טוענת התביעה כי כינויו של נאשם 16 מחמוד סרסור, הינו "סוהיל" וכן "אבו-אלעבד".

לגבי הכינוי "סוהיל", הכחיש עו"ד קפלנסקי בתגובתו לכתב-האישום כי מרשו מחזיק בכינוי "סוהיל" ובעמדה זו דבק הסנגור עד לשלב מתקדם של פרק ההוכחות בתיק זה (ראו למשל בעמ' 5387 לפרוטוקול בו אומר עו"ד קפלנסקי " אנחנו טוענים שלא קוראים לו אבו אל עבד ולא קוראים לו סוהיל", ובהמשך "אני חולק על הכינוי סוהיל", שורות 8 ו-21). רק במהלך עדותו של נאשם 16 בבית-המשפט אישר הלהכי זכה לכינוי "סוהיל", הגם שסייג כינוי זה לתקופת ילדותו.

יצויין כי גם נאשם 3 מוסא אבו-שחאדה אישר בחקירתו הנגדית בבית-המשפט כי הוא ובני משפחתו נוהגים לכנות את נאשם 16 בשם "סוהיל".

אשר לכינוי "אבו אלעבד", הרי שנאשם 16 הכחיש בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית-המשפט כי זה כינויו. התביעה מבקשת להסתמך על מזכרו של רס"ב גדי אביוב ת/1114, מיום 29.11.04,  ממנו עולה כי נאשם 16 הודה בפני החוקר כי כינויו הוא "אבו אלעבד" עוד מימי ילדותו, כאשר כינוי זה "נדבק" אליו מאחר שבשכונת מגוריו התגורר זקן מוזר שכינויו היה "אבו אלעבד". עו"ד קפלנסקי ב"כ הנאשם, מבקש שלא ליתן אמון בדבריו של רס"ב אביוב בהקשר זה, אך לאחר שבחנו את העדות בכללותה לא מצאנו כי נפל פגם במהימנותו של העד. סבורים אנו כי הדברים שנרשמו על-ידו אכן נאמרו לו על-ידי נאשם 16, ובכך יש משום הודאת בעל דין ככל שהדבר נוגע לכינויו של הנאשם. נכון הדבר כי שוטרים אחרים שהיו בניידת במהלך אותה נסיעה העידו כי שמעו את דבריו אלה של נאשם 16, אך ניתן להסביר זאת בכך כי עסקו בעניין אחר, ולא התרכזו בשיחה שהתנהלה בין גדי אביוב לבין נאשם 16. חיזוק ותמיכה לעדותו של רס"ב אביוב ניתן למצוא גם בקריאתו של חסניין אבו-שחאדה לעברו של נאשם 16, לקראת דיון בהארכת מעצרו ביום 16.12.04 "אייש אבו אלעבד?". העובדה כי נאשם 16 הגיב לקריאה זו מעידה כי זה אכן כינויו.

אף כאן לא מצאנו טעם ממשי שלא לקבל את עדותו של רס"ב אביוב הן בקשר לכינויו של מוסא אבו-שחאדה כ "ערביד", והן בהקשר לכינויו של מוחמד סרסור כ"אבו אלעבד".

מקור נוסף לחיזוק הטענה כי מוחמד סרסור הוא "אבו אלעבד" מצוי, לגישת התביעה, בהתבטאות בלתי שגרתית של נאשם 3 מוסא אבו-שחאדה, אשר השיב לשאלותיה של עו"ד חזום, שייצגה את נאשם 16 ביחד עם עו"ד קפלנסקי. התביעה מפנה לשאלתה של הסנגורית בעמ' 6659 לפרוטוקול "רק כמה אנשים בשם אבו אל עבד גרים באזור הזה?", ונאשם 3 השיב במפתיע " אני מכיר אותו ומכיר אבו אל עבד אלסיח ועוד אחד אבו אל עבד, לא מכיר את המשפחה שלו" (ש'     6-8). אין ספק כי מדובר בפליטת-פה אומללה מבחינתו של נאשם 3, שבאה באורח ספונטני, אך היא מלמדת על כי נאשם 16 הוא אכן בעל הכינוי "אבו אלעבד".

התביעה מאשרת כי בין השיחות הרבות שנקלטו במסגרת האזנות-הסתר קיים "אבו אלעבד" נוסף, וכאשר הסתבר הדבר לגורמי החקירה נעשתה הבחנה ברורה בין הדוברים, היינו בין "אבו אלעבד" שהוא נאשם 16, לבין "אבו אלעבד" האחר.

התביעה מדגישה באורח חד-משמעי, כי לא ייחסה בכתב-האישום שיחות כלשהן שאינן נוגעות לנאשם 16 עצמו.

על יסוד האמור לעיל ניתן לקבוע ברמת בטחון שמעבר לספק סביר כי נאשם 16 מכונה "אבו אלעבד" בנוסף לכינויו "סוהיל", והכחשתו את הדבר הינה בלתי-מהימנה בעליל. הנאשם לא התמודד בעדותו עם שלל הראיות המלמדות על דבר קיומו של הכינוי הנ"ל, והכחשותיו אפילו את הכינוי "סוהיל" מלמדות על חוסר מהימנותו בהקשר זה.

כינוי נוסף המופיע בחלק מהתמלילים הינו "שיחרי", ולטענת התביעה מדובר בנאשם 5 שחאדה אבו-שחאדה.

הנאשם מכחיש כי זהו כינויו, אך בדומה לאחיו, מוסא אבו-שחאדה, אישר נאשם 19 יוסף אל-הוזייל בחקירתו במשטרה ( ת/1145) את הכינוי "שיחרי" המיוחס לנאשם 5. מאחר שנאשם 19 העיד בבית-המשפט הרי שניתן לעשות שימוש באמרתו גם נגד נאשמים אחרים באותו תיק, כמבואר לעיל. אסמכתא נוספת מצויה ביומן הטלפונים שנתפס בקיוסק של נאשם 3 ( ת/1116א). תחת השם "שחאדה" מופיע ביומן מספר טלפון 911077-065, הוא מספר הטלפון של נאשם 5. בשיחת האזנה מס' 958 נמסר אותו מספר טלפון כשייך ל "שיחרי". כמו-כן מופיע המספר 6829598-054 ביומן שנתפס במשרדו של נאשם 4 ( ת/976), תחת השם "שחאדה". בשיחת האזנה מס' 8638 ( ת/729, עמ' 728) נמסר מספר זה כמספר הטלפון של "שיחרי".

על יסוד ראיות אלה ניתן לקבוע, במידת וודאות גבוהה, כי כינויו של נאשם 5 הינו "שיחרי".

אין מחלוקת בין הצדדים כי נאשם 4, עומר אבו-שחאדה, מכונה "אבו-שריף", וידוע הוא כי בנו בכורו נקרא שריף. הכינוי "אבו-שריף" מופיע אף בחלק מהתמלילים.

מבין הנאשמים תושבי יפו ניטשה מחלוקת באשר לנאשם 2 חאפז שורפי, כאשר התביעה טוענת כי הלה מכונה "הזקן" (או "החטיאר" בשפה הערבית), וכן "אבו-ג'מיל".

התביעה מתבססת בראש ובראשונה על מזכר מיום 22.11.04 שנרשם על-ידי רס"מ טל מרום       ( ת/921), בו נרשם כי החוקר פנה אל נאשם 2 בשאלה "חטיאר, רוצה קפה?", והנאשם השיב: " מה שתעשה אחי". בהמשך נשאל נאשם 2 על-ידי החוקר "למה קוראים לך חטיאר?", והלה השיב: " כי עושים לי כבוד גדול". מסתבר כי נאשם זה הוא האח הבכור במשפחה, כאשר הכינוי "הזקן" מעיד על היותו בעל מעמד גבוה, הן מכוח גילו המתקדם והן מכוח בכירותו במשפחה. התביעה מפנה בהקשר זה גם לעדותו של נאשם 4 עומר אבו-שחאדה, המאשר את הגיון הדברים.

גם במסגרת החקירה אישר נאשם 2 כי הוא מכונה "הזקן", הגם שלקראת תום החקירה טען כי כינוי זה אינו מעיד על כבוד, אלא שמדובר בכינוי מעליב למבוגר שבאחים.

בהודעותיהם של איהב ממדוח, סינא מוגרבי, מחמוד סטל ועומר אבו-שחאדה מופיע הכינוי "הזקן" כמיוחס לנאשם 2. לשאלה אם ניתן להעדיף את הודעותיהם במשטרה של איהב ממדוח וסינא מוגרבי נתייחס בהמשך, שכן אלה חזרו בהם בעדותם בבית-המשפט מהדברים. מחמוד סטל לא העיד בבית-המשפט, ועל כן לא ניתן לעשות שימוש בהודעתו לחובתם של נאשמים אחרים.

לעומת זאת, אין כל מניעה לעשות שימוש ראייתי בהודעתו של עומר אבו-שחאדה מיום 6.12.04 ( ת/1135) בעמ' 13, שם נשאל נאשם 4 "איך אתה קורא לחאפז שורפי?", והלה השיב: " אולי 'חטיאר' אולי 'חאג'' אולי 'אבו אלבלד'". בהמשך ההודעה הוצגו בפני נאשם 4 שאלות נוספות המתייחסות לנאשם 2, כאשר החוקר משתמש בכינוי "הזקן" או "החטיאר", ונאשם 4 משיב לשאלות אלו מבלי להסתייג מהשם או מהכינוי.

ביומן הטלפונים של מוסא אבו-שחאדה ( ת/1116א) מופיע מספר הטלפון 819261-054, תחת השם "הזקאן". בפתקים שנתפסו בקיוסק של נאשם 3 מופיעים שלושה מספרי טלפון שונים תחת השם "הזקאן": 5669649-054, 6899328-054, 5331915-054. העובדה כי אין ברישומים אלה אזכור לשם חאפז שורפי אלא שימוש בכינוי "הזקן" בלבד, מעידה כי אכן מדובר בכינויו של נאשם 2. בחלק נכבד מהתמלילים מזוהה אחד הדוברים כ"זקן".

אשר לכינוי "אבו-ג'מיל", נשאל נאשם 2 בחקירתו מיום 28.11.04 ( ת/984) כיצד הוא מסביר את העובדה כי סינא מוגרבי זיהתה אותו כאחד מראשי אירגון הפשיעה ביפו והוסיפה שכינויו "אבו-ג'מיל". בתגובה לכך אמר נאשם 2 "כל יפו יודעים שאני אבו-ג'מיל". אין גם מחלוקת כי בנו הבכור של הנאשם נקרא ג'מיל.

נכון הוא כי עאטף וסמיר שורפי העידו כי מחמת כבוד לאביהם המנוח ג'מיל, קראו אף הם לבניהם הבכורים ג'מיל, ולכן גם הם זכאים לתואר "אבו-ג'מיל". בכך אין כדי לסתור את העובדה כי נאשם 2, חרף הכחשתו, מכונה "אבו-ג'מיל" כפי שהוא מכונה גם "הזקן". כינויים אלה מופיעים בתמלילים רבים שהם תוצרי האזנות-הסתר.

זיהויים של הדוברים נעשה בין היתר גם על יסוד הצלבת מספרי טלפון שונים שחלקם נמסרו על-ידי הנאשמים, בין בהודעותיהם במשטרה ובין במסמכים אחרים כגון חתימה על ערבות לצורך שחרור חבריהם ממעצר. לחלק נכבד ממספרי הטלפון ניתן להתוודע מתוך ארבעה מקורות: א) ספר הטלפון שנתפס בקיוסק של מוסא אבו-שחאדה ( ת/1116א) והרשימה שהופקה מיומן זה     ( ת/1116); ב) פתקים שנתפסו בקיוסק של מוסא אבו-שחאדה ועליהם שמות בעברית ומספרי טלפון ( ת/1117). בין היתר מדובר בשמות וכינויים של חלק מהנאשמים כמו: עומר, חליל, עיזו, מוחמד ו"הזקן"; ג). מספרי הטלפון המופיעים בזיכרון מכשיר "המירס" שהיה ברשותו של מחמוד ג'עסוס ( ת/1115), בו ניתן למצוא בין היתר שמות המעורבים בפרשה; ד) יומן טלפון שנתפס במשרדו של נאשם 4 ( ת/976), בו מופיעים שמות ומספרי טלפון שונים שאותם ניתן לשייך לחלק מהנאשמים.

נציין כבר עתה כי איננו נותנים כל אמון בעדותו של נאשם 4 עומר אבו-שחאדה, לפיה אינו יודע אם יומן זה קשור אליו. אין ספק כי היומן נתפס במשרדי ה-CHANGE, ומעיון בחלק מהשמות המופיעים בו ניתן ללמוד על קשר ברור לנאשם 4.

(ו)   דיון מסכם בנושא הקבילות הטכנית

31.      בין יתר הרכיבים הנוגעים לתנאי הקבילות הטכנית של האזנות-הסתר, נותר לנו לדון ולהכריע בשאלה האחרונה הנוגעת לזיהויים של הדוברים.

          נזכיר את שנקבע בפס"ד וידל:

"...התנאי בדבר זיהוי קולות הדוברים הינו מהותי וחיוני, שהרי אם איננו מתקיים - לא ניתן לשייך את האמור בהקלטה אל פלוני או אלמוני, וההקלטה מאבדת את נפקותה (ובעקבות כך - גם את קבילותה)."    (שם בעמ' 852-853).

כזכור, נקבע בפס"ד זה כי זהותו של אדם יכול שתיקבע באורח וודאי גם בדרך של זיהוי קולו על-ידי מי שמוכר למזהה.

          בע"פ 440/87 חדד נ' מ"י, פ"ד מג(1) 793 התייחס בית-המשפט העליון גם לאפשרות כי הערכאה הדיונית תתרשם ממשמע אוזניה כדרך לזיהוי קולות הדוברים בהקלטה, בקובעו:

"...לא בנושא שבמומחיות מדובר, בו אין בידי בית-המשפט לקבוע ממצא אלא בעזרתם של מומחים לדבר. שאם האזין בית-המשפט ארוכות לנאשם ו"קלט" את קולו כדבעי, לא נגרע כחו להשוות את הקולות מכל אדם אחר המכיר את קולו של הנאשם. לא "בייצור" ראיה על-ידי בית-המשפט עסקינן, אלא בהתרשמות בלתי אמצעית של השופט מראיה חפצית (הקול שבסליל) שהוגשה לפניו, באמצעות אחד מחושיו."

(שם בעמ' 780-781; וראו גם ע"פ 414/76 אוחנה נ' מ"י, פ"ד לב(1), 295).

ב פס"ד אלפי התייחס בית-המשפט העליון לקביעתה של המומחית סנ"צ סימה שגב (אשר העידה גם בענייננו במסגרת פרשת ההגנה), לפיה אין אפשרות לבצע השוואת קול מדעית במעבדת מז"פ בין קולו של המערער באותו מקרה לבין הקול שזוהה על-ידי המתמללות כקולו. העדה טענה כי ההשוואה המעבדתית היא האמצעי הבטוח ביותר לזיהוי קולות, ומאחר שאין אפשרות לערוך בדיקה כזו הרי שלא ניתן לסמוך על הזיהוי שנעשה על-ידי המתמללות שאינן "בעלות אוזן מאומנת ומיומנת". בית-המשפט העליון דחה טענה זו בקובעו כי חוסר האפשרות לערוך בדיקה מעבדתית אינו משמיט את הבסיס מתחת לזיהוי קול באמצעות "אוזן האדם", והוסיף כי גם בית-המשפט יכול לקבוע זהותו של דובר על-ידי האזנה ישירה לסרט ההקלטה.

בדברינו הקודמים מצאנו כי השיטה שננקטה  על-ידי גורמי החקירה: הן בימ"ר שפלה והן בימ"ר ת"א, שעיקרה זיהוי קולות הדוברים בהאזנות-הסתר על-ידי מתמללים מתוך השוואה לקלטות חקירה, הינה שיטה ראויה אשר ניתן לסמוך את ידינו עליה.

          בחנו את עדויות המתמללים כולם ומצאנו כי ניתן ליתן אמון בעדותם, ובעיקר אמורים הדברים לגבי גירסתם כי הזיהוי הסופי נעשה מתוך השוואה לקלטות החקירה. הננו משוכנעים כי המתמללים עשו את כל הנדרש מבחינתם כדי להגיע לזיהוי מלא וודאי של קולות הדוברים, מתוך התייחסות רצינית ושקולה לכובד האחריות אשר הוטלה על שכמם. המתמללים שמעו עשרות אם לא מאות שיחות עוד טרם שלב ה"פיצוח", ובמהלך תקופה זו רכשו לעצמם היכרות עם קולותיהם של מרבית הדוברים אך, כאמור לעיל, הזיהוי הסופי לא נעשה על יסוד היכרות זו אלא לאחר שנמסרו להם קלטות בהן קולותיהם של הנאשמים לצורך השוואה.

על יסוד האמור לעיל, בידינו לקבוע כי נתמלאו כל התנאים הדרושים לשם קביעת אמינותו של הזיהוי, וזאת בהתבסס על מהימנותם של המזהים, על העובדה כי הם פיתחו היכרות מספקת עם קולו של המזוהה; והעדר השפעות חיצוניות על תהליך הזיהוי.

הדיון בנושא אמינותו של הזיהוי בידי המתמללים מחייב התייחסות למספר טענות שהועלו על-ידי באי-כוח הנאשמים.

עו"ד קפלנסקי ב"כ נאשם 16, טען כי קלטת החקירה של מרשו אינה מאפשרת לערוך השוואה בין קולו של נאשם זה לבין הקול המיוחס לו בתמלילי השיחות. לצורך הכרעה בטענה זו האזנו לקלטת חקירתו של נאשם 16 מיום 2.12.04  ( ת/1104ב), ומצאנו כי דבריו של הנאשם הן בשפה העברית והן בשפה הערבית נשמעים בצורה ברורה ובהירה, ללא רעשי רקע מיוחדים, ולפיכך הננו קובעים כי ניתן היה לערוך השוואת קולות בהסתמך על הקלטה זו. אין לנו אלא להביע את תמיהתנו על עדותה של עדת ההגנה, גב' סימה שגב, אשר קבעה נחרצות כי ההקלטה המופיעה
ת/1104ב אינה מאפשרת השוואת קולות, דבר אשר הסתבר לנו כרחוק מאוד מן המציאות.

סוגיה נוספת נוגעת לזיהוי קולו של מוחמד שורפי על-ידי רס"ב גדי אביוב. כבר קבענו בדברינו הקודמים כי הננו נותנים אמון בעדותו של רס"ר אביוב באשר למפגש שהתקיים ביום 22.11.04 עם נאשם 1 בחדר הילדים שבביתו, והננו משוכנעים כי התקיימה שיחה ממושכת בין העד לבין מוחמד שורפי. עוד ראוי להזכיר כי אין זה המפגש הראשון בין נאשם 1 לבין רס"ב אביוב, דבר שאינו מוכחש על-ידי ההגנה.  העובדה כי בהודעתו של עומר יתים צויין, אמנם, כי זו נגבתה בשעה 06:30 באותו יום, אך לא מצאנו סיבה שלא לקבל את הסברו של גובה ההודעה כי מדובר בטעות ברישום שעת גביית ההודעה.

מאחר שנאשם 1 לא היה מוכן להשמיע את קולו במסגרת החקירה בפרשה, התבקש רס"ב אביוב לזהות את קולו בחלק מהקלטות שהופקו בהאזנות-הסתר, על יסוד אותה שיחה שניהל עם הנאשם. רס"ב אביוב האזין לקלטות וזיהה, לדבריו, את קולו של מוחמד שורפי בוודאות. אחת הקלטות שימשה מעין "קלטת עוגן" שעליה הסתמכו מתמללים נוספים.

איננו מוצאים פגם בדרך הזיהוי שננקטה במקרה זה בעניינו של נאשם 1, אשר כאמור לא היה מוכן לספק דגימות מקולו במהלך חקירתו. עו"ד רוזה ב"כ נאשם 1, טען כי ניתן היה לעשות שימוש בקולו המוקלט של נאשם 1 במהלך העימות עם הגב' סינא מוגרבי. מעיון במזכר ת/556 עולה כי גם במהלך העימות עם סינא מוגרבי שמר מוחמד שורפי על זכות השתיקה, ואף צייד את החוקרים בפתק עליו כתוב "זכות השתיקה עימות". הפתק נתפס על-ידי מפקח ירון בנימין, סומן על-ידו י.ה1, וצורף למזכר ת/556. מפקח ירון בנימין מציין, אמנם, במזכר כי לאחר שסינא יצאה מהחדר הוא שאל את מוחמד שורפי אם הוא רוצה להוסיף דבר, והלה "השיב שהיא משקרת ושהיא יודעת למי שייך הסם". לא ברור אם משפט זה של מוחמד שורפי הוקלט, ומכל מקום הוא אינו מופיע בתמליל העימות ת/557א. לפיכך, איננו משוכנעים כי יש צדק בדבריו של עו"ד רוזה כי לרשות החוקרים עמדה דגימת קולו של מוחמד שורפי.

כך או כך, הננו סבורים כי לרס"ב אביוב היתה היכרות מספקת עם קולו של נאשם 1, ויכול היה לזהותו, ויש ליתן את מלוא המשקל לזיהוי זה.

נציין כי הפסיקה דורשת, במקרה של זיהוי שאינו ספונטני הנערך מיד עם שמיעתו, אלא כזה שנעשה בשלב מאוחר יותר על דרך שחזור זכרונו של המזהה, תמיכה ברמת סיוע. דומה כי יתר הנתונים המצטרפים לזיהוי הקולות, כגון הצלבת מספרי הטלפון; שימוש בשם המלא מוחמד שורפי; ושימוש בכינויים של חלק מהנאשמים - יש בהם כדי לספק את הסיוע הנדרש.

כאמור, הזיהוי אשר נעשה על-ידי המתמללים אינו עומד לבדו. לזיהוי זה יש להוסיף את כלל הראיות מהן ניתן ללמוד על מספרי הטלפון בהם עשו שימוש המעורבים בפרשה, וכן ציון שמותיהם של חלק מהנאשמים במהלך השיחה, בנוסף לשימוש בכינויים. לכך ניתן להוסיף את עדויות המשקלטות, כתמיכה נוספת בזיהוי שנעשה על-ידי המתמללים.

דברים אלה שרירים וקיימים גם לגבי הזיהויים הנוספים שנעשו בשלב מאוחר יותר, לבקשת גורמי הפרקליטות, ואשר תועדו במזכרים ת/1122, ת/1123 ו- ת/1124.

על יסוד המכלול כולו הננו קובעים כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר, את זהותם של הדוברים בכל אחד ואחד מתמלילי האזנות-הסתר אשר אוזכרו בכתב-האישום ושהעתקיהם הוגשו בנספח לסיכומי המאשימה. בכך הסתיים דיוננו ככל שהדבר נוגע לקבילותן הטכנית של האזנות-הסתר.


פרק ה'  -   מעמדן הראייתי של האזנות-הסתר

(א)   החלת תנאי הקבילות הרגילים על האזנות-הסתר

32.      לאחר שבחנו את שאלת קבילותן הטכנית של האזנות-הסתר, עומדת לדיון שאלה נכבדה לא פחות והיא - מה המשמעות הראייתית של האזנות-הסתר אשר תומללו, והמשמשות כאחד הבסיסיים המרכזיים להוכחת האשמות המופנות נגד הנאשמים בכתב-אישום זה.

          כאשר מדובר באחד הנאשמים בתיק זה, אשר זוהה כראוי כמי שנוטל חלק בשיחה הטלפונית, אין כל קושי לראות באמור בתמליל משום ראייה לחובתו. דומה הדבר לאמרת-חוץ של נאשם אשר עשויה לשמש ראייה לחובתו, בין אם בחר הנאשם להעיד במסגרת פרשת הגנתו ובין אם בחר להימנע מעדות. הדברים ברורים ופשוטים ואין צריך להכביר על כך מילים רבות (ראו סיכום ההלכה בע"פ 5249/98 מירשווילי נ' מ"י, פ"ד נג(3) 550) (להלן: "פס"ד מירשווילי").

אפשרות אחרת היא כי נאשם שהעיד יפליל בדבריו באותה שיחה, הן את עצמו והן נאשם אחר שבחר שלא לעלות על דוכן העדים, ולהעיד כעד הגנה מטעמו. דומה כי גם במקרה זה ניתן להכשיר את הדברים הן כראיה לחובת הנאשם שהעיד והן לחובת כל נאשם אחר אשר בחר שלא להעיד. אם נדמה שיחה טלפונית בין שני נאשמים, אשר הוכשרה מבחינת קבילותה הטכנית, לאמרת-חוץ של נאשם, הרי שלפי פס"ד מירשווילי: "עשויה אמרת נאשם אחד להוות ראיה נגד נאשם אחר באותו כתב-אישום, מכוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות, אם הנאשם שמסר את האמרה מעיד במשפטם המשותף" (שם, בעמ' 556-557).

איננו סבורים כי יש ממש בטענה לפיה מעמדם של תמלילי האזנות-הסתר אינו שווה ערך לאמרת נאשם הנמסרת מחוץ לכתלי בית-המשפט, ולפיכך נטען כי אין להחיל עליהם את ההלכה שסוכמה בפס"ד מירשווילי. דומה כי הדברים נלמדים מקל וחומר, שכן בתמלילי האזנות-הסתר מופיעות האמירות המדוייקות אשר הוחלפו בין הדוברים לאחר שאלה זוהו בוודאות, ואין כל סיבה שלא להידרש לדברים מהבחינה הראייתית.

אפשרות בעייתית יותר מתקיימת כאשר מדובר בשני דוברים, ששניהם נאשמים אשר לא העידו במשפט. כפי שציינו בראשית דברינו, ישמש התמליל כראיה לחובתו של כל אחד ואחד מהנאשמים, אך נשאלת השאלה אם ניתן לקבל כראיה דברים שנאמרו, בסיטואציה מעין זאת, על-ידי נאשם אחד לחובתו של זולתו. במקרה כזה ניתן לטעון כי הדברים המיוחסים לנאשם האחר הם בגדר עדות שמיעה ואינם נכנסים לגדריו של אחד החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה.

עו"ד פרוסט הציע בסיכומיו מספר דרכים על-מנת להכשיר ראיה זו, בהתאם לעמדתו כי ניתן להכשיר כל שנאמר במסגרת התמלילים, תוך עשיית שימוש במגוון חריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה.

דרך אחת המאפשרת התגברות על המכשלה, לשיטתו של עו"ד פרוסט, הינה הכשרת הדברים "מכוח סולידריות הנאמר במסגרת הקשר ולשם קידומו". לדעתו של עו"ד פרוסט גם אם איש מהדוברים בשיחות אלה לא היה מעיד, עדיין ניתן לראות את דברי הנאשם כאמירות קבילות לחלוטין לשימוש זה כנגד זה "מכוח כלל ראייתי ספציפי המכשיר ראייה זו והנטועה במסגרת הסולידרית של קושרי הקשר". לדעתו של עו"ד פרוסט, ניתן לעשות שימוש בדוקטרינה של אחריותם הסולידרית של קושרים, הגם שזו בוטלה בתיקון 39 לחוק העונשין. עו"ד פרוסט טוען כי תיקון 39 לא ביטל את כללי המשפט המהותי ככל שהדבר נוגע לדיני הקשר, ולפיכך ניתן להכשיר כל הצהרה המושמעת במסגרת הקשר ולשם קידומו, כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. בדבריו אלה מסתמך עו"ד פרוסט על ספרו של המלומד קדמי על הראיות, עמ' 276, מהדורה מעודכנת ומשולבת, תשס"ד-2003.

לדעתו של עו"ד פרוסט, כאשר באירגוני פשיעה עסקינן, הרי שיש ליתן משמעות לדיני הקשר כיוון שמדובר בהתקשרות של מספר אנשים לשם ביצוע עבירות פליליות מסויימות ולכן הדברים ישימים גם בענייננו.

לפיכך התבקשנו "לקבוע כי אין כל מניעה לעשות שימוש באמרות העולות מהאזנות-סתר של נאשם כנגד רעהו, אף אם איש מהם לא היה עולה לעדות".

דרך נוספת אותה מציע עו"ד פרוסט, היא לראות בהאזנות-הסתר משום חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה "מכוח אותנטיות עדות מקור וספונטניות רס-גסטה". ככל שמדובר ב"עדות מקור", הרי שיש לראות את האזנת-הסתר כמנציחה את הנאמר על-ידי הדוברים ודינה כדין "מצלמה המתעדת ביצוע רצח". לשיטתו של עו"ד פרוסט, מדובר בתיעוד העבירה "בשידור חי", ואין כל צל של חשש מאי-הבנת הדברים, דבר העומד ביסוד הפסילה של עדות שמיעה.

התובע מתייחס לפסיקה ממנה ניתן ללמוד כי סליל הקלטה עשוי לשמש ראיה לעצם אמירתם של הדברים שהוקלטו, אך גם "לשכנע באמיתות תוכן הדברים" ( פס"ד וידל). מכאן מסיק עו"ד פרוסט, כי תוכן ההקלטה אינו בגדר עדות שמיעה אלא "עדות מקור המאפשרת לקבל את תוכנה כראיה מסייעת". לעניין זה מסתמך עו"ד פרוסט על ע"פ 522/88 מ"י נ' יפרח ואח' (ניתן 29.1.1989) (להלן: "פס"ד יפרח"):

"התנגדותו לעשיית שימוש בדברי אוחנה כראייה במשפט מתבססת על ההלכה בדבר עדות שמיעה, עדות אשר כידוע אינה קבילה במשפט.

לענין זה הדין עם המדינה. הדברים שנקלטו בסרט הם ראייה טובה לכך שאמנם אוחנה אמר את הדברים. הם מהווים מה שנקרא "עדות מקור" ( ORIGINAL EVIDENCE ), ובתור שכזאת הם קבילים כראייה, כאשר מקובל על הכל כי המדובר בשיחה אוטנטית בין נקר ואוחנה... אין לעשות שימוש בעדות מקור כדי להוכיח עובדה השנויה במחלוקת, אך היא ראויה להתקבל כראייה מסייעת להוכחת עובדה כזאת, כאשר זו מוכחת בעדות קבילה הטעונה סיוע."

עו"ד פרוסט הוסיף וטען כי ראיית ההקלטה כ "עדות מקור" מכשירה אותה כראיה גם לתוכנה "מכוח הנצחת אירוע מתועד במסגרת העבירה".

דרך נוספת המשיקה לקודמתה נעוצה בשימוש בדוקטרינת ה"רס-גסטה", שכן מדובר בדוברים האומרים את דברם במהלך ביצוע העבירה, דבר המלמד על אמיתותם של הדברים "מכוח הספונטניות הנטועה בהם בהכרח אינהרנטי לקידום ויישום העבירה". האמירות המופיעות בתמלילים משולבות בעשייה העבריינית וניתן לראותן כחלק ממנה. עו"ד פרוסט סבור, כי מדובר באמירות ספונטניות המאיינות את החשש כי הדברים לא נאמרו או שתוכנם אינו מדוייק. התובע מוסיף וטוען כי חל בענייננו סעיף 9 לפקודת הראיות הקובע כי: "עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט". התובע סבור כי אין מניעה לעשות שימוש בסעיף 9 הנ"ל לגבי הנאמר בהאזנות-סתר.

וכיצד מתגבר התובע על הדרישה כי הדובר יהא "אדם שהוא עצמו עד במשפט", שעה שמדובר בנאשם שאינו מעיד?  לגבי דידו של עו"ד פרוסט, גם נאשם שלא העיד הינו "עד במשפט". המדובר בנאשם שויתר על זכותו למסור עדות, ובויתור זה דומה הנאשם ל "עד שותק", כך שמתקיימים כל התנאים המופיעים בסעיף 9 לפקודת הראיות. ואולם, גם אם נגרוס כי נאשם שמוותר על זכותו להעיד אינו עד במשפט, הרי שעדיין יש לקבל את דבריו כאמירה ספונטנית בגדר החריג של "רס-גסטה", והדבר דומה לרישום מספר רכב שבאמצעותו בוצע שוד, על-ידי עד אלמוני, דבר שהתקבל בפסיקה כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. מכל מקום, כך סבור עו"ד פרוסט, שילוב הכללים הנוגעים ל "עדות מקור" ולדוקטרינת ה"רס-גסטה" מוביל לאותה תוצאה, שכן כל החששות המלווים את עדות השמיעה אינם קיימים כאן כיוון שמדובר במעין שידור-חי של הדברים, הם נמסרים ברמה גבוהה של דיוק ואין חשש לאי-בהירות תוכן האמרה.

דרך נוספת אותה מציע עו"ד פרוסט הינה לעשות שימוש בהאזנות-הסתר מכוח "הלכת אימוץ הנאמר בשיח". אף כאן מסתמך התובע על פס"ד וידל, שם הוכשר שיח בין דוברים כאשר אחד מהם הוא אלמוני, מכוח אימוץ הנאמר על-ידי הנאשם, הגם שזה לא העיד במשפט. הקטע הרלוונטי לענייננו הוא: "די לנו אם שנדע מה נאמר על-ידי בני שיחו של אלייקים [הנאשם - הערת בית-המשפט] באותן שיחות - אף מבלי לדעת כי אמת דיברו - כדי שתתחוור לנו משמעות דבריו שלו" (שם, בעמ' 857).

לגישתו של עו"ד פרוסט, הכשרת השיח מכוח אימוצו על-ידי הנאשם תקפה אף יותר כאשר יש בידי התביעה להוכיח את זהות הדובר בצד השני, להבדיל ממקרה אחר בו בן-שיחו של הנאשם הינו דובר אלמוני.

33.      ההלכה הפסוקה מלמדת כי יש להתייחס לדבריו המוקלטים של עד או של נאשם כאל אמרה בכתב, שחלים עליה כל הכללים הנוגעים לקבילות הודעות או אמרות שניתנו מחוץ לכתלי בית-המשפט. כפי שציין השופט קדמי בספרו על הראיות, בעמ' 1156:

"עם כניסתו לתוקף של חוק האזנת-סתר, נוסף תנאי לקבילותם של 'דברים' שנקלטו בהאזנת-סתר - אם הודיית-חוץ של נאשם ואם אמרת חוץ של עד - והוא: עמידה בתנאים שקובע החוק לקבילותם של אותם 'דברים'."

סרט ההקלטה הינו "הראיה הטובה ביותר", אך ניתן לקבל את תמליל ההקלטה כאמצעי עזר להצגת תוכנם של הדברים.

לפיכך יש להחיל על תוצרי האזנות-הסתר את תנאי הקבילות המהותית של הראיה, ככל שהדבר נוגע לאמיתות או נכונות הדברים שהוחלפו בין הדוברים. ודוק: יש לעשות הבחנה ברורה בין הגשת ההקלטה או התמליל כראיה לתוכנם לבין הגשה לצורך הוכחה כי הדברים נאמרו. כבר נפסק ב פס"ד וידל כי ניתן להגיש את ההקלטה כראיה אובייקטיבית לכך שהדברים נאמרו על-ידי הדוברים (וראו לעניין זה גם פס"ד יפרח). שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בהגשת ההקלטה כראיה לתוכנה על-מנת להוכיח כי הדברים אכן התרחשו במציאות ויש בהם כדי להוכיח ביצועה של עבירה פלילית.

ניסיונו של עו"ד פרוסט להרחיב במידה ניכרת את הכללים הנוגעים לקבילותן המהותית של האזנות-הסתר לצורך הוכחת אמיתות הדברים, אינו מקובל עלינו. איננו סבורים כי ניתן לקבל את האזנות-הסתר במסגרת החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה מכוח דיני הקשר, וספק בעינינו אם הדבר היה אפשרי גם טרם ביטול הדוקטרינה בדבר אחריותם הסולידרית של קושרים. עו"ד פרוסט לא הצביע על כל אסמכתא שיש בה כדי לתמוך בגישתו זו.

זו היא גם עמדתנו לגבי הדרכים הנוספות אותן הציע עו"ד פרוסט על-מנת להתגבר על המגבלה הנובעת מהכלל הפוסל עדות שמיעה. איננו סבורים כי יש לראות את הדברים שנקלטו בהאזנות-הסתר כחלק ממהלך ביצוע העבירה באופן שניתן לראות את הראיה כנכנסת לתחום ה"רס-גסטה". ככל שמדובר ב"עדות מקור", הרי שההלכה נוגעת בעצם אמירתם של הדברים ולא באמיתות תוכנם, כעולה מ פס"ד וידל.

אשר להלכת האימוץ, הרי שאין מדובר בהרחבת כללי הקבילות הרגילים, ואין ספק כי כאשר נאשם מאמץ את דברי זולתו או מתייחס אליהם במסגרת השיחה המוקלטת, כי אז ניתן להידרש לתמונה הכוללת ולא לעסוק אך ורק בדבריו של הנאשם. בכך אין כל חידוש, ואין בפנינו שינוי או הרחבה של הכללים הנוגעים לקבילות אמרות-עד או נאשם שניתנו מחוץ לכתלי בית-המשפט.

על יסוד דברינו אלה, שומה עלינו לבחון את השאלה האם הוכחה קבילותן המהותית של האזנות-הסתר כראיה לתוכנן, על יסוד הכללים המקובלים לגבי אמרת נאשם.

כבר ציינו בדברינו הקודמים כי דברי הנאשם בהאזנות-הסתר משמשים כראיה נגדו ויש לראותם כאמרה לכל דבר, המתקבלת לפי סעיף 12 לפקודת הראיות. אם לא העיד הנאשם במשפטו, אמרתו אינה יכולה לשמש ראיה לחובתם של נאשמים אחרים, וכפי שנקבע לאחרונה בע"פ 2132/04 סלים קייס נ' מ"י (ניתן ביום 28.5.07): "הגשת הודעותיו של סלים כראיה לחובת יתר הנאשמים, מכוח סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, היתה מותנית בכך שנותן האמרה היה עד במשפט". משלא התקיים תנאי זה ונמנעה מסנגוריהם של יתר הנאשמים לחוקרו לגבי תוכן אמרותיו, הן אינן יכולות לשמש ראיה לחובתם. זהו הדין גם בענייננו.

בכל מקום בו זוהה כדבעי קולו של אחד מהנאשמים הרי שיש בכוחה של ההקלטה לשמש ראיה לחובתו. העיד הנאשם במשפט, ניתן להכשיר את דבריו כראיה גם נגד נאשמים אחרים בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות, בהנחה שאין הוא מאשר את הדברים שנשמעו מפיו. כאשר מדובר בנאשם שאינו מעיד, המפליל בדבריו בהאזנת-הסתר נאשם אחר שאף הוא לא העיד - לא ניתן לעשות שימוש בדבריו אלה לחובתו של הנאשם האחר. הוא הדין לגבי בן-שיח שאינו נאשם אשר לא זומן לעדות, מאחר שאין לראותו כ"עד במשפט", ואין כל אפשרות להכשיר את דבריו במסגרת אותה הקלטה כראיה לחובת מי מבין הנאשמים.

מאחר שהנאשמים 3 ו-4, שלמכשירי הטלפון שברשותם בוצעה האזנה (טלפון מס' 9200322-08 המוצב בקיוסק של נאשם 3; ו-9256530-08 המוצב ב-CHANGE המיוחס לנאשם 4), החליטו בסופו של דבר למסור עדות להגנתם הוכשרו, למעשה, רוב-רובן של השיחות, הן כראיה לחובתם והן כראיה לחובת יתר הנאשמים.

עברנו על תמלילי האזנות-הסתר שרוכזו ב-4 קלסרים, עליהם מסתמכת התביעה בכתב-אישום זה, ומצאנו כי בכל אחד מהם ניתן להצביע על דובר שהוא נאשם במשפט זה, כאשר אחד או יותר מהדוברים אף העיד להגנתו. נציין כי לא הופנינו על-ידי באי-כוח הנאשמים לתמלילים שאינם קבילים על-פי הקריטריונים שהותוו על-ידינו.

על יסוד האמור לעיל, הננו מכשירים את כל התמלילים המאוזכרים בכתב-האישום כראיה לתוכנם, וככל שמדובר באמירות מפלילות הרי שהדבר ישמש ראיה נגד כלל הנאשמים, בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות. אין חולק כי נתמלאו כל התנאים להכשיר את הדברים כאמרת עד שניתנה מחוץ לכתלי בית-המשפט, שכן "מתן האמרה הוכח במשפט" ו- "נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו". מאחר שכל הנאשמים הכחישו כי הם הדוברים בהאזנות-הסתר ולא אישרו את תוכנן של ההקלטות, הרי שניתן לקבוע כי עדותם "שונה... מן האמרה בפרט מהותי או שהעד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תוכנה".

איננו רואים סיבה שלא להעדיף את האמור בתמלילי האזנות-הסתר על-פני עדותם של הנאשמים, הכוללת  הכחשה גורפת של הדברים, ולפיכך ניתן לקבל את התמלילים כתחליף לעדותם. וכפי שהבהרנו לעיל, מדובר הן בראיה לחובתם והן בראיה לחובת הנאשמים האחרים.

(ב)   תוכן השיחות ו"פיצוח" הקודים המופיעים בהן

34.      עיון בתמלילי השיחות מלמד כי הדוברים עשו שימוש בשפה ובקודים המיוחדים לעוסקים בעבירות סמים. דוגמא לשימוש בקודים ובמטבעות-לשון אלה ניתן לראות בתמלילים המצוטטים ב פס"ד אלפי, מהם הסיק בית-המשפט:

"...כי אין צורך להכביר מלים הרבה, על-מנת להציג את משמעותם של הקטעים המוקלטים בשלוש השיחות הנ"ל: אלו הן שיחות בין שותפים לעסקה של יבוא "חומר" מטורקיה, כאשר מעורבותו של המערער נושאת אופי של מממן המגלה ענין מיוחד בשאלות של תמחיר, עוקב בענין אחר ההתפתחויות ומגלה דאגה רבה לאפשרות של פגיעה בהשקעתו על-ידי השלוח היושב בטורקיה."

כך גם בענייננו, אם נתבונן למשל בשיחה מס' 1806 מיום 29.5.04, בה הדוברים הם נאשמים 3 ו-4, מוסא ועומר אבו-שחאדה:

"מוסא: עומר

  עומר: כן.

  מוסא: יש לי 100 דולר.

  עומר: כן.

  מוסא: זה מבושל.

  עומר: כן.

  מוסא: רוצה להעיף אותם, בחייך עומר תגיד לו שיקח אותם.

  עומר: אם הוא יבוא אני אשלח לך אותו.

  ...

  עומר: אם הוא בא הוא יתקשר אני יגיד לו אני עוד מעט אבוא אליך.

  ...

  מוסא: בסדר מחכה לך."

למקרא תמליל זה ברור כי מדובר בשיח סמים בו יש משמעות מיוחדת למונח "דולר", כמו גם למונח "בישול", ואין ספק כי אין להבין את הדברים כפשוטם.

דוגמא נוספת היא שיחה מס' 1812 מיום 29.5.04, בה הדוברים הם נאשמים 1 ו-2, מוחמד שורפי ומוסא אבו-שחאדה. בתחילת השיחה מדברים השניים על חשבונות כספיים שצריך לסגור וליישב ביניהם, כאשר מוחמד שורפי אומר "אם יש בינינו חשבון אני יבוא ונשב". ואילו מוסא אבו-שחאדה מגיב "אנחנו צריכים לשחזר את כל החשבונות מלפני כמה חודשים". תשובתו של מוחמד שורפי "אני יעשה איתו חשבונות [הכוונה לנאשם 5 שחאדה אבו-שחאדה - בית-המשפט] על מה שהוא רוצה, אם אני חייב לו אני אשלם לו".

בהמשך מופיע שיח סמים כדלקמן:

"שורפי: אינשאללה, יותר מאוחר אני אבוא אליך עוד שעתיים.

  מוסא: יש מבושל, 100 דולר.

  שורפי: אני אבוא אליך.

  מוסא:  אם כן אני ידבר עם הבחור שיכין לך אותם, דיברת עם אבו-שריף (עומר)

              אמר לי בסדר אני אראה אותו אני אתן לו שיקח אותם.

  שורפי: בסדר אני יבוא אליך עוד שעתיים."

גם משיחה זו ניתן ללמוד בבירור כי מדובר בעסקת סמים "המתבשלת" בין הדוברים.

דוגמא לשיחה נוספת העוסקת בענייני סמים היא שיחה מס' 2601 מיום 8.6.04, הדוברים הם מוסא אבו-שחאדה ומוחמד שורפי. לאחר שיחת חולין קצרה שואל מוחמד שורפי את בן-שיחו "סידרת אותם לחברה?". על כך משיב מוסא אבו-שחאדה "כן מבושל", ואז נשמעים מפיו של מוחמד שורפי המילים "כן. הגרעינים המטוגנים", ובהמשך "לא, תשאיר אותם מאה עשרים גרם תן להם להיות גרעינים. מבין רק העשרים תן להם להיות לבד שקולים".

אין ספק כי שני הנאשמים לא סחרו בגרעינים ובזרעונים  מכל סוג שהוא, כאשר בשיח המשותף להם הכוונה היא לסמים מסוכנים.

אזכור לאותם "גרעינים" מופיע גם בשיחה 2851, לה שותפים ארבעה דוברים וביניהם מוסא אבו-שחאדה, עאטף שורפי ומוחמד שורפי. בין יתר הדברים אומר מוחמד שורפי "אני ... צריך בשביל מישהו חצי קילו גרעינים", ועוד מדובר על מישהו "מרחוק" הממתין בכיליון עיניים לקבלת "הגרעינים".

שיחה מס' 3175 מתנהלת בין מוסא אבו-שחאדה לבין נאשם 16, המכונה"אבו-אלעבד". בשיחה מדובר על "שוקולד מאלה של המאתיים" אותו מתבקש נאשם 16 לספק, והוא מבטיח כי הדבר יעשה תוך מחצית השעה. גם כאן ברור כי אין מדובר בשוקולד כסוג של ממתק, אלא בסם מסוכן שבהמשך יתברר כחשיש.

שיחה מס' 4073 מיום 25.6.04 מתנהלת בין מוסא אבו-שחאדה לבין חאפז שורפי, המכונה "הזקן". בין היתר נאמרו על-ידי שני הדוברים הדברים הבאים:

"חאפז: אה, האבקה עדיין לא גמורה תשמע שניה אני שולח לך משהו כמו שמונה שבע מהם כסף.

  מוסא: אם אתה יכול כולם חאג', זקן בגלל שאני חנוק חבל על הזמן."

המשך השיחה נוגע לדחיפות הרבה מבחינתו של מוסא לקבל התשלום מאחר שהוא דחוק בכסף. ברור לכל בר-בי-רב כי את המונח "אבקה" אין לפרש במשמעותו המקובלת בשיח נורמטיבי.

בסיכומיו הציע עו"ד פרוסט מילון "שיח-סמים", כאשר הדברים מבוססים על הראיות שהגישה התביעה וכן על מילון הניב העברייני בארה"ב, שהוגש מטעם ההגנה ( ס/194).

המונחים בהם נעשה שימוש במסגרת שיח הסמים הם אלה:

א.         "בישול" או "טיגון" שמשמעותם במילון התביעה הוא: "תהליך מיצוק אבקת הקוקאין, ובלשון כימית מדעית, הפיכתו מצורת המלח לצורת הבסיס החופשי". התוצאה המתקבלת מכונה בעגת הסמים בשם "קראק".

ב.         "לבן-צהוב/חום" משמעותם: "צבע הקוקאין לפני הבישול ולאחריו".

ג.          "אבן/בלטה מול חול" משמעותם: "הקראק המוצק מול התפוררותו".

ד.         "רגיל (מול "מבושל")" משמעותו: "קוקאין טרם בישולו".

ה.         "הוצאה" - "הפקת סם מהליך הבישול".

ו.          "נקודה" - "מידת משקל שמשמעה עשירית גרם קוקאין".

ז.          "דולר" - "ציון כמות של גרם קוקאין".

ח.         "שקל" - "שימוש המשתנה על-פי ההקשר, ובנבדל מדולר".

ט.         "בתנור/לאפות/לטגן אוכל" - "מונחים נגזרים מהמונח בישול ומשמעם הכנת הקוקאין; "אוכל" הוא תוצר הבישול".

י.          "גרעינים" - "קוקאין".

יא.        "שוקולד" - "חשיש".

יב.        "עיגולים/צמיגים/דיסקים" - "טבליות אקסטזי".

יג.        "ניירות" - "כסף".

יד.        "תמונה"- "דוגמת סם לבדיקה לפני עסקה".

טו.        "שלט" - "משקל אלקטרוני המשמש לשקילת סמים".

טז.       "רכב/מכונית/אוטו" - "משלוח סמים".

יז.         "מוסך" - "נגזר מהמונח 'רכב' - מקום הכנת הסם או תיקונו".

לשם הוכחת משמעות הערכים המופיעים במילון זה הציגה התביעה, בין היתר, את עדותו של אבנר איחרוסט לגבי תהליך "בישול" הקוקאין, ומשמעות המונחים "קרח" ו "קריסטל". דברים דומים עולים גם מהודעתו של בני בראל ( ת/141), והודעתה של סינא מוגרבי לגבי המונח "מטבוח".

עוד הוצגה עדותו של סנ"צ ד"ר צפריר גורן, ראש המעבדה האנליטית במחלקה הפלילית במשטרה, המדבר אף הוא על הפיכת הקוקאין מצורת המלח לצורך בסיס חופשי הנקרא בשפת הרחוב "קראק", וזאת בתהליך המזכיר בישול. תמיכה נוספת לנאמר לעיל ניתן למצוא גם בעדותו של עד ההגנה פרופ' ברג, המדבר על אותו תהליך כימי שניתן לראותו כבישול.

גם במילון העברייני בארה"ב מדובר על " Cooking up - To process powdered cocain into crack ".

התביעה טוענת כי המונח "קריסטל" משמעותו קוקאין, ובכך היא מסתמכת על עדותו של גבי מייזל המספר כי רכש "קריסטל" שהוא קוקאין, וכן על האמור בהודעותיהם של עאטף שורפי ושל סמי סקא.

אשר לצבע סם הקוקאין לפני "הבישול" ולאחריו, מתבססת התביעה על הודעתו של אבנר איחרוסט ממנה עולה כי בתחילת התהליך צבע הקוקאין הוא לבן, ולאחר "הבישול" הוא "יוצא קצת צהוב", וכן על דבריה של סינא מוגרבי מהם עולה כי יש שני סוגים של "קריסטל" "אחד לבן שזה לעשירים ויקר, והשני בצבע בז' שזה רגיל". גם עדות התביעה בתיה קליגר ודניאלה גוטווין העידו על צבעיו השונים של הקוקאין בהתאם לתהליכים העוברים עליו.

התביעה מפנה גם להגדרה המופיעה במילון הניב העברייני בארה"ב שם נאמר: " White ball - crack cocain ". על הצבעים השונים המאפיינים את הקוקאין למדה התביעה גם משיח הנאשמים ממנו ניתן ללמוד כי "יש קוקאין לבן ויש צהוב".

לגבי המונחים "אבן" ו "בלטה" וכן "פירורי חול" כשהכוונה, לגישת התביעה, היא לקראק מוצק שמתפורר, טוענת התביעה כי הדבר עולה מהודעותיה של סינא מוגרבי ומהודעותיו של אבנר איחרוסט, וכן מהאמור במילון הניב העברייני שהוגש מטעם ההגנה שם נאמר בין היתר " Stones- crack cocain ". עוד מפנה התביעה לשיחות המוקלטות בהם עושים הנאשמים שימוש במונחים "אבן", ו "בלטה" ומדברים על אבן שמתפוררת כמו חול. גם במילון הניב העברייני ניתן למצוא הגדרה למונח " Crumbs " (פירורים) - " Tiny pieses of crack ".

כאמור, טוענת התביעה כי יש להבחין קוקאין "מבושל" לבין "רגיל" כאשר הקוקאין המבושל הוא סם מסוג קראק, ואילו "הרגיל" הוא הקוקאין במצבו המקורי. לעניין זה מסתמכת התביעה על שיח הנאשמים ממנו עולה ההבחנה בין שני סוגי הקוקאין.

לגבי המונח "נקודה" שמשמעו עשירית גרם הקוקאין, למדה התביעה מהודעתו של אבנר איחרוסט ממנה עולה כי "עשר נקודות זה גרם וחמש נקודות זה חצי גרם". כך הדבר גם בעדותו של בני בראל. התביעה מפנה גם לעדותם של סמי אבו-חסירא ז"ל ושל עאטף שורפי, המתייחסים למונח "נקודה" כמידת משקל. שימוש במונח זה עולה גם מחלק מהאזנות-הסתר בהן מתייחסים הדוברים למונח נקודה לצורך הגדרת משקל הסם המסוכן.

אשר למונח "דולר" הרי שהדבר מבטא מידת משקל סמים מסוכנים, והדבר נלמד מהודעותיה של סינא מוגרבי ומהשימוש הנרחב שעושים הנאשמים בביטוי זה, באופן שאינו מותיר כל ספק לגבי משמעותו. כך למשל בשיחה מס' 11683 המתנהלת בין חאפז שורפי לבין מוסא אבו-שחאדה, שואל חאפז שורפי "תגיד לי איך מחולקים המאה דולר? מאה דולר או חמישים חמישים". בהמשך אומר חאפז שורפי למוסא אבו-שחאדה "כל שקית תשים מאה דולר". בשיחה אחרת שמספרה 6155 שאף היא מתנהלת בין חאפז שורפי לבין מוסא אבו-שחאדה, אומר חאפז שורפי לבן-שיחו "תכין לי מאתיים דולר בתנור", ומוסא אבו-שחאדה מגיב באומרו: " היום בעזרת השם". גם בשיחה מס' 1812 נשמע מוסא אבו-שחאדה באומרו: " יש מבושל, מאה דולר".

לגישת התביעה, המונח "שקל" משתמע על-פי ההקשר, כאשר הוא עשוי לבטא מידת משקל וכן הירואין או קוקאין זול. זאת למדה התביעה מתמלילי השיחות בהן מופיעה התייחסות ל "אלף שקל מטוגן" וכן "חמישים שקל רגיל דחוף".

לגבי המונח "גרעינים" - שהינו שווה ערך לקוקאין - מפנה התביעה לתמלילי השיחות בהם נשמעים הנאשמים כשהם מזכירים מונח זה. כך למשל בשיחה מס' 9106 אומר חאפז שורפי "אין לנו גרעינים בכלל" ומוסא אבו-שחאדה מרגיעו באומרו: " הנה עוד מעט". חאפז שורפי ממשיך ואומר "מה שיצא מהתנור שישלח אותו תיק תק ... תחזיר לי תשובה כי אין לי גרעינים בכלל ואנשים מחכים ואני דוחה אותם". כמו-כן נעשה שימוש בחלק מהתמלילים בצירוף המילים "גרעינים מטוגנים".

לגבי המונח "שוקולד" שמשמעו חשיש, לומדת התביעה ממילון הניב העברייני בארה"ב וכן מהצלבת השימוש בביטוי זה בשיחה מס' 2206 עם אירוע מעצר מיום 2.6.04 בו נתפסה כמות של חצי ק"ג חשיש. באותה שיחה נמסר למוסא אבו-שחאדה דיווח על דבר המעצר והלה שואל מדוע נעצרו החשודים. תשובתו של הדובר האחר היא "אני יודע על שוקולד ושוקולד". מכאן ניתן להסיק כי מדובר באותו סוג סם שנתפס במהלך המעצר שבוצע באותו יום. המונח "שוקולד" עולה מדי פעם גם בשיחות אחרות שהתקיימו בין הנאשמים לבין עצמם או עם גורמים אחרים.

הביטויים "עיגולים", "צמיגים" ו "דיסקים" משוייכים על-ידי התביעה לטבליות אקסטזי וזאת בין היתר בשל הדמיון הפיזי בין פריטים אלה לבין טבליות הסם. בשיחה מס' 11454 מדבר מוסא אבו-שחאדה עם רעייתו הוניידה וטוען כי לא עשה שימוש בסם מסוג זה. בין היתר, אומר מוסא אבו-שחאדה "הגלגלים, בחיי הילדים שלי השלושה שלא אחזור הביתה ולא אראה אותם אם אני שם את זה בפה שלי". מונח זה גם עולה בשיחה נוספת בין מוסא אבו-שחאדה לבין רעייתו (שיחה מס' 3506). מוסא אבו-שחאדה מזכיר את המונחים "דיסקים" ו "גלגלים" גם בשיחה מס' 3951. בשיחה מס' 9711 מדבר מוסא אבו-שחאדה על "צמיגים" כביטוי לסמים ומציין כי "אני כבר איזה שבוע נקי אפילו יותר".

המונח "ארמני" מבטא סוג מסויים של טבליות אקסטזי, עליהם מוטבע לוגו של "ארמני". בשיחה מס' 10666 משוחח מוסא אבו-שחאדה עם אלמוני, ממנו הוא מזמין שלוש טבליות "ארמני". טבליות אקסטזי נוספות נושאות את הלוגו "כתר", ונאשם 16 נשמע בשיחה 5621 כשהוא מזהה את המונח "גלגלים" עם אקסטזי הנושא לוגו "כתר". נאשם 16 משוחח עם מוסא אבו-שחאדה ואומר לו "תשמע, שמעת על הגלגלים החדשים איך קוראים להם תמתין שניה, יש גלגלים חדשים שמעת עליהם", מוסא אבו-שחאדה משיב בשלילה, ונאשם 16 מבהיר כי צבעם לבן ולשאלתו של מוסא "מה מצוייר עליהם" משיב נאשם 16 "כתר". גם המונח "דיסקים" עולה בחלק מהשיחות המוקלטות, כמו למשל בשיחה מס' 85 המתקיימת בין מוסא אבו-שחאדה לבין אדם בשם נור, שם מזכיר מוסא אבו-שחאדה "ארבעים חמישים דיסק". ביטויים דומים מופיעים גם בשיחה 4782.

לגבי המונח "ניירות" נטען כי מדובר בכסף שהתקבל בתמורה לעסקאות סמים. הדבר עולה גם ממילון הניב העברייני ומשיחות רבות שהתנהלו בין הנאשמים לבין עצמם. כך למשל בשיחה מס' 10237 שואל מוסא אבו-שחאדה "כמה יש כל הניירות בסך הכל", ובן שיחו חליל משיב "עשרים ושבע וחצי, הורדתי לך אלף שקלים לטיול ...". גם בשיחה 4782 מדברים על "ניירות" כאשר מדובר בסכום של 500 ש"ח. בשיחה מס' 11079 מדבר חאפז שורפי על 100,000 ש"ח ובהמשך הוא מתבטא "אני לא אוהב להשאיר ניירות אצלי". הדברים עולים מפורשות גם משיחה 13267 שם אומר חאפז שורפי "...תקשיב רגע תבוא מחר, קח שאר הנייר מה שנשאר מהם... הכל על חשבוני, כל הכסף אחי".

המונח "תמונה" כוונתו, לדעת התביעה, דוגמת סם לשם בדיקה לפני ביצוע עסקה. הדבר עולה ממילון הניב העברייני שהוגש מטעם ההגנה, וכן משיח הנאשמים בחלק מהאזנות-הסתר. כך למשל בשיחה מס' 2111 אומר מוסא אבו-שחאדה לנאשם 16 "תמונה, תביא לו תמונה" ונאשם 16 משיב "טוב, יקח אחד שישלם עליו ויראה". גם בשיחה 10655 שואל מוסא אבו-שחאדה את בן-שיחו אם ברצונו שהוא יכין עבורו "תמונה", והלה משיב "אחד קטנה כך בשביל נראה על מה מדובר... תמונה קטנה רק בשביל לראות".

על המונח "שלט" כמבטא משקל אלקטרוני המשמש לשקילת הסם, למדה התביעה מתוך שיחות הנאשמים. בשיחה 7670 אומר סמי אבו-חסירא ז"ל למוסא אבו-שחאדה כי במקום "50 דולר" יש "ארבעים ושבע וחצי", והוא מסביר זאת בכך ש "השלט לא היה מכוון כמו שצריך". בשיחה מס' 11357 אומר מוסא אבו-שחאדה לבן-שיחו לבדוק את המשלוח בשלט. בשיחה מס' 6400 אומר מוסא אבו-שחאדה לבן-שיחו "בוא תראה בעיניים שלך תביא את השלט איתך ותבוא תראה הכל מולך, אני גם מתפלא ממה שאתה מספר, ואמרתי לך מה תעשה".

המונחים "רכב", "מכונית" ו "אוטו" מתייחסים למשלוח סמים, ואילו המונח "מוסך" משמעו מקום הכנת הסם או עיבודו. לעניין זה מציגה התביעה חלק מתמלילי השיחות מהם עולים הדברים בבירור. כך למשל אומר חאפז שורפי בשיחה מס' 12358 "אבו עומר תעבור לתנור תמלא את הרכב צהוב". ובשיחה מס' 9093 אומר חאפז שורפי "תקשיב, רק כשהרכב יהיה כמו שצריך רשיונות הכל 250 דולר". בשיחה 9829 מופיע הביטוי "מוסך" כאשר מוסא אבו-שחאדה אומר "תוציא את הרכב מהמוסך" ובין שיחו משיב "לא רוצה שיגיד לי רטוב קר וחם, בסדר 300 דולר בעזרת השם נסתדר בהם".

ממכלול הראיות שפורטו לעיל, נראה כי עלה בידי התביעה להוכיח מעבר לספק סביר את משמעותם של הביטויים השונים כמבטאים שיח סמים עברייני בהקשריו השונים. באי-כוח הנאשמים לא חלקו, באורח ממשי, על משמעותם של מונחים אלה, הגם שהעלו טענה לפיה אין לשלול האפשרות כי מדובר "בסמים מזוייפים" ולא בסמים של ממש.

טענה זו נסמכת על עדותו של עד ההגנה פרופ' ברג, אשר קבע בחוות-דעתו כי שימוש בסמים מזוייפים בין עברייני סמים הינו דבר מקובל וידוע.

איננו מוצאים כל ממש בטענה זו, וצר לנו על כי פרופ' ברג השמיע אותה בלא בסיס ממשי ובלא היכרות עם חומר הראיות בתיק זה. גם אם ניתן להניח כי במקרה זה, או אחר, עשוי סוחר סמים להונות את לקוחותיו תוך אספקת סמים מזוייפים, אין להעלות על הדעת כי כך נעשה בענייננו. הדבר ניתן לביצוע כאשר מדובר בלקוחות מזדמנים, אך אין לעלות על הדעת כי ניתן להונות צרכני סמים, המכירים היטב את תכונותיו של הסם המסוכן, יותר מפעם אחת. בפרשה המתוארת בכתב-האישום אין מדובר בפעילות חד-פעמית של סחר או הספקת סמים מסוכנים, ואין זה סביר כלל ועיקר, כי יעשה שימוש בנסיבות מעין אלה בחומר שאינו אלא סם מזוייף. זאת ועוד, אין כל אזכור לטענה זו בתמלילי השיחות שהוגשו כראיה בתיק זה, להבדיל מתלונות על טיבו הירוד של הסם המסוכן ועל כי לא ניתן לעבדו ולהכשירו לשם מכירתו לצרכנים. איש לא טען כי מדובר בחומר שאינו סם מסוכן, ועל כן אין כל בסיס עובדתי או אף ראשית ראיה לטענה מעין זו.

הסנגורים ובראשם עו"ד חימי, ניסו, בשפה רפה יש לומר, ליתן פרשנות שונה למונחים המופיעים בהאזנות-הסתר, פרשנות שאינה כוללת בחובה "שיח סמים" כנטען על-ידי התביעה. ייאמר מיד, כי אין לקבל פרשנות מוצעת זו, ולו בשל העובדה כי נאשם אינו יכול לאחוז במקל משני קצותיו, היינו לטעון מחד גיסא כי הדברים המוקלטים אינם דבריו, ומאידך לטעון כי אין ליתן להם פרשנות מפלילה. הלכה זו נקבעה ב פס"ד אלפי שם נאמר כי "לא יכול היה המערער ליתן הסבר לדבריו ובעת ובעונה אחת לטעון שאין אלה דבריו".

ואולם, גם לאחר שבחנו את השגות ההגנה על פרשנותם של המונחים כמוצע על-ידי התביעה, לא מצאנו בהן ממש. כך למשל טוען עו"ד חימי כי אין להסתמך על דבריה של סינא מוגרבי לגבי משמעות המונח "דולרים", מכיוון שמדובר בעדות שמיעה מבחינתה. בהנחה שניתן יהיה להכשיר את אמרותיה של סינא מוגרבי בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות, אין כל מניעה להתבסס על הידע שצברה במסגרת עסקאות סמים אשר בוצעו על-ידה, על-מנת לרדת לפשרם של המונחים בהם נעשה שימוש במסגרת האזנות-הסתר. אין חולק כי ניתן להוכיח את העובדה כי מדובר בסם מסוכן גם אם זה לא נתפס ולא נבדק מעבדתית. לשם הוכחת עובדה זו ניתן להסתמך על דברי הנאשם עצמו או על עדותם של מעורבים נוספים בפרשה, וכן על עדות של צרכני סמים או של אנשי משטרה הבקיאים בדבר (ראו סיכום ההלכה בספרו של קדמי על פקודת הסמים המסוכנים, מהדורה מעודכנת תשנ"ז-1997, עמ' 58-65, והפסיקה המצוטטת שם). ניתן, אם כן, להסתמך על מגוון של ראיות לשם הוכחת העובדה כי מדובר בסמים מסוכנים, ובין היתר ניתן להתבסס על דברי הנאשמים עצמם, על עדויותיה של סינא מוגרבי, על עדויותיהם של צרכני הסם ועל עדויות אנשי משטרה שהתייצבו על דוכן העדים במשפט זה.

כך הוא הדבר גם לגבי השימוש במונחים נוספים כגון "גרעינים", "גלגלים", "דיסקים", "שוקולד" וכיוצ"ב, מונחים המופיעים באופן תדיר בשיח הנאשמים בפרשה זו. כאמור, התביעה הוכיחה את משמעות המונחים על בסיס מקורות שונים ומגוונים, והננו יכולים לסמוך את ידינו על הפרשנות המוצעת על-ידה.

35.      לאחר שאימצנו את מילון "שיח הסמים", בחנו את השגות ההגנה לגבי העובדות הנטענות באישומים הראשון והשלישי, המתבססות על האזנות-הסתר והגענו למסקנה כי התביעה פירשה נכונה את האמור בתמלילים, והדברים הוצגו על-ידה בצורה ראויה בכתב-האישום. רק לשם הדוגמא נציין מספר השגות שהועלו על-ידי עו"ד חימי. כבר עמדנו על הטענה לפיה בשימוש שנעשה במונח "דולרים" אין כוונה לסמים מסוכנים. מונח זה מופיע פעמים רבות בהאזנות-הסתר ולא נשמעה כל טענה כי התנהלו עסקאות מטבע-זר בין הנאשמים השונים, כך שאין לחלוק כי מדובר בעסקאות סמים, וכפי שעולה ממילון "שיח הסמים" שאומץ על-ידינו, הרי שמדובר בסם מסוג קוקאין, כאשר כל "דולר" מבטא כמות סם בת גרם אחד.

כך למשל, לגבי שיחה 6658 שהתנהלה בין מוסא אבו-שחאדה לבין מוחמד שורפי ביום 18.7.04 שעה 20:48, טוען עו"ד חימי כי אין ללמוד ממנה כי מדובר בבקשה המופנית אל מוסא אבו-שחאדה על-ידי מוחמד שורפי, לספק לו סמים מסוכנים. לדבריו של עו"ד חימי "מוסא שואל את שורפי אם רוצה משהו ונענה בחיוב, אולם אין לדעת למה הכוונה, ומדוע מפרשת זאת המאשימה דווקא כסמים".

אכן, מתוך שיחה זו לבדה אין לדעת למה הכוונה, אך בהמשך אותו ערב מתקיימות לא פחות מ-6 שיחות נוספות, כאשר הדוברים הם מוסא אבו-שחאדה ואחמד דבור; מוסא אבו-שחאדה וסמיר שורפי; ובשעה 23:26 מתקיימת שיחה נוספת בין מוסא אבו-שחאדה ומוחמד שורפי, כאשר מכל אותן שיחות ניתן להסיק כי מדובר בבחינת האפשרות לספק 500 גרם קוקאין, ולבסוף סוכם עם מוחמד שורפי על הספקת 150 גרם קוקאין ביום המחרת. טענתו של עו"ד חימי בהקשר זה מנותקת מההקשר הכללי ומנסה לבודד שיחה אחת מתוך מכלול שלם.

כדוגמא נוספת ניתן להביא את השגותיו של עו"ד חימי לגבי שיחה 7436, מיום 1.8.04 שעה 01:15, בין מוסא אבו-שחאדה לבין מוחמד שורפי. עו"ד חימי טוען כי למרות השימוש במונח "דולרים", אין אינדיקציה כי מדובר בסם מסוג קוקאין ובוודאי שאין אינדיקציה לגבי משקלו של הסם. דווקא בשיחה זו נעשה שילוב בין המונח "דולר" לבין משמעותו האמיתית בשיח העבריינים. מוחמד שורפי שואל את מוסא אבו-שחאדה "כמה שלחת אחד יש בו 18 גרם", על כך מגיב מוסא אבו-שחאדה במעין נזיפה "בלי הדיבור עם הגרמים וזה בטלפון". בעקבות דברים אלה מתקן מוחמד שורפי את עצמו ואומר "אחד 18 דולר". בהמשך, מתייחס מוחמד שורפי למשלוחים השונים ואומר "אחד יש בו 43 דולר אחד 45 דולר ואחד 50 דולר".

ניתן להבין מהקשר הדברים כי מדובר בסטייה מהמוסכם, כאשר משקל הסם שהתקבל נמוך מ-50 גרם. מוסא אבו-שחאדה מסרב להאמין ואומר "עד כדי כך?", ומוחמד שורפי נשבע בספר הקוראן. מוסא אבו-שחאדה מבקש לבדוק היטב ועל כך מגיב מוחמד שורפי: "מה לבדוק, אומר לך בילדים שלי אני זה שם אותם אני שם אותם, שיבדוק טוב אצלו, אצלו שיבדוק טוב ", ובהמשך: "אצלו שיבדוק לא אצלי, אני היד שלי לא עקומה באלוהים לא עקומה". בסופו של דבר אומר מוסא אבו-שחאדה "נמאס לי מכל הדברים האלה". שיחה זו מדברת בעד עצמה ועל העובדה כי 18 "דולר" מבטאים 18 "גרם" ניתן ללמוד מדבריהם של הנאשמים עצמם.

לגבי שיחה 9093 המתנהלת ביום 16.8.04 שעה 17:08, טוען עו"ד חימי כי מדובר בנושאים הנוגעים לרשיונות רכב ולמכונית, ואין להבין כיצד פירשה התביעה את הדבר כשיחה הנוגעת להספקת 250 גרם קוקאין. יצויין, כי גם כאן מתעלם עו"ד חימי משיחות רבות המתנהלות במועד זה בין השעה 15:11 לשעה 20:06, כשבמרביתן הדוברים הם מוסא אבו-שחאדה וחאפז שורפי. לגבי השיחה הספציפית אליה מתייחס עו"ד חימי ברור מהקשר הדברים כי במונח "רכב" מדובר במשלוח סמים וכאשר מדובר ב "250 דולר" הרי שהכוונה ל-250 גרם קוקאין. בשיחה זו נשמע חאפז שורפי אומר למוסא אבו-שחאדה "תקשיב רק שהרכב יהיה כמו שצריך רשיונות הכל - 250 דולר". 8 דקות מאוחר יותר אומר חאפז שורפי למוסא אבו-שחאדה, לאחר שהאחרון טוען כי הוא "מלחיץ" את אנשיו "תן להם לבשל לאפות על תעצור אותם לרגע". בשיחה מאוחרת יותר אומר חאפז שורפי למוסא אבו-שחאדה: "אין לנו גרעינים בכלל... אין לי כלום בכלל שום דבר". מוסא אבו-שחאדה מגיב "הנה עוד מעט".

בסופו של דבר, אומר חאפז שורפי: "מה שיצא מהתנור שישלח אותו תיק תק... תחזיר לי תשובה כי אין לי גרעינים בכלל ואנשים מחכים ואני דוחה אותם". הנה כי כן, אין ניתן לבודד שיחה אחת מתוך המכלול ולהבין מתוכה כי מדובר באמירות תמימות, אלא שיש לראות את התמונה הכוללת המצטיירת מכלל השיחות.

אשר לתמלילים המשמשים בסיס באישום השלישי, נביא כדוגמא להשגותיו של עו"ד חימי תמליל מספר 303, בו דובר בשיחה שהתקיימה ביום 10.5.04 שעה 23:10, בין מוסא אבו-שחאדה לבין מוחמד סרסור. עו"ד חימי טוען כי בשיחה זו לא מוזכרת המלה "סם", ולכן לא ברור מדוע טוענת המאשימה כי מדובר בסמים מסוכנים. המלה "אצבע" המופיעה בשיחה זו "יכולה להיות מטבע לשון ביניהם, ואין כל ראיה כי מדובר בסם מסוכן". מעיון בתמליל השיחה עולה כי מוסא אבו-שחאדה אומר למוחמד סרסור: "לקחתי אחד גדול יחסית קטן מהקצה שלו, הוציאו חתיכה קטנה". על כך מגיב מוחמד סרסור: "אני שלחתי אותך לקחת אחד משם ונעלמה אצבע, אתה לקחת את האצבע הזאת?", ומוסא אבו-שחאדה משיב בשלילה, ולשאלה "אז מה לקחת?" הוא עונה: "לקחתי אחד גדול וחתכתי ממנו חתיכה קטנה, בערך חצי אצבע". בהמשך, עוסקים שני הדוברים באותה אצבע או חצי אצבע כאשר מוחמד סרסור מסיים את דבריו בקללה המופנית לעברו של מוסא אבו-שחאדה.

כל ניסיון לפרש שיחה זו כשיחה תמימה בין שני דוברים נורמטיביים לא תצלח, וכאשר נעשה שימוש במונח "אצבע" ניתן להסתייע גם בידיעתו השיפוטית של בית-המשפט כי מדובר בסם מסוכן. כאמור, יש להתייחס לשיחה זו גם על רקע יתר הדברים שהוחלפו בין הנאשמים, ואין לראות אותה כמנותקת בהקשרה מיתר השיחות.

עו"ד חימי משיג גם על הפרשנות שניתנה לשיחה מס' 470 שהתקיימה בין מוסא אבו-שחאדה לבין מוחמד סרסור ביום 12.5.04 שעה 21:55. בשיחה זו מדברים השניים על "סיגריות של שוקולטה". עו"ד חימי טוען כי אין כל ראיה שהמונח "שוקולטה" מבטא סמים מסוכנים, אך על משמעות מונח זה עמדנו בדברנו הקודמים בנוגע למילון "שיח הסמים", ואין ספק מבחינתנו כי מדובר בסם מסוכן מסוג חשיש. גם בשיחה 1108 שואל מוסא אבו-שחאדה את מוחמד סרסור "יש לך שוקולד?", מוחמד סרסור משיב בחיוב ומוסא אבו-שחאדה אומר "אני רוצה איך קוראים לו מכונית שלמה 5 שקיות". השניים מסכמים כי נאשם 18 המכונה "עיזו" יגיע אל מוחמד סרסור ויקבל ממנו את הסחורה. לא שמענו, במסגרת הראיות שהוגשו בתיק זה, כי מוחמד סרסור מספק טבליות שוקולד למוסא אבו-שחאדה, ומתוך מילון "שיח הסמים" ברור כי הכוונה לסם מסוכן מסוג חשיש.

בשיחה מס' 1537 המתנהלת בין מוסא אבו-שחאדה לבין מוחמד סרסור ביום 25.5.04 שעה 16:11, מזכירים השניים את המלה "כתר". עו"ד חימי טוען כי "אין כל ראיה המפרשת מהו מונח זה והאם בכלל קשור לסמים בלתי-חוקיים". זאת הטענה גם לגבי שיחה 1550 המתנהלת באותו יום בין שני הדוברים, בה מופיעות המלים "דולפין" ו "צבע ורוד" או "ורודים". כזכור טוענת התביעה כי מדובר בטבליות אקסטזי בעלי צבע מסויים או שמופיעה עליהן הטבעה כזו או אחרת.

מהקשר הדברים משתי השיחות ברור כי מדובר בסמים. מוסא אבו-שחאדה אומר למוחמד סרסור: "תביא כתר אני אקח ממך בשישים", ובהמשך: "בעיתונים לא שומעים עליו על הכתר... אני לא יודע את השם שלה במדוייק אבל משהו קטלני". בשיחה האחרת מדובר על "הדולפין" או על "הצבע הורוד" כאשר מוסא אבו-שחאדה מציין כי שלח מונית על-מנת להביא את הסחורה. גם כאן ניתן להבין מהקשר הדברים כי מדובר בסמים מסוכנים ומילון השיח העברייני מלמדנו כי מדובר בטבליות אקסטזי.

דוגמא אחרונה להשגותיו של עו"ד חימי תובא משיחה מס' 6118 מיום 13.7.04, שבה הדוברים הם מוסא אבו-שחאדה ואדם בשם טארק. לטענת התביעה טארק מבקש ממוסא אבו-שחאדה קוקאין "לא מבושל" כאשר מוסא אבו-שחאדה אומר "יש רק המבושל". עו"ד חימי טוען כי אין מדובר ב "בישול" של סם מסוכן וקיימת אפשרות כי מדובר באמירה תמימה. עו"ד חימי מתעלם מהמשמעות שניתנה למונח "בישול" כעולה מהראיות שהוצגו בפנינו, ומעיון בשיחה כולה ברור כי אין מדובר בתבשילי מזון אלא ב "בישול" סם מסוכן, כאשר אותו טארק מעוניין דווקא לקבל סם מסוכן מקורי ולא "מבושל". גם לא נטען כי מוסא אבו-שחאדה סיפק שירותי הסעדה ו/או מזון מבושל.

איננו רואים לעבור על כל אחד ואחד מהסעיפים השונים שצויינו על-ידי עו"ד חימי ועל-ידי יתר הסנגורים, לאחר שמצאנו כי העובדות הנטענות על-ידי התביעה, הן באישום הראשון והן באישום השלישי, מבוססות כדבעי על תמלילי האזנות-הסתר, ואין מדובר בפרשנות תלושה מהמציאות או מנותקת מההקשר הכללי של השיח בין הנאשמים בפרשה זו.

לאור האמור, הננו קובעים כי העובדות הנטענות על-ידי התביעה באישומים הראשון והשלישי, ככל שהן מבוססות על האזנות-הסתר, הוכחו מעבר לספק סביר.

(ג)   הוכחת סעיף 66א לאישום השלישי - פרשת הסוכן הסמוי

36.        סעיף 66א לאישום השלישי הוסף בעקבות תיקונו של כתב-האישום, לבקשת המאשימה.

בסעיף זה נטען כי ביום 21.6.04 בשעות הערב הבטיח מוסא אבו-שחאדה (נאשם 3) לא' א' ד', ששימש כסוכן משטרתי (להלן: "הסוכן") לספק לו דוגמת קוקאין. בתאריך 30.6.04 בשעות הערב מסר מוסא אבו-שחאדה לסוכן שקית ובה דוגמת סם מסוג קוקאין במשקל של 1.5442 גרם נטו. בהמשך בתאריך 1.7.04 בשעה 20:30, לאחר סיכום טלפוני בין השניים מכר נאשם 3 לסוכן 48.76 גרם נטו קוקאין תמורת סכום של 13,500 ש"ח במזומן, שמסר הסוכן לנאשם זה. יצויין כי פרשה זו נחקרה במנותק מחקירת הפרשה העיקרית בה עוסק כתב-האישום.

בשל החשד כי מוסא אבו-שחאדה עוסק בסחר בסמים מסוכנים הופעל הסוכן המשטרתי, שהינו בן מיעוטים תושב השטחים. עם הסוכן המשטרתי נחתם הסכם בו פורטו היעדים אליהם הוא אמור להתחבר, לשם ביצוע עסקאות סמים.

הובהר כי העסקאות עם מוסא אבו-שחאדה הינן עסקאות מבחן על-מנת לבחון את יכולותיו של הסוכן. ההסכם שנחתם עם הסוכן ( ת/264) כולל את שמות היעדים המשטרתיים כולם, וביניהם שמו של מוסא אבו-שחאדה. הסוכן נחשף על-ידי המשטרה מספר חודשים לאחר שהוגש כתב-האישום בענייננו, ולפיכך לא נכללה פרשה זו בכתב-האישום המקורי. הסוכן הופעל על-ידי איש המשטרה איתן עמר, ששימש כקצין סוכנים במועד הרלוונטי.

ממכלול הראיות עולה כי ביום 15.6.04 ביקר הסוכן בקיוסק השייך למוסא אבו-שחאדה ואמר כי הוא מבקש לרכוש כדורי אקסטזי, ובלשונו של הסוכן: "...הלכתי לקיוסק, דיברתי איתו על האקסטזי, אז הוא אמר לי אני אבדוק, אני אחזור לך, לא חזר" (עמ' 1006, ש' 18-20). בהמשך ובהכוונת מפעילו, הגיע הסוכן ביום 21.6.04 בסמוך לשעה 20:00, לקיוסק של נאשם 3 כאשר על גופו מותקן מכשיר הקלטה (ראו דו"ח ההתקנה ת/260).

הסוכן סיפר על שהתרחש במפגש עם מוסא אבו-שחאדה במילים אלה:

"...שאלתי אותו מה יהיה אמר לי וואלה קשה, אמרתי לו מה קריסטל, קריסטל זה קוקאין, אז הוא אמר לי וואלה יש לי משהו טוב, דיברנו על המחירים, אמרתי לו אני רוצה אתה תעזור לי, אני השתחררתי מהכלא, יש לי הרבה חובות, אנשים מאיימים עלי בלוד בגלל החובות שיש לי אני צריך שתעזור לי במחיר טוב, אז הוא אמר לי 290, ירד ל-275, בקיצור סגרנו ל-270 ... 270 שקל לפי גרם."

(עמ' 1006 ש' 20-27).

בהקלטת השיחה ת/261 ובתמליל ת/261ב נשמע בן-שיחו של הסוכן (אשר לטענת התביעה הוא מוסא אבו-שחאדה) אומר "אני יבדוק מתי אני עם קרח". נזכיר כי על-פי מילון שיח הסמים "קרח" משמעו סם מסוכן מסוג קוקאין. הסוכן העיד כי מספר ימים מאוחר יותר הוא התקשר למוסא אבו-שחאדה על-מנת לקבל דוגמת סם ואז חשד נאשם 3 כי הוא מוקלט וניתק את השיחה. בעקבות כך ניגש הסוכן לקיוסק ופגש את מוסא אבו-שחאדה ובלשונו:

"אז הלכתי אליו לקיוסק אחרי רבע שעה, אמרתי לו תשמע זה פלאפון שלי, תבדוק את הפלאפון, אני לא מקליט אותך, לא שום דבר, אתה רוצה למכור לי או לא. אמר לי בסדר, היום אתה תקבל את הדוגמא ממני, אז בקיצור לא יודע עוד יום או אחרי כמה ימים קיבלתי דוגמא, גרם קריסטל."    (עמ' 1007 ש' 11-14).

כזכור, הבהיר הסוכן כי "קריסטל" משמעו קוקאין (עמ' 1007 ש' 16). יצויין, כי באחד המפגשים בין הסוכן לבין מוסא אבו-שחאדה מסר האחרון לסוכן פתק עליו מספר הטלפון הסלולארי של מוסא. הפתק נמסר למפעיליו של הסוכן והוגש לבית-המשפט ( ת/265). ביום 20.6.04 בשעה 20:40 הגיע הסוכן אל הקיוסק על-מנת לקבל את דוגמת הסם.

בשל חשדו של מוסא אבו-שחאדה כי הוא מוקלט על-ידי הסוכן נשלח הלה ללא מכשיר הקלטה, אך מפעיליו תיצפתו על הקיוסק וראו את הסוכן בכניסתו וביציאתו. במפגש זה קיבל הסוכן דוגמת סם במשקל 1.53 גרם קוקאין (ראו חוות דעת מומחה, ת/1192). יצויין כי במסגרת האזנות-הסתר שבוצעו במהלך פרשה זו אותרו שתי שיחות יוצאות בהן התקשר מוסא אבו-שחאדה אל הסוכן (שיחות מס' 4574 ו-4576 והתמלילים ת/272 ו-ת/272א).

נציין כי דינן של האזנות-סתר אלה כדין יתר האזנות-הסתר בפרשה זו, וניתן להכשירן כפי שנעשה לגבי יתר השיחות. ביום 1.7.04, מועד בו בוצעה העסקה העיקרית הותקן מכשיר הקלטה על הטלפון בו עשה שימוש הסוכן. בשעה 15:54 התקשר הסוכן למוסא אבו-שחאדה וקבע עימו מפגש. שיחה זו הוקלטה ותומללה. הקלטת סומנה ת/269א ותמליל זיהוי הקולות סומן ת/269ג.

הסוכן מוסר בעדותו: "...אמרתי לו אני רוצה 50 גרם, אז דיברנו על זה, גם דיברנו אם הוא יכול להכין 10 גרם לשימוש ו-40 גרם ..." (עמ' 1012 ש' 6-8). לשאלה מה הכוונה במילה "לשימוש" השיב הסוכן: "זה קריסטל לא מבושל. ו-40 גרם מבושל. אמר לי לא עושים ככה רק עושים חמישיות... יעני 50 גרם כל Kind " (עמ' 1012 ש' 10-13). לגבי המונח "מבושל" הבהיר הסוכן כי "מבשלים אותו באבקת סודה ומים, מבשלים אותו, מתייבש... מבשלים אותו במחבת, שמים סודה לשתיה להתייבש, כשהוא מתייבש קונים את זה ומעשנים" (עמ' 1012 ש' 21-25). בתאריך 1.7.04 בשעות 19:59 ו-20:04 נקלטו שתי שיחות בהאזנת-הסתר על קו הטלפון בקיוסק של מוסא אבו-שחאדה (שיחות 4675 ו-4677, תמלילים ת/272 ו-ת/272א). מדובר בשתי שיחות יוצאות שבהן התקשר, לטענת התביעה, מוסא אבו-שחאדה לסוכן וביקש ממנו להגיע מוקדם ככל האפשר ואף נשמע לחוץ עקב העובדה כי הסוכן מתעכב. בשעה 20:40 נקלטה שיחה נוספת (מס' 4584 והתמליל        ת/272 ו-ת/272א) מדובר בשיחה יוצאת מהטלפון המותקן בקיוסק של מוסא אבו-שחאדה המופנית לסוכן. באותה שיחה אומר הסוכן כי יגיע תוך רבע שעה. בהמשך פגש הסוכן את מוסא אבו-שחאדה ומסר לו סכום של 13,500 ש"ח וקיבל סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 48.76 גרם נטו. הסם נמסר על-ידי הסוכן למפעיליו, כעולה מדו"ח הפגישה וקבלת הסם, ת/304. הסוכן מסר כי מוסא אבו-שחאדה קיבל מידיו את הכסף והכניסו למגירה מבלי שספר אותו. הסוכן עמד על כך כי מוסא אבו-שחאדה יספור את הכסף "...אמרתי לו, עסקת סמים לא תשב ולא תספור את הכסף, עסקה של מקום פתוח, אז הלכתי בחוץ והוא גם בא בחוץ..." (עמ' 1018 ש' 14-15). לגבי הסם המסוכן סיפר הסוכן: "זה היה בנייר טואלט, לא פתחתי את זה בכלל בגלל שהייתי מפחד, הייתי בלחץ, אז לא פתחתי שום דבר, שמתי אותו בנייר טואלט" (עמ' 1019 ש' 14-15). את נייר הטואלט עם הסם המסוכן מסר הסוכן לרמי יוגב אשר הכניסו למעטפה שהוגשה לבית-המשפט, ת/266, ונמסרה למשמורת התביעה. לא היתה מחלוקת לגבי שרשרת בדיקת הסם, הן ככל שהדבר נוגע לדגימה אותה קיבל הסוכן והן לגבי כמות הסם העיקרית שקיבל ביום 1.7.04.

עו"ד חימי ב"כ נאשם 3, הזכיר את העובדה כי הסוכן סירב בתחילה להעיד נגד מרשו ועשה כן רק לאחר שחוייב על-ידי בית-המשפט. עובדה זו מלמדת, לדעתו, כי הוא אינו דובר אמת ביחס למוסא אבו-שחאדה ולכן לא היה מעוניין להפלילו. עו"ד חימי ציין כי מדובר בסוכן אשר קיבל סכום כסף נכבד בעבור עדותו בבתי-המשפט השונים, והוא אף זכה לדירת מסתור והטבות נוספות. מכאן נובע כי הסוכן רואה עצמו מחוייב למסור עדות אשר תניח את דעת המשטרה, על-מנת להמשיך ולקבל את ההטבות הכספיות והאחרות להן הוא זוכה.

עוד טען עו"ד חימי כי מדובר בסוכן בעל עבר פלילי רב שהיה שפוט למאסר ממושך בגין ביצוע עבירות סמים. הסוכן זכה לשחרור מוקדם בעקבות המלצה של גורמי המודיעין במשטרה, דבר היוצר את התחושה כי הוא ראה עצמו מחוייב לרצותם.

עו"ד חימי עמד גם על אופיו האלים של הסוכן ועל העובדה כי פעם אחר פעם הפר הסוכן את הנחיות מפעיליו ואף גרם נזק לרכוש בדירת המסתור בה שהה. לסוכן מניעים מפוקפקים ביותר, דבר המעורר חשש כי אינו דובר אמת ואין לסמוך על עדותו. עו"ד חימי הוסיף וטען כי מפעיליו של הסוכן אשר תיצפתו לעבר הקיוסק לא ראו ולא תיעדו כל עסקת סמים אשר התבצעה בין מוסא אבו-שחאדה לבין הסוכן. אשר לשיחות הטלפון המוקלטות טען עו"ד חימי כי אפשר שהסוכן התבלבל ולמעשה שוחח עם אחד האחים האחרים הנמנים על משפחת אבו-שחאדה ולא עם מוסא אבו-שחאדה, שכן קולותיהם של כל האחים דומים. לטענת עו"ד חימי, לא התבצעה כל עסקת סמים בין הסוכן לבין מוסא אבו-שחאדה שבמהלכה נמסרה לו דוגמת הסם המסוכן, וכך הדבר גם לגבי העסקה העיקרית. אשר לפתק בו מופיע מספר הטלפון של מוסא אבו-שחאדה, טוען עו"ד חימי כי הסוכן סתר את עצמו כאשר טען בתחילה כי הוא עצמו רשם את מספר הטלפון ובמקום אחר סיפר כי מוסא אבו-שחאדה הוא שרשם את המספר. מכל האמור לעיל, מסיק עו"ד חימי כי עדותו של הסוכן אינה מהימנה ולפיכך יש לזכות את מוסא אבו-שחאדה מהאשמה המיוחסת לו בסעיף 66א לאישום השלישי.

לאחר שבחנו את עדותו של הסוכן המשטרתי ונתנו דעתנו למכלול הראיות שהוצגו בהקשר זה, הגענו למסקנה כי ניתן לסמוך על דברי הסוכן ככל שהדבר נוגע לשתי עסקאות הסמים אותן ביצע מול מוסא אבו-שחאדה. אכן, מדובר בתושב שטחים בעל עבר פלילי שהתנהגותו במהלך ההפעלה היתה אלימה ולעיתים פרובוקטיבית. העובדה כי הופעל על-ידי המשטרה סוכן שאלו נתוניו וזו אישיותו אינם בגדר חדשה מרעישה, שכן לעיתים קרובות נאלצת המשטרה להפעיל סוכנים המתחככים עם עולם הפשע ושאינם בעלי רקע נורמטיבי. בכך אין כדי לפסול מניה וביה את עדותו של הסוכן המשטרתי לפיה ביצע עסקאות סמים עם יעדים שונים, אליהם הפנתה אותו המשטרה. נוסיף עוד כי הפסיקה הכירה, כהכרח בל-יגונה, במסגרת המלחמה בנגע הסמים, בהפעלת סוכנים שהם בעלי עבר פלילי. הפעלתו של הסוכן המשטרתי מול היעדים כולם ובכללם גם מוסא אבו-שחאדה, נעשתה תוך הכוונה ופיקוח צמוד על-ידי מפעיליו, וככל שהדבר ניתן תועדו הדברים בהקלטה סמויה  ובאמצעי תצפית ומעקב. כך היה גם בעניינו של מוסא אבו-שחאדה, שהוא הבעלים והמפעיל של קיוסק "החברים" בלוד, ולא הוצגה כל ראיה לפיה גורם אחר מלבדו מנהל את הקיוסק.

הסוכן זיהה את מוסא אבו-שחאדה בבירור בין במפגשים שקיים עימו פנים אל פנים ובין בשיחות הטלפון השונות, שחלקן הוקלטו במסגרת חקירת הפרשה העיקרית, והוכשרו על-ידינו כהאזנות-סתר מותרות.

לא מצאנו כל סיבה וטעם מדוע יעליל הסוכן המשטרתי על מוסא אבו-שחאדה עלילת שווא, כאשר אין חולק כי הסמים המסוכנים נמסרו לו בפועל במסגרת המפגשים אותם קיים בקיוסק של מוסא אבו-שחאדה.

אין מחלוקת כי הסוכן מסר למפעיליו סמים מסוכנים מסוג קוקאין, כאשר בפעם הראשונה מדובר בדגימה בלבד ובפעם אחרת מדובר בסם מסוכן במשקל של כ-50 גרם אותו קיבל הסוכן תמורת 13,500 ש"ח. משאלה הם פני הדברים, נדרש טעם של ממש מדוע מייחס הסוכן את העסקה למוסא אבו-שחאדה, ובניגוד לעמדתו של עו"ד חימי איננו יכולים לקבל טענה של טעות בזיהוי. זאת, מאחר שאין מדובר אך ורק בזיהוי קולו של מוסא אבו-שחאדה אלא גם בכמה מפגשים שקיים הסוכן עימו, וניתן לומר כי רכש היכרות של ממש עם הנאשם. התומכות בעדותו של הסוכן המשטרתי הינן עדויות מפעיליו בדבר כל מהלכי החקירה הסמויה בפרשה זו והמעקב אחר כניסותיו ויציאותיו של הסוכן לקיוסק של מוסא אבו-שחאדה. זאת בתוספת לכלל הראיות המוקלטות ולעצם קיומם של הסמים המסוכנים אשר נמסרו לידיו של הסוכן.

נציין עוד כי הסוכן המשטרתי דרש שלא להעיד נגד מוסא אבו-שחאדה בטענה כי מדובר בעסקאות מבחן שאינן כלולות בהסכם שנכרת עימו. לאחר שהוברר לו, באורח חד-משמעי, כי עליו להעיד, הוא עשה כן ועדותו נמצאה מהימנה על-ידינו.

שמענו את עדותו המכחישה של מוסא אבו-שחאדה, אשר לקראת תום פרשת ההגנה ביקש ביחד עם שני אחיו שחאדה ועומר, להעיד כעדי הגנה מטעמם, ומצאנו כי מדובר בעדות מתחמקת ובלתי-מהימנה. הנאשם הכחיש את דבר היכרותו עם הסוכן ואת יתר הפרטים הנובעים מהאזנות-הסתר, ולטעמנו אין ליתן כל אמון בהכחשותיו אלה. הנאשם לא נתן כל הסבר למכלול הראיות שהוצגו בעניין זה, ולא עלה בידו לסתור את עדותו הברורה והחד-משמעית של הסוכן.

על יסוד האמור לעיל, הננו קובעים כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר את העובדות הנטענות בסעיף 66א של האישום השלישי.


פרק ו'   -   עדותה ואמרותיה של סינא מוגרבי

(א)   עתירת התביעה להעדיף את אמרותיה של סינא מוגרבי על-פני

         עדותה בבית-המשפט, ותגובת הסנגורים

37.    עדה מרכזית בפרשה זו היא, לכל הדעות, הגב' סינא מוגרבי (להלן: "סינא"). לא בכדי רואה התביעה בעדותה ובאמרותיה של סינא את אחד משלושת הנדבכים המרכזיים עליהם נשענות ראיות התביעה.

סינא מוגרבי זומנה לעדות בהיותה אסירה השפוטה ל-27 חודשי מאסר לריצוי בפועל שמניינם מיום 12.8.04, לאחר שהורשעה בהחזקת כ-68 גרם נטו סם מסוכן מסוג קוקאין המחולק ל-170 מנות בשקיות נפרדות, שנתגלו בתיקה. בארנקה החזיקה כמות נוספת של סם במשקל 4.022 גרם נטו סם מסוכן מסוג קוקאין, המחולק ל-10 מנות בשקיות נפרדות. בנוסף החזיקה סינא בביתה ביפו 0.3735 גרם נטו סם מסוכן מסוג קוקאין. סינא הורשעה בביצוע עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) ביחד עם סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים, וזאת בהתאם להודאתה באשמה. בפתח עדותה בפנינו סיפרה סינא כי היא כבת 34, ועבדה טרם כליאתה כקופאית במרכול וכן התקיימה בשנתיים האחרונות מקצבת הביטוח הלאומי. לשאלת התובע למי היו שייכים הסמים שנתפסו ברשותה, טענה סינא כי מדובר בסמים השייכים לה. התובע הציג בפניה גיליון תצלומים בו זיהתה סינא, בין היתר, את מוחמד וסמיר שורפי, ואף הוסיפה לגבי סמיר "הוא עובד עם חאפז וסמי במכירת סמים. חאפז שורפי וסמי באו אלי באוטו של אחותו של חאפז". העדה התכחשה לדברים שנמסרו על-ידה ולפיכך הוכרזה כעדה עויינת, תוך מתן אפשרות לחוקרה בחקירה נגדית. במהלך החקירה הציג עו"ד פרוסט את אמרותיה של סינא במשטרה, בהן היא מפלילה את הנאשמים בפרשה זו, אך העדה התכחשה לדברים וטענה כי אין בהם כל אמת. בהמשך הוגשו על-ידי התובע כל אמרותיה של סינא אשר רוכזו בארבעה קלסרים וסומנו ת/500 עד ת/568. התביעה ביקשה להעדיף את האמור באמרותיה של סינא על-פני עדותה בבית-המשפט מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, ולראות בהן תחליף לעדות הנמסרת בבית-המשפט. עו"ד פרוסט ציין בסיכומיו כי "מסעה של סינא אל דוכן העדים הינו מסע חתחתים של עד משתף פעולה, המוצא עצמו נקרע בין איומים והפחדות לבין ניסיונות לשפר מצבו אל מול כל אלו שיש להם עניין בדבריו". התובע הזכיר את השלבים שהובילו את סינא לחתימת הסכם עד מדינה, במסגרתו התחייבה למסור עדויות מלאות ואף ליטול חלק בעימותים עם הנאשמים, הסכם אשר הופר בסופו של דבר על-ידי סינא. על הטעמים שהובילו לשינוי עמדתה של סינא מבקש התובע ללמוד ממספר שיחות שהתקבלו במסגרת האזנות-הסתר, וביניהן שיחות מס' 9093, 9096, 9310, 11084, 11191 ו-11312.

לאחר מעצרה של סינא ומשנודע לנאשמים על שיתוף הפעולה שלה, הוביל הדבר למינוי עורך-דין שייצג אותה ואת יתר הנאשמים, אשר בין יתר תפקידיו היה אמור לדווח לנאשמים האחרים על הנעשה בחדר החקירות של סינא. עוד נטען כי זמן קצר לאחר מכן, הפכו חייה של סינא וחיי משפחתה לגיהנום, כאשר הועברו אליה מסרים מאיימים באמצעות אחיה הכלוא "להתחיל לסגור את הפה" (ראו מזכרה של סמ"ר שרלי בן-דוד מיום 27.8.04, ת/513). מיד לאחר הגשת כתב-האישום נגד הנאשמים בו מופיע שמה של סינא ברשימת העדים, הופצה הרשימה בכל תיבות הדואר בשכונתה של סינא "בכוונה ברורה להטיל אימה", כלשון התביעה. אחיה הכלוא של סינא קיבל איומים מגורמים שונים וביניהם ממוחמד שורפי (ראו מזכר ת/490), והיא עצמה "זכתה" למסרים מאיימים לפיהם עלולים לפגוע בה ובבני משפחתה ( ת/491).

דלת ביתה של האם נמרח בדם ( ת/492). בתאריך 12.12.04 צעדו חלק מהעצורים במסדרונות חדרי החקירות והחלו לצעוק כי "סינא שרמוטה וכי מעלילה עליהם עלילות" ( ת/490). התביעה הוסיפה כי רמת האיומים הגיעה לכך שאחותה של סינא נאלצה לעזוב את הבית ולמצוא מקום מגורים אחר ( ת/493). במזכר ת/494 מבקשת סינא להעביר את אמה למקום מגורים חלופי ואף ציינה כי "אמא שלה מוכנה לצאת לעזה ויש לה שם אמא ואחות". התובע הוסיף כי סינא לא הכחישה בעדותה בבית-המשפט את העובדות הנ"ל, אך טרחה לבטל את משמעותם באומרה כי הדברים לא הפחידוה י מי שעושה את זה זה מישהו מטומטם, ילד. כנראה שלא יודעת, מה מציק לו, שחתמתי על ההסכם או משהו. לא יודעת. אבל זה לא באו ואיימו עליה ולא באו ולא הרגו אותה ולא באו וניסו לפגוע בה. אף פעם שום דבר" (עמ' 1842 ש' 8-9). דברים דומים מסרה העדה גם לגבי האיומים שהופנו אליה בתוככי מתקן הכליאה, ואף ניתנה פרשנות אחרת לדברים מסויימים שנאמרו על-ידה בהם הביעה את חששה מפני פגיעה בה ובבני משפחתה. התובע טען כי מסכת האיומים ופניותיה של סינא לעזרת המשטרה נקטעו בחודש מרץ 2005 לאחר שהתקיים קשר בין סינא לבין איבון שורפי, רעייתו של מוחמד שורפי, במסגרתו הוצעו לה סכומים נכבדים ונאמר לה כי "אנשים גדולים מעורבים בעניין". באותה שיחה לה האזין רס"ל פרג' סאבק         ( ת/495), דובר בין סינא לבין אמה על סכומים הנעים בין חצי מיליון ש"ח ל-600,000 ש"ח, שאותם "אנשים גדולים" מוכנים לשלם לה. סינא הביעה את חששה ואמרה לאמה "אולי צוחקים עלינו", והאם הפיגה את החשש בציינה כי מעורבים בעסקה "אנשים גדולים". מחשש להאזנה, החליטו השתיים שלא להוסיף ולדבר בנושא והסכימו כי לא יקיימו על כך שיחה בטלפון. מהאזנות-הסתר שתומללו על-ידי רס"ר יוסי סעדיה (קלסר התמלילים ת/1010) עולה כי התנהל מו"מ לביטול עדותה של סינא בינה לבין הנאשמים כאשר אמה משמשת אשת-קשר. בשיחות אלה היו מעורבים מוחמד ואיבון שורפי. בעדותה בבית-המשפט טענה סינא מוגרבי כי היא ביקשה לקבל כסף על-מנת לבטל את עסקת "עד-המדינה", ובקשה זו הופנתה אל אמה כדי שתדבר עם המעורבים בפרשה. היא טענה כי איש לא הציע לה תשלום על-מנת שלא תעיד.

התובע הוסיף וטען כי העסקה המתוכננת לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, כיוון שבירור משפטי שערכו הנאשמים העלה כי אין טעם "להשקיע" בסינא מוגרבי כיוון שבסופו של דבר תהפוך לעדה עויינת ואמרותיה יתקבלו כראיה במשפט. הדברים עולים בבירור מתמליל שיחה שקיימה סינא עם אמה ( ת/496) שם אומרת סינא: "הסיפור הזה לא מכניס להם כלום" וכן "אני אצא עדה עויינת". דברים דומים עולים גם מהתמליל ת/497. בעדותה בבית-המשפט סירבה סינא להתרשם גם מהעובדה כי כשבועיים טרם מועד העדות שרפו אלמונים את דלת ביתה של האם והשליכו לעברה בקבוק עם בנזין. לדבריה: "יכול להיות שסתם מישהו שאין לו מה לעשות בחיים אני לא יכולה לדעת" (עמ' 1858 ש' 12).

התביעה טוענת כי בשל מסע לחצים ואיומים זה חזרה בה סינא מכל עדויותיה המפלילות, ובחרה בשתי דרכים אלטרנטיביות: הדרך הראשונה נעוצה בתשובה שהיתה שגורה בפיה כי אינה זוכרת דבר, והשניה כרוכה בטענה כי ביקשה לנקום במוחמד ואיבון שורפי. עוד טענה כי חלק מהדברים הושמו בפיה על-ידי השוטרים, אך התביעה גורסת כי ניתן להפריך בנקל טענה זו מאחר שמדובר בתיעוד פרטני ומדוקדק של חקירותיה, ואף ניתן להצביע על שיתוף הפעולה המלא שלה שכלל הצבעות ועימותים עם הנאשמים. הדבר גם עומד בסתירה להגיון חתימת הסכם "עד המדינה" שמטרתו לקבל ממנה את מלוא הפרטים ולא להכניס מילים לפיה. התביעה טוענת כי עדותה המתחמקת של סינא מופרכת היא, שכן היא עצמה יזמה את ההפללה הראשונה באופן אקראי ובלא קשר לימ"ר ת"א, ומסרה דברים שלא היו ידועים לגורמי החקירה. הכוונה היא לשיחותיה של סינא עם הסוהרת סמ"ר שירלי בן-דוד שהחלו ביום 24.8.08 ונמשכו ביום 27.8.04 ( ת/511           ו- ת/512). התובע למד על רצונה הטוב של סינא ועל שיתוף הפעולה מצידה גם על נכונותה לעמוד לרשות החוקרים במשימות חקירה שונות, ואף להרחיב את מעגל המופללים מעבר למידע שהיה בידי גורמי המשטרה. לעומת זאת, טרחה סינא לציין בעדויותיה כי אין לה כל מידע לגבי עבירות סמים שביצע אנואר שורפי, אחיהם של מוחמד וחאפז שורפי, דבר המעיד על אמיתות גירסתה. כשנשאלה לפשר הדבר על-ידי התובע השיבה: "כי אנואר לא עבד איתם בסמים". ולשאלת התובע "אז למה את עאטף וסמיר כן ואת אנואר לא?", השיבה: "לא יודעת למה אמרתי דברים כאלה, אין לי מושג" (עמ' 1833 ש' 20-26).

לשם המחשת הטיעון לפיו סינא העלתה באמרותיה פרטים מוכמנים שלא היו בידיעת אנשי המשטרה, התייחס התובע לפרטים שמסרה סינא לגבי הקיוסק שנוהל על-ידי איבון שורפי ברח' בן יהודה בת"א, וכן יכולתה להצביע על ביתו של שחאדה אבו-שחאדה. עוד מסרה העדה פרטים רבים אודות אופן הכנת הסם תוך גילוי בקיאות רבה, דבר המעיד "במשלח ידה של סינא". לגבי גירסת הנקמה, סבור התובע כי טענה זו נותרה עלומה והעדה אינה מסוגלת להסביר את הקשר הסיבתי בין הרצון לנקמה לבין תוצאות ההפללה. לא ברור בגין מה ביקשה העדה לנקום במוחמד שורפי ובמשפחתו, ועוד יותר עלומה הסיבה מדוע תרצה לנקום בבני משפחת אבו-שחאדה.

את טענת הנקמה תלתה העדה בקשר שנוצר עם בתם של מוחמד ואיבון שורפי, אותה גידלה מינקות, ובהמשך טענה לאהבה נכזבת למוחמד שורפי אשר זנח אותה לאנחות. בכך אין כדי להסביר, כך גורסת התביעה, מדוע טרחה העדה להפליל את כל בני משפחתו של מוחמד שורפי לרבות את רעייתו איבון, שעימה אין לה כל סכסוך, וכאמור לא ברור מדוע תרצה להפליל את בני משפחת אבו-שחאדה מלוד. התובע ציין כי סינא שינתה את טעמה במהלך החקירה הנגדית והיתה מוכנה לקבל כל הצעה להסבר שהופנתה אליה מטעמם של הסנגורים. התובע הוסיף וטען כי במעבר בין החקירה הראשית לחקירה הנגדית התרחש "הנס" כאשר זכרונה של העדה שב אליה והיא החלה להזכר בכל פרט ופרט אשר התרחש, לטענתה, במהלך החקירה במשטרה.

היא אף הסכימה עם הצעתו של עו"ד חימי כי מסרה את עדותה במשטרה בגין איום שהופנה אליה לפיו "תזכה" לענישה מחמירה אם לא תשתף פעולה. עו"ד פרוסט הזכיר בהקשר זה כי את מידת העונש הצפוי העלתה העדה עצמה ולא אנשי המשטרה, בניגוד לטענתו של עו"ד חימי. העדה גם הסכימה עם הצעתו של עו"ד רוזה כי מסרה פרטים אשר התרחשו במציאות, אך "הלבישה" אותם על האדם הלא-נכון (הוא מוחמד שורפי) בשל הסכסוך שנוצר עימו. עוד הסכימה סינא עם הסנגורים, כי המשטרה פעלה לשבור את רוחה באמצעים שונים, ביניהם איום במאסר ממושך.

        עו"ד פרוסט סיכם את עמדתו באומרו כי בעניינה של סינא מוגרבי נתמלאו כל התנאים הדרושים על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות, על-מנת להעדיף את אמרותיה של העדה ולראות בהם תחליף לעדות בבית-המשפט, וליתן לדברים משקל ראייתי מלא.

        באי-כוח הנאשמים אינם מביעים התנגדות, כך ניתן להבין מסיכומיהם, לקבל את אמרותיה של סינא כראיה קבילה בהתאם לסעיף 10א(א) לפקודת הראיות, ואת עיקר יהבם משליכים הם על שאלת משקלה של הראיה. עו"ד חימי טען בסיכומיו כי חוקריה של סינא הבהירו לה מתחילת הפרשה כי המשטרה יודעת את זהותם של המעורבים ולכן אין בידיה של סינא לסייע לחוקרי המשטרה אלא אך ורק להזיק לעצמה. עוד נטען כי חוקרי המשטרה מסרו לסינא את שמות האנשים בהם היו מעוניינים ושתלו את הפרטים בפיה. חקירתה של סינא כללה גם דברי חלקלקות וניסיון לדבר על ליבה שלא תיקח את התיק על עצמה בלבד ועצות כיצד היא יכולה "לצאת" מהפרשה בלא פגע. עו"ד חימי התייחס במפורש לאזכורם של בני משפחת אבו-שחאדה באמרותיה של סינא וטען כי הדברים נשתלו אצל סינא על-ידי החוקרים. העדה עברה מכבש של לחצים והמשטרה הביאה לידיעתה כי "בני משפחת אבו-שחאדה מקללים אותה". הקלטות שהשמיעה המשטרה לסינא פגעו בה וגרמו לה למרירות רבה, והדברים באו לידי ביטוי בהתפרצותה במהלך העימות עם שחאדה אבו-שחאדה, באומרה: "אתם יושבים בבית לא מעניין אתכם כלום. הבחורה שיושבת בפנים שתלך לעזאזל. קוראים לה 'שרמוטה', קוראים לה 'זונה, בת זונה' בטלפונים ביניכם... עושים את זה בכיף, למה לא". עו"ד חימי הזכיר את טענתה של סינא בעדותה בבית-המשפט כי הדברים המפלילים שאמרה על משפחת אבו-שחאדה נעוצים, מבחינתה, ברצונה העז לנקום במוחמד שורפי "בגלל שהם מחוברים אז הם לצערי הרב, עם כל החברים שם".

אשר לתוכן הדברים טוען עו"ד חימי, כי בהודעתה ת/523 לא עלה בידי סינא לזהות את מוסא ואת שחאדה אבו-שחאדה למרות שתמונותיהם של נאשמים 3 ו-5 היו עדכניות וברורות והיא הצליחה לבלבל ביניהם. עוד הפנה עו"ד חימי לעימות בין סינא לבין מוסא אבו-שחאדה בו היתה העדה אמורה להצביע על הנאשם וחרף זאת, נפתח העימות בדברי החוקר "אתה יכול להגיד בוקר טוב מוסא". בכך הסגיר החוקר את שמו של מוסא אבו-שחאדה, עוד טרם שזה זוהה על-ידי סינא. גם העימות עם שחאדה אבו-שחאדה נפתח במילותיו של החוקר "אתה מכיר אותה שחאדה?", מבלי להמתין לזיהוי על-ידי סינא.

עוד ציין עו"ד חימי כי בשלל אמרותיה של סינא אין ולו ראיה אחת ממנה עולה כי היא ראתה, במו עיניה, את מוסא אבו-שחאדה כשהוא עוסק בסמים, וכן הדבר לגבי שחאדה אבו-שחאדה שבו פגשה, לדבריה, שלוש פעמים בלבד. בסיום טיעוניו בהקשר לעדותה של סינא מוגרבי, גורס עו"ד חימי כי העדה חתמה על הסכם "עד-מדינה" ביום 7.12.04, לפיו היתה אמורה לזכות בטובות הנאה שונות. לפיכך נדרשת תוספת ראייתית לעדותה ברמה של "סיוע", גם אם חזרה בה העדה מההסכם. לדעתו של עו"ד חימי, הדברים חלים הן על הודעותיה של סינא לפני חתימת ההסכם והן לאחריו, שכן העדה ציפתה לקבלת טובת הנאה מהמשטרה ועל רקע זה מסרה את דבריה. לדעתו, יש צורך בראיית סיוע המסבכת את הנאשם באחריות אישית לביצוע העבירה והיא מתייחסת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת. נציין כבר עתה כי עו"ד חימי אינו מתייחס לשאלה אם יש צורך בראיית סיוע לגבי כל פרט ופרט או שמא ניתן להסתפק בסיוע לאמרה או למכלול האמרות שנמסרו על-ידי סינא. לעניין זה נתייחס בהמשך דברינו.

        עו"ד אורינוב הגיש "טבלת סתירות סינא מוגרבי", בה הוא עורך השוואה בין דברים שונים שנאמרו על-ידי העדה באמרות שנמסרו על-ידה. כך למשל טוען עו"ד אורינוב כי באמרות ת/511, ת/413 ו-ת/520 סיפרה סינא כי נאשמים 1, 2 ו-6 רכשו סמים משני מקורות שונים בלוד. המקור האחד קשור לנאשמים 3-5: מוסא, עומר ושחאדה אבו-שחאדה; המקור השני הוא נאשם 23 סעיד זייתון, המכונה "אבו-חסן". רכישת הסמים התבצעה באופן שנאשמים 1, 2 ו-6 היו מגיעים לביתו של נאשם 23 ומזמינים את הסמים. לאחר מכן היו עוזבים הנאשמים את הבית ויוצאים לכביש הראשי אליו נהג לשלוח נאשם 23 את ילדיו כשהסמים מוחבאים בתחתוניהם. נאשם 23 היה מקבל את הסמים מילדיו ומוסר אותם אישית לנאשמים 1, 2 ו-6.

לעומת זאת, מסרה העדה באמרתה ת/540ב כי נאשם 1 ורעייתו היו מגיעים לביתו של נאשם 23, מזמינים את הסמים ומשלמים תמורתם. לאחר מכן נסעו נאשם 1 ורעייתו לאזור מאפיית אנג'ל, לשם הגיע בחור צעיר ברכב מאזדה שמסר להם את הסמים. הסנגור מצביע על סתירות נוספות באמרותיה של סינא דבר המלמד, לדעתו, כי אין ניתן לסמוך על דבריה.

עו"ד רוזה סבור אף הוא כי יש להתייחס אל סינא מוגרבי כאל עדת מדינה לאור "שלל טובות ההנאה שקיבלה ודרשה". היא היתה נתונה בלחץ עצום בשלבי החקירה והיה עליה לרצות את החוקרים, על כן החליטה "להרכיב" מידע שהיה ברשותה על אנשים המוכרים לה, וזאת בשל "השנאה הברורה לנאשם 1". עדויותיה של סינא מוגרבי כוללות סתירות בפרטים מהותיים ולכן לא ברור איזו גירסה ניתן לאמץ. עוד טוען עו"ד רוזה כי אנשי ימ"ר ת"א "אמרו לה מה להגיד ומה רוצים לשמוע". הסנגור מצביע על מוטיב הנקמה שעלה בבית-המשפט, כאשר העדה אומרת: "אדון מוחמד והשנאה שלי אליו זה בגלל הילדה שהוא רצה לקחת אותה ובשביל עוד סיבה אחת". בהמשך, התרצתה העדה וסיפרה כי מדובר ברומן עם נאשם 1 שהאחרון החליט לסיימו, בניגוד לרצונה.

כאמור הזכיר הסנגור את טובות ההנאה שקיבלה או אמורה היתה לקבל העדה, ואת העובדה כי היתה בלחץ נוראי כתוצאה מהמצב בו היתה שרויה. הסנגור הצביע על סתירות פנימיות קשות בגירסתה של סינא מוגרבי, ובין היתר בנוגע לשאלות באיזה רכב הגיעה ללוד; היכן הסתירה את הסמים; מספר הפעמים בהם הגיעה ללוד לצורך רכישת הסם; מי הגורם שפנה אליה על-מנת שתשתתף בביצוע עבירות סמים ועוד.

על יסוד כל אלה סבורים הסנגורים כי אין ליתן משקל ראייתי לחובתם של הנאשמים לאמרותיה המפלילות של סינא מוגרבי.

(ב)   הבסיס הנורמטיבי לקבילות אמרת עד שניתנה

        מחוץ לכתלי בית-המשפט - סעיף 10א לפקודת הראיות

38.      סעיף 10א לפקודת הראיות קובע לאמור:

"(א)     אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית-המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:

(1)        מתן האמרה הוכח במשפט;

(2)        נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו;

(3)        העדות שונה, לדעת בית-המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה...

  (ג)      בית-המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו.

(ד)      לא יורשע אדם על-סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה."

סעיף 10א(א) לפקודת הראיות מעמיד שלושה תנאים לכך שאמרה בכתב שמסר עד מחוץ לכותלי בית-המשפט תהיה קבילה כראיה לתכנה, ותוכל לשמש תחליף לעדות בבית-המשפט. ברישא של ס"ק (א) מופיעה הדרישה כי על האמרה להיות "בכתב", כאשר הפסיקה הרחיבה את הדברים גם להקלטת דבריו של העד (ראו למשל פס"ד שריקי) או רישום תכנם בדו"ח זיכרון דברים.

רישום זה יכול להיעשות גם לאחר השיחה עם העד ובלבד שהדברים באים לידי ביטוי מדוייק בזיכרון הדברים (ראו ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מ"י, פ"ד נ(1) 133 בעמ' 166). בד"נ 23/85 מ"י נ' טובול, פ"ד מב(4) 309, התייחס כב' הנשיא שמגר לנושא הרשום בזיכרון דברים באומרו:

"אשר על כן מקובל עלי המבחן של הרישום בזמן מסירת האמרה או בסמוך לכך. מבחן זה זהה למבחן הזיכרון הטרי שאומץ על-ידי חברתי הנכבדת השופטת נתניהו. לפי מבחן זה, בתרגומו למציאות החיה, מודדים את הזמן, בדרך-כלל, על-פי שעות או מספר מועט של ימים, וככל שנוקפים השעות או הימים מעת מסירת הדברים ועד לרישום, קטנה גם האפשרות להכיר בתרשומת או בזיכרון הדברים כאמרה בכתב. כדברי חברי הנכבד השופט ש. לוין, יש להימנע מקביעת כללים נוקשים, אך קיימת חובה הנובעת מניה וביה ממהותו של הענין שבפנינו, כי הרישום יהיה סמוך לאמירה."    (שם בעמ' 354-355).

אין דרישה כי הדברים ימסרו על-ידי העד במסגרת חקירה על-פי דין, ואין האמרה צריכה להיות חתומה על-ידי העד או להרשם במו ידיו. האמרה יכולה להרשם מפיו של עד גם מבלי שהוא מודע לכך ואפילו הוא מסרב לרישומם של הדברים, ואין כל מניעה כי דבריו של העד יוקלטו ללא ידיעתו וללא הסכמתו. כפי שהבהרנו בדברינו הקודמים, "אמרה בכתב" היא גם אמרתו של נאשם משותף באותו כתב-אישום הנקרא להעיד להגנתו, כאשר באמרתו הוא מפליל את חברו. כפי שנקבע בבש"פ 4811/97 יחזקאל משה ואח' נ' מ"י, פ"ד נא(3) 817:

"...הכלל הוא שאין בעובדה שאמרת נאשם אינה קבילה לחובתו כ"הודיית חוץ", כדי לחסום את הדרך בפני עשיית שימוש בה כ"אימרת-חוץ-של-עד" לחובתו של אחר, שהנאשם משמש עד במשפטו. במקרה כזה, מקום שהנאשם - שהודיית החוץ שלו נפסלה - חוזר בו כעד מתכנה או מסרב להעיד, ניתן להציג את ה"הודייה" כ"אמרת-חוץ" של עד, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות..."

(שם, בעמ' 821).

עוד נקבע בפס"ד זה כי אין לקבל את הטענה לפיה אמרת עד שנמסרה במהלך מו"מ לקבלת מעמד של "עד מדינה", אינה קבילה כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. בית-המשפט העליון קבע כי אמרה מעין זו אינה זכאית לקבלת חיסיון מפני חשיפה בפני בית-המשפט. נקבע בפסיקה כי גם דבריו של עד שנרשמו בפרוטוקול דיון משפטי מהווה "אמרה בכתב" וכן הדבר לגבי נאשם העולה על דוכן העדים על-מנת להעיד להגנתו (ע"פ 141/84 מ"י נ' טובול ואח', פ"ד לט(3) 596, בעמ' 611). כך הם פני הדברים גם לגבי רישומים אישיים שערך העד לעצמו, או כאשר מדובר במכתבים אותם שלח לאחרים.

ההלכה לגבי הדרישה ל "אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית-המשפט" סוכמה על-ידי המלומד קדמי בספרו על הראיות, בעמ' 327:

"א.       המדובר בהתבטאות של 'עד' - על-פי 'מעמדו' בעת מתן העדות, בין שהעיד ובין שלא העיד או שלא ניתן להעידו - שנעשתה מחוץ למסגרת הדיון הפלילי שבמהלכו מבקשים להציגה כראיה, המשתקפת בכתב, אם בכתב-ידו של העד ואם ברישום שנעשה על-ידי מי שהאזין לדבריו, בין בנוכחותו ובידיעתו ובין שלא בנוכחותו ובידיעתו, לרבות בהקלטה; ובלבד שבמקום שרישום דברי העד לא נעשה בעת אמירתם - יערך הרישום בהקדם ובהזדמנות הראשונה, וישקף את דבריו של העד ולא את התרשמותו של הרושם מהדברים ששמע ממנו.

  ב.       ולא למיותר יהיה לציין, כי מקום שמסר עד מספר אימרות חוץ בכתב, שתוכנן אינו זהה - לאמור: שמסר במספר אימרות מספר גירסאות שונות - ניתן להגיש כראיה את כל האימרות או רק חלק מהן; ולבית-המשפט שמורה הסמכות לבחור מתוכן את זו האמינה עליו."

התנאי הראשון לשם קבלת אמרת חוץ של עד הינו כי "מתן האמרה הוכח במשפט". תנאי זה מחייב הוכחה כי האמרה נמסרה על-ידי העד. אם אישר העד בעדותו כי האמרה ניתנה על-ידו, ניתן להסתפק בכך. תנאי זה אינו נוגע להוכחת הנסיבות בהן ניתנה האמרה, אלא רק לגבי שאלת זיהויה של האמרה כאמרת העד. בע"פ 803/80 אבוטבול נ' מ"י, פ"ד לו(2), 523 נאמר:

"מקובלת עלי גישתו של בית-משפט קמא, שאיבחן בין קבילותה של אימרה לבין שאלת המשקל, אותו ניתן ליחס לדברים האמורים בה. עצם הקבילות היא תוצאה נגזרת אוטומאטית של קיום שלושת התנאים שבסעיף 10 א (א), אשר אל הראשון מביניהם התייחסנו לעיל. תנאים אלו אינם מחייבים הבאת עדות על נסיבות גביית ההודעה אלא רק את זיהויה בתור אימרת העד, ואם העד עצמו מאשר זהותה כמבואר, אין אף צורך בהבאת עד נוסף כלשהו."   (שם, בעמ' 528-529).

התנאי השני הינו כי "נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו", כפי שנקבע בפסיקתו של בית-המשפט העליון די בכך כי העד התייצב לעדות וגם אם הוא מכריז על סירוב להעיד או אף שתק ולא השיב לשאלות, ניתן לראותו כ"עד במשפט". זאת, גם אם לא התאפשר לנאשמים לערוך לעד חקירה נגדית אפקטיבית.

התנאי השלישי נוגע לשוני בין העדות לבין האמרה בפרט מהותי, או כאשר העד מכחיש את תוכן האמרה וטוען כי אינו זוכר את תוכנה. כפי שנקבע בפסיקה, דרישה זו באה על סיפוקה כל אימת שהעד אינו חוזר על דברים שמסר באמרתו, שעה שמדובר בעניינים מהותיים (ראו ע"פ 9265/96 אברמוב נ' מ"י, נג(3) 481). לשם סיפוקו של תנאי זה די בכך כי מדובר בתשובות בלתי ענייניות של העד או כאלה שנמסרו כדי לצאת ידי חובה, וכן אם מדובר במתן תשובות מתחמקות או אף בהכחשת עצם עשייתה של האמרה. אין צריך לומר כי כאשר קיימות סתירות מהותיות בין דברי העד בבית-המשפט לבין הודעותיו במשטרה כי אז מדובר בעדות השונה מהאמרה בפרט מהותי (וראו ע"פ 657/81 דנוך נ' מ"י, פ"ד לו(3) 818; ע"פ 365/81 אושרי נ' מ"י; ע"פ 116/87 נחמיאס נ' מ"י, מא(4) 716; ע"פ 254/88 מ"י נ' טמסום, מד(4) 663; ע"פ 2251/90 חוסאם בן מוג'הד נ' מ"י, מח(5) 221).

סעיף 10א(ג) עניינו במשקלה הראייתי של האמרה אשר התקבלה כראיה בהתאם לסעיף 10א(א) לפקודת הראיות. סעיף זה קובע כי בית-המשפט יהא רשאי להעדיף את האמרה על-פני עדותו של העד לנוכח "נסיבות העניין". על בית-המשפט לנמק את החלטתו זו, כאשר למושג "הנמקה" ניתנה משמעות רחבה (ראו קדמי על הראיות, בעמ' 348). בית-המשפט אינו חייב לקבל את האמרה כמקשה אחת ורשאי הוא לפצלה, לקבל חלקים ממנה כמהימנים וחלקים אחרים לדחות כבלתי-מהימנים. אמרה שהתקבלה כמהימנה הרי שהיא באה בנעלי העדות וניתן לבסס עליה, בנסיבות המתאימות, את הרשעתו של הנאשם, בכפוף לקיומו של דבר לחיזוקה של האמרה.

בע"פ 949/80 שוהמי נ' מ"י, פ"ד לה(4) 62, התייחס בית-המשפט העליון לשיקולים אשר אמורים להנחות את בית-המשפט בבואו להעדיף את האמרה על-פני עדותו של העד בבית-המשפט:

"הפעלתו של סעיף 10 א כרוכה ביישום דרכי בחינה וביקורת, שביטויין בקביעת שורה של נושאים, שאותם משווה בית-המשפט לנגד עיניו, כאשר הוא שוקל קבלתה של אמרה כראיה והעדפתה על-פני עדות בבית-המשפט. נושאים אלו הותוו בסעיף 10 א (ג) לפקודה הנ"ל, הקובע, כי בית-המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה, שנתקבלה לפי סעיף 10 א, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד בבית-המשפט, והכול אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת, שנתגלו במהלך המשפט. כמו בכל עניין, הכרוך בהערכה של עדות ובשקילת מהימנותה, אין מדובר, כמובן, ברשימה ממצה של הנושאים, הנשקלים על-ידי בית-המשפט, וגם לא בקביעה, כי כל אחד מן המרכיבים, שמצאו מקומם בסעיף 10 א (ג), חייב למצוא ביטויו המוחשי בכל החלטה, המתייחסת לאמרה פלונית; בדומה לדרך, שננקטה בסעיף 53 לפקודה הנ"ל, נמנו כאן נושאים או גורמים עיקריים, אשר הם היכולים לשמש להכרעה ולבחירה בין אמרה לעדות, כאשר השאלה עולה באופן מוחשי.

כך, למשל, יכול וההתנהגות של עד פלוני בבית-המשפט לא תעלה במקרה מסוים מאומה ולא תוכל לשמש ככלי עזר להכרעה בעניין האמינות, אלא רק גורמים אחרים, כגון סימני האמת העולים מן הראיות; משמע, המחוקק לא ביקש אלא להפנות תשומת לבו של בית-המשפט לנושאים או לגורמים, שאותם עליו לשוות נגד עיניו, בטרם יגיע להחלטתו."    (שם, בעמ' עמ' 69-70).

        גם בע"פ 803/80 אבוטבול נ' מ"י, פ"ד לו(2) 523, נקבע על-ידי בית-המשפט העליון כי:

"המילים 'נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במשפט', אינן מצביעות על כך כי בכל מקרה דרושים כל המרכיבים הנ"ל גם יחד כאילו מדובר בתנאים מצטברים... יכול שבית-המשפט יעגן החלטתו בנתונים השאובים מכל הנתונים הנ"ל או מקצתם. כל מקרה נבחן כמובן לאור נסיבותיו..."   (שם, בעמ' 530).

        בבחינת "נסיבות העניין" יבואו בחשבון נסיבות שקדמו למתן האמרה ולא נסיבות מאוחרות לה, וכפי שנקבע בע"פ 95/87 אשור נ' מ"י, פ"דמא(4) 598, הצעה שניתנה לנותן האמרה לשמש כעד מדינה לאחר שמסר את אמרתו, לא תובא בחשבון בין שיקולי העדפתה של האמרה על-פני העדות בבית-המשפט.

        סעיף 10א(ג) מחייב את בית-המשפט לציין את הטעמים שהביאוהו להעדיף את האמרה על-פני העדות בבית-המשפט, ומשמעות הדבר כי "אין המדובר בבחירה שרירותית בין העדות במשפט לבין האמרה, אלא בבחירה מעוגנת בנתונים שנשקלו ונבחנו על-ידי בית-המשפט..." (ע"פ  869/81 מ"י נ' שניר, פ"ד לח(4) 194).

סעיף 10א(ד) קובע כי לא יורשע אדם על-סמך אמרה שהתקבלה על-ידי בית-המשפט "אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה". המדובר בתוספת ראייתית שאינה בגדר תוספת "מסבכת" אלא "מאמתת" בלבד. וכפי שנקבע בע"פ 691/92 אהרון נ' מ"י, פ"ד נ(3), 675: "להבדילה מראיית סיוע, אין ראיית החיזוק חייבת להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא, או לאישום בעבירה עצמה, אלא די בראיה המגבירה את אמינותה של האמרה על-ידי אישור פרט רלוואנטי לעבירה באמרה" (שם, עמ' 678).

בע"פ 241/87 כהן נ' מ"י, פ"ד מב(1) 743, התייחס בית-המשפט העליון לשאלה אם "הדבר לחיזוק" צריך להתייחס לכל עבירה ועבירה בנפרד או שמא ניתן להסתפק בראיית חיזוק לאמרה כולה.

בית-המשפט קבע כי המבחן אינו נעוץ בכך כי העבירות כולן מעוגנות באותה אמרה, אלא בקיומה של "זיקה פנימית או בקרבה עניינית שבין העבירות", כשאז אין צורך בחיזוק נפרד לכל פרט אישום.

מקום שבו מדובר באמרת-חוץ של עד שהוא שותף לעבירה, אך אינו עד מדינה, אין דרישה לראיית סיוע ועדיין מדובר ב"דבר לחיזוק" של האמרה, גם אם ניתן לדרוש דרגת חיזוק משמעותית. עדות שהיא עצמה זקוקה לתוספת ראייתית עשויה לספק את דרישת "הדבר לחיזוק" לגבי אמרתו של עד אחר (ראו למשל ע"פ 6252/92 בשיר ואח' נ' מ"י; ע"פ 5015/98 אקרישבסקי נ' מ"י; ע"פ 804/95 גרינברג נ' מ"י, פ"ד מט(4) 200). וכפי שמציין המלומד קדמי בספרו על הראיות, בעמ'    377:

"אין מניעה על כן, לבסס הרשעה על שתי אמרות חוץ בכתב של עדים 'סתם', או של שותפים 'סתם', ואפילו של שותפים 'עדי מדינה'; שכאמור - דין האמרה כדין 'עדות' שנותן מוסרה, ודרישת ה'דבר לחיזוק' עומדת לצידה אך ורק כאשר היא מהווה 'עדות עיקרית', להבדיל ממצב שבו אין היא אלא 'תוספת'."

עוד נאמר באותו נושא:

"הצורך ברמת תוספת גבוהה מ'דבר לחיזוק' - יקבע על-פי 'מעמדו' של העד בעת מסירת האמרה; ולא בעת מסירת העדות; הפך העד ל'עד מדינה' לאחר מסירת האמרה - לא תהא אמרתו טעונה 'סיוע' אלא 'דבר לחיזוק' בלבד."

(ג)   אמרותיה של סינא מוגרבי

39.      כאמור, לא היתה מחלוקת לגבי קבילות אמרותיה של סינא שניתנו מחוץ לכתלי בית-המשפט, באשר נתמלאו התנאים המקדמיים המופיעים 10א(א) לפקודת הראיות, לפיכך נציג בתמצית את אמרותיה העיקריות של סינא לצורך בחינת השאלה אם יש להעדיף את האמור בהן על-פני עדותה בבית-המשפט.

סינא מוגרבי נעצרה ביום 12.8.04 בסמוך לשעה 21:00 בשד' ירושלים ביפו, על יסוד מידע כי היא עוסקת בסחר בסמים. טרם שהספיקה לעלות למונית, נבדקה זהותה והסתבר כי מדובר בסינא מוגרבי, ילידת 1971 המתגוררת ברחוב לה מרטין 15 ביפו.

בתיק שהיה ברשותה נמצאה שקית לבנה ובה חומר החשוד כסם מסוכן מסוג קוקאין המחולק למנות, והיא עצמה מסרה כי יש ברשותה כמות נוספת של סם מסוכן בארנק המצוי בתיק, שגם מתוכו הוצאו מספר שקיות החשודות כמכילות סם מסוכן מסוג קוקאין (ראו דו"ח-פעולה, תפיסה וסימון, ת/500).

בעקבות בדיקה במעבדה הסתבר כי מדובר ב-68 גרם נטו סם מסוכן מסוג קוקאין המחולק ל-170 מנות בשקיות נפרדות, וכן בכמות נוספת במשקל 4.022 גרם נטו סם מסוכן מסוג קוקאין המחולק ל-10 מנות בשקיות נפרדות. בנוסף החזיקה סינא בביתה ביפו 0.3735 גרם נטו סם מסוכן מסוג קוקאין.

ביום 13.8.04 נגבתה עדותה של סינא לאחר אזהרה על-ידי רס"ר יוני חג'ג' ( ת/503), והיא סירבה להשיב לשאלה מהיכן קיבלה את הסמים המסוכנים. גם בחקירותיה הנוספות נמנעה סינא מלמסור פרטים אודות מקור הסם.

        בתאריך 24.8.04 היתה סינא נתונה במעצר ולוותה על-ידי סמ"ר שירלי דוד למרפאה בימ"ר ת"א. בדרך חזרה מהמרפאה הבחינה סמ"ר שירלי דוד כי סינא "נמצאת במצוקה", ולשאלתה מה קרה לה, השיבה סינא כי היא לחוצה והוסיפה: "יש הרבה דברים שאת לא יודעת". סמ"ר שירלי דוד הובילה את סינא לחדר האוכל ושאלה אותה אם היא מוכנה לשוחח עימה וסינא השיבה בחיוב. לשאלה מדוע היא נמצאת במעצר החלה סינא לספר כי עסקה בסחר בסמים תקופה של ארבעה חודשים, ומסרה כי היא עובדת עם חאפז שורפי שעימו פועלים שניים נוספים שאחד מהם הוא סמי סקא שהוא גיסו, ועל השני סירבה לדבר. סינא סיפרה כי מדי יומיים לערך היתה נוסעת עימם ללוד על-מנת להביא חומר, כשהכוונה לסמים, משלושה אחים, שלאחד מהם ששמו מוסא, קיוסק. לשני האחים האחרים קוראים עומר ושחאדה. לדבריה היו מגיעים לקיוסק הנמצא ליד התחנה המרכזית ומזמינים את כמות החומר הדרושה, וברגע שההזמנה היתה מוכנה הם נסעו לכיוון מאפיית אנג'ל ושם קיבלו את החומר מבחור צנום ורזה בעל חזות ערבית שעמד על הכביש הראשי ומסר את ההזמנה שכללה סמים מסוכנים, אל תוך הרכב. לדברי סינא, מדובר בסמים בצבע חום ולעיתים "עובדים עם חומר בצבע לבן". החומר היה מוזמן ממוסא ומעומר והתקבל באיכות טובה, שלא כמו חומר שסיפק שחאדה שהיה רטוב ודביק. סינא ניסתה להסביר היכן ממוקם הקיוסק וכאשר שירלי מסרה כי אינה מכירה את לוד, היא נטלה ביוזמתה דף שהיה בהישג יד ושרטטה את המקום שבו מופיעה, בין היתר, הכניסה ללוד דרך כביש רמלה. ספק סמים נוסף היה מי שמכונה "אבו-חסן", שהיה יוצא מביתו ללא סמים, ולאחר זמן קצר היו מגיעים שניים או שלושה מילדיו כשברשותם הסם המסוכן מוסתרים בתחתוניהם. האב היה הולך לכיוון הילדים ונוטל מהם את הסם המסוכן. סינא מסרה כי היא חוששת פן יפגעו בה ובמשפחתה וטענה כי ביקשה מלכתחילה לספר את הדבר אך לא עשתה כן מחשש "לאמה לאחיה ולבתה". השיחה נמשכה כשעה ושירלי דוד דיווחה על כך לממונה עליה.

במזכר ת/511 מציינת שירלי כי "עד לאותה שיחה לא היה לי מושג על מה היא עצורה ומה הן נסיבות מעצרה". הדו"ח נרשם על-ידי שירלי לאחר שחזרה לעבודתה בתום המשמרת בתאריך 27.8.04. לצורך רישום הדו"ח נעזרה שירלי בראשי פרקים שרשמה על גבי פתקים. הדיווח הגיע אל גורמי החקירה בימ"ר ת"א ומפקח ירון בנימין תדרך את שירלי לפגוש את סינא פעם נוספת ולקבל ממנה פרטים לגבי זהותו של האדם, שאת שמו סירבה למסור בתחילה. כמו-כן, תודרכה לברר באלו רכבים נהגה סינא להגיע לקיוסק בלוד וכן לברר את זהותו של האדם שמסר את הסמים ליד מאפיית אנג'ל (ראו מזכר ת/512). בתאריך 27.8.04 פגשה סמ"ר שירלי דוד פעם נוספת את סינא והיא חזרה על סיפורה לפיו נקלעה לסחר בסמים מתוך מצוקה כספית. שירלי שאלה מי הגורם שהציע לה להשתלב בפעילות זו והיא אמרה כי מדובר במישהו ממשפחת שורפי ולבסוף ציינה כי מדובר במוחמד שורפי "שהוא זה שהציע לה את העבודה". סינא מסרה כי מוחמד שורפי "הוא הגדול" וכי אותו תמיד מחפשים, וגם כשהוא נמצא בכלא הוא דואג שיהיה "חומר טוב" והוסיפה כי "כולם קונים ממנו". לדבריה, מוחמד וחאפז שורפי וכן סמי סקא היו נוסעים ביחד ללוד, נפגשים בקיוסק ונוטלים את הסם המסוכן ליד מאפיית אנג'ל. סינא הוסיפה כי כשלושה שבועות טרם מעצרה השתנה מקום הספקת הסם והסחר נעשה ליד בית-חולים "וולפסון" בחולון, באחת מתחנות האוטובוס המוצבות במקום. סינא מסרה כי נהגה להתייצב במקום בין השעות 21:00 ל-22:00, המתינה לרכב מאזדה בצבע כסוף שבו היה בחור מלוד, אותו בחור שמסר להם את החומר ליד מאפיית אנג'ל. הבחור היה מניח את המשלוח על מושב הרכב והיא נטלה אותו ושמה אותו מתחת לחזיה. חזרתה ליפו נעשתה במונית. הבחור שמסר לה את המשלוח סיפר לה כי תודרך "לפגוש בבחורה דתיה", כשהכוונה אליה. סינא טענה כי היתה מודעת לכך "שהחבורה שאיתם היא עובדת צופים עליה". לגבי כמויות הסם, נקבה סינא במונחים "רבע", "חצי", "200 גרם", "100 גרם" וכן "1". לאחר קבלת החומר היה צורך לחלקו למנות עבור הצרכנים ואז נהגה לבקש מאמה לעזוב את הבית, והחבורה היתה מכינה את החומר כאשר הם "חותכים", "גוזרים" ומכינים את מנות הסם בשקיות. לדבריה, הובטח לה סכום של 1,000 ש"ח לכל שבוע של פעילות. סינא ביקשה כי הדברים שמסרה לא יוודעו לעורך-דינה, מבלי שפירטה את הסיבה לכך. בהמשך טענה כי עורך-הדין נשלח בעצם על-ידי מוחמד שורפי. לשאלתה של שירלי דוד אם היא מוכנה לחזור על הדברים בפני החוקר יוני, השיבה בחיוב ומסרה כי "תדבר איתו ותספר לו את כל מה שסיפרה לי רק בתנאי שגם הוא יבטיח לה שעורך-דינה לא ידע מזה". בכך הסתיימה השיחה ושירלי דוד דיווחה עליה למפקח ירון בנימין ולרס"ל יוני חג'ג'. יצויין כי במהלך השיחה אמרה סינא לשירלי דוד כי נאמר לאחיה הכלוא אף הוא במתקן כליאה, למסור לה "להתחיל לסגור את הפה", והביעה את חששה לשלום אחיה.

40.    בתאריך 30.8.04 התקיימה חקירתה של סינא על-ידי רס"ל יוני חג'ג' כאשר החקירה הוקלטה שלא בידיעתה ותומללה ( ת/514ב).

במהלך החקירה אומר רס"ל יוני חג'ג' לסינא "אני יודע הכל סינא" ועל כך מגיבה סינא באומרה: "אתם לא יודעים כלום". לאמירה נוספת של רס"ל יוני חג'ג' - "על מוחמד שורפי אני לא יודע כלום?", אומרת סינא:

"מה אתם יודעים? 180 גרם, 200 גרם זה מה שאתם יודעים. אתם לא יודעים כלום יוני. אני אומרת לך אתם לא יודעים כלום. זה מגיע בחצי קילו וקילו גם. אף אחד מכם לא יודע כלום. מה אתם יודעים מנות פה מנות שם? חבל לך על הזמן ואני אומרת לך אתם לא יודעים כלום."

בהמשך החקירה אומרת סינא:

"אני לא רוצה להגיע למצב הזה שאני צריכה לעמוד מול הבנאדם ולהגיד כן זה שלו. אני לא רוצה להגיע למצב הזה. אני לא רוצה! זה הבעיה שלי."

וכן:

"אני רוצה לעזור לכם ולהגיד לכם כמה דברים כאלה אבל אני לא רוצה שתכניסו אותי לעניין. כאילו שמעתם את זה ממישהו אחר ותעשה את הכל לבד. בלי שאני ידע בלי שתכניס אותי לעניין כולו בכלל".

במהלך החקירה התייחסה סינא לנושא חלוקת הסם למנות בביתה, כאשר ביקשה מאמה לפנות את הבית "באמת הייתי אומרת לה תקחי את הילדה תלכי לגינה. והיא היתה מתעצבנת ממני לא יודעת מה קורה שמה. כולם איתי ואיתם הכל... היא כל הזמן היתה מקללת מי שעושה את זה". כאשר נשאלה סינא מי הגורם שפנה אליה וביקש ממנה לעסוק בסחר בסמים, היססה סינא בתשובתה והחוקר יוני חג'ג' שאל אם מדובר במוחמד שורפי ועל כך השיבה סינא:

"אני יגיד לך. קודם כל מוחמד שורפי לא עובד בזה כבר הרבה זמן. מוחמד שורפי רק חודשיים שלושה כאילו מאז שאני נכנסתי לעניין. כל הזמן היה עובד בזה. זה חאפז וסמי... אלה שני אלה היו הולכים כאילו עושים את כל העבודה. כאילו חאפז הוא נגיד הוא הבוס, הבוס הגדול."

סינא מאשרת כי מוחמד שורפי פנה אליה ואמר לה "אני צריך עובדת. את מוכנה להסכים להיות, לעבוד ולהרוויח כסף... אמרתי לו מה בדיוק צריך לעשות. אמר לי נגיד לבוא איתנו. או נגיד צריך לחתוך לפעמים לא תמיד זה היה יוצא... אני יגיד לך איפה...".

לגבי הנסיעות ללוד הסבירה סינא כי מדובר בתדירות של אחת לשלושה או ארבעה ימים, ולגבי כמויות הסם "בהתחלה התחלנו עם רבע, 150, 200, 300 בהתחלה... הגענו לחצי וקילו".

לשאלה אם היא הסתובבה כאשר קילו סמים מונח על גופה השיבה: "לא, אם זה היה קילו נגיד היו מביאים את הדבר פותחים אותו...". שקילת הסם נעשתה אצל מוחמד שורפי ולא בביתה. לגבי רכישות הסמים בלוד ציינה סינא כי המפגש היה בקיוסק בלוד שם נמסר הכסף ואילו הסמים התקבלו ליד מאפיית אנג'ל בלוד כאשר שני כלי רכב עומדים זה ליד זה והסמים מועברים ביניהם. בהמשך התקבלו הסמים במשלוח שהגיע לתחנת אוטובוס ליד בית-חולים "וולפסון". רווחיה מהשתתפותה בעסקאות הסמים הסתכמו ב-1,000 ש"ח לשבוע. סינא מסרה את שמותיהם של סוחרי הסמים מלוד "אחד קוראים לו, בעל הקיוסק, מוסא, עומר ושחאדה. זה שלושה האחים האלה עובדים בדברים האלה". בהמשך סיפרה סינא גם על דרך נוספת לקבלת סמים מלוד באמצעות אדם מסויים אשר הסתייע בילדיו הקטנים ובלשונה "ילדים ילדים, ממש ילדים שאתה מתאר לעצמך שלא תעשה חיפוש עליהם אפילו". סינא ציינה כי הסחורה שהתקבלה מלוד היתה באיכות גבוהה ביותר. לגבי הפרקליט אשר נבחר לייצגה טענה סינא כי להערכתה הוא נשכר על-ידי המעורבים בסחר בסמים מבלי שהיה לה יד ורגל בעניין. לגבי כלי הרכב בהם נעשה שימוש במהלך ביצוע העסקאות, ציינה סינא כי החבורה נסעה ברכב מסוג סובארו ולא בג'יפ. משלוחי הסמים לאזור בית-חולים "וולפסון" נעשו על-ידי בחור שנסע ברכב מסוג מאזדה בצבע אפור. סינא הוסיפה כי, למיטב ידיעתה, נעשו חילופי מכוניות בין סוחרי הסמים ביפו לבין הסוחרים מלוד.

        גם במסגרת חקירה זו טענה סינא כי הועברו אליה מסרים לבל תדבר, ומסרה כי היא חוששת לשלומם של שני אחיה ואחותה.

        בתאריך 6.9.04 נערכה חקירה נוספת לסינא, בה נטלו חלק החוקרים מפקח ירון בנימין והחוקר גדי אביוב מימ"ר שפלה. בתחילת החקירה טענה סינא כי הוקלטה על-ידי יוני חג'ג' שלא בידיעתה והוסיפה: " מה שהפיל אותי מהתחלה זה הקלטה שלכם ואני סותמת את הפה שלי ולא צריכה לדבר עם אף אחד ולא רוצה להגיד כלום, כלום לא רוצה". החוקרים הבטיחו לסינא כי השיחה עימה אינה מוקלטת (למרות שבפועל הוקלטה השיחה ותומללה ת/516ג), אך הדבר לא הביא לשיתוף פעולה עימה. היא אף הביעה את כעסה על רס"ר שירלי בן-דוד אשר חשפה את הדברים שמסרה לה. כמו-כן חזרה וטענה סינא כי אינה מוכנה להעיד נגד המעורבים והוסיפה: "אל תשכח שאני ערבייה, אני ערבייה לא מקבלת את זה, אני הסברתי את זה ליוני ועכשיו תרשמו את זה... אני הסברתי לו את הכל מהתחלה ועד הסוף בתנאי שאני לא מעורבת בכל הסיפור". מפקח בנימין ציין כי יוני סיפר לו שסינא חוששת פן יפגעו באחיה ועל כך היא אומרת "גם, וגם בעצמי וגם באמא שלי, בהכל אני פוחדת ולא מוכנה לעשות את זה, אני לא". בשאלת אגב כביכול, נשאלה סינא אם היא יודעת היכן גר שחאדה אבו-שחאדה והיא עונה "ברחוב יפת, אני יודעת בדיוק איפה הוא גר".

לגבי היכרותה עם עומר אמרה סינא כי מידת ההיכרות היא "שלום שלום". לשאלת החוקרים מסרה סינא כי היא מסוגלת להבדיל בין קוקאין לבין הירואין, כאשר הסם בצבע לבן נקרא קריסטל והוא יקר יותר מאשר הסם שצבעו צהוב.

באותו היום הביעה סינא את הסכמתה לצאת ולהצביע על המקומות אשר עלו בתשאולה (דו"ח הובלה והצבעה ת/519). סינא הובילה אל הקיוסק "שמים כחולים" וציינה כי "בקיוסק מוכרים סמים". משם הובילה סינא אל פינת הרחובות בן הדיה ואבן סינא, היא הצביעה על רחבת עפר ואמרה: " שם השורפים מחביאים את הסמים". כמו-כן הצביעה על ביתם של בני משפחת שורפי המצוי מול רחבת העפר. לאחר מכן הובילה סינא אל רחבת עפר נוספת המצויה ברחוב קדם, וציינה כי "גם שם היו השורפים מחביאים סמים". לאחר מכן הצביעה על ביתו של שחאדה אבו-שחאדה ברחוב יפת 99, וציינה כי "שחאדה היה 'מבשל' את הסמים ומוסר לה אותם בתוך גרב". בהמשך, הובילה סינא אל ספסל תחנת אוטובוס ליד בית-החולים "וולפסון" ואמרה כי שם ישבה והמתינה לבחור מלוד אשר העביר לה סמים והיה מגיע במאזדה כסופה. היא היה מניח גרב ובתוכה סמים ליד מושב הנהג, והיא עצמה נטלה את הגרב ושמה בתיקה. מדובר בכמויות של רבע עד חצי קילוגרם בתדירות של יום עד יום וחצי לערך . לאחר מכן הובילה סינא לכיוון לוד ובדרך ציינה כי מוחמד שורפי הביא בפעם האחרונה מהאחים אבו-שחאדה "כמות סמים ענקית". ביום אחד הוא "העיף קילו לבן וקילו חום". היא הוסיפה כי בשלב מסויים ביקש מוחמד שורפי לעסוק גם באקסטזי. סינא הובילה לכיוון לוד העתיקה, ולאחר נסיעה קצרה היא הצביעה על קיוסק "החברים" ברחוב הרצל בלוד ואמרה שזה קיוסק השייך למוסא אבו-שחאדה "ששם היו קונים את הסמים". לאחר מכן הובילה סינא לרחוב הגיא 39 והצביעה על ביתו של עומר אבו-שחאדה. בהמשך הובילה סינא לכיוון מאפיית אנג'ל ברחוב אבא הלל. לאחר שהבחינה בשער המאפייה הצביעה סינא על המקום ואמרה: " ששם היתה מקבלת את הסמים לאחר התיאום בקיוסק". לאחר מכן הובילה סינא את החוקרים לביתו של המכונה "אבו-חסן" "שגם ממנו היו קונים סמים". סינא הפנתה אל פרדס שניר, שם הצביעה על שער אפור גדול מברזל ואמרה כי זה ביתו של אבו-חסן. ליד הבית חנה רכב מסוג BMW לבן וסינא טענה כי זה רכבו של אבו-חסן. בחזרה לבית המעצר באבו כביר סיפרה סינא כי מוחמד שורפי היה מחליף כרטיסי SIM במכשיר הסלולארי כי לא רצה שלקוחות יתקשרו אליו, וכן חשש ממעצר לאחר שעצרו את סמי סקא ואת סמיר שורפי. מהלך ההובלה וההצבעה הוקלט ותומלל, ת/520ד.

ביום 7.9.04 התבקשה סינא לזהות את תצלומיהם של מעורבים בפרשה והיא זיהתה את מוחמד שורפי וציינה לגביו: "גר ביפו נשוי לאיבון,מאיבון 4 ילדים עבדתי איתו בסמים אני מטפלת בילדה שלו". היא זיהתה את עומר אבו-שחאדה באומרה: "זה עומר מלוד לא יודעת שם משפחה גר בבית שלוש קומות הייתי אצלו בבית מכירה אותו מהקיוסק. עומר מכר את הקוקאין למוחמד שורפי". לגבי תמונתו של שחאדה אבו-שחאדה אמרה: "זה דומה למוסא מהקיוסק אח של עומר מלוד".

סינא לא זיהתה את תמונתו של אחמד דבור, ולגבי תצלומו של מוסא אבו-שחאדה אמרה: "דומה מאוד לשחאדה אח של עומר ומוסא מלוד. היום לא נראה ככה, נראה אחרת לגמרי היום". בהתייחסה לתצלומו של שריף אבו-שחאדה טענה סינא כי אינה מכירה אותו, וכן הדבר לגבי מחמוד ג'עסוס. לגבי איבון שורפי אמרה: "זו איבון שורפי אישתו של מוחמד שורפי. יש לה אוטו חדש ג'יפ יונדאי צבע ירוק. היא ידעה על העסקאות של מוחמד". לגבי סמיר שורפי אמרה סינא: "זה סמיר שורפי אח של מוחמד שורפי הכינוי שלו 'אנונו'. הוא היה עובד עם חאפז וסמי במכירת סמים. חאפז שורפי וסמי בעלה של בטה אחותו של חאפז". לגבי עאטף שורפי אמרה סינא: "זה עאטף שורפי הוא אח של מוחמד, סמיר וחאפז שורפי. אני שמעתי שהוא גם מוכר להם סמים בשכונה ברח' 60. היה משתמש ועשו לו גמילה". לגבי סמי סקא אמרה: "זה סמי בעלה של בטה אחותו של חאפז סמיר מוחמד ועטאף שורפי. שם משפחה שלו סקא". לגבי חאפז שורפי נאמר: "זה חאפז שורפי הוא מוכר סמים הכינוי שלו אבו-ג'מיל".

סינא לא זיהתה את עדנאן איאד, ולגבי עומר יתים אמרה: "הוא היה איתי בבית-משפט. אם אני לא טועה שם משפחה יתים ושם פרטי אם אני לא טועה עאמר". סינא זיהתה את מחמוד סאטל ואמרה: "זה סאטל. לא יודעת שם שלו. זה הגבר שעבד עם מוחמד במכירה של סם לאנשים והיה לו אוטו סובארו לבנה... הוא היה מקבל ממני את הסם במנות. אני הייתי מניחה את הסמים ורואה שהוא לוקח אותם ואז הייתי עוזבת". לגבי אמיר גאנם אמרה סינא: "זה הבן של ג'מלאת ועלי. לא יודעת שם משפחה. ג'מאלת אחותם של שורפי מוחמד חאפז עאטף וסמיר. לא יודעת איך קוראים לו. הוא עבד עם מוחמד שורפי. הוא היה מוכר... את הסמים. את הסמים שאני זרקתי על הים לוקח אותם. הוא בן 16-17 בערך".

לגבי התצלום של אנואר שורפי ציינה סינא "לא ראיתי ולא שמעתי שהוא מתעסק איתם בסמים". באותו יום הוצגו בפני סינא חמישה לוחות תצלומים שהופקו על-ידי העוקבים ומתוכם זיהתה סינא את מוסא ועומר אבו-שחאדה, את איבון שורפי ואת ג'יפ היונדאי שלה, את מוחמד שורפי וסמי סקא. תהליך זיהוי התצלומים הוקלט על-ידי החוקרים ותומלל ת/525ד.

ביום 8.9.04 נחקרה סינא פעם נוספת על-ידי החוקרים ירון בנימין וגדי אביוב. היא חזרה על הדברים שמסרה בחקירות קודמות. החקירה הוקלטה ותומללה ת/518ב. במסגרת החקירה הזכירה סינא את סמיר שורפי, אחיהם של מוחמד וחאפז שורפי. סינא ציינה כי לאחר שחרורו של חאפז שורפי מהכלא העביר מוחמד שורפי את האחריות אליו "את הקליינטים את התחנה את הסמים". כאשר מוחמד ביקש להשיב לעצמו את השליטה, טענה סינא כי שמעה שחאפז אחיו "הרים אקדח על מוחמד בגלל שהוא רוצה לקחת לו את התחנה". לגבי הנסיעות ללוד ציינה סינא כי נסעה ביחד עם מוחמד שורפי ורעייתו איבון. בהמשך החקירה הזכירה סינא את אמיר גאנם, סמי וסטל. כמו-כן הזכירה כי לעומר אבו-שחאדה "יש עוד מקום בלוד, עוד חנות של המרת מטבע".

ביום 3.10.04 התקיימה חקירה נוספת שהוקלטה ותומללה ת/529ב. ביום 24.11.04 התקיימה חקירה שהוקלטה ותומללה ת/533ב. ביום 2.12.04 התקיימה פגישה בין מפקח ירון בנימין, רס"ל יוני חג'ג' וסינא מוגרבי בכלא נוה תרצה. במהלך השיחה הביעה סינא את נכונותה לספר כל הידוע לה ובלבד שלא תשורבב לתיק החדש שעניינו "פעילות במסגרת אירגון פשיעה" וכן שיופחת העונש שנגזר עליה בתיק הסמים עליו נשפטה. נאמר לה כי דרישותיה יובאו לידיעת הממונה, והדברים דווחו לרפ"ק יגאל בן שלום ( ת/534).

בסופו של דבר נחתם עם סינא מוגרבי הסכם "עד מדינה" ביום 7.12.04 (בהסכם צויין בטעות 7.12.2001), אך עד למועד זה נחקרה סינא ביום 2.12.20004 (תמלילי החקירה סומנו ת/535ב,      ת/536ב ו-ת/536ג), וכן ביום 6.12.04 (תמליל ת/537ב).

בהסכם עד המדינה ( ת/538א) צויין כי סינא שפוטה למאסר של 27 חודשים בת.פ. 40238/04. היא הביעה נכונותה לסייע למשטרת ישראל לפענח פרשה שעניינה אירגוני פשיעה מיפו ומלוד "אשר חברו יחד לאירגון משותף עם מטרה משותפת הפצה וסחר בסמים מסוכנים, אחזקת סמים שלא לצריכה עצמית...". בסעיף 3 להסכם נאמר כי העדה תמסור למשטרת ישראל הודעה מלאה, מפורטת ומלאה בכתב ובה תפרט את מעורבותה ומעורבות אחרים בפרשה, ושיתוף הפעולה המלא שלה הוא תנאי לתחולתו של ההסכם. העדה מתחייבת לבצע כל פעולה שתתבקש כולל עימותים, מפגשים עם חשודים, הצבעות ושחזורים, וכן תבצע הקלטות עבור צוות החקירה. כמו-כן תמסור העדה עדות מלאה בפני בית-המשפט בהתאם לכתב-האישום שיוגש. היא מתחייבת שלא להתראיין בכלי התקשורת עד לסיום ההליכים בפרשות הנחקרות. במידה שתקיים את כל תנאי ההסכם יוענק לה מעמד של עדת מדינה "היא תועמד לדין בגין הפרשה, תשאר במעצר עד תום ההליכים בפרשה בהסכמתה, וזאת עד גמר מסירת עדויותיה בבית-המשפט נגד כל המעורבים האחרים בפרשה". לאחר מסירת העדות תשוחרר העדה ממעצר וכתב-האישום נגדה יבוטל. אין התחייבות להקל בעונש אשר נגזר עליה למרות שנאמר כי העדה רשאית לנקוט בכל הליך להקלה בעונש בהתאם לזכויותיה על-פי חוק. נקבע כי אם היא תפר תנאי מתנאי הסכם זה היא תועמד לדין בגין כל העבירות בהן נקשר שמה בפרשה, וכל חומר הראיות שנאסף בפרשה לפני ההסכם ולאחריו "ישמש ראייה נגדה ונגד המעורבים האחרים בבית-משפט". על ההסכם חתומים סינא מוגרבי, רפ"ק יגאל בן שלום, סנ"צ אבי נוימן ורפ"ק ניסים דור-דאודי. להסכם צורפה טיוטת כתב-אישום אשר אמור להיות מוגש לסינא מוגרבי במסגרת ההסכם.

מיד לאחר חתימת ההסכם נגבתה מסינא עדות מפורטת אשר הוקלטה ותומללה ( ת/540ב).

בעדות נרחבת זו תיארה סינא את חלקם של בני משפחת שורפי מיפו ואת חלקם של בני משפחת אבו-שחאדה מלוד בביצוע עבירות הסמים. לגבי המשפחה היפואית הזכירה את שמותיהם של: איבון שורפי, מוחמד שורפי, חאפז שורפי, סמיר שורפי ועאטף שורפי. כמו-כן הוזכרו על-ידה סמי סקא ורעייתו בטה, סאטל ובנה של האחות ג'מאלת, אשר זוהה על-ידה כאמיר גאנם.

לשאלת החוקרים ציינה סינא כי לא ידוע לה על מעורבותו של האח אנואר שורפי בביצוע עבירות סמים, ולגבי אחרים שהוזכרו על-ידי החוקרים (עלי שורפי, סמי אבו-חסירא וזיאד מטר) טענה כי אינה מכירה אותם. לגבי בני משפחת אבו-שחאדה הזכירה סינא את האחים עומר, מוסא ושחאדה וכן את המכונה "אבו-חסן" המתגורר בפרדס שניר. כמו-כן הזכירה סינא את אותו השליח מטעמם של האחים אבו-שחאדה אשר מסר לה חבילות סמים בתחנת אוטובוס ליד בית-חולים "וולפסון". באמרה זו תיארה סינא כיצד החל הקשר עם איבון בעסקאות הסמים וכיצד התפתחו הדברים ככל שהדבר נוגע למקורות הסם בלוד. סינא תיארה את חלקו של כל אחד ואחד מהמעורבים, ככל שהדבר ידוע לה ממראה עיניה או מהדברים אשר נמסרו לה על-ידי איבון ומוחמד שורפי. היא תיארה את סוגי הסמים בהם עסקו ואת אופן הכנתם, בין בדרך של חיתוך והכנת מנות ובין בדרך של "בישול" הסם.  כמו-כן התייחסה סינא בהרחבה לפעילותו של עו"ד בטיטו אשר הציג עצמו כפרקליטה, בעוד שידוע לה כי הוא נשכר לייצגה על-ידי החשודים בפרשה.

למחרת היום 8.12.04, נגבתה עדות נוספת מסינא על-ידי רס"ר גדי אבידן ( ת/451). חלקה הראשון של העדות מתייחס לקשר שנוצר בין סינא לבין בתם של איבון ומוחמד שורפי, כאשר במרבית שעות היום שהתה הילדה במחיצתה. סינא מסרה כי הקשר שלה עם נושא הסמים החל כאשר איבון הציעה לה ולאמה לאחסן סמים מסוכנים בביתם, כאשר היא ובעלה מוחמד שורפי יגיעו לבית על-מנת לחתוך את הסמים ולחלקו למנות. בהמשך לשיחה זו, הגיעו מוחמד ואיבון שורפי לביתם כשברשותם הסמים וביקשו "להביא להם שולחן, צלחת, סכין שטוחה בלי שיניים וקלפים". סינא הבחינה כי השניים היו מוציאים את הסמים ומניחים אותם בתוך הצלחת, כאשר מוחמד חותך את החומר בסכין. לדברי סינא "הסמים נראו כמו אבנים קטנים בצבע בז' כזה. היום אני יודעת שזה היה קוקאין". סינא ראתה את איבון כשהיא גוזרת פינות של שקיות אוכל ולאחר זמן מה איבון דיווחה לסינא כי סיימו לעבוד ויש צורך לנקות את השולחן היטב. סינא הוסיפה כי הבחינה במוחמד שורפי כשהוא מנקה משקל שהובא עימם, שנראה כמו "מחשב יד". התמורה שקיבלה סינא באותו יום היתה 500 ש"ח. פעילות דומה התקיימה בביתה של סינא בתדירות של אחת לשבוע, והדבר נמשך פרק זמן של כארבעה-חמישה חודשים שבמהלכם הגיעו איבון ומוחמד שורפי בלבד. לאחר מספר חודשים פנתה אליה איבון ואמרה לה כי מוחמד שורפי מפסיק לעבוד לאחר שכיסה את כל חובותיו באמצעות התמורה שקיבל מעסקאות הסמים, וציינה כי "העסק" עובר לאחיו של מוחמד, חאפז שורפי. סינא מספרת כי כאשר ביקרה בבית משפחת שורפי היא שמעה מבני המשפחה, כולל ממוחמד עצמו, כי האחרון מסר לאחיו חאפז את כל המכשירים הסלולאריים ששימשו אותו לסחר בסמים, ושאליהם התקשרו צרכני הסם. בשלב זה של העדות ביקשה סינא להוסיף כי עוד טרם שחדל מוחמד שורפי מעיסוקי הסמים, ביקשה ממנה איבון להשאיר את הסמים בביתה, וכאשר יהיה צורך בהם היא תתקשר אליה ותנחה אותה למוסרם "לבחור שהתחיל לעבוד עם איבון ומוחמד".

המדובר בבחור חדש שאינו מוכר לסינא ואשר הוצג על-ידי איבון כ"סאטל". לאחר חיתוך הסמים על-ידי איבון ומוחמד שורפי והכנתם למנות היתה מתקשרת אליה איבון ודורשת ממנה למסור את כמות הסם שהוכנה לסאטל. כל חבילה שנמסרה על-ידה לסאטל כללה כמות מסויימת של מנות סמים. איבון היתה מתקשרת לסינא 4-5 פעמים ביום כדי שהיא תספק את הסמים לסאטל. פעילות זו מול סאטל נמשכה כחודשיים- שלושה, וגם זו פסקה לאחר שאיבון הודיעה כי מוחמד שורפי העביר את כל נושא הסמים לאחריות אחיו חאפז. במהלך ביקוריה של סינא בבית משפחת שורפי היא שמעה על פעילותם של חאפז שורפי וסמי סקא, וכן שמעה את מוחמד שורפי באומרו כי הוא צריך לדבר עם אדם מלוד על-מנת שיספק סמים לסמי סקא "כי חאפז סמי וסמיר מתחילים לעבוד בסמים". ידוע לה כי סמי סקא היה נוסע ללוד ומקבל סמים מגורם שאינו מוכר לה. לאחר שחזר מלוד הובאו הסמים לביתו, שם הוא מתגורר עם אישתו בטה, אחותם של חאפז ומוחמד שורפי "ושם חותכים את הסמים ומכינים את המנות של הסמים, מה שמוחמד איבון עשו אצלי בבית". לדברי סינא, חאפז היה "בעל הבית מקבל רק את הכסף", לעומת זאת ראתה את סמי סקא וסמיר שורפי "מקבלים טלפונים מאנשים שצריכים סמים והיו אומרים לאותם האנשים שהתקשרו אליהם שיחכו ליד המכולת של השכונה שלהם... וליד הגינה בשם גינת השניים או ליד הקיוסק שנמצא מול הגינה בכביש הראשי". סינא ראתה את סמי סקא ואת סמי שורפי "רצים כדי לתת לאנשים את הסמים". בשלב כלשהו "הקנאה של מוחמד התחילה לעלות... מוחמד ראה שחאפז עושה הרבה כסף מבחינת סמים. מוחמד החליט שהוא רוצה לעבוד". הכוונה היא שהוא "יביא את הסמים, יחתוך אותם, יכין אותם למנות ולתת את הסמים לחאפז או לסמיר שורפי או לסמי סקא ושהם ימכרו לו את הסמים כי הם חייבים לו, בגלל שהוא נתן להם את כל הפלאפונים ואת כל הקליינטים".

סינא שמעה את הדברים כאשר מוחמד שוחח עם איבון ברכבו של מוחמד שורפי. באחד הימים שוחחה איבון עם סינא וביקשה ממנה לנסוע ביחד איתה ועם מוחמד על-מנת להביא את הסמים, כאשר הכוונה היתה שהיא תמתין בתחנה המרכזית בלוד ותקבל את הסמים ממוחמד שורפי ותעבירם ליפו על גופה. השלושה נסעו ללוד והיא אכן המתינה בתחנה המרכזית כאשר מוחמד סיפר לה כי הוא מקבל סמים מאדם שנמצא בפרדס שניר. לאחר כשעה חזר מוחמד שורפי לתחנה המרכזית בלוד ומסר לה שקית קטנה של סמים אותה הכניסה לתוך חזייתה וחזרה ליפו במונית. לאחר שהגיעה לביתה בסמוך לשעה 02:00, הגיעו גם איבון ומוחמד שורפי והם טיפלו בסמים "שהיו בגוש בצורת גלגל בצבע בז'", על-ידי חיתוכם לחתיכות קטנות והכנת מנות שהוכנסו לפינות של שקיות. כל שקית נשקלה על-ידי מוחמד שורפי על גבי המשקל שנראה כמו מחשב כף-יד. השקיות נסגרו על-ידי איבון באמצעות שריפת קצותיהן במצית. כל 10 מנות הוכנסו לחבילה, ובסופו של דבר הוכנו 5-6 חבילות שהכילו 10 מנות כל אחת. איבון ומוחמד שורפי נטלו עימם חבילה אחת והשאר נותר בביתה של סינא. למחרת התקשר אליה מוחמד וביקש ממנה להביא לו חבילה נוספת, וכך עשתה.

איבון שורפי אמרה לסינא כי בתמורה לסיועה בהסתרת הסמים והכנתם בביתה היא תקבל 1,000 ש"ח בשבוע. פעילות זו נמשכה כאשר איבון או מוחמד נהגו להתקשר אליה והנחו אותה "כמה חבילות של סם להביא ולאיפה". לאחר זמן מה התקשרה איבון אל סינא ואמרה לה להתכונן לנסיעה ללוד וביקשה ממנה להביא עימה תיק. בהמשך אספו אותה איבון ומוחמד שורפי שנסעו בג'יפ מסוג יונדאי, והשלושה הגיעו ללוד כאשר במהלך הנסיעה מוחמד דיבר בטלפון עם האדם שאמור לספק לו את הסמים. בפעם הראשונה הם נכנסו לתוך פרדס שניר, מוחמד שורפי ירד מהרכב, ניגש לאדם כלשהו וחזר עם סמים שהושמו בתיקה של סינא. תהליך החיתוך והחלוקה למנות חזר על עצמו גם כאן, כאשר הפעם הגיעו לביתה מוחמד וסמיר שורפי. בשלב כלשהו הצטרפה אליהם גם איבון מאחר שהיה צורך לספק בדחיפות סמים לאדם מסויים שהוגדר כלקוח חשוב. סינא התבוננה בסמים בתהליך עיבודם והבחינה כי מדובר בשני צבעים, ולשאלתה את איבון הסבירה לה האחרונה כי מדובר בשני סוגים של קריסטל "אחד מהם זה בצבע לבן שזה לעשירים וזה יקר והשני הוא בצבע בז' זה רגיל, חומר רגיל". הוכנו חבילות סמים כאשר כל חבילה הכילה בין 15 ל-20 מנות. בהמשך התקשרה אליה איבון וביקשה ממנה למסור חבילה של 15 מנות לאדם כלשהו שימתין לה בשד' ירושלים ביפו, ליד המאפייה. היא יצאה את ביתה, הגיעה למקום, ומסרה את חבילת הסמים לסמיר שורפי. סינא מציינת בעדותה כי: "כל יום היו טלפונים אלי מאיבון או מוחמד שצריך להביא את הכמויות שהם מבקשים, זה היה הרבה פעמים ביום וגם בלילה שהם התקשרו אלי וביקשו ממני שאני אביא להם סמים או לאוטו שלהם או לפני המאפייה בתחנת האוטובוס, לזרוק את זה על הרצפה וכשאני רוצה שסמיר יורד מהאוטו ללכת". לאחר מספר ימים הגיעו איבון ומוחמד שורפי למסקנה כי כמות הסמים קטנה מידי, כאשר הביקוש הולך וגדל. בפעם השניה כשנסעו ללוד, שוחח מוחמד שורפי במהלך הנסיעה עם אדם כלשהו שהנחה אותו להגיע לקיוסק המצוי בעיר. משהגיעו למקום הם נסעו בעקבות רכב מסויים שהובילם לדרך ללא מוצא ליד בית-ספר, ושם מסר נהג הרכב לידי מוחמד שורפי חבילה ובה סמים כאשר אותו אדם אישר כי מדובר ב"עג'ל" כאשר הכוונה ל"גלגלים". איבון מסרה לידי אותו אדם חבילת שטרות והסם הועבר לרשותה של סינא והובא לביתה. כמקובל הגיעו לביתה של סינא מוחמד ואיבון על-מנת להכין את מנות הסם, וכאשר פתח מוחמד את החבילה הוא "חטף עצבים ואמר שהסמים רטובים ולא טובים ואי אפשר לחלק את זה". מוחמד התקשר לאדם ממנו קיבל את הסמים ומסר לו כי הסחורה שקיבל אינה טובה, אך הלה אמר כי זה מה שיש ברשותו בינתיים. מוחמד לא הסתפק בדברים אלה והתקשר לאחיו של אותו אדם שאליו פנה בשם "עומר" . באותה שיחה אמר מוחמד לעומר "אתה רואה מה שחאדה עושה, הוא עושה ממני צחוק והסחורה לא בסדר הכל רטוב, וזה לא מתאים לי העבודה הזאת". עומר הרגיע את מוחמד ואמר לו שהוא יטפל בעניין. מוחמד שורפי שאל את עומר אם יוכל לקבל חומר יותר טוב "כי הוא תקוע ואין לו חומר לעבודה". עומר אמר שבינתיים אין לו אך הוא "ינסה לארגן לו משהו".

סינא מספרת כי מוחמד שורפי היה מאוד כעוס ועצבני ואמר שהוא זקוק בדחיפות לסמים על-מנת לספקם לצרכנים. בהמשך פתח את פנקס הטלפונים והתקשר לאדם כלשהו אותו כינה בשם "אבו-חסן". הוא שאל את אבו-חסן אם ניתן לקבל "משהו אצלו", ולשאלה למה הוא זקוק אמר מוחמד "שהוא רוצה עג'ל שזה גלגל של סמים". לאחר מכן נמסרו הסמים הרטובים לסינא והיא הסתירה אותם עד לשלב שבו הוחזרו למוכר. מיד לאחר מכן נסעו השלושה ללוד לפרדס שניר לאותו אבו-חסן, כאשר ילדיו של הלה פתחו להם את השער. אבו-חסן המתין להם ביחד עם ילדיו בכניסה לבית והם נכנסו לתוכו. לאחר כ-20 דקות עזבו את המקום כאשר מוחמד שורפי מסביר כי יקבל את הסחורה בחירבה כלשהי הנמצאת ליד ביתו של אבו-חסן. לאחר כחצי שעה התקשר אבו-חסן למוחמד ואמר לו לגשת לכיוון רכבו, מוחמד עשה כן וחזר עם סמים שהיו בתוך שקית. גם כאן הושמה השקית בתיקה של סינא והיא הביאה אותם לביתה. מיד לאחר מכן הגיעו איבון ומוחמד שורפי על-מנת לחתוך את הסמים ולהכין מנות, לאחר שאיבון אמרה לה "כי הם תקועים בלי סמים לעבוד". זמן קצר לאחר מכן הצטרף למלאכה גם סמיר שורפי. הוכנו חבילות שהכילו 5, 10 ו-15 מנות, והחבילות הוכנסו לשקיות כשבכל אחת מהן 15 חבילות מסוגים שונים. תהליך הספקת הסמים נמשך "כל הלילה וכל לילה וגם ביום איבון ומוחמד היו מתקשרים אלי ומבקשים ממני כמויות של סמים שהיו אצלי שאני יביא להם את זה כל פעם במקום אחר". באחד הימים הוזמנה משפחת שורפי לחתונה בג'לג'וליה, כאשר באותו יום נסעה סינא ביחד עם מוחמד ואיבון ללוד כדי להביא סמים, כאשר העסקה "נסגרה" בין עומר למוחמד בשיחת טלפון. הם הגיעו לקיוסק של מוסא, אחיו של עומר. מוחמד ירד מהרכב, שוחח עם עומר כאשר סינא ואיבון המתינו ברכב. מששב לרכב, הורה להם מוחמד לנסוע לכיוון מאפיית אנג'ל ולהמתין שם, כדי שיגיע אדם כלשהו וימסור להם את הסמים. נמסר למוחמד שורפי בטלפון כי האדם בדרך אליו ואכן לאחר כ-20 דקות נעצר רכב ליד חלון הנהג של רכבם, שם ישבה איבון, והנהג מסר להם את הסמים שכמקובל נמסרו לרשותה של סינא. הפעם היה מדובר בכמות נכבדה של סמים, כאשר סינא הבחינה ב "כמה חבילות בתוך שקיות מחולקות. הסמים נראו כמו גושים היתה כמות גדולה". הסמים הובאו לביתה של סינא אך הפעם לא הגיעו מוחמד ואיבון על-מנת לחתוך אותם, שכן כאמור נסעו בני הזוג לחתונה בג'לג'וליה. איבון מסרה לסינא כי הסמים יחתכו ויחולקו למנות בבית בו מתקיימת החתונה. איבון ומוחמד אספו את סינא מביתה ולדבריה הבחינה באדם הנמצא בתא המטען של הרכב ונמסר לה כי מדובר בעאטף שורפי. לשאלתו של מוחמד אישר עאטף שורפי כי הביא עימו שקיות לצורך חלוקת הסמים. משהגיעו לבית בג'לג'וליה ניגשה החבורה לקומה העליונה, שם הכינו את הסמים סמי סקא, שהגיע בנפרד למקום, מוחמד ועאטף. לדבריה של סינא, סמיר שורפי לא היה במקום "כי הוא נשאר ביחד עם חאפז ביפו כדי למכור סמים". הסמים החתוכים והמחולקים נמסרו לסינא שהניחה אותם בתיקה.

לדבריה היתה כמות גדולה כאשר "הסמים בקושי נכנסו לתיק". בהתאם לנוהל המקובל, התקשרו איבון ומוחמד לסינא על-מנת שתמסור את הסמים "כשהפעם היה ממש הרבה המון חבילות", ועל-פי הסברו של מוחמד אין טעם להזמין כמות קטנה אלא כדאי לבקש רבע קילו או חצי קילו של סמים. תוך יומיים לכל היותר, אזלה כמות הסמים הגדולה לאחר שכ-20 פעם ביום נאלצה סינא לבצע משלוחי סמים. בהמשך סוכם כי הסמים מלוד יגיעו ליפו ואיבון ביקשה ממנה לנסוע לאזור בית-החולים "וולפסון" ולהמתין בתחנת אוטובוס לאדם שאמור להביא משלוח סמים, ונמסר לה כי איבון ומוחמד ימצאו בתצפית בקרבת מקום. היא הגיעה לתחנת האוטובוס והמתינה עד אשר התקשרה אליה איבון ומסרה לה כי השליח יגיע אליה ברכב מסוג מאזדה בצבע אפור. זמן קצר לאחר מכן הגיע הרכב בו נהג אדם שאינו מוכר לה. הרכב עצר והנהג הפנה את תשומת ליבה לגרב מלאה שהיתה על המושב שלידו, היא נטלה את הגרב כשבתוכה הסמים והניחה אותה בתיקה. לביתה חזרה סינא באמצעות מונית. זמן קצר לאחר הגיעה הגיעו לבית מוחמד, חאפז ועאטף שורפי, והשלושה החלו לחתוך את הסמים ולהכין מנות סם בשקיות. לאחר מספר שעות הבחינה סינא כי מדובר "בחומר שזה קריסטל חתוך ומוכן בשקיות". היתה חבילה נוספת שלא נחתכה כאשר מוחמד שורפי הסביר כי הדבר יעשה למחרת היום. מתוך סקרנות פתחה סינא את החבילה האחרת שהיתה כבדה, שם הבחינה בחומר אחר לגמרי ממה שהיה קודם לכן. סינא התקשרה לאיבון ושאלה מה טיבו של החומר, ואיבון הרגיעה אותה ואמרה לה שמוחמד יגיע למחרת היום ויטפל בחומר ולא ישאירו אצלה. למחרת הגיע מוחמד והביא איתו מיקסר קטן, כאשר מוחמד מסביר לה ש "זה החומר לנרקומנים הירואין". החומר הגיע בגושים גדולים בצבע חום ומוחמד ניסה לטחון אותו, ללא הצלחה, במיקסר שהביא עימו. לאחר מכן ביקש לעשות שימוש במיקסר הביתי שהיה בביתה של סינא. הגושים נטחנו ובמקביל עאטף שורפי חתך פינות של שקיות. מוחמד ביקש ממנה להביא תבנית עגולה מברזל והוא ערבב את החומר שנטחן במיקסר עם חומר לבן אותו הביא בתוך גרב. לאחר שהסתיים ערבובם של שני החומרים, הוכנו מנות הסם כאשר מוחמד שוקל אותם והם נסגרו בדרך המקובלת באמצעות מצית. הוכנו חבילות גדולות של 50 או 100 מנות בכל חבילה. לדברי סינא, עבדה החבורה עם ההירואין "באטרף, הם עבדו עם כפפות של מנתחים", והוסבר לה כי המטרה שלא להשאיר טביעות-אצבע. לבקשתו של מוחמד הצטרפה גם סינא למלאכת הכנת המנות כי "צריך לגמור מהר את העבודה". בתמורה לפעילותה זו קיבלה סינא סכום שבועי שנע בין 700 ל-1000 ש"ח. לאחר זמן מה פרצה מריבה בין מוחמד לאיבון, ואיבון עזבה את הבית והנחתה את סינא שלא לשתף פעולה עם בעלה. לאחר דין ודברים התקשר אליה מוחמד וביקש לקבל ממנה את כל כמות הסמים שברשותה ואת המשקל, ולמוסרם לסמי ובטה סקא. בהתאם להוראותיו של מוחמד, מסרה סינא לידי השניים שקית מלאה בסמים. לאחר כשבוע ימים השלימו בני הזוג ואיבון ביקשה ממנה לחזור ולסייע להם בנושא הסמים.

מאחר שהחלה לעבוד כמלצרית במסעדה בת"א, לא הסכימה סינא לאחסן את הסמים בביתה וסוכם כי היא תיטול עימה את הסמים למקום עבודתה בת"א, כאשר איבון ומוחמד היו מגיעים למקום עבודתה והיא מסרה להם את כמויות הסמים לפי בקשתם. בחודש פברואר 2004 חדלה סינא לעבוד במסעדה ושבה לביתה כאשר "העבודה עם מוחמד היתה בלחץ ומהר והרבה סמים שהיו צריכים לספק בכמויות גדולות". סינא מספרת על מקרה אחד בו נסעו לאום אל פחם, לבית אחותו של מוחמד, וגם שם בוצעה פעולה של חיתוך סמים והכנת חומר. הסתבר כי מדובר בחומר שאינו באיכות טובה, ומוחמד אמר לאיבון כי יש צורך לחזור ללוד על-מנת לקבל חומר אחר. סינא, איבון ומוחמד נסעו ללוד והגיעו לפתח ביתו של עומר, המתגורר "בוילה יפה". עומר יצא מביתו ומוחמד החזיר לו את החבילה שהכילה סמים באיכות ירודה, וקיבל חבילת סמים אחרת. החבורה חזרה לאום אל פחם, שם נמצאו סמי סקא, עאטף שורפי וגיסו של מוחמד המתגורר באום אל פחם. החבורה עבדה בחלוקת הסם למנות עד לשעה 03:00. הסמים המחולקים נמסרו לידי סינא והונחו בתיקה. באותו לילה, בשעה 04:00 לערך, התקשר מוחמד וביקש לקחת "חבילה של חמש מהקריסטל" ולהניחה במרזב של מאפייה ביפו השייכת לאביה של איבון. לדבריה, היתה כמות גדולה מאוד של סמים בחבילה זו. בהמשך מסרה סינא סמים גם לבטה וסמי סקא. בתקופה בה אמה של סינא שהתה בירדן, וסינא היתה צריכה להשגיח על בתם של איבון ומוחמד, אמר לה מוחמד כי אינה צריכה לצאת את הבית וכי תשליך לו את הסמים מעבר לחלון. מוחמד היה מתקשר ומבקש "להביא לו 200 חום שזה החומר של הנרקומנים שזה הירואין, ו-200 מנות מהלבן שזה הקוקאין הזה", והיא היתה משליכה את כמות הסם לעברו. מששבה אמה של סינא מירדן, חזרה סינא לבצע משלוחי סמים לפי הנחיותיו של מוחמד. עד למעצרה של סינא על-ידי המשטרה, היה לחץ גדול בעבודה בסמים. הוצגה בפני סינא תמונתו של אמיר גאנם  והיא סיפרה כי מדובר בבן אחותו של מוחמד ששמה ג'מאלת, והיא אינה יודעת את שמו. היא ראתה אותו שלוש פעמים: פעם אחת בבית אמו של מוחמד כאשר שמעה את אביו של הילד צועק עליו משום שהוא "עושה הרבה בעיות ומוכר סמים והוא לא רוצה שהוא יסתבך בסמים"; בפעם השניה ראתה את האיש כאשר מוחמד ביקש ממנה להביא סמים לקרבת חנות הנמצאת ברחוב יפת ביפו, מאחורי ביתו של מוחמד. באותה הזדמנות היא ראתה את מוחמד ביחד עם הבחור, והיא השליכה את הסמים במקום שנקבע לה ושבה לביתה; בפעם השלישית הורה לה מוחמד להשליך את הסמים באותו מקום כאשר הבחור שזוהה כאמיר גאנם, יקח ממנה את הסמים. היא הגיעה למקום ברחוב יפת, שם הבחינה בבחור כשהוא עומד על הכביש ברחבה של חורבה כלשהי, והשליכה לעברו את הסמים. לאחר שוידאה כי הלה הבחין בהשלכת הסמים לעברו, נסעה מהמקום. מוחמד הסביר לה כי מדובר בבן אחותו ג'מאלת. סינא ציינה כי מוחמד שורפי אמר לה כי אינה צריכה לבצע משלוחים רבים של סמים בכמות קטנה, אלא שניתן להביא כמות גדולה של סמים "פעמיים שלוש ביום במקום עשרים פעם". מוחמד הסביר כי הם ידאגו להחביא את הסמים באזור.

בעדותה אומרת סינא: "עד שיום אחד שמעתי שהבן של ג'מאלת נעצר, זה שלקח ממני את הסמים מספר רב של פעמים, וזה שאתה מציג לי בתמונה המסומנת בג.א1 ואז הייתי צריכה להביא למוחמד את הסמים".

חקירתה של סינא נמשכה למחרת היום על-ידי רס"ר גדי אבידן ( ת/545).

בעדותה הבהירה כי מסרה סמים לאותו בחור שהסתבר בדיעבד כי שמו אמיר גאנם ב-4-5 הזדמנויות ואז שמעה כי הוא נעצר. היא לא שוחחה עימו מעולם ולא ראתה ילד נוסף עובד עם מוחמד שורפי מלבדו. מספר פעמים שמעה את מוחמד שורפי משוחח בטלפון ואמר: "תגידו לאמיר שילך לקיוסק שנמצא ליד הגינה שיתן לבנאדם את מה שהוא צריך". לאחר מעצרו של אמיר גאנם, המשיכה להעביר סמים לבקשתו של מוחמד והיא הבחינה במוחמד עומד לבדו במקום שעליו הוסכם. במהלך פעילותה עם איבון ומוחמד היא שמעה את השניים משוחחים "בפלאפון עם סאטל שעבד אצלם במכירת סמים. כשהוא סיים לעבוד במכירת סמים, הוא שאל למי להביא את הכסף ממכירת הסמים. מוחמד ואיבון היו אומרים לו להשאיר את הכסף את זינאת, שהיא אחותו של מוחמד או אצל ג'מאלת שהיא גם אחות של מוחמד". היא לא ראתה את סאטל מוסר את תמורת הסמים, אך לדבריה שמעה את מוחמד שואל את זינאת "איפה הכסף", וזינאת הצביעה על המקום בו החביאה את הכסף.

בעדותה מתארת סינא סיטואציה שהתרחשה בתקופה בה מוחמד העביר את האחריות בנושא הסמים לאחיו חאפז. גם חאפז נהג להפקיד את כספי הסמים בידי אחיותיו ג'מאלת או זינאת. במקרה אחד "חאפז שהיה אחראי על הכסף, סמיר וסמי, ספרו את הכסף שנתנו לג'מאלת וזינאת ומצאו שהיה חסר להם כסף". נשמעו צעקות וצרחות לעברה של זינאת ואיבון הסבירה לסינא כי הם מכים את אחותם בגלל שחסר סכום כלשהו מ "הכסף של הסמים שחאפז סמי וסמיר מכרו".

סינא סיפרה על מקרה נוסף שהתרחש בתחילת העבודה עם מוחמד ואיבון שורפי, כאשר מוחמד "נתקע בלי סמים". איבון התקשרה אליה ואמרה לה כי שחאדה הגיע ליפו "וצריך לבשל להם את הסמים". היא נפגשה עם איבון שהנחתה אותה להמתין ליד כניסה לבית מסויים כאשר "מוחמד ושחאדה נמצאים למעלה בבניין". איבון הסבירה כי שחאדה "מבשל את הסם במקום כי הם תקועים בלי סחורה". סינא המתינה בפתח הבית עד שראתה את מוחמד יורד במדרגות ואחריו שחאדה. השניים נכנסו לדלת כלשהי שנמצאת בכניסה לבניין, שהו שם מספר דקות ועלו בחזרה למעלה. סינא מציינת כי את שחאדה ראתה לפני כן גם בלוד כשהוא מסר למוחמד את הסמים ליד בית-הספר מאחורי ביתו של עומר. לאחר המתנה של כ-20 דקות ירד מוחמד שורפי ומסר לה את הסמים שהיו בתוך שקית שקופה בגודל בינוני. סינא הבחינה גם בשחאדה כשהוא יוצא אחרי מוחמד שורפי. היא נטלה את הסמים ושבה לביתה במונית. במקרה אחר כאשר נוצרה דחיפות בהכנת סמים, הגיע מוחמד עם בחור אלמוני על-מנת "לבשל את הסמים".

מוחמד ביקש ממנה מצקת והיא ראתה את הבחור כשהוא עומד ליד הגז בדירה. מאוחר יותר הצטרפה לשניים גם איבון ונכנסה למטבח. לאחר שסיימו את מלאכתם התבוננה איבון על המצקת וראתה כי היא "עקומה" דהיינו "עיקמו לה את היד עד הסוף". היא הבחינה במוחמד כשהוא מחזיק בידו קערה קטנה מזכוכית וראתה בתוכה מים לבנים. לשאלתה במה מדובר אמר לה מוחמד "שזה מה שהבחור בישל". מוחמד ביקש ממנה לשמור על המים האלה במקרר. לאחר זמן מה שאל אותה מוחמד לגבי קערת המים והיא השיבה כי היא השליכה את הנוזל ומוחמד ענה "שזה לא חשוב". לגבי מספרי הטלפון של איבון ומוחמד, טענה סינא כי אינה זוכרת אותם כיוון שהם כל הזמן "היו מחליפים סימים בפלאפונים". היא רשמה את מספרי הטלפון השונים בזיכרון של המכשיר הסלולארי שברשותה. לדבריה: "היה רשום בזיכרון מוחמד אחד מוחמד שתיים ומוחמד שלוש והיו לי עד 10-11 מספרים של טלפונים של איבון". סינא הוסיפה וסיפרה כי בתאריך 12.8.04 היא קיבלה שיחת טלפון ממוחמד והלה ביקש ממנה להביא 180 מנות של קוקאין לאזור הבית שלהם ברחוב יפת. היא נסעה במונית כאשר הסמים עליה, אז נעצרה על-ידי המשטרה. היא הובאה להארכת מעצר למחרת היום ואז הגיע עו"ד בטיטו ואמר לה שהוא מייצג אותה. הוא הסביר לה "שבחקירות אני צריכה להגיד שאני אשמור על זכות השתיקה". בעקבות מעצרה כשברשותה הסמים היא נדונה ל-27 חודשי מאסר בפועל. בתקופת מעצרה היא זיהתה, לבקשת המשטרה, תמונות של אנשים ומקומות וסיפרה ביוזמתה את כל הפרטים הנוגעים לה "עבודה שלי בסמים עם משפחת שורפי".

מספר ימים לפני שנגזר דינה הגיע אליה עו"ד בטיטו לבית המעצר באבו כביר ואמר לה "מה שאמרת אמרת את חופשייה לפי שיקול-דעתך אני לא יכול להגיד לך מה לעשות, אני מייצג אותך בתיק הזה...". לשאלתה מי משלם את שכר טרחתו בייצוגה, השיב עו"ד בטיטו "שלא חשוב מי משלם לו העיקר הוא מקבל את הכסף בשביל לייצג אותי". למרות הבטחתו של עו"ד בטיטו כי יוגש ערעור על חומרת העונש לבית-המשפט העליון, לא ידוע לה כי הוגש ערעור כזה.

החוקר גדי אבידן, שאל את סינא אם היא מכירה בחור בשם סמי אבו-חסירא, והיא השיבה בשלילה, וכן הדבר גם לגבי זיאד מטר, הגם שציינה "יכול להיות שאני מכירה אותו בפנים ולא בשם". סינא מסרה כי אינה מכירה אדם בשם עדנאן עיאד. לגבי אנואר שורפי מסרה סינא כי הוא אח של מוחמד, חאפז, סמיר, עאטף, זינאת וג'מאלת. לדבריה, לא ראתה כי אנואר "עבד עם מוחמד וחאפז בסמים". לגבי עלי שורפי, מסרה סינא כי אינה מכירה את השם, אבל היא חושבת שמדובר באח הנרקומן של משפחת שורפי. היא לא ראתה אותו "כשהוא עובד איתם", אבל היא הבחינה בו מתהלך ברחובות יפו, באזור רחוב יפת. לגבי עבדאללה שאקיר, מסרה סינא כי ראתה אותו פעמים רבות אצל אמו של מוחמד כשסייע להם לשפץ את ביתם. ידוע לה כי מדובר בנרקומן, ונמסר לה כי על עבודת השיפוץ שביצע "הם משלמים לו במנת סמים". לא ידוע לסינא אם הוא עבד עם משפחת שורפי בסחר בסמים. לגבי עלי גאנם, מסרה סינא כי אינה מכירה אותו אך ממה שנודע לה במהלך חקירותיה במשטרה מדובר באביו של אמיר גאנם.

היא אינה מכירה אישית אדם בשם ג'מיל שורפי אך היא יודעת שמדובר בבנו של חאפז, וכאשר מוחמד היה מדבר עם אחיו חאפז "הוא היה קורא לו אבו-ג'מיל". סינא מסרה כי אינה מכירה אדם בשם עומר יתים, אך הוסיפה: " אולי אם אני אראה אותו יכול להיות שכן". היא אינה יודעת מי האדם ששמו בודא חוסין.

לדברי סינא, לא פעלה בתחום הסמים עם כל גורם שהוא, פרט למשפחת שורפי.

לשאלה אם קיבלה איומים במהלך מעצרה, אמרה סינא כי אחיה העצור באבו-כביר ספג צעקות מבני משפחת שורפי שהורו לו להתקשר לביתה ו "לשאול אם פתחתי עליהם".

בתאריך 10.12.04 נגבתה עדות נוספת מסינא על-ידי רס"ר גדי אביוב, שהתמקדה בפעילותם של המעורבים בעבירות סמים, תושבי לוד. סינא מספרת כי הקשר הראשון נוצר עם אדם בשם "אבו-חסן", עת החלה לעבוד עם מוחמד ואיבון. השניים היו מסכמים עימו איזו כמות סמים הם מבקשים ולאחר זאת נסעו ביחד איתה לפרדס שניר בלוד בג'יפ מסוג יונדאי השייך לבני הזוג. היו גם מספר פעמים שהנסיעה בוצעה "עם היונדאי הישן של איבון ועם הרכב של בטה וסמי סקא גם פעמיים". מוחמד היה מתקשר לאבו-חסן על-מנת להודיע לו על הגעתם הקרובה. בשתי הפעמים הראשונות התקבלו הסמים מחוץ לבית כאשר מוחמד היה יורד מהרכב וחוזר אליו כשברשותו הסם. סינא חזרה על המונחים בהם נעשה שימוש, ביניהם "עג'ל" שמשמעותו בערבית גלגל, כאשר מדובר "בגוש בצבע בז'". הובהר לה כבר בפעם הראשונה כי מדובר בקריסטל שהוא סם מסוכן. לאחר ביצוע עסקאות הסמים עם אבו-חסן היו שניים או שלושה מקרים בהם המתינו למוחמד בתחנה המרכזית בלוד, כאשר הוא יצא לרכוש סמים מגורם אחר. לאחר מכן התבצעו רכישות סמים נוספות מאבו-חסן והפעם נעשה הדבר בביתו של האחרון, כאשר ילדיו פתחו את השער. פעמים אחדות הם הגיעו לביתו של אבו-חסן על-מנת "לסגור עיסקה" ולא על-מנת לקבל סמים. לאחר שהסתבר כי החומר אותו מספק אבו-חסן היה "רטוב", חיפשו בני הזוג מקורות אחרים לאספקת סמים, ולאחר זמן מה נסעו ללוד וחנו בסמוך לקיוסק. איבון מסרה לסינא כי מוחמד ירד על-מנת לדבר עם מוסא, אחיהם של עומר ושחאדה. איבון גם ציינה כי עומר ושחאדה הם חברים טובים שלהם, הם יוצאים לבלות ביחד ומכירים שנים רבות. איבון מסרה כי אותם אנשים מהקיוסק "יתחילו לעבוד איתם בסמים זאת אומרת שיתחילו להביא מהם את הסמים". לגבי אבו-חסן מסרה איבון כי הסחורה שלו לא טובה, ולדברי מוחמד שורפי "הוא נודניק בעניין של הכסף". למחרת היום התבצעה נסיעה ללוד כאשר רכבם חנה ליד הקיוסק, ומוחמד שורפי פגש בעומר העומד בכניסה ושוחח עימו. זו היתה הפעם הראשונה שסינא ראתה את עומר אשר התקרב לג'יפ בו שהו, הביט לעברם ואמר לה ולאיבון 'שלום'. מוחמד חזר מהקיוסק עם ממתקים רבים ולשם נסעו לכיוון מאפיית אנג'ל. הוא הסביר כי עליהם להמתין למישהו ליד מאפיית אנג'ל. במהלך הנסיעה לכיוון המאפייה שוחח מוחמד שורפי בטלפון ואמר בין היתר "נו כמה זמן", וכן "אנחנו מחכים".

לאחר זמן מה עצר רכב לידם וכאשר מוחמד הבחין בו הוא ירד מרכבו, ניגש לרכב האחר וחזר כשבידו "שקית בגודל כף-יד בתוך ניילון עטוף בנייר טואלט". הוא מסר את הסמים לסינא שהניחה אותם מתחת לחזייתה. כאשר הגיעו איבון ומוחמד לחתוך את הסם, הבחינה סינא כי מדובר ב "קריסטל הבז'". לידו היתה שקית קטנה עם חומר לבן ואיבון הסבירה כי מדובר ב "קריסטל לעשירים וזה יקר מאוד". סינא מספרת כי במפגש בקיוסק שוחח מוחמד "גם עם מוסא וגם עם עומר". לאחר מכן נסעו ללוד בתדירות של פעם בשבוע. לגבי הנסיעה השניה מספרת סינא כי מוחמד שוחח בסלולארי עם שחאדה ושאל אותו אם יש לו "גלגל" תוך שימוש בביטוי "עג'ל". מוחמד הוסיף כי הוא צריך את החומר בדחיפות. בהגיעם ללוד שחאדה הדריך את מוחמד לנסוע בעקבות רכב מסויים בכיוון ביתו של עומר והם הגיעו לרחוב ללא מוצא. שחאדה יצא מהרכב, כשלידו יושב אדם שסינא לא הבחינה בפניו. שחאדה הגיע לג'יפ בו נסעו, מסר שקית למוחמד ואיבון ובתמורה קיבל חבילה של כסף. השקית הכילה כמות לא גדולה של "עג'ל". זו היתה הפעם הראשונה שסינא ראתה את שאחדה אבו-שחאדה. כשנפתחה השקית והסמים הוצאו ונשקלו, טען מוחמד שורפי כי "המשקל לא מתאים". מוחמד שורפי התקשר לשחאדה והלה הרגיעו ואמר לו כי הם יתחשבנו ביניהם בקשר לכך. פעילות זו התבצעה בשנת 2003 עוד טרם שסינא החלה לעבוד במסעדה בת"א. לאחר העסקה עם שחאדה החליט מוחמד "לעשות הפסקה מהסמים... בזמן הזה מוחמד העביר את הסחר בסמים לאחיו חאפז שהיו קוראים לו גם אבו-ג'מיל, וסמי סקא ולסמיר שורפי". סינא ציינה כי לחאפז שורפי היה כינוי נוסף, ולשאלת החוקר אולי "חטיאר", השיבה בחיוב "כן, חטיאר זה הכינוי שלו". לאחר שמוחמד החליט לחדש את פעילותו הוא נהג למכור בעצמו לנרקומנים וגם גייס אנשים "שיעבדו וימכרו עבורו את הסמים". באחת הפעמים נסעה סינא ביחד עם איבון ומוחמד לביתו של עומר בלוד "לוילה שלו היפה עם חצר גדולה, אך הבית בפנים מטונף". החבורה ישבה בסלון הקטן בבית והצטרפה אליהם גם אישתו של עומר ובנם הקטן. לאחר זמן מה יצא עומר לחצר האחורית וקרא למוחמד.  איבון סיפרה לסינא כי "הם הלכו להכין את הסם במקום שם". לאחר כשעתיים יצאה החבורה לכיוון האוטו כאשר מוחמד נשאר לדבר עם עומר, ובשובו לרכב "זרק לי את הסמים ליד - שקית ניילון עטופה בנייר טואלט, זה גם לא היתה כמות גדולה". לאחר מכן היו מפגשים נוספים בביתו של עומר כאשר סינא ואיבון ממתינות בסלון ביחד עם אישתו של עומר, ומוחמד קיבל לידיו את הסמים. לדברי סינא, משקל הסמים נעשה כבד יותר ויותר כאשר היתה חזרה על אותה פרוצדורה של קבלת הסם והבאתו לביתה, חיתוכו וחלוקתו למנות. בשתי הזדמנויות בוצעה מסירת הסם ליד בית-החולים "וולפסון", אך לפני כן הם הגיעו לקיוסק של מוסא, כאשר מוחמד נכנס פנימה ודיבר רק עם מוסא מבלי שעומר היה במקום, ולאחר כ-20 דקות שב מוחמד לרכב ואמר כי את הסמים יקבלו מעתה ואילך ביפו. בהמשך עצר רכבם בשולי הכביש ליד בית-החולים "וולפסון", ולידם עצר רכב שנהגו מסר חבילת סמים למוחמד.

סינא מספרת על פעם נוספת בה נפגשו עם שליח מלוד ליד בית-החולים "וולפסון" כאשר מוחמד ירד מרכבו, ניגש לרכב האחר וחזר כשבידו שקית ובה סמים. באותו יום בערב התקשרה אליה איבון שורפי ואמרה לה כי תיסע במונית לכיוון בית-חולים "וולפסון", שם עליה להמתין לבחור שיגיע והוא "יביא לך את הדברים". היא המתינה במקום כשעה ולאחר מכן הגיע רכב מסוג מאזדה בצבע אפור. הנהג הוציא ראשו מחלון הרכב ואמר: " מרחבא חאג'ה". לאחר מכן נטל גרב שהיתה מונחת על המושב שליד מושב הנהג, ומסר אותה לידיה והיא הניחה אותה בתיקה. המפגש עם הבחור בעל המאזדה בצבע האפור התבצע מספר פעמים "כמעט שלוש פעמים בשבוע". המדובר בבחור צעיר, שחרחר וגבוה, שלפי מבטאו נראה כי הוא ממוצא בדואי. המפגשים עם אותו בחור התקיימו במשך כחודשיים וחצי, ומדובר היה בכמויות סמים "ממש גדולות". איבון ביקשה ממוחמד להזמין כמויות גדולות של סם, רבע קילוגרם, חצי קילוגרם ופעם אחת אפילו ביקשה קילוגרם שלם. במהלך הכנת הסמים בביתה שוחח מוחמד "תמיד עם מוסא או עומר בקשר לכמויות נוספות". בכל העסקאות הללו "היה מדובר בקריסטל בצבע בז". במהלך אותה תקופה, כך מספרת סינא "נתקענו פעם אחת עם 200 מנות בלבד של קריסטל ונסענו באותו לילה לאבו-חסן בפרדס שניר". בדרך הם נתקלו במחסום משטרתי ומוחמד ביקש מאיבון למסור לסינא את חבילת הכסף, כיוון שהיא "נראית כחוזרת בתשובה". הם הגיעו לביתו של אבו-חסן ומוחמד שורפי ביקש מאיבון להביא את חבילת הכסף, וזו היתה הפעם הראשונה שסינא ראתה את אבו-חסן סופר את הכסף. סוכם כי מקום המסירה יהיה מחוץ לפרדס שניר, כאשר את הסמים ישאו ילדיו של אבו-חסן והלה יפגוש בהם בחוץ לצורך מסירת הסמים למוחמד שורפי. בהגיעם למקום המפגש התקשר מוחמד אל אבו-חסן ושאל אותו "מה קורה" והלה אמר כי יגיע עם רכבו ויסמן להם בפנסיו על הגעתו. לאחר זמן מה הגיע אבו-חסן, מסר את חבילת הסמים לידיו של מוחמד, וזו הושמה בידיה של סינא כאשר, לדבריה: " זו היתה כמות גדולה, דומה לכמות שהבחור עם המזדה היה מביא לי בתוך גרב". סינא מספרת בעדותה זו על הנסיעה לאום אל פחם לצורך חיתוך הסמים והכנת המנות, ועל כך שמצאו כי "הסם רטוב או דפוק, לא טוב, ושזה כמו חול". בעקבות כך התבצעה נסיעה לביתו של עומר בלוד שיצא מביתו על-מנת להרגיע את מוחמד. עומר מסר לידי מוחמד חבילת סמים כאשר לדברי סינא "היתה כמות בגודל כף-יד". באותו מעמד החזיר מוחמד לעומר את הסמים הפגומים ומספרת על הגעתה לבניין בו מתגורר שחאדה אבו-שחאדה, ברחוב יפת 99, שם המתינה למוחמד ושחאדה אשר עסקו ב"בישול" הסם. בסופו של התהליך נמסרה לידיה שקית עם סמים "בגודל בינוני כמו כדור טניס". מוחמד שורפי יצא החוצה ולאחריו שחאדה, והיא חזרה לביתה במונית. סינא היתה עדה לשני מקרים נוספים כאשר איבון ומוחמד ביקשו משחאדה לספק להם "חומר", והם עצמם הביאו את הסמים לביתה. סינא הבינה משיחותיה עם איבון ומהדברים שהוחלפו בין איבון ומוחמד כי "שלושת האחים עומר מוסא ושחאדה עובדים ביחד ואם אין למישהו מבין האחים אז מתקשרים לאח האחר".

סינא מתארת בעדותה מקרה בו קיבל מוחמד סמים משחאדה, כאשר המפגש היה בתחנת דלק בכניסה לעיר לוד העתיקה. הסמים הובאו לביתה והסתבר כי מדובר בחומר ירוד באיכותו. בנוכחותה של סינא התקשר מוחמד לעומר ואמר לו ש "שחאדה עושה ממנו צחוק ומה הוא חושב שימכור לאנשים חול (רמל - בערבית)". עומר אמר למוחמד שלא לדאוג וכי הוא ידבר עם שחאדה. לאחר זאת הם נסעו ללוד "עם החומר הדפוק" והגיעו אל מול הקיוסק של מוסא. מוחמד השליך את הסמים הפגומים באופן שיבחינו במעשיו ולאחר מכן שבו ליפו. לטענת סינא "עוד באותו יום מוחמד הביא בעצמו את הסמים החדשים". סינא הסיקה "מאופן העבודה עם עומר מוסא ושחאדה" כי עומר הוא "הבוס" כיוון שרוב השיחות של מוחמד היו עם עומר וכאשר היו בעיות עם הסמים של שחאדה, אם במשקל ואם באיכות, מוחמד היה פונה לעומר והלה היה אומר כי יטפל בכך. בפועל עומר טיפל בכל הבעיות ודאג להחלפת הסמים. לשאלה אם סמי סקא היה מביא סמים בעצמו ממשפחת אבו-שחאדה, השיבה סינא בחיוב וציינה "כאשר מוחמד העביר להם את כל הפלאפונים של הקליינטים, אז סמי היה הולך להביא גם מאבו-חסן ואחר כך מעומר ואח שלו מוסא". לגבי הקשר בין מוחמד, חאפז, סמיר וסמי סקא בסחר בסמים, השיבה סינא "כולם ביחד, מוחמד 'הבוס' של הסמים וחאפז 'הבוס' של הכסף". לגבי הסמים שנתפסו ברשותה בתאריך 12.8.04 חזרה סינא וסיפרה כי מדובר ב-180 מנות "של קריסטל בז' הגבישי". סמים אלה נמסרו לה על-ידי הבחור שנהג ברכב המאזדה בצבע אפור, ליד בית-החולים "וולפסון". ידוע לה כי אותו אדם הוא שליחם של עומר ומוסא אבו-שחאדה. לגבי העובדה כי לא סיפרה בפירוט על הקשרים עם אנשי לוד בהקשר לסחר בסמים טרם חתימת ההסכם, אמרה סינא: "עכשיו אחרי חתימת ההסכם עם המשטרה אני מספרת לכם הכל. בהתחלה נתתי לכם קצה חוט וידעתי שהעורך-דין שלי מניאק ויספר להם הכל על מה שסיפרתי".

לקראת סיום עדותה סיפרה סינא, כי בשיחות טלפון שהתקיימו בין מוחמד לעומר היא שמעה שמוחמד מבקש "150 מטבוח" שזה בעברית "150 מבושל". כשנשאלה למה הכוונה הסבירה סינא כי שמעה מאיבון כי "שחאדה צריך לבשל את זה, כאשר דיברנו על הסם, על הקריסטל". לדבריה לא ראתה במו עיניה כיצד "מבשלים" סמים, אך כאשר עשו זאת בביתה הם "לקחו סיר עם אבקה לבנה ... ועבדו במטבח". לשאלה אם שמעה את המונח "דולרים" אמרה סינא כי שמעה זאת פעם אחת כאשר "מוחמד הזמין וביקש 150 דולר מבושל". כששאלה את איבון למה הכוונה, השיבה האחרונה "שזה כמות של הסם". בהמשך סיפרה סינא על מקרה בו היה זקוק מוחמד למשקל על-מנת לשקול את הסמים, והוא התקשר לשחאדה ושאלו אם ניתן לקבל פריט זה ממנו. שחאדה הסביר למוחמד היכן נמצא המשקל, והאחרון פנה לאדם כלשהו וביקשו לגשת לביתו של שחאדה, הסביר לו כיצד להגיע למקום ולבסוף אמר לו כי המשקל אמור להיות בתוך עציץ. לאחר זמן מה הגיע בחור ובידיו "משקל אלקטרוני שחור קטן כמו מחשב יד".

בתאריך 12.12.04 התקיימו עימותים בין סינא לבין חלק מהמעורבים בפרשה. טרם שהחלה בהליך זה ביקשה סינא לדחותו עד לאחר סיום משפטו של אחיה בבית-משפט השלום בת"א, וזאת בשל העובדה כי האח "קיבל איומים ממוחמד שורפי ומאחרים שאם סינא תעיד נגדם הם ידאגו לפגוע בו". חוקרי המשטרה הודיעו לסינא כי לא ניתן לדחות את העימותים וכי הם ידאגו לטפל " בבעיה של אחיה מול אבו כביר". בדו"ח-הפעולה ת/549 צויין כי לאחר שהוצאו העצורים מחדר החקירות וצעדו במסדרונות, צעקו סמי סקא, עאטף וסמיר שורפי לעברה של סינא כי היא "שרמוטה וכי מעלילה עליהם עלילות".

בתחילת העימות עם אמיר גאנם הוקראה לו על-ידי מפקח ירון בנימין האזהרה והוא נשאל אם יש לו מה לומר בקשר לכך. תגובתו היתה "אין לי מה עוד להגיד לכם. הכל כבר אמרתי לכם". לשאלה אם הוא מכיר את סינא אישית, השיב בשלילה ואמר כי הוא בטוח שהוא לא ראה אותה אי פעם. לעומת זאת טענה סינא כי היא מכירה את האיש וציינה כי קוראים לו אמיר גאנם והוא "הבן של ג'מאלת אחותו של מוחמד שורפי". סינא הטיחה באמיר גאנם כי היא מכירה אותו "בדיוק כשעבדת עם מוחמד עם דוד שלך שהיית לוקח את הסמים מהרצפה איפה שהייתי זורקת, בכל מקום אם זה ליד בית סבתא ואם זה מאחוריה ליד החצר איפה שהחנות של אורי". היא הוסיפה כי ראתה אותו לוקח סמים בארבע-חמש הזדמנויות. תגובתו של אמיר גאנם היתה "היא יכולה להגיד מה שהיא רוצה, אני אף פעם לא ראיתי אותה ולא מכיר אותה בכלל". ועוד הוסיף: "כל אדם רוצה לצאת לחופש מפליל את אבא שלו גם".

בעימות בין סינא לבין מוחמד סאטל ולאחר הקראת האזהרה, אמר מוחמד סאטל "אני לא עשיתי כלום". הוא טען כי אינו מכיר את סינא ולא ראה אותה מעולם. סינא טענה כי היא מכירה אותו ויודעת כי קוראים לו סאטל. לשאלת החוקר כיצד היא מכירה אותו, השיבה סינא כי כשעבדה עם איבון ומוחמד בסמים:

"אמרו לי שהסאטל צריך לקחת את הסמים מאיפה שאני שמה אותם... עם הסובארו הלבנה שלו... אם זה היה ברחוב עזה ואם זה היה בשד' ירושלים תחנת האוטובוס, בכל מקום הייתי צריכה לזרוק את החבילה של הסם והוא היה צריך לקחת את זה."

על כך הגיב מוחמד סאטל באומרו: " היא יכולה להגיד ... שיגידו ... חקרתם אותה שרמוטה, אני לא מזהה אותך". בהמשך הטיח מוחמד סאטל בסינא "מי את בכלל".

בעימות בין סינא מוגרבי לעאטף שורפי הוקראה לו אזהרה והוא אמר:

"אין לי מה להגיד אני חף מפשע... לא עשיתי שום דבר... המצאות הכל... אני חי מהבטחת פרנסה... אני לוקח קיצבה של נרקומן אני 20 שנה משתמש בסמים... אני לא סחרתי ולא החזקתי ואני לא יודע על מה מדובר..."

לשאלה אם הוא מכיר את סינא השיב:

"אני אף פעם לא היה לי קשר איתה... אני לא מכיר אותה... אני אף פעם לא ראיתי אותה, אני 20 שנה בבית סוהר מאיפה, אני לא מכיר אותה."

סינא ציינה כי היא יודעת במי מדובר:

"עאטף שורפי זה אח של מוחמד שורפי. הוא ראה אותי הרבה כי גם כן היה אצלי כמה פעמים כשהוא חתך עם מוחמד את הסמים ואיבון... וגם כן כשהייתי אצלם הרבה בבית הוא ראה אותי. טוב מאוד יודע מי אני זאת בכלל, כשהייתי צריכה לזרוק להם את הסמים איפה שהם מבקשים והם צריכים לקחת את זה."

עאטף שורפי הגיב באומרו: " אין דבר כזה", והטיח בסינא "תפחדי על עצמך, תפחדי מאלוהים שלך", וכן "שקרנית את". סינא הוסיפה כי ישנם שכנים שיכולים להעיד כי עאטף שורפי היה אצלה בבית "כי הם ראו אותו נכנס הביתה... ושאלו אותי מי זה...". בהמשך התפרץ עאטף שורפי לעבר סינא ואמר: " חפפי, חפפי ... כוס אמא שלך , שרמוטה יא בת של השרמוטה יא זונה". עאטף המשיך בקללות וגידופים לעברה של סינא גם בסיומו של העימות.

העימות בין סינא מוגרבי לסמיר שורפי נפתח אף הוא בהקראת האזהרה. סינא מסרה כי היא מכירה אותו "מאוד טוב", ועל כך הגיב סמיר שורפי באומרו: "תרחמי, את רוצה להחריב את הבית שלי". בהמשך שאל סמיר שורפי את סינא "את שקרנית, נשבעת בקוראן שאת מכירה אותי?", ועל כך השיבה סינא בחיוב, והוסיפה: " כן, נשבעת במוסחף שמכירה אותך". בהמשך העימות אמר סמיר שורפי על סינא "סתם זבל" וכן "היא שקרנית, רוצה להרוס לי את המשפחה זאת". סינא טענה כי היא מכירה את סמיר שורפי:

"...מאז שהתחלתי לעבוד עם מוחמד... במכירת הסמים, שהיו מחלקים אצלי בבית, שסמיר היה מגיע איתם לבית אצלי לחלק אצלי בבית. וגם שהייתי זורקת את זה, אם זה בשדרות ירושלים ואם זה ליד המכולת בשכונה, ואם זה ליד הבית שלהם. הוא היה לוקח את זה, וגם בכלל אם היה לוקח את זה מהידיים שלי במונית עצמה... זורקת את הסם בתוך קופסת סיגריות על הרצפה והם לוקחים את זה, או שלוקחים את זה מהיד שלי... הוא היה כמה פעמים לקח את זה מהיד שלי במונית וגם היה אצלי בבית ומחלק אצלי את הסמים עם אח שלו ואישתו, ומה אני יגיד עוד שהיה מוכר להם... שבהתחלה הוא היה עובד עם חאפז וסמי סקא ואחרי זה התחיל לעבוד עם מוחמד ואיבון... בסחר בסמים ובמכירת הסמים לנרקומנים בטלפונים שהיו מתקשרים אליהם. עד שהכניסו אותו למרכז הגמילה."

סמיר שורפי הגיב באומרו: "שקרנית... לא מכיר אותה... מה אתם מביאים לי סתם זונות מהרחובות סתם זבל. מאיפה אני מכיר זאת זונה, זאת מאיפה אני מכיר אותה". לשאלה כיצד הוא יודע כי היא זונה השיב: " כי היא משקרת. כל בחורה שהיא משקרת היא זונה בשבילי".

בעימות בין סינא לסמי סקא, הוקראה לאחרון אזהרה והוא טען כי "לא קיים דבר כזה". סמי סקא שאל את סינא "את מכירה אותי", ועל כך השיבה בחיוב. סינא טענה כי ראתה את סמי סקא פעמים רבות "...מהעבודה עם חאפז וסמיר בהתחלה... הוא היה עובד עם חאפז וסמיר והיו הולכים ללוד לוקחים את הסמים, ובמיוחד סמי סקא היה הולך להביא את הסמים משמה והיו חותכים את הסמים אצל בטה בבית... וגם היית איתנו פעמיים-שלושה אם זה בג'לג'וליה לחתוך את הסמים ואם זה באום אל פחם לחתוך את הסמים". סמי סקא שאל את סינא אם היא בטוחה והיא אמרה: "מיליון אחוז". כל מהלך העימות היה רצוף קללות וגידופים לעברה של סינא, ואין זה המקום לחזור עליהם.

בתחילת העימות בין סינא לחאפז שורפי הגיב האחרון לדבר האזהרה באומרו: " אני חף מפשע מכל העניין הזה... אני אין לי קשר עם אף אחד". הוא טען כי אינו מכיר את סינא ולא ראה אותה מעולם. סינא החלה לפרט את הידוע לה לגבי פעילות הסמים של חאפז שורפי, ובין היתר טענה כי ביקרה בבית המשפחה במסגרת הפעילות בסחר בסמים וגם הוא עצמו היה אצלה בבית כאשר "...היה מגיע אלינו, אולי הגיע פעם פעמיים לחתוך עם מוחמד את הסמים בתוך הבית אצלי". כמו-כן טענה כי מוחמד קרא לו אבו-ג'מיל מאחר ששם בנו בכורו ג'מיל. לדברי סינא, שמעה כל הזמן "...שחאפז הוא בעל הבית שמה רק על הכסף...". זכור לה כי חאפז שורפי הגיע לביתה של איבון על-מנת לחתוך סמים והדבר היה בנוכחותה. חאפז שורפי הכחיש את הדברים וטען "אני חף מפשע בעניין הזה, אני אין לי שום קשר איתה לפחות אם היא מדבר שתדבר את האמת".

אשר לעימות בין סינא לבין מוחמד שורפי, הרי שכבר ציינו כי מוחמד שורפי הצטייד בפתק בו נכתב "זכות השתיקה  עימות". הפתק צורף למזכרו של מפקח ירון בנימין ת/556. במהלך העימות סירב מוחמד שורפי לפצות את פיו, ולמעשה הדוברים היחידים הם סינא והחוקרים. סינא תיארה בהרחבה את פעילותו של מוחמד שורפי בסחר בסמים מאז יצא מהכלא, וחזרה על הדברים שהופיעו בהרחבה באמרותיה. כאמור, בתום העימות ולאחר שסינא יצאה את החדר שאל מפקח ירון בנימין את מוחמד שורפי אם הוא רוצה לומר דבר מה, והלה השיב: "שהיא משקרת והיא יודעת למי שייך הסם". ככל שהובהר לנו, משפט זה של מוחמד שורפי לא הוקלט ומכל מקום אינו מופיע בתמליל. 

ביום שלמחרת 13.12.04 שעה 13:50, נגבתה מסינא אמרה נוספת על-ידי רס"ר גדי אביוב. היא נשאלה לגבי משמעות המלה "מטבוח", והסבירה כי שמעה ביטוי זה כאשר מוחמד שורפי היה צריך להזמין כמות של סם מאחד האחים במשפחת אבו-שחאדה או מאבו-חסן "נגיד הוא רצה 150 אז הוא היה אומר לבן אדם בטלפון שהוא היה רוצה אותו מטבוח".

בתחילה לא הבינה את פשר הדבר, אך בהמשך איבון הסבירה לה כי שחאדה אבו-שחאדה "מבשל את זה במקום". בפעם השניה כשהגיע הבחור מלוד לביתה ביקשו הנוכחים "מצקת וצלחת ברזל עמוקה ואותו בחור התחיל לבשל להם את הסם על האש. מכאן הבנתי שמדובר בבישול של הסם". לגבי הסמים בהם מדובר, מסרה סינא כי "מדובר בקריסטל - הקוקאין". לגבי המונח "דולרים" חזרה סינא על הסברה כי שמעה את מוחמד שורפי מזמין 150-200 דולר, ואיבון הסבירה כי מדובר בכמות של סם "כי הם לא רוצים לדבר בטלפון בצורה כזאת שיבינו, אך הם בעצמם כבר מבינים". לשאלה כיצד היא יודעת ש"150 דולר" משמעו 150 גרם סמים, ולא 150 קילוגרם, השיבה סינא כי לאחר השיחה קיבלה לידיה את חבילת הסמים ומדובר בחבילה "קטנה, לא ענקית, לכן זה 150 גרם ולא קילוגרם". סינא חזרה על תיעוד טחינת גושי הסם במיקסר בביתה. לדבריה, הוציא מוחמד שורפי אבקה לבנה וכן "גרב שקופה של נשים" וביקש להביא תבנית רגילה מברזל. מוחמד שורפי הכניס את האבקה הלבנה לתוך הגרב והתחיל לסנן, ולאחר שסיים את טחינת גושי הסמים לאבקה, נעשה תהליך ערבוב של שתי האבקות. לשאלתה של סינא במה מדובר השיבה איבון כי זה נקרא "קוק" וזה "חומר של נרקומנים". תהליך זה התרחש פעם אחת בלבד בביתה של סינא. לגבי קבלת הסמים בביתו של שחאדה אבו-שחאדה ברח' יפת 99, ציינה סינא כי כאשר הגיעה לבניין שחאדה ומוחמד ירדו במדרגות, ומוחמד מסר לידה את חבילת הסמים. שחאדה לא מסר לה ישירות סמים מסוכנים, אלא באמצעותו של מוחמד שורפי. לדבריה: "מוחמד תמיד שמר מרחק ביני לבין משפחת אבו-שחאדה. הוא היה מקבל מהם את הסם ואז מיד היה מעביר לי". סינא טוענת כי בשנת 2004 "הייתי לפחות 200 פעם אצל משפחת אבו-שחאדה".

באותו יום התקיים עימות בין סינא לבין שחאדה אבו-שחאדה. במהלך העימות ולאחר שהוקראה לשחאדה בו שחאדה האזהרה, אומרת סינא כי היא מכירה אותו - "...את שחאדה ראיתי רק פעמיים שלוש. לא יותר מזה. פעם אחת זה היה ליד בית-הספר שהוא הביא למוחמד את הסם ולקח את הכסף באוטו. פעם אחת בישל את זה בבית ביפו וחיכיתי להם למטה לו ולמוחמד שירדו משמה. ופעם שלישית זה היה ליד תחנות הדלק שראיתי אותו גם כן שהוא נתן למוחמד את הסם וזהו". סינא ציינה כי מדובר בקריסטל או קוקאין. עוד ציינה כי אינה יודעת היכן מתגורר שחאדה אבו-שחאדה בלוד אך היא יודעת היכן מקום מגוריו ביפו. במהלך העימות אישר שחאדה כי הוא מתגורר ברח' יפת 99 ביפו, קומה שלישית, שהיא הקומה האחרונה. בהמשך טען שחאדה כי זכותו לשאול את סינא שאלות, אך לא היה מוכן להתייחס לשאלותיהם של החוקרים או להגיב לדבריה של סינא. לשאלותיו של שחאדה לגבי מועדי המפגשים, היא השיבה כי אלו התרחשו בשנים 2004-2003 אך אינה זוכרת תאריכים מדוייקים.

מאחר ששחאדה סירב להשיב לשאלותיה של סינא החליטה האחרונה כי גם היא לא תתייחס לשאלותיו באומרה: " שיענה לי קודם כל, אחרי זה אני יענה לו". בכך למעשה הסתיים העימות מבלי ששחאדה התייחס עניינית לדבריה של סינא מוגרבי.

בעימות בין סינא מוגרבי לבין עומר אבו-שחאדה, טען האחרון כי אינו מכיר את סינא ואין לו כלום איתה. לאחר דין ודברים עם החוקרים לגבי מידת הרלוונטיות של שאלותיו, שאל עומר אבו-שחאדה את סינא אם הודרכה על-ידי המשטרה מה לומר, והאם היא פנתה אליהם ביוזמתה. לשאלה הראשונה השיבה סינא בשלילה ולשניה בחיוב. בשלב זה פקעה סבלנותה של סינא והיא אמרה

"...אני עכשיו סיימתי את העימות. אמרתי מה שיש לי להגיד לך עומר, קיבלת את זה בבקשה. לא מקבל את זה? אני חוזרת ואומרת עוד פעם שאני כן קיבלתי ממוחמד אצלך, אם זה היה בבית, ליד הבית. אני יודעת שהבחור שהיה מביא לנו את הסמים ל"וולפסון" זה מדרככם אתם. או אתה או מוסא. אם אתה רוצה הייתי גם אצלך בחנות של השטרות החלפות הכסף שיש לך הזה, למה שיש לך חנות למטבע. גם הייתי שם עם איבון אצלך. הייתי יושבת ומחכה... יועץ המשפחה לפתור את הבעיות..."

בהמשך העימות התפתחה שיחת חולין בין עומר לבין חוקריו אודות התנאים בכלא, הספרים שקרא עומר לאחרונה, והידע הנרחב של משפחתו בהיסטוריה וגיאוגרפיה, אך אין התייחסות לדבריה של סינא. לאחר אותה שיחת חולין ארוכה, חזרה סינא ביתר הרחבה על הדברים שמסרה בעדויותיה, ככל שהדבר נוגע למשפחת אבו-שחאדה, ובעיקר הביעה את מחאתה על שבני המשפחה מכנים אותה בשיחות הטלפוניות ביניהם "השרמוטה שדיברה", וכן מציינים את העובדה כי עורך-הדין שנשלח אליה "יסגור אותה ויזרוק אותה לכלבים". לשאלתו של עומר אבו-שחאדה אם היא מכירה אותו אישית, השיבה סינא כי היא התארחה בביתו והוסיפה:

"...אני אזכיר לך קטע אחד. כשהייתי אצלך בבית, ישבתי אני, איבון, מוחמד, אשתך ואתה והקטע הזה אני לא שוכחת אותו בחיים. כי ישבתי והייתי לי סקרנות לשאול את איבון כשאתה יצאת מהסלון, אם אתה רוצה שאני אפרט לך איך הבית שלך נראה אני אין לי בעיה אני אפרט לך אפילו על הרהיטים עצמם."

בהמשך תיארה סינא את שראו עיניה בביתו של עומר אבו-שחאדה, הגם שציינה כי לא עלתה לקומה השניה של הבית. לשאלה אם הוא עצמו מסר לה סמים בידה, השיבה סינא בשלילה אך ציינה כי "אבל מוחמד נתן לי את זה כי הוא לקח את זה ממך ... אני ראיתי שאתה גם נותן את זה למוחמד ביד". לשאלת החוקר אם סינא ביקרה בביתו לאור התיאור המפורט שנתנה, השיב עומר אבו-שחאדה "אני אומר לך, יכול להיות, אני לא אמרתי שלא".

סינא אישרה לשאלותיו של עומר, כי לא קיבלה ממנו כספים והוא לא מסר לה את הסמים ישירות, ואף לא שוחח עימה בענייני סמים. סינא טענה כי היא היתה "עובדת קטנה", ולשאלת עומר "אצל מי" השיבה: " אצל מוחמד ואצל משפחת אבו-שחאדה שאני צריכה להביא מאצלם את הסם, לא יותר מזה". לדבריה ראתה את מוחמד מקבל בשתי הזדמנויות סמים ישירות מעומר אבו-שחאדה, ופעם שלישית ביקרה בביתו והמתינה להשלמת הליך "בישולו" של הסם.

העימות הבא התקיים מול מוסא אבו-שחאדה אשר טען כי אינו מכיר את סינא. במהלך העימות טענה סינא כלפי מוסא:

"כשהייתי צריכה לנסוע ללוד להביא את הסמים, אחד משלושה עומר מוסא או שחאדה, אז היינו נוסעים לקיוסק שמה עם הג'יפ ומוחמד יורד וגומר את העניין בקיוסק, ואחרי זה נוסעים לקבוע מקום כאילו הם קובעים מקום בשביל למסור לנו את הסמים."

לשאלתו של מוסא אישרה סינא כי לא ראתה אותו מוסר ישירות סמים למוחמד שורפי, וכן לא שוחח עימה בנושא סמים. בהמשך טענה סינא:

"הייתי צריכה... לשבת באוטו, ומוחמד יורד לגמור את העניין ולהגיד להם שאנחנו נוסעים נגיד... פעם אחת זה היה ליד המאפייה, פעם אחת ליד תחנת דלק... כל מקום הם קובעים מקום אחר שאני צריכה לקבל את הסם... לקראת הסוף זה היה ביפו, שאיזה בחור אחד מלוד, שצריך לבוא מטעם לא יודעת אם זה מעומר ממוסא... שצריך להביא את הסם ליד "וולפסון". אז מוחמד היה סוגר את העניינים האלה."

סינא ציינה כי מדובר "בקריסטל. כאילו קוקאין... בדרך-כלל מוחמד היה קורא לזה עג'ל... נגיד מתקשר אומר: אני רוצה 'עג'ל מטבוח' או לא 'מטבוח' ככה הוא היה מדבר בטלפון". מוסא טען בתגובה כי לא עסק מעולם בסמים והוסיף: " אני שאלתי את מה שיש לי לשאול אותה. אני שומר על זכות השתיקה".

העימות האחרון התקיים בין סינא לבין סעיד זייתון הידוע בכינויו "אבו-חסן". מאחר שעניינו של נאשם זה הסתיים בהודאה בכתב-אישום מתוקן, הגם שדינו טרם נגזר, איננו רואים טעם לפרט את מהלך ותוכן העימות. נציין כי הנאשם הכחיש בתוקף, במהלך העימות, כי מכר סמים למוחמד שורפי.

41.      השאלה בה עלינו להכריע היא אם ראוי להעדיף את אמרותיה של סינא המפלילות את הנאשמים, כפי שפורט בהרחבה לעיל, על-פני עדותה המכחישה בבית-המשפט, ואיזה משקל יינתן לאמרות אלה.

          את התפתחות חקירותיה של סינא ניתן לחלק לשלושה שלבים. את השלב הראשון ניתן לתחום בין מועד מעצרה של סינא לבין מועד חתימת הסכם "עד-מדינה". השלב השני הוא לאחר חתימת ההסכם, והשלב השלישי הוא למן מועד ביטול ההסכם ועד לתום עדותה בבית-המשפט.

          כבר בשלב הראשון מסרה סינא עדויות מפלילות, כאשר הדבר החל ביוזמתה באותה שיחה מפורסמת עם שירלי בן-דוד, ונמשך בחקירותיה השונות. נכון הדבר כי אין מדובר בעדויות מפורטות לגבי כל המעורבים בפרשה, וקטעים מסויימים הנוגעים בעיקר לחלקם של האחים לבית אבו-שחאדה, נמסרו בצמצום רב, אך אין ספק כי דבריה בשלב זה של החקירה, נמסרו מרצונה הטוב והחופשי ואף ביוזמתה שלה מבלי שניתנה או הובטחה לה טובת הנאה כלשהי. העדויות כולן מתועדות כדבעי, וההתרשמות הכוללת היא כי סינא מסרה את הדברים מהטעמים השמורים עימה מבלי שהופעל עליה לחץ כלשהו, ובמידה רבה ניתן לומר כי העידה בנפש חפצה, גם אם בחשש גדול לשלומה ולשלום בני משפחתה.

          בשלב השני, לאחר חתימת הסכם "עד-מדינה", מסרה סינא עדויות מפורטות ביותר ונטלה חלק בעימותים רבים עם הנאשמים, תוך גילוי אומץ לב רב חרף הקללות והאיומים שהוטחו בה במהלך  העימותים. חקירותיה של סינא הוקלטו ותומללו, וככלל היא מסרה עדות עקבית ומפורטת אודות פעילותם של בני משפחת שורפי מיפו ובני משפחת אבו-שחאדה מלוד. נציין כבר עתה כי לא התרשמנו כי באמרותיה השונות של סינא ניתן למצוא סתירות מהותיות, ואין לשכוח כי מדובר בתהליך חקירתי שבו המידע נמסר על-ידי הנחקרת בהדרגה, ואינו נחשף במלואו מיד בהזדמנות הראשונה. משהתייצבה סינא על גירסתה המפורטת והמלאה, היא היתה עקבית בדברים שמסרה בחקירותיה הרבות והממושכות, עד לחזרתה מהדברים כמפורט לעיל.

אין מחלוקת כי ממועד מעצרה של סינא כשברשותה כ-50 גרם סם מסוג קוקאין המחולק ל-180 מנות, הופעלו עליה ועל בני משפחתה לחצים רבים והיא היתה חשופה לאיומים שהופנו אליה במישרין ובעקיפין. גם שאלת ייצוגה המשפטי התפרשה על-ידה כניסיון של המעורבים בפרשה להלך עליה אימים ואף לדלות ממנה מידע באשר לדברים שנמסרו על-ידה. היא לא נתנה אמון בעורך-הדין אשר ידוע כי לא נשכר על-ידה, וכפי שניתן לראות במהלך החקירה והעימותים, היא חזרה וציינה כי אותו פרקליט הינו, למעשה, שלוחם של המעורבים האחרים בפרשה זו. כפי שהוברר במהלך המשפט, נערך מעין מסע ציבורי בחוצות יפו על-מנת להכפיש את שמה של סינא. דלת ביתה נמרחה בצבע אדום ובשלב כלשהו אף הוצתה. על האיומים שהופנו לאמה, לאחיה ולאחותה, שאף הביעה רצונה לעזוב את הבית ולעבור למקום אחר, עמדנו בהרחבה בדברינו הקודמים.

          בכל אלה ניתן להסביר את פשר חזרתה של סינא מעדויותיה המפלילות, וזאת ככל שקרב מועד המשפט שבו היתה אמורה להעיד נגד הנאשמים.

מן הראוי להזכיר כי כבר בשלבים המוקדמים, כאשר החלה סינא למסור פרטים מפלילים אודות משפחת שורפי היא עמדה על כך כי לא תתבקש להעיד נגדם ודרשה בתוקף כי הדברים שמסרה יהיו בינה לבין המשטרה, ללא מעורבות ערכאה שיפוטית. אותה מסה קריטית של איומים, אשר חלקם אף מומשו, היא שגרמה בסופו של דבר לסינא לחזור בה מעדויותיה ולוותר על ההטבות הכלולות בהסכם "עד המדינה".

          בנסיבות אלה איננו מקבלים את טענתה של סינא בעדותה בבית-המשפט כי אינה זוכרת את הדברים או שהאירועים לא התרחשו באופן שתואר בחקירותיה, כפי שאיננו יכולים לקבל את טענתה כי החליטה להפליל בכזב את מוחמד שורפי בשל שנאתה אליו הנובעת מדרישתו כי תחדל מלטפל בבתו או בשל אהבה נכזבת כלפיו. הננו משוכנעים כי זכרונה של סינא אינו כה חלש וכי ברצותה היתה מסוגלת למסור עדות מפורטת אודות עסקאות הסמים להן היתה שותפה ועל מעורבותם של משפחות שורפי ואבו-שחאדה. אובדן זיכרון לכאורי זה משתלב היטב ברצונה של סינא שלא לחזור על הדברים, לאחר שהגיעה למסקנה כי התוצאה עלולה להיות הרת אסון. אשר לטענת הנקמה, הרי שאיננו מוצאים בה כל ממש, שכן בעדויותיה המפורטות הפלילה סינא אנשים רבים נוספים, פרט למוחמד שורפי, ולא שמענו כל הסבר מדוע תרצה להפלילם. כך הם פני הדברים לגבי משפחת אבו-שחאדה, ולגבי גורמים נוספים אשר אינם נמנים על החוג הקרוב של מוחמד שורפי. זאת ועוד, במקרים מסויימים טענה סינא כי אינה מכירה אנשים שנחשדו בביצוע עבירות סמים, ולגבי אנואר, אחיו של מוחמד שורפי, טענה כי לא ידוע לה על מעורבותו בביצוע עבירות סמים. הדעת נותנת כי לו ביקשה לנקום במוחמד שורפי ובבני משפחתו כי אז היתה מפלילה גם את אנואר שורפי. עוד ראוי לציין כי סינא מתייחסת לכל חשוד על-פי חלקו ומעורבותו בעבירות הסמים ואינה כורכת את כולם בחבילה אחת. במקרים רבים היא מציינת כי לא ראתה במו עיניה העברת סמים בין הצדדים, אלא הסיקה זאת מכלל הנסיבות.

          עיינו בטבלה אותה הגיש עו"ד אורינוב שבה פירוט הסתירות באמרותיה של סינא ומצאנו כי אין מדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין, אלא בדברים הנובעים מהתפתחות החקירה. מכל מקום, גם אם ניתן להצביע על סתירה כזו או אחרת, חשוב לזכור כי מדובר בעשרות אמרות המתפרשות על-פני מאות עמודים ואשר הוגשו לנו בארבעה קלסרים, וגם אם נפלה סתירה כלשהי, אין בכך כדי לפגום במשקלן העצמי של האמרות.

          גם בטענותיו של עו"ד רוזה לגבי מידת מהימנותה של סינא מוגרבי לא מצאנו כל ממש. הסתירות עליהן הצביע עו"ד רוזה אינן מהותיות ורצונה לנקום, כביכול, במוחמד שורפי אין בו כדי להסביר את הדברים המפורטים שמסרה נגד מעורבים אחרים ורבים בפרשה זו. גם בעובדה כי מספר נתונים שמסרה סינא "הניתנים לבדיקה בפעולות חקירה פשוטות" לא נבדקו על-ידי המשטרה, אין בה כדי להחליש את גירסתה. דבריה של סינא נתמכים בראיות משמעותיות, רבות ומגוונות ואין בעובדה כי לא נבדק נתון זה או אחר כדי להפחית ממשקלן העצמי של אמרותיה.

עו"ד חימי טען בסיכומיו כי גם אם יינתן משקל מלא לאמרותיה של סינא הרי שיש צורך בסיוע כתוספת ראייתית לעדותה, בשל היותה עדת מדינה. לדעתו של עו"ד חימי נדרשת תוספת ראייתית זו לכלל עדויותיה של סינא גם אלו שנמסרו טרם שנחתם הסכם עד-מדינה, ומדובר בתוספת "מסבכת" ולא בראיה "מאמתת". לא ירדנו לסוף דעתו של עו"ד חימי, ככל שמדובר באמרותיה של סינא טרם חתימתו של הסכם עד המדינה, וכפי שכבר ציינו בדברינו הקודמים, אין לדרוש תוספת ראייתית ברמה גבוהה יותר מאשר "דבר לחיזוק" לגבי אמרה שנמסרה טרם שהשותף לעבירה הפך להיות עד מדינה. כפי שנקבע בע"פ 3795/92 יוסי לוי נ' מ"י: "אם ניתנה, או הובטחה, טובת ההנאה לאחר שמסר העד את אמרתו, אין לנו עוד לחשוש כי היה באלה להניע אותו להפליל באמרתו את הנאשם", ולפיכך אין צורך "בסיוע" לאמרה זו (ראו גם ע"פ 95/87 אשורי נ' מ"י, פ"ד מא(4) 598). לפיכך, איננו רואים לקבל, באורח עקרוני, את הטענה כי יש צורך בראיית סיוע לגבי אמרותיה של סינא אשר קדמו לחתימת הסכם עד המדינה.

אשר לאמרות שניתנו לאחר מכן, הרי שגם אם בוטל ההסכם יש צורך בסיוע, כיוון שמדובר בשותף לעבירה שמסר את אמרותיו בהיותו עד מדינה. ואולם, אין צורך בראיית סיוע לכל פרט ופרט מהאמור באמרותיה של סינא, ומאחר שמדובר בפרשה אחת ובביצוע סדרת עבירות דומות, הרי שניתן להסתפק בסיוע לגבי חלקים עיקריים של האמרה ואין צורך בסיוע לכל פרט ופרט (ראו לעניין זה ע"פ 840/79 חיים גבריאלי ואח' נ' מ"י, פ"ד לה(2), 371; ע"פ 814/81 סלאמה ראזק אל שבאב נ' מ"י, פ"ד לו(2), 826; ע"פ 635/88 אדרי ואח' נ' מ"י, פ"ד מד(4), 227). וכך סוכמו הדברים על-ידי השופט קדמי בספרו על הראיות, בעמ' 290:

"מקום שעד, שעדותו טעונה סיוע, מעיד על ביצוען של מספר עבירות, ואילו ראיית הסיוע המתייחסת במישרין לאחת מהן בלבד, ניתן יהיה לבסס מכוחה של ראיית סיוע זו הרשעה בעבירות האחרות, בתנאי שהמדובר בסדרה של עבירות דומות, הקשורות זו בזו והמהוות מסכת אחת או עסקה כוללת אחת; שבנסיבות כאלה - די בראיית סיוע המתייחסת לאחד ממעשי העבירה, כדי לסלק החששות המצדיקים את דרישת הסיוע לעדותו של אותו עד."

בענייננו, ניתן למצוא לאמרותיה של סינא ראיות חיזוק ואף סיוע למכביר, החל בדברים המופיעים בהאזנות-הסתר וכלה ביתר העדויות שנשמעו בפנינו, על-ידי מעורבים נוספים בפרשה לרבות צרכני הסמים. ראיית סיוע משמעותית ניתן למצוא גם בעובדה כי במהלך חקירת הפרשה נרכשו על-ידי סוכן משטרתי כ-50 גרם קוקאין מידי מוסא אבו-שחאדה, דבר המלמד על עיסוקו של מוסא אבו-שחאדה בסמים מסוכנים. איננו רואים צורך לפרט את מכלול הראיות התומכות והמסייעות לעדותה של סינא, גם אם לא לכל פרט ופרט באמרותיה, אך נראה כי מדובר במגוון נרחב של ראיות ממקורות שונים, ולפיכך סבורים אנו כי דרישת הסיוע לגבי האמרות שנמסרו לאחר חתימת הסכם עד מדינה באה על סיפוקה.

מקל וחומר רואים אנו לציין כי גם הדרישה "לדבר לחיזוק" האמרות שנמסרו טרם החתימה על ההסכם, אף היא התמלאה כדבעי במקרה זה.

סיכומם של דברים הננו סבורים כי "לנוכח נסיבות העניין" יש להעדיף את אמרותיה של סינא, המפלילות את הנאשמים, על-פני עדותה המכחישה בבית-המשפט, וסבורים אנו כי יש ליתן לגירסה המפורטת והמלאה שנמסרה על-ידה לאחר חתימת הסכם "עד המדינה" משקל ראייתי מלא. כאמור גם דרישת סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות באה על סיפוקה, מאחר שיש בחומר הראיות סיוע למכביר לאמרותיה של סינא ולא רק "דבר לחיזוקה" של האמרה.

למותר הוא לציין כי התעלמנו, בהתייחסנו לאמרותיה של סינא מוגרבי, מכל דבר שהוא בגדר עדות שמיעה, לרבות דברים ששמעה מפיה של איבון שורפי.

להשלמת התמונה נציין כי לאחר חזרתה של סינא מוגרבי מהסכם "עד המדינה", נחתם עימה ביום 29.9.05 הסכם להסדר טיעון לפיו הוגש נגדה כתב-אישום מתוקן בשנית (ת.פ. 40362/04,     ת/499) שבו יוחסו לה עבירות מרובות של סחר בסם מסוכן ועבירות מרובות של החזקת חצרים לשם הכנת סם מסוכן. בכתב-האישום נאמר כי החל ממועד לא ידוע עובר לתחילת שנת 2004 ועד למעצרה ביום 12.8.04, פעלה סינא עבור אירגון פשע מיפו בראשותם של חאפז ומוחמד שורפי, שמטרתו להחזיק ולהפיץ, בנקודות מכירה, הירואין וקוקאין. בכתב-האישום נטען כי היא פעלה בהוראת ראשי האירגון, להוביל ולהחזיק עבורם סם מסוכן בכמות רבה ובמספר רב של פעמים. עוד צויין בכתב-האישום כי ספקי הסם הם סעיד זייתון, שחאדה אבו-שחאדה והאחים עומר ומוסא אבו-שחאדה, אשר עמדו בראש אירגון פשע בלוד. עוד נטען כי סינא היתה שותפה להכנת הסם המסוכן, לשקילתו והכנתו למנות, תוך שהיא מסתירה אותו בדירתה ומוסרת אותו על-פי הוראת ראשי האירגון למפיצי הסם שהיו פזורים ברחבי יפו וסביבתה. ביום 12.8.04 הודתה סינא בכתב-האישום המתוקן בשנית ונגזרו עליה 33 חודשי מאסר בפועל, המצטברים לעונש המאסר בן 27 חודשים שנגזר עליה בת.פ. 40238/04.

בסיכום הכללי, נגזרו על סינא מוגרבי בשני התיקים, 5 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרה 12.8.04.


פרק ז'   -   עדויות ואמרות עדים נוספים בפרשה

42.      מלבד סינא מוגרבי הופיעו בבית-המשפט עדים רבים אשר זומנו על-ידי התביעה וכולם, פרט לעדה דניאלה גוטווין, חזרו בהם מהעדות שמסרו במשטרה, שיש בה פרטים מפלילים לגבי הנאשמים כולם או חלקם. את רשימת העדים העויינים ניתן לחלק לשלושה חלקים: עדויות של מעורבים בפרשה; עדויות צרכני סמים; ועדויות נוספות.

(א)   עדויות מעורבים בפרשה

          (1)   של עומר יתים

43.      ביום 24.4.06 העיד עומר יתים, צעיר יליד יולי 1985, במסגרת פרשת התביעה. העד אישר כי הוגש נגדו כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בת"א (תפ"ח 1227/04) בו יוחסו לו עבירות מרובות של סחר בסם מסוכן, ועבירות מרובות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. הוא הודה במיוחס לו בכתב-האישום וביום 12.1.06 נגזרו עליו 5 שנות מאסר, מתוכן 3 שנים לריצוי בפועל מיום מעצרו 22.11.04 והיתרה על-תנאי. כמו-כן חולט סך של 1,610 ש"ח שנתפס ברשותו ביום 21.6.04, וכן חולט רכב סובארו מודל 1988 מ.ר. 88-971-21, לטובת אוצר המדינה. לשאלת התובע עבור מי ביצע את מכירות הסם המתוארות בכתב-האישום, טען העד "בשביל עצמי" (עמ' 2548, ש' 31). לדבריו כאשר נעצר בפרשה זו "...נלחצתי, הפחידו אותי והתחלתי לדבר, פתחתי על הכל, אפילו פתחתי על עצמי באופן אישי" (עמ' 2549, ש' 6-7). לדבריו, הוא הזכיר בחקירה שמות רבים של אנשים שאינו מכיר, כמו למשל סמי סקא שהוא אינו מכירו כלל. העד מאשר כי אמר באמרותיו שהאחים חאפז, מוחמד, סמיר וגם אנואר שורפי עובדים בסמים "כאשר הבוס הוא מוחמד וחאפז", אך לדבריו: " ...מרוב פחד ולחצים התחלתי לדבר, דיברתי, לא זוכר מה אמרתי אפילו. הזכרתי דברים שיעני בכלל לא היו. התחלתי לשקר..." (עמ' 2550 ש' 5-7). מאחר שהעד התכחש לאמיתות הדברים שמסר במשטרה, להבדיל מעצם אמירתם, הוכרז העד כעד עויין ובהמשך הוגשו כל אמרותיו לצורך הצגתם לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. התובע הגיש כתב-אישום וגזר-דין שניתן בעניינו של העד בתפ"ח 40233/04 ( ת/669), על-מנת להפריך את הטענה כי זו היתה חקירתו הראשונה של העד במשטרה, אשר גרמה לו ללחץ נפשי ולהפללת אנשים אשר לא ביצעו כל עבירה. באותו מקרה נגזרה על העד שנת מאסר על-תנאי לבל יעבור עבירה של "החזקת נשק, נשיאתו או הובלתו או עבירה של ביצוע ירי בשטח מגורים".

כמו-כן הוגש דו"ח-פעולה מיום 16.5.04 ( ת/670), ממנו עולה כי ביום 16.5.04 נצפה העד כשהוא עומד ליד רכב סובארו בצבע אפור מ.ר.  88-159-21, ברחוב מאור עיניים ביפו. השוטרים הבחינו כי הוא מניף את ידיו לצדדים ומשליך דבר מה. בחיפוש שנערך בסביבות הרכב נמצא "זרג" מניילון ומתחתיו עטוף בנייר כסף חומר החשוד כסם.  עומר יתים עוכב בגין החזקת סם שלא לצריכה עצמית וטען כי הסם לא שלו. בבדיקה הסתבר כי מדובר בסם מסוג הירואין במשקל של 1.7 גרם ברוטו. ביום 16.5.04 נגבתה אמרתו של העד בנוגע לאירוע זה ( ת/671) והוא חזר והכחיש כי הסם המסוכן הושלך על-ידו. לדבריו: "בחיים שלי לא נגעתי ולא ראיתי ולא השתמשתי בסמים. מה לי לסמים אני רק ילד וגם לא רוצה לנגוע בסמים".

הוגש מזכר נוסף מיום 21.6.04 ( ת/672) בו נרשם כי במהלך סיור שגרתי באזור יפו הבחין השוטר  רס"ר מוטי צ'רלי בשני אנשים הנוסעים בקטנוע בצבע שחור. הבחור שישב מאחור הבחין באנשי המשטרה והוא השליך תוך כדי נסיעה שקית ניילון. השוטר הורה לחברו לעצור את שני החשודים, בעוד שהוא עצמו שומר על קשר עין עם השקית, שהתברר כי היא מכילה חומר החשוד כסם מסוג קריסטל. לאחר מעצרם של נוסעי הקטנוע הסתבר כי מי שהשליך את השקית הוא עומר יתים, ואילו נהג הקטנוע הוא עואד עבדאללה. השניים נעצרו בגין החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית ועומר יתים הכחיש כי הסם הושלך על-ידו. בחקירה בתחנת המשטרה טען עומר יתים שהסם שנתפס שייך לבחור השני ואילו האחרון טען כי אינו יודע כלל במה מדובר. הסם המסוכן שקל 3.6 גרם ברוטו. על גופו של עומר יתים נתפס סכום כסף של 1,610 ש"ח וכן נתפסו שני מכשירי טלפון סלולאריים השייכים לשני החשודים. בחקירתו מיום 21.6.04 ( ת/673) אמר עומר יתים "מה שנתפס זה שלי...". בהמשך שינה העד את טעמו וטען כי הסם שייך לנהג הקטנוע אשר הוציא את השקית מפיו ואמר לו להשליכה, לאחר שהסתבר כי הם נצפו על-ידי המשטרה. לשאלת החוקר מדוע אמר קודם כי הסם שייך לו, השיב העד "כי התעצבנתי אני לא מבין בזה הסמים וכל זה את אומרת זה שלי". בהמשך שינה העד, פעם נוספת, את גירסתו וטען כי מצא את הסם בבית העלמין הנוצרי ביפו וסבר כי יוכל למוכרו. לשאלה מה מקור סכום הכסף שנתפס ברשותו, השיב העד כי אמו משכה את הכסף מבנק מרכנתיל דיסקונט בשד' ירושלים. הוא הכחיש כי מדובר בתמורה לסמים שנמכרו על-ידו.

ביום 1.8.04 נגבתה מעומר יתים אמרה נוספת ( ת/674) בחשד כי החזיק קוקאין במשקל 5 גרם ברוטו שלא לצריכה עצמית. לדבריו, התקשר אליו באותו יום מוחמד שורפי וביקש ממנו לצאת החוצה, וכאשר שהו בחוץ ודיברו, שעה שמוחמד שורפי היה בתוך הרכב "באו במהירות בלשים וקפצו עלינו". נערך חיפוש בתוך הרכב ובסביבתו ולא נמצא דבר. בחיפוש שנעשה בגינה הרחוקה מהמקום נמצאו הסמים המסוכנים ובעקבות כך הוא נעצר. העד טוען כי יחד עימם היה גם סמיר שורפי, כאשר השיחה נסבה סביב האפשרות שהוא ירכוש רכב השייך למוחמד שורפי. עומר יתים טען כי אינו משתמש בסמים וכי הוא מכיר את מוחמד וסמיר שורפי מהשכונה.

הוא הכחיש כי הסמים שנתפסו שייכים לו ולטענה כי הוא עובד עבור מוחמד וסמיר שורפי הוא אמר: "אני לא עובד בשביל אף אחד. פעם הייתי עובד אצלם... לפני כחודשיים עבדתי איתם. עכשיו כבר לא". הוגש מזכר שנרשם על-ידי פקד רונה פינגלאי ( ת/675) בו צויין כי לאחר חקירתו של עומר יתים על-ידי רס"ר קובי מדינה ביום 1.8.04 בשעה 13:45, היא שוחחה עם העד שטען כי "מזה חודשיים לא עובד בתחום הסחר בסמים בעבור שני האחים שורפי, אולם בעבר עשה כן תמורת כסף, מכר מעל 200-250 מנות קוקאין ביום, בין 200 ל-250 ש"ח עבור מנת קוקאין". עוד נרשם במזכר כי עומר יתים סיפר ש "האחים שורפי מוכרים סמים ומביאים כמות גדולה ולהם פועלים רבים ביפו שמוכרים סמים בשכונה ובגן השניים ביפו". הוא טען כי "כיום החליט לגמור עם השטויות ואמר כי הסמים שנתפסו לא שייכים לו או לאחים שורפי".

העד סירב למסור את הדברים בעדות בכתב. הוגש גם מזכרו של רס"ל קובי מדינה מיום 5.8.04 המתייחס לשיחה עם עומר יתים ביום 1.8.04. עומר יתים נשאל לגבי קשריו עם סמיר ומוחמד שורפי והוא טען כי הם חבריו. רס"ר מדינה הטיח בו כי הוא עובד עבורם במכירת סמים, אך עומר יתים הכחיש קשר לסמים ולכך שהוא עובד עבור סמיר ומוחמד שורפי. במזכר נרשם כי העד "טען בלהט כי הוא כבר לא עובד בשבילם כבר חודשיים... כשהיה עובד בשביל האחים... היה מעיף לדבריו 200 מנות קוקאין וכל מנה הוא היה מוכר במחיר של 250 ש"ח". רס"ר מדינה מציין כי בהמשך נשאל עומר יתים שאלות נוספות על-ידי פקד רונה פינגלאי. לגבי הדברים שנרשמו על-ידי פקד רונה פינגלאי אמר עומר יתים בבית-המשפט "כן, מה שאמרת כן, אבל לא זוכר יעני מה דיברתי. אמרתי לך, דיברתי כל מיני שטויות. לא יודע לא זוכר מה אמרתי" (עמ' 2571, ש' 15-16). גם לגבי הדברים שנרשמו על-ידי רס"ר מדינה לא הכחיש העד את עצם אמירתם, אלא אמר: "לא זוכר, לא יודע מה היה בכלל" (עמ' 2573, ש' 7).

עומר יתים נעצר ביום 22.11.04 היום בו נעצרו מרבית המעורבים בפרשה. באותו יום בשעה 09:15 הוא מסר אמרה מפורטת ( ת/677), אשר נגבתה על-ידי סמ"ר מולא ביאן. באמרה זו סיפר העד על קשריו עם משפחת שורפי בסחר בסמים. באותה חקירה הזכיר את השמות המוכרים לו כמי שמעורבים בעבירות הסמים. לשאלת התובע אם החוקר איים עליו או עשה שימוש באלימות, השיב עומר יתים "לא יודע. באותו יום הייתי בלחץ, לא יודע מה אמרתי בכלל, לא זוכר כל הפרשה הזאת". (עמ' 2573, ש' 23-24). כשנשאל אם החוקרים אמרו לו מה להגיד, השיב: "לא אמרו לי מה להגיד. כמעט, אפשר להגיד שכן" (עמ' 2573 ש' 29). משנאמר לו על-ידי התובע כי החקירה הוקלטה ושם אין כל זכר לטענה כי הדבר הושמו בפיו, טען עומר יתים כי החוקר הורה לו לעבור לחדר אחר בו לא היתה הקלטה ושם הכניס את המילים לפיו. עם זאת, אישר עומר יתים כי החוקר לא אמר לו להפליל את מוחמד שורפי וגם לא מסר לו שמות מעורבים ותפקידיהם השונים, אלא אמר שעדיף לדבר ואם הוא לא ידבר ילך למאסר "התחיל להלחיץ, הייתי בלחץ באותו יום, לא יודע מה אמרתי גם" (עמ' 2574, ש' 14-15).

לשאלה נוספת של התובע, אם הדברים שנרשמו באמרה נאמרו על-ידו, השיב העד "כן, אמרתי, כל מה שכתוב אמרתי, אני לא אומר" (עמ' 2575 ש' 4).

באמרתו ת/677, ציין עומר יתים כי הוא עצמו אינו משתמש בסמים ולשאלה לגבי פעילותו של אירגון הפשיעה המיוחס למשפחת שורפי, השיב:

"האירגון הזה הוא משפחת שורפי והכוונה לחאפז, מוחמד, סמיר, ואנואר שורפי. הם עובדים בסמים ואין לי כלום נגדם. היו מוכרים סמים לאנשים. הבעלים הם מוחמד, סמיר, חאפז ואנואר כאשר הבוס הוא מוחמד וחאפז. מוחמד וחאפז מביאים את הסמים לא יודע מאיפה בכמויות גדולות.מחלקים את הכמויות אצל מוחמד ופעם אצל סמי אבו-חסירא. הם מכינים אולי אותם שמה ומחלקים אותם למנות. אחרי שהם מסיימים את ההכנות, מוחמד וסמי עולים במירס מול סמיר וחאפז ואומרים להם שהאוכל או האבקה מוכנה. חאפז וסמיר ניגשים למוחמד או לסמי לוקחים מהם את המנות ומפיצים אותם."

עומר יתים ציין כי עבד עם בני משפחת שורפי כחודש ימים, כאשר גם לפני כחמישה חודשים עבד תחת שירותם, אך הפסיק לתקופת מה כיוון שחזר בתשובה. מי שהציע לו לעבוד בסחר בסמים הוא סמיר שורפי אשר אמר לו: "תבוא ואל תעשה כלום, תהיה רק נהג". לגבי תפקידם של בני המשפחה ציין עומר יתים כי:

"מוחמד היה מקבל את הכסף לאחר שהביא את כל הסמים וחילק אותם למנות אז הוא היה הבוס וגם חאפז באותו תפקיד. סמיר שורפי היה מקבל את הסמים ומפיץ אותם, כאשר אני הייתי נוהג לו ברכב סובארו לבן. אנואר שורפי הוא מוכר סמים ליד הבית שלו. איבון שורפי היא לוקחת את הכסף ומחביאה אצלה. עאטף שורפי הוא גם 'ראש הממשלה' הוא אחד הבעלים שמכוון את המפיצים לאן ללכת ולמי למכור. עלי שורפי אני לא יודע אין לי דיבור איתו. סמי סקא הוא אחד הבעלים של משפחת שורפי. סאמר אבו-עמרה הוא מוכר סמים עם סמי אבו-חסירא. מחמוד סטל לא יודע מה התפקיד שלו. אמיר גאנם לא יודע מה התפקיד שלו אבל הוא עבד איתם, הם דודים שלו... עומר ומוסא ושחאדה אבו-שחאדה פעם ראשונה אני שומע עליהם. מחמוד ג'עסוס גם הוא אני לא מכיר, אחמד דבור גם אותו לא מכיר."

לדברי עומר יתים, קיבל שכר של 1,500 ש"ח לשבוע "פעם מחאפז ופעם מוחמד וגם מסמיר, במזומן כל שבוע". לגבי כלי הרכב שהיו ברשות משפחת שורפי ציין כי מדובר בסובארו לבנה, מאזדה בצבע לבן, ג'יפ טויוטה ורכב פרטי מסוג טויוטה. כמו-כן יש להם שני קטנועים.

עומר יתים ציין כי הכספים שהתקבלו בתמורה לסחר בסמים הוצאו על-ידי משפחת שורפי ב "שיפוצים רחבי היקף בבתים שלהם" וכן נרכשו רכבים רבים במזומן. לגבי סמי אבו-חסירא ציין העד כי "סמי היה מכין סמים בבית שלו ומחלק אותם למנות כאשר היה סוגר את החלונות של הבית והוא גם שם מצלמות סביב הבית שלו שיראה כל מי שבא אליו". לגבי הרכוש השייך למשפחת שורפי ציין עומר יתים כי "יש להם קיוסק ששייך גם למשפחת גאנם הקרובים אליהם, קיוסק שמים כחולים ברח' יפת ביפו ומול הקיוסק יש גם מסעדת שווארמה השייכת להם, כאשר שני עסקים אלה משמשים אותם לסחר בסמים, כאילו כמו תחנה של סמים". לגבי דרכי התקשורת בין הספקים, הסוחרים והמפיצים ציין עומר יתים כי ההתקשרות היתה "במירסים ובפלאפונים, כאשר הטלפונים היו בעיקר סימים". העד הוסיף כי הוא מבקש שלא יוודע לאיש על כי הדברים נאמרו מפיו כי "יעשו לי בלאגן". לגבי מספר מנות הסם שנמכרו ביום השיב עומר יתים כי אינו יודע, אבל מדובר בהרבה מנות. לא ידוע לו מה מחירה של מנה "אבל זה הרבה כסף".

לגבי תפיסת הסם ביום 1.8.04 כאשר העד נפגש עם מוחמד וסמי שורפי, ציין העד כי הסם שייך לסמיר שורפי והוא התכוון למוכרו לאנשים. הסכום שנתפס באותו מעמד (2,000 ש"ח) "זה כתוצאה ממנות שנמכרו". לגבי תפיסת הסם בתאריך 21.6.04 טען עומר יתים כי "הסם שייך למשפחת שורפי והכסף [1,610 ש"ח - בית-המשפט] מיועד למשפחת שורפי. הכסף שהיה איתי הוא כתוצאה ממכירת הסם...". לגבי תפיסת הסם בתאריך 16.5.05 טען עומר יתים כי אינו זוכר את האירוע.

התביעה הגישה את תמלילי החקירה שהוקלטה ואלה התקבלו וסומנו ת/678, ת/679, ת/680.

התובע עו"ד פרוסט הציג לעד שאלות שונות לאימות האמור באמרתו, ועומר יתים טען כי הדברים אינם נכונים, כי אינו זוכר את מה שאמר, בסופו של דבר הודיע "לא רוצה לענות על אף שאלה" (עמ' 2576 ש' 24). לאחר שבית-המשפט הבהיר לעד כי עליו להשיב לשאלותיו של התובע, הוא התרצה והמשיך לטעון כי הדברים אינם נכונים או כי אינו זוכר את מה שאמר. התובע הגיש מזכר שנרשם על-ידי סמ"ר מולא ביאן ביום 23.11.04, בו נאמר כי עומר יתים הוסע "תחת הקלטה" מבית המעצר באבו כביר לחקירה בימ"ר ת"א. לאחר שהוזהר לגבי החשדות המיוחסים לו טען כי מרגע זה הוא שומר על זכות השתיקה והוסיף: " שהוא תופר על עצמו תיק במו ידיו" וכן "לדבר או לדבר זה אותו דבר ועל כן הוא מעדיף לשתוק ולא לדבר". הוא טען שהאנשים שהוזכרו על-ידו בחקירה אינם מוכרים לו והוסיף כי "היה עייף ורדום ולא ידע על מה דיבר". כשנשאל שוב לגבי אותם אנשים אמר: "שהכל אמרתי לך אתמול בחקירה מה אתה רוצה ממני עוד? שאני אעמוד מולם ויגיד להם גם בפנים עשיתם כך וכך...". הוא המשיך לדבר, תוך כדי בכי והביע פחד "וכל הזמן התנהג כחושש לעצמו".

לאחר שהעד הוכנס לחדר החקירות הוא החליט לשמור על זכות השתיקה, אך כאשר החוקר מולא ביאן אמר לו כי משפחת שורפי הביאו אותו למצבו זה, ובמיוחד סמיר שורפי שפנה אליו בהצעה לעבוד עימם "הוא עשה תנועה בראש שהכוונה היא שמה שאמרתי לו זה נכון". החקירה שבה שמר עומר יתים על זכות השתיקה, הוקלטה ותומללה ( ת/687). לשאלת התובע מדוע ב-22.11.04 הוא החליט למסור את מלוא הפרטים ולמחרת שמר על זכות השתיקה טען העד "כי יש הבדל, כי ב-22 היה באמת לחץ. זה יעני שיצאתי מהתחנה, הלכתי לבית סוהר וחזרתי, אז באו ולקחו אותי והייתי בלחץ, יש הבדל" (עמ' 2593 ש' 6-7). התובע טען כי הסיבה נעוצה בכך שפגש ביום 22.11.04 את חאפז שורפי והלה הביט לעברו ואמר: " שאם מישהו מדבר אני מפרק אותו" וכן עשה תנועה של "אקדח ביד". העד טען כי הדבר לא היה ולא נברא, ולא זו הסיבה שהוא החליט לשמור על זכות השתיקה.

התובע עו"ד פרוסט טוען בסיכומיו כי עומר יתים החל לפרוס את חלקם של הנאשמים "באופן אקראי ועוד טרם פתיחת מבצע טיפול שורש" כבר בתאריך 1.8.04, כעולה מהמזכרים ת/674 ו- ת/675.

בחקירתו בימ"ר ת"א, לאחר מעצר הנאשמים ביום 22.11.04, פירט עומר יתים את שיטות העבודה של האירגון: "תוך שהוא משרטט את מבנה האירגון של בני משפחת שורפי, כמו גם שותפיהם, כסמי אבו-חסירא, ועובדיהם, כסאמר אבו-עמרה, אמיר גאנם, זיאד מטר ומחמוד סאטל". עו"ד פרוסט טוען כי מתחילת החקירה ניתן ללמוד על חרדתו הרבה של עומר יתים לשלומו ולחייו, והוא התייעץ עם החוקר מולא ביאן כיצד להסיר מעליו את החשד לשיתוף פעולה. התובע הפנה למזכר שנרשם על-ידי רס"ל יוני חג'ג' ביום 22.11.04 ( ת/999) ממנו עולה כי בהמתנה לדיון בנושא מעצר הנאשם בבית-משפט השלום בת"א הבחין החוקר בחאפז שורפי כשהוא מביט לעברו של עומר יתים ואומר "אם מישהו דיבר, אני מפרק אותו" וכן "אני יוצא נותן לו יריות". כל זאת כאשר חאפז שורפי "עושה תנועה של אקדח בידו". החוקר ביקש להשתיק את חאפז שורפי והלה אמר: "מה אתה רוצה אני חף מפשע". חאפז שורפי הביט פעם נוספת לעברו של עומר יתים ואמר: "אין לי קשר לפרשה הכל חארטות, אבל אם מישהו אמר משהו סתם, אני הורג אותו איך שאני יוצא". התובע הדגיש כי למרות הכחשתו של עומר יתים, הרי שהוא "זכה" "לכמות האיומים הרבה ביותר וזאת כבר מלידת תיק זה". התובע הפנה לעובדה כי מיד לאחר התקרית עם חאפז שורפי הפסיק עומר יתים לשתף פעולה עם חוקריו, והדבר נובע בבירור מהמסר החד-משמעי שקיבל ממנו. התובע הוסיף וטען כי עומר יתים סירב להגיע לשיחת רענון בתביעה ומיד בפתח עדותו בבית-המשפט הוא טען כי האחריות כולה שלו ואיש מהנאשמים אינו מעורב בסחר בסמים. בהמשך, סירב העד להשיב לשאלות וגם הופעת אביו באולם בית-המשפט גרמה ללחץ בו היה נתון ממילא, להתגבר עוד יותר. חרף זאת, לא טען העד כי אמר את הדברים בעקבות איומים או אלימות שהופעלה נגדו או אף בשל הבטחותיו של החוקר.

כל טענתו היא כי היה בלחץ, כשהכוונה ללחץ פנימי, ועל כן אמר את אשר אמר, והוסיף כי בדה את הדברים מליבו כדי שישוחרר מהמעצר. התובע סבור כי אין כל סיבה לקיומו של לחץ מיוחד מבחינתו של עומר יתים שכן הלה נעצר פעמים רבות בעבר למרות גילו הצעיר, והוא מגלה היכרות מעמיקה עם פעילות המשטרה והיה מורגל בחקירות. כאמור, אין לעד כל הסבר מדוע הפליל את בני משפחת שורפי כבר בתחנת יפת"ח, עוד טרם שנפתחה החקירה בימ"ר ת"א. עוד הפנה התובע לקטעים מסויימים בחקירתו של עומר יתים כאשר הוא נשמע באומרו דברים ביוזמתו. גם הטענה כי הפליל את מוחמד גאנם מאחר שהוא (עומר יתים) שונא אותו, הינה מופרכת, ועומר יתים העלה אותה לראשונה על-מנת להסביר את פשר דבריו בנוגע לאיש. עוד נטען כי עומר יתים מסר פרטים מוכמנים רבים שלא היו בידיעת החוקרים, כגון ידיעותיו לגבי הנעשה בביתו של סמי אבו-חסירא, בית המוקף במצלמות, על-מנת לוודא כי אין מגיעים אליו אורחים בלתי קרואים. כמו-כן דיבר על שימוש במירסים על-ידי הנאשמים כשגם פרט מוכמן זה שנמסר על-ידי העד ביוזמתו. התובע גם הזכיר את העובדה כי העד חזר לבית המעצר בתום עדותו הראשית בלווית חלק מהנאשמים, דבר שלא תרם לרצונו לשתף פעולה ולספר את האמת לגבי מעורבותם בפרשה.

לאור האמור סבור עו"ד פרוסט כי יש להעדיף את האמור באמרותיו של עומר יתים על-פני עדותו בבית-המשפט, וזאת -

"בשים לב לאותנטיות מתן ההודעה... על העובדה כי מספר מיוזמתו דברים, העובדה כי מפרט נושאים שאינם שייכים לפרשה, העובדה שפורט פרטים מוכמנים רבים וכי אינו מפליל כלאחר יד איש... ובשים לב לנסיבות גביית ההודאה המלמדים כי נמסרה באופן חד-משמעי מרצונו החופשי של העד ובשים לב להשתלבות האמור בהודעה בשלל הראיות בתיק."

באי-כוח הנאשמים ובראשם עו"ד רוזה, מבקשים שלא ליתן כל משקל לאמרותיו של עומר יתים, שהכחיש בעדותו בבית-המשפט את אמיתות הדברים. מכל מקום, מצריכות אמרות אלה חיזוק רב, ולדבריו "ובמקום חיזוק איפה שניתן לבדקן הן מופרכות". עו"ד רוזה טען כי לדברי עומר יתים הוא עבד בשירות משפחת שורפי במשמרות לילה, כשבכל המקרים בהם נעצר כשברשותו סמים היה זה בשעות היום. כמו-כן קיימת סתירה בין ההודעה הכתובה לבין תמליל הקלטת החקירה באשר לדרך העברת הסמים בין נאשם 1 לנאשם 2 כאשר פעם נאמר כי חאפז נוטל את הסמים ממוחמד ופעם אחרת נאמר כי חאפז לא קיבל מעולם סמים ממוחמד שורפי. עוד טען עו"ד רוזה כי עומר יתים עצמו מסר כי לא מכר סמים ביחד עם מוחמד שורפי ואף הכחיש כי החזיק סמים או השליכם מידיו. הסנגור מוסיף וטוען כי סברתו של עומר יתים כי מוחמד שורפי הוא "הבוס הגדול" מבוססת על כך כי מוחמד שורפי רכש ג'יפ טויוטה יקר, כאשר לא ברור מהיכן העד שואב פרט זה, ומבחינתו של עו"ד רוזה "העד מבלבל את המוח" כלשונו. עוד נטען כי עומר יתים היה נתון בלחץ רב במהלך החקירה ולכן בחר לשקר ולהפליל אנשים שאינם מוכרים לו.

הוא ביקש להשתחרר ממעצר בכל מחיר והביע חשש מהמשך כליאתו. בנוסף, נטען על-ידי עו"ד רוזה כי מילים רבות הושמו בפיו של העד ואין מדובר באמירות שבאו ביוזמתו. מתוך השוואה בין האמרה הכתובה לבין הגירסה המתומללת ברור שמדובר בגירסה משופצת ובהכנסת מילים לפיו של הנחקר. כך למשל, נעשה הדבר לגבי מועד "גיוסו" של העד על-ידי בני משפחת שורפי, כאשר פעם אחת נרשם שהדבר היה לפני חודש, ופעם אחרת מדובר על כך שהאיש עבד במשך כחמישה חודשים. ההגנה טוענת כי אין ליתן אמון בדבריו של עומר יתים שהוא "מכחישן סדרתי", כאשר הסמים שנתפסו ברשותו שייכים לו והוא נוהג לייחס את מקורם לאחרים. כך היה בכל האירועים בהם נעצר עומר יתים לפני יום ה-22.11.04. לגבי תפיסת הסם ביום 1.8.04 בנוכחותם של סמיר ומוחמד שורפי, נטען כי אין להסיק מכך כי הסמים קשורים אליהם. אשר לגירסתו של עומר יתים בחקירה מיום 1.8.04, נטען כי אמירתו של עומר יתים כי מכר 200-250 מנות קוקאין ביום אינה אלא בגדר התרברבות גרידא ו "כנראה הרגיש צורך להתפאר ולערב שמועות ושטויות". עתירת ההגנה היא שלא לקבל את גירסתו של עומר יתים כגירסה נכונה שכן היא שונה מדברים אחרים שמסר העד בהזדמנויות אחרות.

לסיכום, נטען כי מדובר בעד בלתי-מהימן, מניפולטיבי, המפריח דברים באויר ללא כל בסיס ומטיל על אחרים עניינים הקשורים אליו, וסותר עצמו בנקודות הניתנות לבדיקה. גם אם היה עומד העד מאחורי אמרותיו במשטרה ניתן היה להפריך אותן בנקל ולהראות כי מדובר בלא יותר משמועות, עליהן הרכיב העד "תיאור מוגזם ומופרך". לכן נתבקשנו שלא לקבוע כל ממצא מפליל נגד הנאשמים על בסיס דברי העד.

לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים בעניינו של עומר יתים ומתוך עיון בחומר שהונח בפנינו, הגענו למסקנה כי נתמלאו כל התנאים הדרושים לצורך קבילות אמרותיו של עומר יתים כראיה במשפט זה. מתן האמרה הוכח במשפט בעדויותיהם של גובי האמרות ורושמי המזכרים; נותן האמרה היה עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו; ואין מחלוקת כי עדותו של עומר יתים שונה מהאמור באמרות ובמזכרים באופן מהותי, הגם שהעד אינו מכחיש כי הדברים נאמרו על-ידו. השאלה העיקרית בה עלינו להכריע היא האם ניתן לסמוך את ידינו על אמרותיו של עומר יתים ולהעדיפן על-פני עדותו בבית-המשפט. טענתם המרכזית של הסנגורים היא כי חלק מהדברים המהותיים המופיעים באמרה הושמו בפיו של עומר יתים והם לא נאמרו ביוזמתו. בדקנו טענה זו, בעיקר על דרך השוואה בין האמרה הכתובה ( ת/677) לבין התמלילים שהופקו בעקבות החקירה המוקלטת, ומצאנו כי אין בה כל ממש. דומה כי טעותם העיקרית של הסנגורים נובעת מהעובדה כי בתמלילים מופיעים דברי החוקר סמ"ר מולא ביאן, ובהם משפטים מתוך האמרה ת/677, בעוד שלמעשה מדובר בחזרה על דבריו של הנחקר לצורך רישומם באמרה. נציין כי אם ישנם הבדלים בין הנוסח המופיע בתמליל הקלטת החקירה לבין הנוסח המופיע באימרה, הרי שנוסח התמלול הוא הקובע.

אשר לטענה בדבר מועד תחילת עבודתו של עומר יתים בשירותם של בני משפחת שורפי, ניסה החוקר להבהיר את הדברים ולהבין את כוונתו של עומר יתים ואין מדובר בהכנסת מילים לפיו. יש לזכור כי דברים מפלילים נגד בני משפחת שורפי מסר עומר יתים כבר ביום 1.8.04 עת נחקר בתחנת יפת"ח, שם לא טען כי הדברים הוכנסו לפיו ואף לא הזכיר טענה של לחץ בחקירה, כפי שזו הועלתה בנוגע לחקירתו ביום 22.11.04. הדברים נמסרו על-ידו ביתר הרחבה בחקירתו של מולא ביאן, ואין ספק בעינינו כי הם נמסרו מרצונו הטוב והחופשי ללא שימוש באמצעים פסולים, ובכלל זה איומים או הבטחת טובות הנאה כלשהן. נכון הוא כי עומר יתים ביקש כל העת להשתחרר ממעצר, אך אין לראות בכך משום שימוש באמצעי פיתוי והשאה מטעמם של החוקרים, ואיננו סבורים כי רצונו להשתחרר ממעצר פוגם במשקלם העצמי של אמרותיו. ככל הנראה, שינה העד את טעמו לאחר אותו מפגש אקראי עם חאפז שורפי וגם אם הדברים שהושמעו בחלל האויר לא כוונו אליו דווקא, הוא הבין כי עדיף מבחינתו להפסיק את שיתוף הפעולה עם המשטרה ולהימנע מלהפליל את המעורבים בפרשה. המדובר בבחור צעיר, שהיה כבן 21 במועד החקירה, ואין ספק כי הדברים ששמע חדרו לתודעתו, וכך ניתן להבין את חזרתו מהעדות המפלילה. סבורים אנו כי בנסיבות העניין, יש מקום להעדיף את האמור באמרותיו של עומר יתים על-פני עדותו בבית-המשפט וליתן להם משקל ראייתי המשתלב ביתר הראיות שבתיק.

אשר לדרישה כי ימצא "דבר לחיזוק" האמרה, נחזור ונציין כי הוצג בפנינו במגוון רחב של ראיות המחזקות ואף מסייעות לאמרותיו של עומר יתים, החל בתמלילי האזנות-הסתר, המשך באמרותיה של סינא מוגרבי אשר הוכשרו על-ידינו, וכלה באירועים השונים בהם נתפסו סמים מסוכנים ברשותו של עומר יתים, אירועים בהם הודה במשפטו.

(2)   סאמר אבו-עמרה

44.      בתאריך 18.7.04 במהלך סיור שגרתי של המשטרה ביפו, הבחין השוטר צחי אפריאט ברכב מסוג סובארו בצבע לבן המוכר לו "מתחום הסמים". בתוך הרכב היה בחור צעיר בעל שיער קצוץ שחור, חולצה כחולה עם שרוולים לבנים. צחי אפריאט החל לעקוב אחר הרכב ומשחש נהגו במעקב, החל לנסוע במהירות מופרזת תוך שהוא מסכן עוברים ושבים. בהמשך לאותו מרדף, כאשר נהג רכב הסובארו נוהג בצורה פרועה, הצליח צחי אפריאט לעצור את הרכב וביקש מנהגו להזדהות. הסתבר כי מדובר בסאמר אבו-עמרה, צעיר כבן 20. נערך חיפוש ברכב הסובארו ומתחת לכסא הנהג בסמוך לידית הבלם נתגלו שתי שקיות שקופות כאשר האחת הכילה חומר החשוד כסם מסוכן מסוג הירואין, והשניה הכילה חומר החשוד כסם מסוכן מסוג קוקאין. צחי אפריאט הודיע לסאמר אבו-עמרה כי הוא עצור בגין החזקת סם, והרכב עצמו הועבר לתחנת המשטרה. בתשאול ראשוני על-ידי צחי אפריאט אמר סאמר אבו-עמרה כי הוא מצא שקית ובה 10 מנות סם, 5 מנות הירואין ו-5 מנות קוקאין. מתוך כמות זו הוא מכר 8 מנות ונותרו לו 2 מנות ברכב.

הוא סיפר כי הוא מקבל עבור כל מנה סכום של 150 ש"ח. הסם החשוד כהירואין נשקל ונמצא כי מדובר במשקל של 1.2 גרם ברוטו, והסם החשוד כקוקאין נמצא במשקל של 0.4 גרם ברוטו. כמו-כן נתפסו ברשותו 3 מכשירים סלולאריים: אחד מסוג מוטורולה ושני מכשירים מסוג סמסונג, ולאחר תפיסת המכשירים התקבלו שיחות נכנסות רבות למכשירים אלה. ברשותו של סאמר אבו-עמרה נתפס סכום כסף בסך 180 ש"ח. כל הפרטים הללו מופיעים בדו"ח-פעולה תפיסה וסימון שערך צחי אפריאט ( ת/848). בעקבות אירוע זה הוגש נגד סאמר אבו-עמרה כתב-אישום מתוקן (במסגרת הסדר) לבית-המשפט המחוזי בת"א (תפ"ח 1227/04) ובו צויין כי במהלך חודש יוני 2004 גוייס הנאשם בעבור שכר שבועי של כ-4,000 ש"ח לשם מכירת הירואין וקוקאין עבור אחרים. עוד נאמר בכתב-האישום כי הנאשם נהג לעבוד במשמרת של 12 שעות ביום ומכר עבור אחרים מספר רב של מנות קוקאין לצרכני סמים ביפו וסביבותיה. עוד נטען כי ביום 18.7.04 נהג הנאשם ברכב פרטי כשהוא מחזיק מתחת לידית הבלם אריזה המכילה קוקאין במשקל 0.3578 גרם נטו, ואריזה המכילה הירואין במשקל 1.1687 גרם "במטרה להפיצם ולמוכרם עבור אחרים". הנאשם הודה בביצוע עבירות מרובות של סחר בסם מסוכן ובעבירות מרובות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, וביום 25.6.06 נגזר דינו ל-6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות; 18 חודשי מאסר על-תנאי; פיקוח קצין מבחן למשך שנה וקנס בסך 6,000 ש"ח.

בית-המשפט החליט להקל בעונשו של הנאשם בשל העובדה כי "עסק במלאכה הבזויה במהלך חודש ימים בלבד", וכן התחשב בנסיבותיו האישיות הקשות של הנאשם, כעולה מתסקיר שירות המבחן (כתב-האישום וגזר-הדין, ת/847).

סאמר אבו-עמרה זומן לעדות מטעם התביעה וכבר בתחילת דבריו אמר כי הסמים שנתפסו ברשותו היו לשימושו העצמי, ולשאלה של מי היו המכשירים הסלולאריים השיב כי אינו יודע. לאחר שחזר בו מדברים שאמר לחוקרי המשטרה הוכרז סאמר אבו-עמרה כעד עויין והותר לעו"ד פרוסט לחוקרו בחקירה שכנגד. לשאלה למי שייך רכב הסובארו השיב סאמר אבו-עמרה "זה היה של אנואר שורפי, הוא ביקש ממני להחליף לו את הגלגל" (עמ' 3745, ש' 30). התובע הפנה את סאמר אבו-עמרה לדבריו הקודמים כי אינו מכיר אף אחד מבני משפחת שורפי, וכיצד התבקש על-ידי אנואר שורפי לתקן את רכבו. על כך השיב העד כי הכיר את אנואר שורפי בבית-קפה והלה "ביקש ממני בסך הכל טובה" (עמ' 3746, ש' 12). אשר לסמים שנתפסו ברכב, הפנה התובע לדבריו של סאמר לשוטר צחי אפריאט לפיהם מכר 8 מנות ונותרו לו 2 מנות ברכב. ועל כך הגיב סאמר באומרו: " לא זוכר מה היה" (עמ' 3746 ש' 22). התובע הגיש את מסמכי רכב הסובארו      ( ת/849) ומהם עולה כי הרכב רשום על שמו של אנואר שורפי. כמו-כן הוגש דו"ח המעצר של סאמר אבו-עמרה מיום 18.7.05 שעה 11:45 ( ת/850). בדו"ח נרשם מפיו של העצור ככל שהדבר נוגע לסמים שנתפסו "זה שלי. אני מוכר אותם. מצאתי 10 מנות, 5 מכל סוג. מכרתי אתמול 8 ונשאר לי עוד 2".

לגבי המכשירים הסלולאריים (שתצלומם מופיע בצמוד למזכר ת/841) הפנה התובע את סאמר אבו-עמרה לדבריו כי מכשיר אחד שייך לו ושניים לאחותו, אך העד סירב להגיב לכך (עמ' 3749, ש' 19), אך בהמשך אמר: " לא נכון" (עמ' 3749, ש' 24). התובע הפנה לדברים שאמר העד בחקירתו המוקלטת ( ת/851) בעמ' 42 לתמליל "אם אני מנסה אתכם, אני משתחרר, אני נרצח", ושאל את העד ממי חשש כי עלול לרוצחו. העד לא היה מוכן להשיב לשאלה זו והטיח בתובע "אל תנסה להוציא אותי עד תביעה בכוח... אני לא מכיר אותם... ואני לא מרגיש טוב, תן לי ללכת, אני מבקש ממך" (עמ' 3750 ש' 3-4). בית-המשפט הבהיר לעד כי עליו להשיב לשאלותיו של התובע, ואז חזר אבו-עמרה וטען כי הוא אשם לבדו והסמים שייכים לו ולא לאחרים. התובע הפנה לתמליל ת/852 בעמ' 7, ששם אומר סאמר אבו-עמרה כי הוא מוכן לדבר "רק בחוץ" ולא בחדר החקירה, ועל כך אומר העד "אני לא זוכר כלום" (עמ' 3751, ש' 1). העד גם לא זכר כי יצא אל מחוץ לחדר החקירות לחצר התחנה ביחד עם פקד רונה פינגלאי ורס"ר קובי מדינה. בשלב זה הופסקה חקירתו של העד למספר שעות, ומשהתחדשה טען לראשונה: "אני מה שאני זוכר, שלפני שהכניסו אותי לחדר החקירות היכו אותי, יש מהבילוש, יודע כמה שמות. אמרו לי תגיד שורפי, תגיד מוחמד, הם אמרו לי" (עמ' 3753, ש' 29-30). העד מסר את שמו של צחי אפריאט אשר עצר אותו בתאריך 18.7.04 וכן את שמות השוטרים אסף ודרור, כמי שהיכוהו.

לא נטען על-ידי העד כי הוכה על-ידי פקד פינגלאי או על-ידי רס"ר קובי מדינה. לעד לא היה הסבר מדוע, אם אכן נעשה שימוש באלימות כלפיו, לא הודה במהלך החקירה בחדר החקירות, אלא ביקש לשוחח עם חוקריו בחצר התחנה. התובע הגיש דו"ח תשאול שערך רס"ר קובי מדינה מיום 19.7.04 המתעד את השיחה עם סאמר אבו-עמרה יום קודם לכן בחצר תחנת יפת"ח ( ת/857). בדו"ח זה נרשם כי במהלך התשאול המוקלט: "מסר לנו החשוד כי הוא חושש לספר למי שייכים הסמים ובעבור מי הוא עובד ושהוא מוכן לקחת על עצמו את התיק". סאמר ביקש לצאת החוצה ולשוחח עם פקד פינגלאי ועימו, ורס"ר מדינה מציין במזכר כי הם יצאו החוצה והתיישבו על ספסל הנמצא בסמוך למחלק הנוער, כאשר הוא משכנע את העד לספר את האמת. הם הצטיידו במכשיר הקלטה ושוחחו עם סאמר אבו-עמרה מחוץ למשרד ובנוכחותה של רונה פינגלאי סיפר סאמר: "כי הוא עובד עבור מוחמד שורפי וסמיר שורפי ואיש הקשר היחיד שאיתו הוא מנהל את מסחר הסמים ומסירת הכספים מהמכירה הוא מוחמד שורפי". סאמר אבו-עמרה מסר כי עבור עבודתו הוא מקבל סכום של 4,000 ש"ח בשבוע, וזאת בכל יום רביעי. לאמו הוא מוסר 1,000 ש"ח ואת היתרה הוא מותיר לעצמו. לצורך מכירת הסמים קיבל ממוחמד שורפי רכב מסוג סובארו, הוא הרכב בו נתפסו הסמים, כדי "שיפזר" את המנות למכירה. לדבריו הוא מוכר בכל יום בן 50 ל-100 מנות של קוקאין בלבד, במחיר של 200 ש"ח כל מנה. הוא עובד בשעות הבוקר משעה 08:00 עד לשעה 20:00, ובסיום המשמרת הוא מעביר את הרכב והמכשירים הסלולאריים לבחור בשם סמי שעובד במשמרת הלילה, המתחילה בשעה 20:00. למחרת היום הוא מקבל בחזרה את הרכב ואת המכשירים הסלולאריים.

העד נשאל מה הוא עושה שעה שאזלו מנות הסם שברשותו, ולדבריו הוא מתקשר למוחמד שורפי ומקבל מנות נוספות, לאחר שהוא מוסר לו את התמורה בעבור המנות שנמכרו. העד הוסיף כי "בכל נגלה הוא מקבל ממוחמד שורפי כ-10 מנות קוקאין". רס"ר מדינה ציין כי בכל מהלך התשאול הביע סאמר אבו-עמרה את פחדו פן יוודע למעורבים שהוא "פתח" עליהם והביע את חששו פן ירצחו אותו. לשאלה כמה זמן הוא מועסק על-ידי מוחמד וסמיר שורפי, טען אבו-עמרה כי הוא עובד בשירותם מזה כ-4 שבועות. הוא הגיע לעבוד בממכר סמים לאחר שהדבר הוצע לו על-ידי מוחמד שורפי אשר ידע על דבר מצבו הכלכלי הקשה. ברוב המקרים הוא פגש את מוחמד שורפי שהיה, לדבריו: " איש הקשר ביניהם". בסיום התשאול הוכנס סאמר אבו-עמרה למשרד החקירות ונגבתה ממנו עדות כתובה, שבסיומה שוחרר למעצר-בית. הוגשה עדותו הכתובה של סאמר אבו-עמרה מיום 18.7.04 שעה 17:40, שנגבתה על-ידי רס"ר קובי מדינה ( ת/861), עדות שהוקלטה ותומללה ( ת/858).באמרה זו טען סאמר אבו-עמרה כי אינו משתמש בסמים וכי הרוויח כ-4,000 ש"ח לחודש מעבודתו במוסך. לגבי הסמים שנתפסו ברכב, הוא טען כי מצא אותם "קרוב לים ביפו". המדובר ב-10 מנות סם המכילות הירואין וקוקאין. לשאלה כיצד ידע לזהות את הסמים המסוכנים השיב סאמר אבו-עמרה "אני רואה נרקומנים. ויודע שקריסטל הוא לבן וחומר הוא חום". דברים אלה נאמרו במענה לשאלה כיצד הוא יודע שמדובר בקריסטל והירואין.

רס"ר מדינה שאל כיצד ידע באיזה מחיר לנקוב כאשר מכר את מנות הסם, ועל כך השיב סאמר אבו-עמרה "אני שומע מאנשים נרקומנים". בהמשך נשאל העד לגבי אופן מכירת הסם שלדבריו מצא בשפת ימה של יפו, והוא החליט שלא להוסיף ולדבר. בהמשך טען כי בעצם לא מכר את הסמים אלא השליך אותם, ולגבי רכב הסובארו חזר ומסר כי קיבלו מאנואר שורפי כדי לתקן תקר בגלגל. הוא חזר וטען כי שניים מהמכשירים הסלולאריים שייכים לאחותו ואחד שייך לו. במהלך החקירה נשמעו צלצולים מהמכשירים והחוקר שאל את סאמר אבו-עמרה: "כרגע התקבלה שיחה מאחד הפלאפונים ובחורה אמרה 'סמיר אני בקיוסק אני צריכה שניים' מה יש לך להגיד על כך?", והעד השיב: "לא יודע, סמיר זה לא אני". לאחר מכן שאל החוקר: "התקבלה עכשיו שיחה מבחורה בשם אולגה, מי זו?", והוא השיב: "מאיפה אני יודע". בניגוד לדבריו הקודמים כי רק ביקש לתקן תקר בגלגל, סיפר סאמר בהמשך עדותו כי עשה שימוש נרחב ברכבו של אנואר שורפי, מאחר שלאנואר אין רשיון נהיגה, והוא  נהג ברכב במשך שבועות.

בחקירה שקדמה ליציאה לחצר התחנה, בה נטלו חלק פקד רונה פינגלאי ורס"ר קובי מדינה, הכחיש סאמר אבו-עמרה כי עבד עבור משפחת שורפי וטען כי מצא את הסמים, שאת חלקם מכר לצרכנים. בהקלטה נשמעת פקד רונה פינגלאי אומרת לנחקר: "אז מתי הספקת למכור 10 מנות? תמשיך, תמשיך, אני אקבור אותך. תמשיך, תמשיך, זה רק עושה לי כיף בחיים, תאמין לי".

ובמקום אחר אומרת פקד פינגלאי לנחקר: "אז למה אמרת לי בעל-פה שאתה מוכר את הקריסטל ב-150 ואת החומר ב-100? גם ככה מכרת אותם, לא? אמרתי לך שאני יעשה לך בית קברות. אתה חושב שאני יעשה לך חיים קלים? אתה תהיה מסכן פה, אני לא מקנא בך. תקלל את היום שהגעת לפה, אתה לא יודע איפה נפלת". כמו-כן אומרת פקד פינגלאי לנחקר: "...תחליט מצאת, קנית, אתה משתמש, אתה לא משתמש, מה, מה נכון מכל השקר הזה? תרחם על עצמך, למה אתה תלך לשבת בבית סוהר עכשיו איזה 4-5 שנים, אז תרחם על עצמך. כי בכל הכוח אני אכנס בך...".

לגבי המכשירים הסלולאריים שנתפסו ברכב טען סאמר אבו-עמרה בחקירה זו כי הם שייכים ל "מי שהיה באוטו, שכח אותם". לדבריו הוא "לא יודע מי היה באוטו". במהלך כל החקירה מתקבלות שיחות לטלפונים הסלולאריים, ורס"ר קובי מדינה משוחח עם המתקשרים בעברית ובערבית. על רקע זה אומרת פקד פינגלאי לנחקר: "אני ישים שלושה בלשים, ישבו, יענו לטלפונים ויקבלו הזמנות ואז אני מחסלת אותך", וכן: "אתה רוצה לגמור עם השטויות או שאתה רוצה שאני אתעלל בך? למה אני יכולה להתעלל בך מהיום עד מחר, אין גבול".

בהמשך אומרת פקד פינגלאי לגבי המכשירים הסלולאריים: "אני יודעת שהם לא שלך. זה לטובת הזמנות הוא נתן לך פלאפונים. תמשיך, תמשיך לשחק איתי את המשחקים, וואלה אני אקבור אותך אתה תהיה מסכן פה. אתה לא מכיר אותי". וכן: "...אתה תהיה מסכן, חבל, אתה עושה לעצמך חבל על הזמן. אתה תשנא את היום שנכנסת לפה...". ברקע נשמעים צלצולים בלתי פוסקים במכשירים הסלולאריים.

במהלך החקירה ציין סאמר אבו-עמרה כי הוא צריך להשתתף בחתונה הנערכת באותו ערב ועל כך אומר לו רס"ר קובי מדינה "...אז את החתונה אתה תבלה שמה באבו כביר...". ובהמשך אומר קובי מדינה: "חתונה או לאבו כביר? תחליט. אתה מחליט, לא אני. מה שתגיד. תגיד לי חתונה, על כיף כיפק, תגיד לי אבו כביר, גם כן על כיף כיפק...". סאמר אבו-עמרה שאל אם איש לא ידע דבר ממה שהוא עומד לספר, ופקד פינגלאי אומרת "אף אחד לא ידע מזה...". ובהמשך מבטיחה פקד פינגלאי כי גם אם יחליט להפליל את בני משפחת שורפי, היא לא תעצור אותם מיידית על-מנת שלא יחשדו בו, ובלשונה: "...אתה יכול לצאת ולראות שאף אחד לא נוגע בהם, לא מתקרב אליהם בכוונה, כדי שלא יחשדו...". וכאן מגיע הקטע שצוטט על-ידינו, בו אומר הנחקר: "אם אני מנסה אתכם אני משתחרר אני נרצח... נרצח, אני אומר לך". סאמר אבו-עמרה חשד כי דבריו מוקלטים בחדר החקירות ורונה פינגלאי הציעה לשוחח עימו בחוץ מבלי שהדברים יוקלטו. וסאמר אומר "בסדר, בחוץ" אך התנה זאת בכך שדבריו לא ירשמו וכי לא יצטרך להעיד בבית-המשפט. לגבי המשמעות מבחינתו בין אמירת הדברים בחקירה לבין שיחה מחוץ למשרד, אומר סאמר אבו-עמרה "כשאני אומר לך, את לא רושמת כלום זה קודם כל ... את לא רושמת כלום, אין הוכחות שאני אמרתי על זה וזה וזה".

בסיום ההקלטה שואל רס"ר מדינה את סאמר אבו-עמרה "יש כיוון חיובי?", ואבו-עמרה אומר "היא אמרה לי תגיד לי את האמת נכון? אמרתי לה בואי בחוץ ואני אסביר לך את האמת...". כאמור, יצאו פקד פינגלאי ורס"ר מדינה לחצר התחנה כשברשותם מכשיר הקלטה, אך בדיעבד הסתבר כי לא כל הדברים שהוחלפו ביניהם הוקלטו, כאשר לטענת החוקרים נשבו אותה עת רוחות עזות מכיוון הים, שמנעו שמיעת חלק מדבריו של אבו-עמרה. מתוך הדברים שפוענחו בהקלטה ( ת/863) ניתן לדלות כמה משפטים. כך למשל השיב אבו-עמרה לשאלה "מי נתן לך את הטלפונים?" באומרו: " מוחמד". תשובה דומה ניתנה לשאלה מי מסר לידיו את הרכב. אבו-עמרה נשאל לגבי "הרוסיה האולגה הזאת, כמה פעמים הבאת לה", והשיב: "כל פעם מישהי אחרת". לגבי צרכני הסם נשאל כיצד הוא יודע לזהות אותם, והשיב: "הם באים לאוטו..." מהצד של הנהג. סאמר נשאל אם מה שסיפר לחוקרים זו האמת, והשיב בחיוב. באותו ערב שוחרר סאמר אבו-עמרה בערבות והוא נדרש להגיע לחקירה למחרת היום. עם התייצבותו לחקירה בתאריך 19.7.04 (תמליל החקירה ת/862) הבהירה לו פקד פינגלאי כי הדברים שאמר מחוץ למשרד נרשמו ועל כך הגיב אבו-עמרה: "זה אני לא אמרתי אני יכול להגיד...". בהמשך הקריאה פקד פינגלאי לנחקר את כל שנרשם במזכר ת/857, ותגובתו של אבו-עמרה "אני לא אמרתי כלום".

לאחר דין ודברים עם החוקרים אמר אבו-עמרה: "אתמול אמרתי לך שזה אמת והכל... את אמרת... 'נצלם אותך' וזהו'". לאחר מכן נשאל אבו-עמרה לגבי הפרטים שנרשמו במזכר, לפיהם משאזל המלאי פנה למוחמד שורפי וביקש לקבל מנות סם נוספות, והשאלה היתה היכן הוא מוסר לו את תמורת הסמים, האם הוא הולך אליו הביתה או במקום אחר. אבו-עמרה השיב: "הוא מתקשר אלי". לשאלה כיצד ידע מוחמד שמלאי הסמים אזל, השיב העד: "כל שעה הוא מתקשר". לגבי מי שמחליפו במשמרת הזכיר אבו-עמרה את השם סמי ואמר: "כן אנחנו מתחלפים". לגבי מקום החלפת המשמרת מסר אבו-עמרה כי הוא נהג להתקשר אל מחליפו, כאשר בכל פעם מדובר באדם אחר.

התובע הציג בפני העד דו"ח תנועת בדוקאי מתאריך 18.7.04 שעה 05:45 ( ת/774) שבו נרשם כי ברכב הסובארו  נמצאים זיאד מטר, עומר יתים וסמיר שורפי, ושאל כיצד הדבר מתיישב עם טענת העד כי קיבל את הרכב יום קודם לכן מאנואר שורפי. על כך השיב העד: "יכול להיות ששכחתי באיזה שעה בדיוק קיבלתי את האוטו ואמרתי..." (עמ' 3777, ש' 26). התובע הגיש את הדו"ח מאת חברת 'פלאפון' ובה מופיעים פרטי מינוי לטלפון מס' 7697304-050 שהוא פאיז אבו שמיס     (ת/868), וכן פירוט שיחות לאותו מספר טלפון בין התאריכים 18.6.04 ועד 18.7.04 ( ת/869). כמו-כן הוגש דו"ח פלט שיחות של מס' מנוי 5217024-052, בן התאריכים 18.6.04 ל-18.7.04       ( ת/871). התובע ציין כי המכשיר השלישי לא היה תקין ולכן לא בוצעו בו שיחות בתקופה הרלוונטית.  לגבי המספר הראשון טען התובע כי זה המספר שנמסר על-ידי העד בחקירתו ביום 22.11.04 וכן במהלך משפטו בתפ"ח 1227/04, לצורך קבלת חוות דעת מאת הממונה על עבודות השירות (ראו פרוטוקול ת/872). אבו-עמרה טען כי המכשיר אינו שלו אלא של אחיו.

התובע ביקש מהעד להסביר כיצד עושה שימוש בטלפון זה סמי סקא, כפי שהדברים עולה מהאזנת-סתר מס' 5938, ומשוחח עם מוסא אבו-שחאדה. העד השיב: "אני לא יודע, אני לא מכיר לא זה ולא זה" (עמ' 3783, ש' 30). בהמשך ניסה העד לתת הסבר אחר לגבי המכשיר "לא יודע, יכול להיות נגנב, יכול להיות" (עמ' 3784 ש' 7). לעד גם אין הסבר על כך שבהאזנת-סתר מס' 6210 התקשר אליו מוסא אבו-שחאדה והוא מזדהה בפניו כאבו-עמרה. העד טען "זה לא אני. אם הייתי אני הייתי אומר לו זה אני סאמר. אתה אומר אבו-עמרה". העד לא השתכנע כי הוא הדובר גם לאחר שנאמר לו כי קולו זוהה על-ידי המתמללים. התובע הפנה לשיחות רבות היוצאות אל זיאד מטר שהעד טען כי אינו מכירו. על כך הגיב אבו-עמרה באומרו: "אני לא זוכר שהתקשרתי לזיאד..." (עמ' 3786, ש' 6). הוא גם הכחיש כי קיים שיחות עם סמי סקא, עם מוחמד שורפי או עם סמיר שורפי. התובע הפנה את העד לעובדה כי גם במכשיר השני שנתפס מדובר בשיחות המופנות אל זיאד מטר ואל סמי סקא, והעד טען כי המכשירים האלה אינם שייכים לו וגם לא לאחותו.

ביום "פיצוח" הפרשה נעצר סאמר אבו-עמרה ונחקר ביום 22.11.04 בשעה 08:38, על-ידי מפקח רוני משיח ( ת/873). העד הודה כי סחר בסמים לאחר שמצא חבילת סמים שהכילה 30 גרם, אותה חילק למנות "לפי העין". הוא מכר את הסמים במשך כמה ימים באזור מגוריו, כאשר כל מנת קוקאין מכר ב-150 ש"ח. לדבריו החל למכור סמים בהיותו בגיל 17. את הסחר בסמים ביצע כחודש לפני מועד מעצרו האחרון 18.7.04. לדבריו בזבז את הכסף שקיבל בתמורה לסמים וכרגע אין ברשותו כספים. העד הכחיש כי הוא מכיר את מוחמד שורפי או שהיה לו קשר טלפוני איתו. לגבי סמיר שורפי, הוא אמר: "שורפי משהו גדול ביפו. אולי מכיר אותו בפנים. הוא נרקומן". העד טען כי אינו מכיר את עאטף או עלי שורפי. בהמשך הכחיש כל היכרות עם מעורבים אחרים בפרשה.

העד נשאל: "כאשר נתפסת ביום 18.7.04 סיפרת שאתה מוכר סמים עבור מוחמד וסמיר שורפי, מה תגובתך" ועל כך השיב: "שיקרתי בחוסר ברירה בגלל שנתנו לי מכות". לשאלה מדוע לא התלונן במח"ש על אלימות שהופעלה נגדו השיב: "אני עד עכשיו לא מתלונן".

לשאלת התובע השיב העד כי בחקירתו בימ"ר ת"א לא היתה כל אלימות "בטח היה בסדר" (עמ' 3791 ש' 2). הוגש תמליל חקירתו של אבו-עמרה ביום 22.11.04 ( ת/874), שם הוא מספר כי הוא מכיר את בני משפחת שורפי. כמו-כן הוגשה אמרתו של העד מיום 25.11.04 ( ת/877), שבה שמר על זכות השתיקה ולא השיב על כל שאלה (התמליל סומן ת/878).

העד נחקר בחקירה נגדית על-ידי הסנגורים וחזר על טענותיו כי אמר דברים כתוצאה ממכות שספג או כי הדברים הוכנסו לפיו על-ידי החוקרים. לשאלותיו של עו"ד רוזה, אף טען כי לא אמר את המיוחס לו במזכר ת/857.

רס"ר קובי מדינה העיד לגבי נסיבות רישומו של המזכר ת/857, וטען כי הדברים נרשמו לפי בקשתה של פקד רונה פינגלאי. רס"ר מדינה הוסיף כי המזכר משקף את כל שנאמר על-ידי סאמר אבו-עמרה. לשאלה בחקירה נגדית מדוע רשם את המזכר רק למחרת היום, טען כי מיד לאחר השיחה בחצר עם אבו-עמרה הוא הלך לביתו, ולכן לא רשם את המזכר בו ביום.

פקד פינגלאי העידה לגבי נסיבות חקירתו של סאמר אבו-עמרה וציינה כי הוא התלבט במהלך החקירה אם לשתף פעולה או להכחיש את מעורבותם של בני משפחת שורפי. הוא בכה מספר פעמים וביקש לשטוף את פניו, ואז חשה העדה "שזה הרגע שהוא רוצה לספר ואכן היה כזה רגע, רק שהוא לא סמך על החדר הזה שישבנו בו. הוא טען שהוא חושד שיש הקלטות. הוא ביקש לצאת ולדבר איתי בחוץ" (עמ' 5138, ש' 26-28). לקראת השיחה בחצר היא הצטיידה במכשיר הקלטה אך חשה שלא ניתן לשמוע היטב את הדברים בגלל הרוחות. לאחר השיחה שהוקלטה בחלקה, שוחרר הנחקר לביתו וזומן לחקירה למחרת היום. כאשר שב העד למחרת הוא חזר בו מכל הדברים ולכן ביקשה מרס"ר מדינה לעלות את שנאמר על-ידי הכתב, מתוך כוונה להקריא בפניו את הדברים ולבקש את אישורו.

ואכן, רס"ר מדינה רשם את הדברים והיא קראה את המזכר בקול בפני סאמר אבו-עמרה. לאחר ששמע את תוכן המזכר והבין כי יצטרך להתעמת עם האנשים עליהם דיבר, לא הסכים העד לחזור על הדברים שאמר ערב קודם לכן. בחקירה הנגדית נשאלה פקד פינגלאי מדוע היא עצמה לא רשמה את המזכר, השיבה כי היא הצטרפה לדבריו של רס"ר מדינה ולא היה צורך בכתיבת מזכר נוסף. בפני העדה הוצגו הקטעים שצוטטו על-ידינו במהלך חקירתו של סאמר אבו-עמרה, שניתן לפרשם כדברי איום המופנים אל העד. פקד פינגלאי הסבירה כי לא התכוונה לאיים או להפחיד את העד וכל שביקשה הוא להבהיר לו כי אם תועמק החקירה בעניינו הרי שהוא עלול להפגע ולהיכלא לתקופה ארוכה "...המשמעות היא שאתה לא תצא מפה בקלות. זו המשמעות של הדברים שאמרתי לו, באותה רוח גם אמרתי את המשפט השני שאתה הקראת "אתה רוצה לגמור עם השטויות או שאני אתעלל בך" (עמ' 5162, ש' 29-31). להערת בית-המשפט כי הביטוי "אני אתעלל בך" הוא ביטוי חמור, השיבה העדה: "יכול להיות שזו מילה חמורה, אבל זאת לא הייתה המטרה שאני אתעלל בך, אני אתעלל בך זה כשאני אשב, אני מנמקת מה זה, אני מסבירה מה זה" (עמ' 5163 ש' 7-8). התייחסות דומה היתה למשפט: "תהיה מסכן אצלי מותק, חבל, אתה תשנא את היום שנכנסת לפה". לשאלה אם הובטח לו לצאת לחתונה אם ישתף פעולה השיבה העדה: "לא הבטחתי לו" (עמ' 5168 ש' 14).

עו"ד פרוסט מבקש מאיתנו לאמץ את תוכן דבריו של אבו-עמרה המשתקפים מהמזכר ת/857. התובע הצביע על החששות הרבים שביטא העד הן במהלך חקירתו והן בעדותו בבית-המשפט, והוסיף כי העד ביקש למצוא לעצמו כמה מסלולי הימלטות "במסלול הראשון פוסע העד אל חיקה המגונן של השכחה ובמסלול השני מנסה העד להשליך את יהבו על 'ידה הנעלמת של המשטרה להפללה'". לדעת עו"ד פרוסט, אין לקבל את גירסתו המכחישה של העד ויש לקבוע כי הדברים אכן נאמרו על-ידו וכי הוא מתכחש להם בשל חששו הרב מבני משפחת שורפי. לפיכך, מבקש עו"ד פרוסט לקבוע כי הדברים נמסרו על-ידי העד מרצונו הטוב והחופשי וכי הם משתלבים בשלל הראיות שבתיק.

באי-כוח הנאשמים, ובראשם עו"ד רוזה, מבקשים שלא לקבל כראיה את ת/857. על-פי הטענה, העד אמר את שמיוחס לו בשל לחץ שהופעל עליו בחקירה כאשר פקד פינגלאי הפחידה אותו, הקניטה אותו וגם הבטיחה לו כי ישוחרר ממעצר אם ישתף פעולה. עו"ד רוזה הצביע על סתירות בעדויותיהם של החוקרים פקד פינגלאי ורס"ר מדינה, בעיקר באשר לנסיבות קיומה של השיחה בחצר התחנה ולגבי האופן בו תועדו הדברים. עוד נטען כי דברים רבים הושמו בפיו של העד וכי הוא עצמו לא הזכיר את השם "מוחמד שורפי", אלא אמר: "מוחמד" בלבד. ההגנה מצביעה על סתירות בגירסותיו של העד, ועל כי אין ניתן לדעת באיזה מהם אמר הלה את האמת. בסופו של דבר, התבקשנו ליתן אמון בגירסתו של העד בבית-המשפט ולהעדיפה על-פני האמור באמרותיו ובראשן במזכר ת/857.

בהתאם למבחנים הקבועים בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות עלינו לבחון את השאלה העיקרית והיא האם "מתן האמרה הוכח במשפט". כוונתנו, מטבע הדברים, היא לתוכן הדברים המופיעים במזכר ת/857, בו נאמרו דברים מפורשים בנושא מעורבותם בסחר בסמים של אחדים מבני משפחת שורפי. כזכור, הומצאה לנו הקלטת השיחה שנערכה בחצר תחנת יפת"ח וכן תמליל של מה שניתן לשמוע באותה הקלטה. אין ספק כי השיחה התקיימה, וככל הנראה לא נקלטו חלקים נכבדים מדבריו של סאמר אבו-עמרה בשל תנאי מזג האויר במקום, ובעיקר בשל הקירבה לים ומשב הרוחות שם. השאלה היא אם הזכ"ד ת/857, אכן מתעד את הדברים המפלילים שנאמרו, ועל כך הננו רואים להשיב בחיוב. אין לנו ספק כי סאמר אבו-עמרה ביקש לומר את דבריו מחוץ לחדר החקירות בשל החשש כי הדברים מוקלטים ומתועדים, ועלולים להגיע לאוזניהם של המופללים על-ידו. בתום ההקלטה בחדר החקירות, הביע סאמר אבו-עמרה את נכונותו לשוחח מחוץ לחדר וברור, מהקשר הדברים, כי הוא מתכוון לפתוח את סגור ליבו ככל שהדבר נוגע למעורבותם של בני משפחת שורפי בסחר בסמים ביפו. אין להבין את הדברים אחרת, ואין כל היגיון בכך שהעד ירצה לשוחח עם חוקריו מחוץ לחדר החקירות אם כל רצונו הוא להתמיד בגירסתו המכחישה. רק על רקע מסקנה הגיונית זו ניתן להבין את שנאמר על-ידי אבו-עמרה ככל שהדבר נוגע לבני משפחת שורפי הנזכרים על-ידו, ואיננו רואים לקבל טענה לפיה הדברים הושמו בפיו על-ידי החוקרים עצמם.

זאת ועוד, בחקירה שהתקיימה למחרת היום אישר סאמר אבו-עמרה את הדברים שנאמרו על-ידו, הן בעקיפין והן במישרין, וזאת לאחר שפקד פינגלאי קראה את תוכן המזכר במלואו, כעולה מהתמליל ת/862. אילו לא נאמרו הדברים על-ידו, הדעת נותנת כי היה מגיב בחריפות וטוען כי דבריו סולפו או שכלל לא נאמרו, אך לא כך עשה. גם בעדותו בבית-המשפט לא התכחש סאמר אבו-עמרה לעובדה כי הדברים נאמרו על-ידו, הגם שטען כי אמרם כתוצאה מאלימות שהופעלה נגדו על-ידי אנשי משטרה מסויימים, וביניהם מי שעצרו ביום 18.7.04, השוטר צחי אפריאט. אין צריך לומר כי איש מבין הסנגורים המלומדים לא חקר את השוטר צחי אפריאט בנקודה זו.

אין ספק בעינינו כי סאמר אבו-עמרה דובר שקר בהתכחשותו לדברים שנאמרו על-ידו, וכל עדותו התאפיינה בנטילת האחריות על עצמו והתכחשות לטענה כי הפליל מי מבין משפחת שורפי. הוא טען לסירוגין כי אמר את הדברים בלחץ המכות, שהדברים לא נאמרו כלל על-ידו, או שהדברים הושמו בפיו על-ידי החוקרים. במהלך עדותו בבית-המשפט לא עמד אבו-עמרה על גירסה אחת אליה ניתן להתייחס ברצינות. נכון הוא הדבר כי המזכר ת/857 נרשם רק למחרת היום ובעניין זה נתגלו הבדלי גירסאות בין פקד פינגלאי לבין רס"ר מדינה. רס"ר מדינה מסר כי לאחר השיחה בחצר התחנה הלך לביתו והתבקש לרשום את המזכר רק למחרת היום, בלא קשר לחקירתו המתוכננת של אבו-עמרה באותו יום, ואילו פקד פינגלאי סיפרה כי הנחתה את רס"ר מדינה לרשום את המזכר לאחר שהסתבר לה כי אבו-עמרה מתכחש לדבריו, כבר בתחילת החקירה.

איננו מייחסים חשיבות רבה לסתירה זו, שכן אין חולק כי המזכר נרשם בבוקרו של יום               ה-19.7.04, ומאחר שמדובר בחלוף זמן קצר מאז התקיימה השיחה, אין חשש כי הדברים אינם מתועדים כדבעי, ובעיקר כאשר הנחקר עצמו אינו מתכחש לעצם אמירתם (ראו ד"נ 23/85 מ"י נ' טובול, פ"ד מב(4) 309).

סוף דבר, הננו קובעים כי הוכח קיומו של התנאי הראשון המופיע בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות, וכי מתן האמרה ( ת/857) הוכח במשפט. גם יתר התנאים שבסעיף 10א(א) מתקיימים, שכן אבו-עמרה היה עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו, ובהתכחשותו לדברים שונה עדותו בבית-המשפט מהאמור באמרה, בפרט מהותי.

גם לשאלה אם יש להעדיף את האמור בזכ"ד ת/857 על-פני עדותו של העד בבית-המשפט, הננו נותנים תשובה חיובית. המדובר בצעיר לימים, שהיה כבן 18 במועד מסירת הדברים. לאורך כל חקירותיו עולה פחדו העמוק פן יוודעו הדברים למעורבים בפרשה, והוא אף טען כי בנסיבות כאלה עלולים לרוצחו נפש. פחדיו הרבים של העד מהמעורבים בפרשה, באו לידי ביטוי גם במהלך עדותו בבית-המשפט, כאשר פעם אחר פעם ביקש להפסיק את מתן העדות וטען כי אינו חש בטוב או כי הוא ממהר למקום עבודתו. גם מבלי שנשאל, הרבה העד לומר ביוזמתו כי אינו מכיר את בני משפחת שורפי וכי הם אינם מעורבים בעבירות סמים, ובכך העמיס את מלוא האחריות על כתפיו.

בנסיבות אלה, איננו סבורים כי העד היה מהין לומר את הדברים אשר נרשמו ב-ת/ 857, מבלי שיש להם אחיזה במציאות. אין להעלות על הדעת כי עד זה היה מוצא עוז לעצמו להעליל עלילת שווא על בני משפחת שורפי, הידועים ומוכרים בכל יפו. אפשרות זו כה רחוקה מהמציאות עד כי אין להתייחס אליה כאל אפשרות סבירה והגיונית.

שאלנו את עצמנו מה המשמעות שיש ליתן לדבריה הבוטים של פקד פינגלאי, אשר הופנו לעברו של אבו-עמרה במהלך חקירתו. גם התביעה סבורה כי לאמירות מעין אלה אין מקום, ואין צריך לומר כי זו גם עמדתנו. איננו מקבלים את הסבריה של פקד פינגלאי לפיהם התכוונה לומר כי אם תועמק החקירה הרי שאבו-עמרה עלול להנזק ואף להכלא לתקופה ארוכה. סבורים אנו כי, מהקשר הדברים, ניתן להבין כי הכוונה היתה להפעיל לחץ על העד על-מנת שישתף פעולה עם החוקרים. בחנו בהקשר זה גם את משמעות העובדה הבלתי-שגרתית, לפיה מי שנחשד בסחר בסמים משוחרר ממעצר ומוזמן להגיע לחקירה למחרת היום.

כידוע, אין להפעיל כלפי אמרה המתקבלת לפי סעיף 10א לפקודת הראיות את כללי הקבילות הקבועים בסעיף 12 לפקודת הראיות, וכפי שמציין המלומד קדמי בספרו על הראיות, בעמ' 338:

"אין צורך ואין מקום למשפט זוטא לעניין קבילותה של אמרת חוץ בכתב לפי סעיף 10א; ולנסיבות עשייתה - קרי: נתינתה - השלכה לעניין משקלה הראייתי בלבד."   (ראו ע"פ 804/95 משה גרינברג נ' מ"י, פ"ד מט(4), 200; וע"פ 4087/97 אסולין יוסף נ' מ"י, פ"ד נג(2), 849).

לפיכך, תהא אמרתו של סאמר אבו-עמרה, כפי ביטויה ב-ת/ 857, קבילה כראיה לתוכנה בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות, והשאלה היא מה המשקל אשר יינתן לה. לאחר שבחנו את הדברים, וחרף הסתייגותנו וביקורתנו על התבטאותיותיה של פקד פינגלאי, כמו גם תמיהתנו על שחרורו ממעצר של סאמר אבו-עמרה ביום בו נעצר, איננו סבורים כי יש לאיין את משקל תוכן הדברים אשר נאמרו על-ידי אבו-עמרה, הגם שאיננו רואים ליתן להם משקל ראייתי מלא. עמדתנו היא, כי בנסיבות העניין, הדברים שנאמרו על-ידי העד מעוגנים במציאות כפי שהוא מכיר אותה. דבריה של פקד פינגלאי, ככל שמדובר באיומים מפורשים או מרומזים, בעלבונות שהוטחו בעד וכן הבטחות שניתנו לו, הניעו אותו לשתף פעולה עם חוקריו, אך בכך אין כדי להביאנו למסקנה כי דבריו בשקר יסודם. לפיכך, החלטנו ליתן משקל ראייתי, גם אם מופחת, לדבריו של סאמר אבו-עמרה, שנרשמו במזכר ת/857. ביתר אמרותיו ניתן ללקט, אי פה ואי שם, דברים מפלילים נוספים אך הריכוז המלא מצוי כאמור במזכר ת/857.

אשר לדרישה כי ימצא "דבר לחיזוק" האמרה נחזור על דברינו כי בתיק זה יש ראיות תומכות ומחזקות למכביר, שיש בהן כדי לחזק את דבריו של סאמר אבו-עמרה, לרבות תפיסת הסם והרכב ברשותו והודאתו בכל הפרטים במשפט שהתקיים בעניינו.

          (3)   אמיר גאנם

45.      אמיר גאנם העיד בבית-המשפט ביום 4.5.06 ולשאלת עו"ד פרוסט ציין כי בשנת 2004 היה כבן 16. לעד מספר אחים שאחד מהם הוא מוחמד גאנם (נאשם 13). העד אישר כי הורשע בגין ביצוע עבירות מרובות של סחר בסם מסוכן; עבירות מרובות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית; וניסיון להשמדת ראיה - ובגין כך נדון ל-5 שנות מאסר מתוכן 3 שנים לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי. תקופת המאסר מחושבת מיום המעצר 23.11.04 (תפ"ח 1227/04 מיום 28.6.05, ת/690). בכתב-האישום נטען כי מתחילת אוגוסט 2004 מכר הנאשם, מדי יום, הירואין וקוקאין בקיוסק "שמים כחולים" המצוי ברח' יפת 60 יפו, אשר נוהל על-ידי משפחתו וידוע כתחנת סמים, וכן בסביבות גן "השניים" הסמוך. אמיר גאנם גבה בעבור כל מנה מחיר של כ-200 ש"ח. בין יתר מכירותיו מכר אמיר לצרכן הסמים אבנר איחרוסט, בעשרות הזדמנויות, מנות רבות של קוקאין במשקל שנע בין גרם אחד לבין עשרות גרמים. ביום 1.10.04 החזיק אמיר ברשותו שתי מנות קוקאין במשקל 0.5647 גרם נטו במטרה להפיצם. כאשר הבחין בשוטרים הוא בלע את הסמים בניסיון להשמיד ראיה העשויה להיות דרושה בהליך שיפוטי. אמיר גאנם הודה בעובדות אלה ככתבן וכלשונן.

התובע הציג גזר-דין נוסף שניתן בעניינו של אמיר גאנם ביום 29.12.04, עת נשפט על-ידי בית-משפט לנוער בת"א ל-12 חודשי מאסר, מהם 6 חודשים לריצוי בפועל ו-6 חודשים על-תנאי. אמיר  נפסל מלקבל רשיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים בפועל. הוא חוייב לחתום על התחייבות בסך 1,500 ש"ח להימנע מביצוע עבירה ונקבע כי עליו לפצות את המתלוננת בתיק זה בסך 500 ש"ח (ת"פ 1149/03 מיום 29.12.04, ת/691). לכתב-אישום זה צורפו ארבעה תיקי פ.א. שאחד מהם עוסק בניסיון לרכוש טלפון סלולארי החשוד כגנוב, השני בתקיפת בן כיתתו באמצעות מקל גדול, השלישי עניינו בדחיפה והטחת עלבונות בשוטר, והרביעי נוגע להחזקת סם מסוג קוקאין ביום 11.8.04 כשהוא ארוז ב-6 אריזות, ובסה"כ מדובר בכמות של 2.166 גרם נטו סם מסוג קוקאין.

התובע שאל את אמיר גאנם עבור מי מכר את הסמים, ותשובתו: "אני את הסמים מכרתי, עבור עצמי מכרתי את הסמים" (עמ' 2772 ש' 1). לשאלת בית-המשפט טען העד כי שימש "סוחר עצמאי". התובע הפנה לדברי העד שנאמרו לפקד רונה פינגלאי ביום 1.10.04 ( ת/699), שם אמר: "אם אני פועל זה בשביל הדודים שלי". אמיר גאנם טען כי לא אמר דברים אלו לפקד פינגלאי.

עוד הפנה התובע לדבריו של העד ביום 22.11.04 לפיהם הוא אינו מעוניין לדבר על אחרים ונשאל על-ידו: "מי האחרים שלא רצית לדבר עליהם?" (עמ' 2773 ש' 20). העד השיב כי מכר את הסמים עבור עצמו ולא עבור אחרים. בעקבות דבריו אלה של אמיר גאנם ולאור התרשמותנו מעויינותו את התביעה, הוחלט להכריז עליו כעד עויין ולאפשר לתובע לחוקרו בחקירה שכנגד. התובע הפנה את העד למזכר שנרשם ביום 11.8.04 על-ידי איש המשטרה אבי צרפתי ( ת/692), ממנו עולה כי רס"ר דרור יחבס הבחין בעאטף שורפי "המוכר לו מתחום הסמים", פוסע באזור "גן השניים" ביחד עם שני נרקומנים. כאשר עאטף שורפי הבחין ברכב הבילוש, עצרו השוטרים את רכבם, ירדו ממנו והחלו ללכת לכיוונו. בשלב זה "הביט עאטף שורפי לכיוון הגינה והחל לצעוק, אמיר משטרה". רס"ר יחבס ביקש מעאטף שורפי שלא לצעוק אך הנ"ל סירב והמשיך לצעוק "זה משטרה, אמיר זה משטרה". בשלב זה, התבקש אבי צרפתי על-ידי דרור יחבס להיכנס לגינה ולעכב שני חשודים שאותם הזהיר עאטף שורפי, ואילו רס"ר יחבס עיכב את עאטף שורפי עצמו בגין הכשלת שוטר במילוי תפקידו. אבי צרפתי הבחין באדם לבוש כובע קסקט שחור שזוהה מאוחר יותר כאמיר גאנם, כשברשותו שקית לבנה. תוך כדי ניסיון לעצור את החשוד השני, פתח אמיר גאנם בריצה מטורפת לכיוון רחוב ד"ר ארליך והשוטר אבי צרפתי דלק אחריו עד שהצליח לתופסו. הוא נעצר בגין חשד להחזקת סם בכמות שאינה לצריכה עצמית והעלמת ראיה. אמיר גאנם התנגד למעצרו ואז הגיע למקום רס"ר דרור יחבס שסייע לעצור את אמיר ולאזוק אותו. לאחר מכן חזר אבי צרפתי לכיוון העץ לידו עמד אמיר גאנם, ומצא שקית אותה השליך אמיר גאנם ובתוכה 6 מנות קוקאין שנתפסו על-ידו. בתחנת המשטרה הודה אמיר גאנם כי הסם שייך לו והוא התכוון למכור כל מנה בסכום של 200 ש"ח. הסם נשקל במשקל אלקטרוני ונמצא כי מדובר ב-2.6 גרם ברוטו (על-פי גזר-הדין ת/691 מדובר בסם מסוג קוקאין במשקל 2.166 גרם נטו).

בהמשך לאמור במזכר זה נשאל אמיר גאנם מיהו עאטף שורפי והוא אמר כי מדובר בדוד שלו, אך לא ידוע לו מה מעשיו ב"גן השניים". התובע הזכיר את האמור במזכר ת/692 ממנו עולה כי עאטף שורפי הזהירו מפני המשטרה, והעד אישר כי שמע צעקות אך אינו יודע אם מקורן בעאטף שורפי. יצויין כי לכל אורך עדותו מסר העד תשובות מתחכמות שאינן ממין העניין, ואף השיב לשאלת התובע לגבי כתובתו כי הוא מתגורר אצלו בבית "...איתך ועם הילדים" (עמ' 2770, ש' 28). התנהגותו זו של העד הביאה את בית-המשפט להעיר כי "...העד מתריס, העד מתחצף, העד עויין בצורה הכי ברורה לתביעה" (עמ' 2781, ש' 22-23). זאת במענה לטרונייתו של עו"ד אורינוב על שום מה הוכרז אמיר גאנם כעד עויין. התובע הפנה להודעתו של אמיר גאנם מיום 12.8.04 שעה 01:35 ( ת/693) לאחר מעצרו על-ידי אבי צרפתי. בהודעה זו מסר אמיר גאנם כי לפני מספר ימים הבחין באדם כלשהו כשהוא מסתיר דבר מה ליד בית-קפה ברחוב קדם. למחרת היום, הוא ניגש למקום וראה כי מדובר בסמים. הוא החזיק את הסמים ברשותו והלך ל"גן השניים" ואז קפצו עליו שוטרים והוא השליך את הסמים מידיו. לאחר מכן, רדף אחריו אחד השוטרים ועצר אותו. לגבי סכום הכסף שנתפס ברשותו מסר אמיר גאנם כי "זה כסף שלפני חמישה ימים קיבלתי משכורת מקיוסק שמים כחולים והכסף נשאר איתי". הוא ציין כי את הכסף קיבל מבעל הקיוסק איהב ממדוח, שהוא גיסו. אמיר גאנם התכחש לדברי השוטרים לפיהם ביקש למכור את הסמים בסכום של 200 ש"ח למנה, וטען כי לא התכוון לסחור בסם. לשאלה מה רצה לעשות בסמים, אמר " כרגע זה לא מעניין". לשאלה אם הוזהר על-ידי עאטף שורפי מפני המשטרה, אמר אמיר גאנם "מישהו אמר לי לברוח אבל לא קלטתי מי זה". הוא הכחיש בעדותו כי הסמים נמסרו לו על-ידי אחרים על-מנת למוכרם לנרקומנים.

בעדותו בבית-המשפט אישר אמיר גאנם כי סכום הכסף שנתפס ברשותו נמסר לו על-ידי בעל הקיוסק "שמיים כחולים" איהב ממדוח, כשכר עבודה. בניגוד לנטען באמרתו ת/663, אישר אמיר גאנם כי התכוון למכור את הסמים אך התמיד בטענתו כי עבד עבור עצמו ולא עבור אחרים. הוגשה גם אמרתו של אמיר גאנם אשר נגבתה למחרת היום ת/694, בה הוא חוזר על עיקרי הדברים שמסר באמרתו הקודמת, הגם שהוא מציין כי מצא את הסמים לפני מספר ימים ולא בבוקר יום המעצר, כפי שטען קודם לכן.

ביום 1.10.04 נעצר אמיר גאנם כחשוד בהחזקת סם ובהשמדת ראיה. כפי שנטען בכתב-האישום ת/690, הוא החזיק ברשותו שתי מנות קוקאין במשקל 0.5647 גרם נטו במטרה להפיצן. כאשר הבחין בשוטרי משטרת ישראל הוא בלע את הסמים בניסיון להשמיד את הראיה. התובע שאל את אמיר גאנם מהיכן הגיעו אליו הסמים אותם בלע, ועל כך השיב: " מאיפה שהשגתי את הסמים שמכרתי, השגתי גם את אלה" (עמ' 2793 ש' 14).

לדבריו, פגש באלמוני שאינו יודע את שמו והלה מסר לו כמויות סמים שאותן נהג למכור, ולגבי הסמים שנתפסו ברשותו אמר: "אני באותה תקופה ששתי המנות שתפסו איתי, אני באותה תקופה התכוונתי את שתי אלה למכור" (עמ' 2794, ש' 6-7). התובע הגיש את מזכרו של רס"ר בוריס בריף מיום 1.10.04 ( ת/695) ממנו עולה כי טרם חקירתו של אמיר גאנם, נשאל הלה אם הוא משתמש בסמים והשיב: "לא, רק פעם אחת אקסטה מידי פעם וחשיש מידי פעם. אני לא משתמש בסמים אחרים", ועוד הוסיף כי לא הרוויח סכומי כסף גדולים ממכירת הסמים. הוצגה האמרה שנגבתה באותו יום בשעה 13:10 ( ת/696) שם אומר אמיר גאנם כי החזיק את הסם כדי להשתמש בו. הוא טען כי הוא משתמש בקריסטל וגם צורך אלכוהול. לשאלה מהו קריסטל, השיב כי לא למד עדיין במה מדובר ואינו יודע אם זה הירואין או קוקאין. לדבריו, הוא מממן את רכישת הסמים ממשכורת שהוא מקבל מעבודתו בקיוסק "שמיים כחולים". הוא החל לעבוד בקיוסק ביום 1.9.04 ומרוויח 3,800 ש"ח עד 4,000 ש"ח לחודש. לשאלת התובע אם אמר אמת בהודעה זו, השיב אמיר גאנם כי מדובר בשקר וכי אמר את הדברים "בשביל לצאת מהתיק".

הוגשה גם אמרה נוספת שנגבתה באותו יום בשעה 14:05 ( ת/607), וגם בה טוען אמיר גאנם כי הוא משתמש בקריסטל מזה כשלושה שבועות וכאשר הוא זקוק לסם הוא מתקשר למספר טלפון ומזמין. לשאלת החוקר לאיזה מספר הוא מחייג אמר אמיר גאנם, בדרכו המתחכמת "אני מחייג 100". גם לגבי אמרה זה טען אמיר גאנם בעדותו בבית-המשפט כי היא שקרית וכי בעצם עסק במכירת סמים עבור עצמו. במזכר שנרשם על-ידי פקד רונה פינגלאי ביום 1.10.04 ( ת/698) טען אמיר גאנם כי בניגוד לפעם הקודמת, הוא בלע את הסמים ונאלץ לאחר מכן להקיא את הסם, דבר שהשפילו. העד טען כי אינו משתמש בסמים "והבטיח להתרחק מסביבה בסמים או באנשים המתעסקים בסמים". בהמשך, נרשם מזכר נוסף מאת פקד רונה פינגלאי ( ת/699) שבו אמר אמיר גאנם כי הוא עוסק בסחר בסמים והוסיף: "אם אני פועל זה בשביל הדודים שלי".

ביום 22.11.04 נעצר אמיר גאנם בשעה 05:30 עם "פיצוח" הפרשה, ונערך חיפוש בביתו ובבית הוריו. אמיר גאנם נלקח לתחנת המשטרה במחוז ת"א ובדרך נשאל לגבי מעשיו בתקופה האחרונה. הוא סיפר כי עזב את בית-הספר ואינו לומד כיום, והוא עובד כשעתיים ביום בקיוסק של משפחתו. השוטר רפ"ק משה כץ הטיח בו כי הוא גם סוחר בסמים, ואמיר גאנם השיב: "אני לא מאלה שלא יגיד שלא עשיתי טעות. עשיתי טעות ואני ישלם על מה שעשיתי. אבל אני מה שעשיתי אני יספר. לא רוצה לדבר על אחרים". בהגיעם לתחנת המשטרה אמר אמיר גאנם: "אני לוקח על עצמי מה שעשיתי. טעיתי. אני לא אחזור על זה. אני רוצה ללכת בדרך טובה לקבל עונש מגיע לי כמה שצריך ולא לחזור לטעויות האלה" (מזכרו של רפ"ק משה כץ ת/700).

התובע הציג בפני העד את האמרה שנגבתה ממנו ביום 22.11.04 שעה 09:00 על-ידי מפקח גבי אוחיון ( ת/701, יצויין כי בטעות נרשם שמועד גביית האמרה הוא 23.11.04 במקום 22.11.04).

בין יתר דבריו אמר העד כי הזמין סמים באמצעות מכשיר הטלפון הסלולארי. "אני לא זוכר את המספר של הנייד של הבנאדם שהיה מגיע עם הקסדה, זה היה מתי שניסיתי שראיתי הרבה כסף ועוד לא היה לי שכל, אז כשהבנתי מה זה וראיתי שאני לא בדרך הנכונה אז אני פסלתי את עצמי והפסקתי לעשות שטויות". במהלך העדות בבית-המשפט נשאל אמיר גאנם כיצד נולד סיפור זה, שכן בכל הגירסאות שמסר לא הוזכר אותו אדם המגיע, כביכול, בקטנוע וחובש קסדה והוא זה שמספק לו סמים. בשלב זה החליט העד כי אינו משיב יותר לשאלות וחרף אזהרתנו כי ישפט בגין ביזיון בית-משפט, עמד העד בסירובו. רק לאחר דין ודברים נוסף, התרצה אמיר גאנם והשיב לשאלה באומרו: "אל תצפה שאני יגיד לך ממי, אני אמרתי לכם מאחד אלמוני והוא אישר אלמוני, בעוד שישים שנה הוא ישאר אלמוני. יש לך עוד שאלה בבקשה?" (עמ' 2805, ש' 12-13). בהמשך טען העד כי אינו מכיר את אותו אלמוני ואינו יכול למסור את שמו. לשאלת התובע אם מכר סמים לאבנר איחרוסט השיב אמיר גאנם "אני מכרתי לאבנר איחרוסט ואני כן הודיתי שמכרתי לאבנר איחרוסט" (עמ' 2814, ש' 24) והוסיף כי אינו יודע מה עשו האחרים.

אמיר גאנם נחקר גם ביום 25.11.04 על-ידי רס"ל יוני חג'ג' בחשד לפעילות באירגון פשיעה ולסחר בסמים מסוגים שונים. במהלך החקירה כולה שמר העד על זכות השתיקה וסירב להשיב לכל שאלה שהופנתה אליו (תמלילי החקירה סומנו ת/707, ות/708). ביום 1.12.04 נגבתה עדות נוספת מאמיר גאנם על-ידי רס"ר גדי אבידן ( ת/711). בעדות זו הודה כי מכר סמים עקב מצבו הכלכלי, אך זאת בתקופה של יומיים עד שלושה ימים בלבד. את הסמים השיג באמצעות נרקומן שמסר לו מספר טלפון של ספק, אשר הגיע אליו עם אופנוע מבלי לחשוף את פניו, כיוון שהיה חבוש בקסדה. אמיר גאנם הכחיש כי עבד עבור משפחת שורפי במכירת סמים. הוא טען כי עבד בקיוסק "שמיים כחולים" במשך כארבעה חמישה חודשים עד לפני כשלושה חודשים טרם מועד חקירתו. לדבריו הגיעו לקיוסק נרקומנים על-מנת לרכוש מבחנות ולא סמים. חקירתו האחרונה של אמיר גאנם היתה ביום 7.12.04 על-ידי סמ"ר רוזי שחידם ( ת/714). הוא שב והכחיש כי פעל בשירותם של משפחת שורפי בסחר בסמים. הוא טען כי אינו מכיר איש מבני משפחת אבו-שחאדה וכן אינו מכיר אדם בשם בני בראל. הוא הכחיש שאמר את שנרשם על-ידי פקד פינגלאי כי הוא עובד עבור הדודים שלו ( ת/699).

מאחר שהעד התכחש לדברים שנרשמו במזכר ת/699, זומנה פקד פינגלאי פעם נוספת לבית-המשפט והעידה ביום 16.11.06 כי שני המזכרים שנרשמו על-ידה ת/698 ו- ת/699 משקפים את הדברים שנמסרו לה על-ידי אמיר גאנם. לשאלתו של עו"ד אורינוב מדוע היה צורך לרשום שני מזכרים ולא ניתן היה לאחדם במזכר אחד, השיבה פקד פינגלאי כי המזכר ת/699 נרשם במהלך חקירתו של אמיר גאנם ואילו המזכר השני ת/698 נרשם בתום החקירה. העדה נשאלה מדוע לא ביקשה מאמיר גאנם לפרט מיהם אותם דודים הנזכרים ב-ת/ 699, ועל כך השיבה כי הדבר עניין אותה, אך "ידעתי שאני לא אקבל תשובה מעבר לדברים שהוא אמר" (עמ' 5173, ש' 26).

עו"ד פרוסט הצביע על עויינותו הרבה של העד אמיר גאנם כלפי התביעה, על תשובותיו המחוצפות ועל ניסיונו להתחמק מכל שאלה הנוגעת לקשריו עם אחרים בענייני סמים. לגבי הפרטים המפלילים מבקשת התביעה ללמוד מאמרותיו של אמיר גאנם שלושה דברים: האחד הינה פליטת הלשון המפלילה שנועדה במזכר ת/699, שם אמר כי הוא עובד עבור דודיו; השני הוא קשריו עם אירגון הפשיעה מכוח ניסיונו להרחיק עצמו מהאחרים והדברים העולים מאמרותיו; והשלישי נוגע למועדים בהם עבד בקיוסק "שמיים כחולים" ומועד עזיבתו של איהב ממדוח את הקיוסק. זאת בנוסף להתרחשויות ב"גן השניים" כאשר עאטף שורפי קרא לעברו להימלט מהמקום בשל הגעתם של אנשי המשטרה. לדעת עו"ד פרוסט, אין לקבל את עדותו המתחמקת והמתחכמת של אמיר גאנם ויש להעדיף את אמרותיו בחקירה על-פני דבריו בבית-המשפט.

ההגנה גורסת לעומת זאת כי יש לקבל את עדותו של אמיר גאנם לפיה מכר סמים עבור עצמו, ואין לשלול את הדרך בה סופקו לו הסמים. אשר למזכר ת/699, הכחיש אמיר גאנם כי אמר את הדברים ויש לכך תימוכין רבים, שכן לאורך כל עדויותיו אמר שהוא מוכן לדבר רק על עצמו ולא על אחרים. אין כל היגיון בכך שהעד יאמר במהלך חקירתו על-ידי החוקר בוריס בריף, כי עבד עבור דודיו, מבלי שיהיה לדבר ביטוי בהודעה עצמה. לפיכך, קיים קושי לקבל את עדותה של פקד פינגלאי בעניין זה ואין לשלול את דברי אמיר גאנם כי לא אמר את הדברים המיוחסים לו. לגבי האירוע מיום 12.8.04 וקריאות האזהרה המיוחסות לעאטף שורפי נטען כי אמיר גאנם לא שמע מי הגורם שצעק לעברו, ואין כל ראיה ממשית כי אכן מדובר בעאטף שורפי. לאור האמור, התבקשנו שלא לקבל את המזכר ת/699 כראיה לתוכנו, ובכל מקרה להעדיף את דבריו של אמיר גאנם בעדותו בבית-המשפט על-פני האמור באמרותיו.

המחלוקת העיקרית הנטושה בין הצדדים נוגעת לשאלה אם אמיר גאנם אמר ביום 1.10.04 לפקד רונה פינגלאי בהקשר לסחר בסמים "אם אני פועל זה בשביל הדודים שלי", שכן בכל חקירותיו הקודמות והבאות טרח אמיר גאנם להבהיר כי הוא אחראי בלעדית למעשיו ולא הפליל איש מבין הנאשמים. האם אכן מדובר בפליטת פה שנקלטה ונרשמה על-ידי פקד רונה פינגלאי או שמא מדובר ברישום שאינו משקף את המציאות? למעשה הטענה היא כי אין לקבל את המזכר כראיה לתוכנו, משום שלא מתקיים התנאי הראשון הקבוע בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות, לפיו "מתן האמרה הוכח במשפט".

לאחר שבחנו את הדברים ונתנו דעתנו לעדותה של פקד פינגלאי, הגענו למסקנה כי הדברים המופיעים במזכר ת/699 אכן נאמרו לה בנוסח זה או אחר, והננו דוחים את טיעון ההגנה כי מדובר ברישום "מפוברק". לו אכן היה ממש בטענה זו, הדעת נותנת כי פקד פינגלאי היתה רושמת דברים מפורשים ומפורטים יותר, לרבות את שמותיהם של האנשים המעורבים.

איננו סבורים כי פקד פינגלאי בדתה את הדברים מליבה תוך הצגתם בבית-המשפט כראיה מפלילה.

לפיכך, הננו קובעים כי מתן האמרה הוכח במשפט וכמו-כן התקיימו יתר התנאים הקבועים בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות. נותן האמרה היה עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו, ועדותו של אמיר גאנם שונה באופן מהותי מהאמור במזכר בנוגע לשאלה אם עבד עבור דודיו.

אשר למשקלם של הדברים, נראה כי אמיר גאנם מסר גירסאות שונות במהלך חקירותיו באשר למקור הסמים שקיבל, הוא טען כי מצא אותם או כי קיבלם מגורם אלמוני שהגיע בקטנוע כשהוא חבוש בקסדה, ועוד כהנה וכהנה גירסאות. מכלל הנסיבות וממכלול הראיות שבתיק ניתן לקבוע כי יש אמת ברוח הדברים שאמר לפקד פינגלאי. כמו-כן, סבורים אנו כי יש לקבל את הדברים העולים מהמזכר ת/692 לפיהם הוזהר אמיר גאנם על-ידי עאטף שורפי מפני בואם של אנשי המשטרה, ועקב כך השליך את הסמים שהיו ברשותו ונמלט מהמקום. הפרטים הנוספים שמבקשת התביעה לדלות מאמרותיו של העד אינם עולים במישרין מדבריו, ולכן נראה כי אין מקום להסתמך עליהם כראיה לתוכנם.

אשר ל"דבר לחיזוק" הרי שכבר ציינו כי ראיות מעין אלה מצויות למכביר בתיק, ודי לנו אם נזכיר את העובדה כי העד אמיר גאנם מודה כי מכר פעמים רבות סמים לאבנר איחרוסט, דבר המתיישב עם אמרותיו של איחרוסט מחוץ לכתלי בית-המשפט. כמו-כן, מתיישבת גירסתו של אמיר גאנם לגבי מועדי עבודתו בקיוסק "שמיים כחולים" עם הדברים שמסר איהב ממדוח בחקירתו במשטרה.

          (4)   בודא חוסין

46.      בודא חוסין, כבן 56, העיד בבית-המשפט ביום 14.3.06. בפתח עדותו הוצג כתב-האישום המתוקן שהוגש בעניינו במסגרת הסדר טיעון (תפ"ח 1227/04, ת/576). בכתב-האישום נטען כי הנאשם גוייס בשנת 2004 ידי אחרים לתפקיד של הפצת סמים מסוג הירואין וקוקאין ב"גן השניים" ביפו ובמסגרתו עבד הנאשם משמרות יומיות של 12 שעות. הוא נהג למכור עבור אחרים עשרות עד מאות מנות מסוג הירואין במחיר 150 ש"ח למנה וקוקאין במחיר 200 ש"ח למנה. בתמורה לפעילותו במסגרת הפצת הסמים היה בודא חוסין מקבל מנה של הירואין או קוקאין וכן 20 ש"ח עבור כל מנת סם שמכר עבור האחרים. בתאריך 16.11.04 ב"גן השניים" ביפו החזיקו בודא חוסין ועבדאללה שקיר בצוותא, 10 מנות קוקאין במשקל כולל של 2.2880 גרם נטו, כאשר הסם המסוכן הוסתר על ידם בינות לשיחים לשם מכירתו לכל דורש. עת פנו השניים למקום המחבוא הם נעצרו בידי המשטרה כאשר בכיסו של עבדאללה שקיר 550 ש"ח במזומן, ובכיסו של בודא חוסין 1,090 ש"ח במזומן, שהם שכר מכירת הסם המסוכן.

ביום 14.2.06 נגזרו על הנאשם 3 שנות מאסר בפועל. כמו-כן הופעלו מספר עונשי מאסר על-תנאי שחלקם הצטברו לעונש המוטל, כך שעונש המאסר אשר הושת על בודא חוסין עמד על 4 שנות מאסר מיום מעצרו 29.11.04. בית-המשפט הורה על חילוט הסכום של 1,090 ש"ח שנתפס בחזקת הנאשם, לטובת אוצר המדינה.

התובע עו"ד פרוסט שאל את חוסין בודא לגבי האירוע שהתרחש ביום 16.11.04 ב"גן השניים", ולגבי מעורבותו של עבדאללה שקיר. העד הכחיש כי הוא ועבדאללה שקיר עבדו במכירת סמים עבור משפחת שורפי וטען כי בחקירה במשטרה הכניסו לו החוקרים מילים לפה. לאור תשובותיו הסותרות והמתחמקות של העד הוחלט להכריז עליו עד עויין וניתנה אפשרות לתביעה לחקור אותו בחקירה שכנגד. התובע הציג בפני העד את ת/228, דו"ח-פעולה תפיסה וסימון מיום 16.11.04, שנרשם על-ידי רס"ר ששון שבי. מהמזכר עולה כי במהלך סיור באזור "גן השניים" הבחינו אנשי המשטרה במי שמוכר להם מתחום הסמים ששמו בודא חוסין, כשהוא מסתתר ליד עץ. רס"ר ששון שבי הגיע לחשוד, נערך חיפוש בבגדיו ולא נמצא דבר. לפיכך הוחלט לשחררו כאשר שניים מהשוטרים מסתתרים במקום על-מנת לעקוב אחר מהלכיו של החשוד. לאחר מספר דקות הגיעו למקום בודא חוסין ועבדאללה שקיר, שאף הוא מוכר לאנשי המשטרה מתחום הסמים. השניים ניגשו רגלית לכיוון השיחים וחיפשו דבר מה. לאחר זמן קצר מצא בודא חוסין בין השיחים דבר מה והראה אותו לחברו עבדאללה שקיר, כאשר שניהם מתקדמים בהליכה איטית בעוד עבדאללה שקיר סופר לידו שטרות כסף. בשלב זה, קפצו רס"ר שבי וחברו מבין השיחים ותפסו את החשודים. רס"ר שבי תפס את בודא חוסין בידו הימנית וכשהלה פתח את כף-ידו הבחין השוטר בשקיות ניילון קטנות המכילות חומר חשוד כסם מסוג קוקאין. שקיות הסם נתפסו ונאמר לבודא חוסין שהוא עצור בגין החזקת סם שלא לצריכה עצמית. במקביל נעצר גם עבדאללה שקיר אשר טען כי הלך לתומו בסביבה. בודא חוסין הודה כי הסמים שייכים לו והשניים נעצרו והובאו לתחנת המשטרה. כאמור, הסתבר כי מדובר בסם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 2.2880 גרם נטו שבהחזקתו הודה בודא חוסין. לשאלותיו של התובע, השיב בודא חוסין כי אינו זוכר דבר מאירוע זה, כיוון שלא היה בהכרה והוסיף: "ידוע שאני נרקומן, אני פותח את העיניים ישר לסמים" (עמ' 2158, ש' 30). העד ציין כי הוא משתמש בסמים מזה 42 שנה כאשר "כל החיים שלי מוכר סמים, מוכר ירקות, מוכר סמים, מוכר ירקות וחי" (עמ' 2159, ש' 11). לדבריו, הסמים שנתפסו ברשותו נועדו לצריכתו העצמית.

הוגשה אמרתו של בודא חוסין מיום 16.11.04 שעה 17:05, אשר נגבתה על-ידי סמ"ר חלי יוסף    ( ת/577). בהודעה זו טען בודא חוסין כי אין לו כל קשר לעבדאללה שקיר ולכל היותר נהגו השניים לעשן סמים ביחד. לטענתו, הוא רכש את הסמים שנתפסו ברשותו ביפו ושילם עבורם 1,000 ש"ח. עיסוקו הוא מכירת ירקות הוא מסתובב כל היום בשכונה עם עגלה וסוס. בודא חוסין הוסיף וטען כי הוא משתמש בכ-5 מנות סם ביום, כאשר את הכסף עבורם הוא מפיק ממכירת ירקות ופירות. לטענתו ביום שחלף הרוויח סכום של 1,400 ש"ח.

לשאלת התובע, כיצד הודה בכתב-האישום המתוקן שהוגש נגדו לפיו מכר סמים עבור אחרים, הגם שלא נקב בשמם, טען בודא חוסין כי אין לו כל קשר עם אחרים, והוסיף: "תשמע אותי, אתם שערבבתם אותי עם האנשים האלה" (עמ' 162, ש' 22).

התובע הציג את תמלילי חקירתו של העד מיום 29.11.04 ( ת/578, ת/579 ו-ת/580). כמו-כן הציג התובע את הודעתו הכתובה של בודא חוסין מיום 29.11.04 שעה 13:24, אשר נגבתה על-ידי רס"ר גדי אבידן ( ת/587). בתמליל ת/578 אומר בודא חוסין: "תשמע אני ממשפחת שורפי, מרוב שיש להם כסף, הם סוחרים". לשאלה מי הבוס "הגדול" השיב בודא חוסין כי מדובר בחאפז שורפי, למרות שמעולם לא קיבל מידו סמים. לדבריו: "תאמין לי, הוא לא נותן כלום ביד, הוא רק עושה ככה, תן לזה ככה... הוא מתקשר להגיד לי, בודא בודא תן ל... סמים". העד הוסיף כי חאפז שורפי היה נותן את הסמים לאחיו סמי שורפי וגם לבני משפחתו האחרים. הוא עצמו מכר עבור משפחת שורפי מנות סם, כאשר בגין כל מנה שנמכרה היה מקבל 20 ש"ח. כאשר החוקר הביע תמיהתו על הסכום הזעום שמתקבל על-ידי בודא חוסין, הגיב הלה באומרו: "כל מנה. כל מנה. אתה יודע כמה מנות יש שמה?". לשאלת החוקר מה היה תפקידו של מוחמד שורפי ציין בודא חוסין: "מוחמד הוא היה ימין שלו... הם ביחד". מנות הסם לא היו מוצאות ליד הקיוסק אלא שהם הוסתרו במקום כלשהו, כאשר חאפז שורפי התקשר למי שמסתיר את הסם וביקש ממנו לספק מנות סם נוספות. בדרך-כלל, סמיר שורפי היה מביא את הסמים לצורך מכירתם. חבילות הסם היו מגיעות אליו בתכולה של 11 מנות כאשר 10 מנות מיועדות למכירה ומנה אחת לשימושו שלו ושל עבדאללה שקיר. בודא חוסין הוסיף וסיפר כי התחנה אינה נסגרת אלא פועלת 24 שעות ביממה. הוא עצמו עבד עם עבדאללה שקיר ועם סמיר שורפי, שגם השתתף איתם במכירת הסם. בודא חוסין ציין כי למוחמד שורפי ג'יפ חדש וכן ברשותם מרצדס. הוא הוסיף כי בני המשפחה פועלים מקיוסק נוסף המצוי בת"א ברחוב בן יהודה. לגבי תחנת הסמים באזור "גן השניים" אמר העד: "אח"כ יש תחלופה. היא לא נסגרת דקה. אני אומר לך, דקה היא לא נסגרת". בודא חוסין טען כי אינו מכיר את מוחמד גאנם ולא ראה אותו בקיוסק. בהמשך הזכיר העד גם את סמי סקא ואמר: "סמי עובד לבד". לדבריו נמכרה מנת סם בסכום של 150 ש"ח, ולגבי הכמות אמר: "הרבה הרבה הרבה". לדבריו, הוא עבד ביחד עם עבדאללה שקיר כאשר במשמרת הבאה היה סמיר שורפי, ולשאלה עם מי עבד סמיר שורפי, השיב: " למה חסר, כי יש הרבה". במהלך עדותו הזכיר בודא חוסין גם את סמי אבו-חסירא כמי שמעורב בסחר בסמים. הוא עצמו גוייס לעבודה על-ידי חאפז שורפי לפני כחודש ומחצה, וכאשר הביע את רצונו לעבוד, אמר לו חאפז שורפי: "בסדר תבוא". לגבי כמות הסם שנמכרה, טען כי מכר כ-200 מנות ולעיתים יותר. בסוף המשמרת היה מוסר את פדיון מכירת הסמים לסמיר שורפי והוא היה מעביר את הכסף "לבוס". לדברי בודא חוסין החל עבדאללה שקיר לעבוד עבור בני משפחת שורפי, עוד לפניו. במהלך העדות נשמע בודא חוסין אומר "עכשיו אתה יודע הם ישמעו שאני דיברתי עכשיו, וואי תלך מלחמה".

העד הוסיף: "...עם הכסף שלהם הם יכולים להציק". הוא ציין כי לאחר מעצרם של בני משפחת שורפי ביום 22.11.04, סמי אבו-חסירא תפס את מקומם אך הוסיף: "אני לא אקח ממנו, לא בגן השניים ולא בגן השלוש, לא לוקח ממנו". בשלב זה של החקירה הביע בודא חוסין את רצונו להתבונן בתצלומי החשודים ולנסות לזהותם. הוכנו 19 תצלומים של אנשים הקשורים לפרשה על-ידי מפקח ירון בנימין, והעד התבקש לזהותם. לגבי תצלום מס' 1 (אנואר שורפי) מסר בודא חוסין שהאיש "לא עבד בגינה ובסמים"; בתצלום מס' 2 (האני גאנם) טען העד כי אינו מכיר את האיש; תשובה דומה ניתנה לגבי תצלום 3 (עומר יתים); בתצלום מס' 4 זיהה העד את סמי סקא ואמר כי "הוא מנותק ממשפחת שורפי. הוא נשוי עם האחות של שורפי"; בתצלום מס' 5 זיהה העד את מוחמד שורפי ואמר: "הוא אחד הבוסים ויש לו ג'יפ"; בתצלום מס' 6 זיהה העד את חאפז שורפי ואמר: "הוא הבוס. הוא עבד בקיוסק וכל מי שרצה לעבוד בסמים נתן לו למכור"; לגבי תצלום מס' 7 (סאמר אבו-עמרה) טען העד כי אינו מכיר את האיש; וכן הדבר לגבי מחמוד סטל בתצלום מס' 8 ואמיר גאנם בתצלום מס' 9; בתצלום מס' 10 זיהה בודא חוסין את סמיר שורפי ואמר: "הוא היה עובד בגינה יחד איתנו במכירת הסמים... הוא היה מוסר לו את הכסף והוא היה מעביר את הכסף על מכירת הסמים לחאפז"; בתצלום מס' 11 זיהה העד את עבדאללה שקיר "שעבד יחד איתו במכירת הסמים עבור משפחת שורפי"; לגבי תצלום מס' 12 (מחמוד גאנם) טען העד כי אינו מכירו; אשר לתצלום מס' 13 (סמי אבו-חסירא) טען העד כי "שלשום ראה אותו מסתובב ליד הקיוסק ומוכר סמים. לא ראה אותו מוכר מנות אבל הוא ביחד עם משפחת שורפי. מוסר שעכשיו כשמשפחת שורפי עצורים, הוא מחליף אותם בתחנה"; לגבי תצלום 15 המתייחס לעאטף שורפי ציין העד: "הוא גם מוכר בגינה. הבוסים הם לבד, והוא מהקטנים שמוכרים את הסמים בגינה"; לגבי תצלום 16 (מוסא אבו-שחאדה); לגבי תצלום 17 (שחאדה אבו-שחאדה) טען כי אינו מכירם; כמו-כן טען כי אינו מכיר את איבון שורפי המופיעה בתצלום   18; בתצלום 19 זיהה את עלי שורפי, לגביו טען: "הוא עבד במשמרות מכירת הסמים בגינה... וכשהחשוד היה מתחיל לעבוד בגינה במכירה של סמים עלי היה מסיים את המשמרת בעבודה".

בתום החקירה ביקש רס"ר גדי אבידן לגבות את עדותו של בודא חוסין בכתב, אך הלה סירב להשיב לשאלות ואמר: " אין לי כלום אני אגיד רק לשופט". העד השיב בשלילה לבקשת החוקר לחזור על הגירסה שמסר בעל-פה. לשאלת החוקר אם כל מה שסיפר להם היה אמת, השיב: "בטח איזה שאלה". לשאלת החוקר אם הוא מוכן לצאת עימם ולהצביע על המקומות שבהם מכר סמים, אמר בודא חוסין: "אתה בסדר? מה אתה רוצה למחרת אני ימות עם רימון?... ישימו לי מטען בבית". בהמשך אמר העד "רצח רצח ביפו". יצויין, כי מדו"ח-פעולה מיום 5.12.04 שעה 10:00 אשר נרשם על-ידי רס"ל יוני חג'ג' ( ת/583), עולה כי הלה שאל את בודא חוסין אם הוא מוכן ליטול חלק בעימות, והעד השיב בשלילה והוסיף: "מה אתה רוצה שירצחו את הילדים שלי, אני לא מוכן".

בעדותו בבית-המשפט התכחש חוסין בודא לדברים שנאמרו על-ידו בהקשר לבני משפחת שורפי וטען כי היה "זרוק כמו סמרטוט", ואנשי המשטרה ניצלו עובדה זו על-מנת שיפליל אנשים לשווא. לדבריו, הדברים שנאמרו הוכנסו לפיו על-ידי אנשי המשטרה, והדבר נוגע לכל המעורבים שהוזכרו על-ידו. העד הוסיף: "מנצלים את זה, בנאדם לא יודע לקרוא ולכתוב, עושים מה שבא להם" (עמ' 2174, ש' 26).

חקירתו הנגדית של בודא חוסין התקיימה ביום 15.3.06, ולשאלותיו של עו"ד רוזה טען בודא חוסין כי החזיק את הסמים ביום 16.11.04 לצריכה עצמית ולא על-מנת לסחור בהם. בשלב מסויים במהלך חקירה נגדית החליט העד כי עו"ד רוזה מנסה לבלבל ולהכשיל אותו ולכן סירב להשיב לשאלותיו. לאחר התערבות בית-המשפט נאות העד להשיב לשאלות, אך טען כי אינו זוכר דבר. בהמשך, ניסה עו"ד רוזה לתעל את העד לכיוון של קינאה במוחמד שורפי ובבני המשפחה בשל התעשרותם הקלה, ובשל העובדה כי מוחמד שורפי נוסע בג'יפמרצדס, אך העד לא היה מוכן לשתף פעולה בכיוון זה. לשאלותיו של עו"ד אורינוב, טען העד כי מסר דברים על-מנת לרצות את החוקרים, ואין בהם כל אמת. לדבריו הוא עובד עם עבדאללה שקיר בירקות ולא בסמים, ובלשונו: "בסמים אף פעם לא עבדתי איתו. השתמשתי איתו כן, אבל עבדתי איתו לא".

בסיכומיו טען עו"ד פרוסט כי דמותו של בודא חוסין נחשפה בפני החוקרים באופן אקראי בעקבות עדותו של איהב ממדוח. בהמשך, הוא נחקר ושיתף פעולה עם חוקריו. הוא סיפר על אופן גיוסו לעבודה, על שיטות העבודה במכירת סמים במשמרות, וכן שרטט את המבנה ההיררכי של האירגון. עו"ד פרוסט ציין שכבר במהלך החקירה הביע העד את חששו מפני בני משפחת שורפי, וטען כי אם ידעו "שפתח" עליהם, יפגעו בו ובבני משפחתו. לגישתו של עו"ד פרוסט, זה ההסבר היחידי לחזרתו של בודא חוסין מעדותו ולסירובו למסור עדות כתובה. אין כל סיבה מבחינתו של בודא חוסין למסור דברים כוזבים אודות משפחת שורפי, וברור כי הדברים אשר נמסרו על-ידו הם דברי אמת. לאור האמור התבקשתנו להעדיף את האמור באמרותיו של בודא חוסין על-פני עדותו בבית-המשפט, ואף כי מדובר בנרקומן הרי שעדותו נמסרה מרצונו הטוב והחופשי ומתוך הכרה מלאה במצבו. העדות משתלבת גם בשלל הראיות שבתיק ולכן יש לאמצה כבעלת משקל ראייתי מלא.

ההגנה טוענת לעומת זאת, כי אין ליתן כל משקל לאמרותיו של בודא חוסין מחוץ לכתלי בית-המשפט מאחר שמדובר בנרקומן אשר היה נתון תחת השפעת סמים ואין לסמוך על דבריו. כאסמכתא לטיעון זה מוצגת התבטאותו של אחד החוקרים ממנה ניתן להבין כי בודא חוסין אינו עירני ואינו מרוכז בשל השפעת סמים. טיעונים נוספים שעלו היו כי בודא חוסין החליט להפליל את מוחמד שורפי בשל קינאתו על כי האחרון נוסע בכלי רכב מפוארים והינו בעל רכוש רב, ולגבי האחרים מדובר בדברים שהוכנסו לפיו על-ידי החוקרים ולא באו מיוזמתו של העד.

לקריאת המשך המסמך יש להזדהות כמנוי או לרוכשו
לרכישה תמורת 26.00 ש"ח » להזדהות כמנוי » לרכישת מנוי »
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. מדיה זו עושה שימוש באמצעים חדשניים ביותר אשר פותחו רק לאחרונה והניסיון לגביהם הוא חדש וללא רקורד רב.

על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

בעלי דין רשאים לבקש הסרת המסמך מהמאגר

יצויין כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט.

בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת.