אינדקס עורכי דין
... עורך דין
... נוטריון
... בוררים
... מגשרים
... מומחים לדין הזר
שרותים משפטיים
... פסיכיאטריה משפטית
... עדים מומחים
... רואי חשבון
... חוקרים פרטיים
... פוליגרף
... גרפולוגיה
... תרגום משפטי
... שרותי עזר משפטיים
... שמאים
... תמלול והקלטות
חיפוש | Newsletter | חדשות | מאמרים | פסיקה | חקיקה | וידאו יצירת קשר ... שרות לקוחות ... פרסום ...
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
בית משפט המחוזי תל אביב - יפו
בתאריך: 23/02/2011


בפני:
1. כב' השופט/ת דליה גנות
תובעים:
1. פלונית
- נגד -
נתבעים:
1. בית חולים לניאדו
ב"כ תובעים:
1. עו"ד מ. לוי
ב"כ נתבעים:
1. עו"ד א. אלרום

פסק-דין

1.         בפניי כתב תביעה אשר הוגש על ידי פלונית (להלן: "התובעת") כנגד מרכז רפואי צאנז ע"ש לניאדו, עמותה רשומה 580082014 קריית צאנז (להלן: " הנתבע" או "בית החולים").

העובדות הצריכות לעניין

2.         התובעת, נולדה בבית החולים ביום 22.8.81. מכתב התביעה עולה, כי אמה של התובעת (להלן: "האם") התקבלה בצהרי יום ו' - 21.8.81 לבית החולים, בהיותה בשבוע ה- 35+ להריונה בשל ירידת מי שפיר, ואושפזה במחלקה למעקב. למחרת היום - 22.8.81 - בשעות הבוקר "החלו צירים שהתבטאו בכאבי בטן תחתונה ודימום לדני" (סע' 7 לכתב התביעה). בשלב מסויים הועברה האם לחדר לידה, שם לדבריה, היא איבדה את הכרתה עקב דימום קשה, לא לפני שהתלוננה על סחרחורת, חולשה, הרגשה רעה " וכאבים ללא הפוגה בבטן התחתונה לפני ובמהלך הלידה" (שם). מכתב התביעה עולה, כי הצוות הרפואי החל בניטור הדופק העוברי ופעילות הרחם בשעה 11:00. ניטור זה הופסק בשעה 12:13, ובסופו של דבר חולצה התובעת באמצעות שולפן ריק (וואקום) בשעה 13:10.

            התובעת נולדה במשקל של 2,500 ק"ג ללא דופק וללא נשימה עם ציון אפגר 0, ובוצעו בה פעולות החייאה מאומצות, אשר למרבה המזל נשאו פרי.

            לטענת התובעת, כתוצאה מהלידה הטראומטית היא נותרה "עם נזק מוטורי ונוירולוגי קשה, חלק הגוף הימני של התובעת משותק למחצה, התובעת צולעת בצורה קשה, מתקשה בהליכה, מתקשה לבצע פעולות מוטוריות פשוטות בחיי יום יום" (סע' 12 לכתב התביעה).

            התובעת מסתמכת בתביעתה על חוות דעתו של דר' ערן אהרן בתחום הגניקולוגיה, הקובע, כי קיים קשר סיבתי בין נכויותיה של התובעת לבין התנהלותו הרשלנית של בית החולים, וכן היא מסתמכת על חוות דעתו של פרופ' עמוס קורצ'ין, אשר הגיע למסקנה, כי נכותה המשוקללת של התובעת הינה בשיעור של 92%.

            נוכח האמור עותרת התובעת לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד; הפסדי שכר לאם התובעת; עזרת בני משפחה וצד ג' לעבר ולעתיד; הוצאות רפואיות ופרא רפואיות לעבר ולעתיד; הוצאות שיקומיות וסיעודיות לעבר ולעתיד; הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד; כאב וסבל; הפסד פנסיה; התאמת דיור; טיפול נפשי; ייעוץ מיני; דמי הבראה ודמי חופשה.

3.         הנתבע כופר בטענות המופנות כלפיו ובחבותו לפיצוי התובעת, וכן דוחה את הטענות בדבר התרשלותו ותוצאותיה הנטענות.  לדברי הנתבע נובעת נכותה של התובעת "בשל פגמים מולדים ו/או בשל אירועים אחרים אשר אירעו לתובעת לאחר לידתה ובמהלך חייה..." (סע' 5.1 לכתב ההגנה), ומכל מקום, לגרסתו, לא נפל כל פגם בטיפול באם התובעת מרגע קבלתה בבית החולים ועד לידת התובעת. עוד טוען הנתבע, כי יש לדחות את התובענה מחמת התיישנות ו/או שיהוי.

חוות דעתו של דר' אהרן ערן

4.         דר' ערן מציג את עצמו בחוות דעתו כ" מומחה ברפואת נשים, מנתח, מיילד ובדיקות אולטרה-סאונד". מחוות דעתו של דר' ערן עולה, כי אם התובעת התקבלה  לבית החולים בצהרי יום 21.8.81 "עקב ירידת מי שפיר מוקדמת בשבוע ה- 35 להריונה". דר' ערן מציין, כי ההריון נשוא התובענה הינו הריונה השלישי (?) של אם התובעת, ובעברה יש לציין שתי לידות והפלה אחת, ובאשר להריון נשוא כתב התביעה - מחוות הדעת עולה, כי אם התובעת סבלה במהלך השליש הראשון והשני להריון מדימומים לדניים לסירוגין.

            למחרת קבלתה של אם התובעת לבית החולים, ביום 22.8.81 "החלו צירים שהתבטאו בכאבי בטן תחתונה ודימום לדני". אם התובעת הועברה לחדר לידה, ולדברי דר' ערן " אין רשומה רפואית אשר מתעדת את הבדיקה וממצאיה בקבלתה, ואין רשומה רפואית המתעדת את האירועים במהלך אשפוזה עד להעברתה לחדר לידה". עוד מציין דר' ערן, כי "אין רשומה רפואית המתעדת את מהלך הלידה.  וכי ישנו בנמצא גליון פרטוגרם" אשר מתעד בדיקה בשעה 11:00 ובשעה 12:00 בלבד, וליד הכותרת " דפיקות לב העובר" נרשם "שינויים קשים בדופק ", וכן אין תיעוד לגבי מהלך הלידה לאחר השעה 12:00 ועד השעה 13:10 עת חולצה התינוקת באמצעות שולפן ריק. ניטור דופק העובר ופעילות הרחם החל בשעה 11:00 והסתיים בשעה 12:35, כ-35 דקות טרם חילוץ התינוקת בשעה 13:10. אין תיעוד על תלונות היולדת אודות סחרחורת, חולשה, הרגשה רעה וכאבים בלתי נסבלים ללא הפוגות בבטן תחתונה במהלך הלידה. אין עדות " כי עוד טרם חילוץ העובר מאבדת רחל (אם התובעת - ד.ג.) את הכרתה עקב דימום קשה. הרשומה הרפואית כוללת רשומות שנכתבו בדיעבד וללא ציון שעת כתיבתם...". דר' ערן ממשיך ומציין, כי "תחת השעה 13:10 נכתב: "שינויים קשים בדופק, קיבלה פטידין 50 מ"ג, פנרגן 25 מ"ג תוך ורידי. הדופק הגיע ל- 140. ירידה בדופק מתחת ל- 100, חשד להיפרדות שלייה. הוחלט לסיים עם ואקום. נולדה בת באפגר 2-0, אספיקציה קשה, בוצעה אינטובציה, היולדת דיממה. הפרעות בקרישת דם. קיבלה 4 מנות דם, 4 פלזמה, פברינוגן ונוזלים".

            דר' ערן סקר את מהלכי הצוות הרפואי מאז קבלתה של אם היולדת ללידה ועד הלידה עצמה, והגיע למסקנה, כי הצוות התרשל בהיבטים הבאים: לא בוצעה ליולדת בדיקה קלינית לפני ובמהלך הלידה; לא נערך דיון בהתייחס להתכווצויות הרחמיות התכופות - טטניה, והדימום שהתגבר; אין תיעוד על מידת היפרדות השלייה; עבר זמן ארוך מאוד בין תחילת הדימום ועד לביצוע הלידה, דבר שגרם "לתחלואת התינוקת וסיכן את חיי היולדת"; לא הייתה תגובה הולמת לירידה בדופק העובר ולקצב הלב הסינוסואידלי; לא הייתה התייחסות נאותה לניטור העובר ולא נלקחה בדיקת PH עוברי לשלילת מצוקת העובר; הייתה התעלמות מאבחנה של חשד להיפרדות שלייה; לא נלקחה בדיקת PH בסמוך לאחר הלידה; לא בוצע ניתוח קיסרי דחוף "עת נצפתה עדות למצוקת העובר בניטור שהייתה מלווה עם דימום לדני", ובמקום לפעול לסיום הלידה במהירות, ניתנו לה פטידין ופנגרן שגרמו לדיכוי נוסף של העובר;

חוות דעתו של פרופ' עמוס קורצ'ין

5.         פרופ' קורצ'ין - נוירולוג ופרמקולוג בהכשרתו - הגיע למסקנה, כי התובעת סובלת מנזק קשה כתוצאה ישירה מהליך הלידה. "נזק זה נגרם כתוצאה מהפסקה באספקת חמצן למוח, בגלל העדר נשימה ופעולת לב". פרופ' קורצ'ין מציין בחוות דעתו, כי "ציון האפגר היה נמוך מאוד, וזאת לאחר נסיונות החייאה ממושכים". פרופ' קורצ'ין מסביר בחוות דעתו, כי "המוח הינו האיבר הרגיש ביותר לנזק אנוכסי כזה, והפגיעה במקרה הנוכחי הייתה קשה מאוד", ולפיכך, מסקנתו הינה, כי הפגיעה הנוירולוגית והשכלית הקשה ממנה סובלת התובעת, הינה תוצאה של הנזק האנוכסי, "מה גם שלא אותרה כל סיבה אפשרית אחרת לנזק המוחי החמור".

פרופ' קורצ'ין קבע את נכויותיה של התובעת כדלקמן:

בשל הפיגור השכלי - 50% נכות לפי תקנה ד' 2 לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

בשל השיתוק מימין - 70% נכות לפי תקנה 29(1) א' III לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

            בשל התנועות הבלתי רצוניות - 20% - 30% נכות לפי תקנה 29  8 I  (דו צדדית).

חוות דעתו של פרופ' יצחק בליקשטיין

6.         פרופ' בליקשטיין - מומחה ברפואת יילוד וגניקולוגיה הגיש את  חוות דעתו לבקשת הנתבע. מחוות דעתו עולה, כי היולדת התקבלה לבית החולים ביום שישי ה- 21.8.81 בשעה 14:00 בשבוע 35 להריון, עקב ירידת מי שפיר. לדבריו "בקבלה נמצאו פרמטרים אמהיים תקינים, והיולדת אושפזה להשגחה. במוניטור היו צירים כל 3-2 דקות, העובר היה במצג ראש ובכניסה לאגן. תרשים המוניטור..... מדגימים צירים סבירים, כל 3 דקות ודופק עוברי תקין לחלוטין".

            מחוות הדעת עולה, כי למחרת היום "התפתחו צירים, ובשעה 11:00 נרשמו רישומים ראשוניים בפרטוגרם... תנאי צואר רחם מעידים על תהליך לידה (4 ס"מ פתיחה) וראש העובר היה בתחנה 1.5. דופק העובר היה 130 לדקה". פרופ' בליקשטיין מציין, כי "בהמשך הלידה ירד הדופק העובר ל- 110-100 לדקה, והוחלט על רישום דופק פנימי. היולדת קיבלה שיכוך כאבים על ידי פטידין...  בשעה 11:45. הקצב העוברי הבסיסי נשאר תקין (120 לדקה) אך השיניון הבין פעימתי ירד בצורה ניכרת מיד לאחר מתן הפטידין. הלידה התקדמה במהירות, ובשעה 13:00 לערך, בפתיחה של 9 ס"מ הייתה ירידה של הדופק העוברי ('שינויים קשים בדופק') והופיע דימום נרתיקי. ירידת הדופק נמשכה כ- 15 דקות לפני הלידה... נעשתה אבחנה של הפרדות שלייה... והוזמן דר' ז' שיילד את העובר בשעה 13:10 באמצעות שולפן ריק (ואקום)".

            פרופ' בליקשטיין מתאר בחוות דעתו, כי התינוקת נולדה במשקל של 2,500 ק"ג " ובמצב תשניקי" ונזקקה לטיפול של רופא יילודים, "אך כבר בהגיעה למחלקת יונקים - נשמה בכוחות  עצמה". פרופ' בליקשטיין ממשיך וקובע, כי "ההתכווצויות שתוארו במחלקת יילודים היו עקב היפוקלצמיה (ירידה ברמת הסידן) . בתאריך 27.8.81 רשם הרופא "ללא פרקוסים" (צ"ל פרכוסים) ללא אפנאות (הפסקות נשימה) כנרה (צ"ל כנראה) - ולמזלה - הסיבה הייתה היפוקלצמיה!"

            פרופ' בליקשטיין מסביר את החסר הרישומי בכך שהלידה התרחשה ביום שבת בבית החולים המעניק שירותים למגזר החרדי, ומשכך הרישומים הינם רטרואקטיביים ובוצעו בידי "גוי של שבת", ולכן, לדעתו אין לראות "בלקוניות שברשומה" כל פסול.

            פרופ' בליקשטיין דוחה מכל וכל את מסקנותיו של דר' ערן בדבר קיומו של קשר סיבתי בין אופן ניהול הלידה לבין נכויותיה של התובעת. פרופ' בליקשטיין מרמז בחוות דעתו, כי כלל אינו משוכנע שהתובעת נולדה בתשניק,  שכן היא חסרה לדבריו את הסימנים האופייניים ביילוד שנולד בתשניק, ומכל מקום, אין לדעתו קשר סיבתי בין נזקה של התובעת לבין התשניק ככל שהיה.

            פרופ' בליקשטיין סבור שהתנהלותו של הצוות הרפואי במקרה הנדון הייתה תקינה, והוא מסביר את "חוסר התייחסותו של הצוות הרפואי 'לסימנים במוניטור'" בכך ש "הסימנים במוניטור הם תוצאה של נזק שכבר התרחש", והוא מציע שורה של סיבות אחרות אשר בגינן התרחש לכאורה הנזק. לדבריו, מדובר  בתינוקת שנולדה בלידה מוקדמת (שבוע 35 להריון), ומשכך מדובר בלידת פגה אשר יתכן שסבלה מנזקי פגות.

            פרופ' בליקשטיין ממשיך ומסביר, כי התובעת נולדה לאחר ירידת מים מוקדמת "שחלה 24 שעות קודם לכן", ויתכן שירידת המים המוקדמת נבעה מקיומו של זיהום שגרם לנזק מוחי לתובעת. עוד הוא ממשיך ומפליג בנסיונותיו למצוא סיבות אחרות ונוספות לנזקה של התובעת, והוא אף מציע את האפשרות שנזקה של התובעת נגרם כתוצאה מגורמים גנטיים, וזאת משום שהוריה הם בני דודים, ובפרק הסיכום הוא קובע, כי "בניגוד לקביעה של פרופ' קורצ'ין שהתובעת סובלת מפיגור שכלי ושיתוק בפלג גוף ימני, הרשימה מעידה שלתובעת יש רק חולשה מימין ואף סיימה בי"ס תיכון. כמקובל, אין בנתונים אלה, בכדי לתמוך בקשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין הנזקים הנטענים או הקיימים", מה עוד ש "קיימים הסברים אחרים לנזקיה הנטענים של התובעת: היא נולדה בלידה מוקדמת כתוצאה מנישואי קרובים ונסיבות הלידה מצביעות על תהליך זיהומי/דלקתי שקדם לירידת המים".

            פרופ' בליקשטיין לא הקל עם אם התובעת, ואף הגדיל לעשות כאשר קבע, כי "התובעת (הכוונה לאם התובעת - ד.ג.) הפכה להיות מוכרת כ"מתלוננת סדרתית", וזאת משום שבעבר העזה והגישה תביעה נוספת כנגד בית החולים בשל רשלנות רפואית נוספת שאירעה מיד לאחר הלידה, אשר באה לידי ביטוי בניתוק קטע מהצנתר התת בריחי שהוחדר לה לאחר הלידה נשוא כתב תביעה זה, דבר, שאליבא הצוות הרפואי בבית החולים ואליבא פרופ' בליקשטיין הופך כאמור את התובעת ל"מתלוננת סדרתית", כאשר לכאורה המטרה היחידה העומדת בבסיס תביעותיה הינה נסיונה "להתעשר" כתוצאה מהאסונות שניחתו עליה בשל רשלנות הנתבע. לקרוא ולא להאמין!! במאמר מוסגר יצויין, כי אותה תובענה נוספת הסתיימה כפי הנראה בהסדר פשרה בגדרו פוצתה היולדת - אם התובעת. כלומר, אין מדובר בתובענה מופרכת, ובודאי שהגשתה לא הופכת את אם התובעת למתלוננת סדרתית, כפי שהוצגה על ידי הנתבעים.

אומר כבר עתה, כי אני מצרה מאוד על רמיזותיו של פרופ' בליקשטיין, אשר אינן ראויות ומוטב היה לו להימנע מהן.

חוות דעתו של פרופ' רפי וייץ ז"ל

8.         הנתבע צירף את חוות דעתו של נוירולוג הילדים - פרופ' רפי וייץ ז"ל - אשר הלך לעולמו לאחר המצאת חוות הדעת ולפני הדיון המשפטי, ומשכך לא נחקר כמובן על חוות דעתו.

            אומר מיד, כי פרופ' וייץ המנוח היה נוירולוג ילדים ידוע ומוערך. חוות דעתו לא הוצאה מהתיק, וכמובן שתשמש את בית המשפט, תוך מתן המשקל הראייתי הראוי לעובדה שפרופ' וייץ המנוח הלך לעולמו לפני שהספיק להחקר על חוות דעתו.

            חוות דעתו של פרו'פ וייץ המנוח הינה מיום 11.4.07, קרי: התובעת הייתה בת 26 שנים במועד בדיקתה על ידי פרופ' וייץ. מבדיקתו של פרופ' וייץ עולה, כי התובעת "נמוכת קומה. היקף הראש קטן מאחוזון 2 לגילה, ומתאים להיקף ראש ממוצע של ילדה כבת 8 שנים. התנהגותה מופנמת וחסרת בטחון (אומרת ש"מתביישת"). השליטה (יד, עין) שמאלית. הביצועים איטיים. מתקשה בזכירה חזותית ושמיעתית בהתמצאות מרחבית, בתיאום יד-עין. הקריאה איטית ומשובשת. כותבת  בשגיאות כתיב והידע החשבוני דל. עצבי הגולגולת תקינים. מתח השרירים תקין בגפיים העליונות ומוגבר מעט בתחתונות, יותר מימין. ההחזרים הגידיים ערים, יותר מימין. תגובת בבינסקי חיובית דו צדדית. מנח דיסטוני מלווה תנועות עדינות של כף היד הימנית. תנועות היד הימנית מסורבלות. הליכה עם circumduction וגרירה של הרגל הימנית. מבחן רומברג שלילי". על סמך ממצאי בדיקתו, הגיע פרופ' וייץ למסקנה, כי "פלונית לוקה בנזק מוחי, שביטוייו הם חולשה בינונית בפלג הגוף הימני ופיגור שכלי גבולי", והוא מעריך את נכויותיה של התובעת כדלקמן:

-          בגין חולשה בינונית בפלג הגוף הימני - 50% נכות לפי סעיף 29(1)(א) II לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

-          בגין תנועות דיסטוניות קלות בגפה הימנית העליונה - 30% נכות לפי סעיף 29 (8) I לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

סך הכל 72% נכות.

פרופ' וייץ אף הבהיר, כי פרופ' קורצ'ין העניק נכות על פי תקנה ד'(2) לתקנות המוסד לביטוח לאומי, שבוטלה זה מכבר.

חוות דעתו של דר' אלי היימן

9.         דר' היימן הינו מומחה לנוירולוגיה ואפילפסיה בילדים, ומסקנתו בחוות דעתו הינה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין נכויותיה של התובעת לבין תהליך הלידה.

            דר' היימן מסביר בחוות דעתו, כי "האבחנה של Neonatal hypoxic ischemic cerebral injury צריכה להיעשות רק לאחר הוכחה לקיום פגיעה היפוקסית - איסכמית מקדימה, ומיד לאחר מכן, זיהוי סימנים אופייניים של Early neonatal encephalopathy . במקרה הנדון אין כל עדות קלינית ל- Neonatal hypoxic encephalopathy המשלב בין אירוע של הפסקה חריפה בהפסקת הדם- חמצן למוח היילוד ביחד עם התגובה הקלינית של היילוד לחסר זה. חובה כי שני המרכיבים יהיו קיימים על מנת לקבוע קשר סיבתי בין האירוע המשמעותי לנזק הנוירולוגי".

            דר' היימן מסביר עוד בחוות דעתו, כי הממצאים הקליניים הנצפים ב-  neonatal encephalopathy כוללים: ציוני אפגר נמוכים; קושי בהתחלה או בשימור נשימה אפקטיבית; מצב הכרה ירוד; הפרעה בטונוס שרירים; היעדר החזרי יילוד; פרכוסים המופיעים ב- 48 השעות הראשונות לחיי הילוד.

            דר' היימן סבור, כי למעט ציון האפגר הנמוך, לא נצפו בתובעת הסימנים האמורים עם לידתה או בסמוך לכך, ומשכך, אין כאמור נזק בין נכויותיה לבין תהליך הלידה, ולדעתו, מצבה של התובעת נובע מתסחיף שאירע כתוצאה מהכנסת הקטטר הטבורי ליילודה, דבר שהיה מחוייב המציאות במצבה, ולדבריו, ממצאי בדיקת .T. Cשבוצעה לתובעת מאמתים את מסקנתו, וזאת נוכח "אובדן חומר לבן במח משמאל, דבר המאשר לדעתו, כי התובעת עברה אוטם מוחי כתוצאה מהתסחיף שאירע עקב הכנסת הקטטר הטבורי".

            לסיכום, קובע דר' היימן, כי "למיטב הבנתי, הנדון, פגית שבוע 36 נולדה בלידה דחופה עקב הפרדות שלייה, עברה החייאה יעילה ומהירה תוך חזרה של צבע ודופק תקין תוך דקות ספורות. ביומיים שלאחר הלידה, בדיקה תקינה, ללא עדות לפגיעה מוחית אופיינית... לו הייתה עוברת תשניק משמעותי, קרי ירידה חדה וממושכת באספקת הדם למוח, כזו שתגרום לפגיעה מוחית בצורה של שיתוק פלג גוף, בדיקתה לא הייתה יכולה להיות תקינה לאחר הלידה, עם שחרורה  לביתה, ועד גיל 10 חודשים".

            דר' היימן מוסיף ומבהיר, כי "הפגיעה הנוירולוגית על רקע תשניק, קיימת מדקה ראשונה ולא חולפת לאחר שעות, מופיעה שוב, וחולפת שוב ומופיעה. ביום השלישי לחיים חל שינוי חריף במצבה, וזאת על רקע קריש דם שניתק מהקטטר, עם הופעה של הפסקות נשימה, פרכוסים מוקדיים, יותר של צד ימין (פגיעה בצד שמאל בדומה לממצא ב- C.T. ) על רקע תסחיף של קריש דם להמיספרה השמאלית. אירוע זה היה בלתי נמנע, והוא הגורם לפגיעה הנוירולוגית של הנדון".

            דר' היימן אף מתייחס לחוות דעתו של פרופ' קורצ'ין, וכותב: "פרופ' קורצ'ין, רופא בעל שיעור קומה, מבכירי הנוירולוגיים למבוגרים בישראל, אינו רופא ילדים, אינו נוירולוג ילדים, ואשר על כן הוא חסר את הכלים להעריך כעד מומחה את התהליכים הפתולוגיים והשפעתם על המוח הוא בשל של היילוד, פג או במועד, ובמיוחד בתנאי קיצון. לאור זאת אני סבור, כי אין לקבל את חוות דעתו כחוות דעת עד מומחה. פרופ' קורצ'ין מניח הנחות פשטניות, שאינן מבוססות על הפרקטיקה היומיומית ברפואת היילוד-פג, ועל הספרות המקצועית בתחום".

            בסיכום חוות דעתו קובע דר' היימן, כי לתובעת 65% על פי הפירוט הבא:

            50% נכות לפי סעיף 34ה' לתקנות הביטוח הלאומי.

            30% נכות לפי סעיף 29(1)(א) I לתקנות הביטוח הלאומי, ובסך  הכל 65% נכות בתחום הנוירולוגי.

            דר' היימן קובע עוד, כי התובעת מסוגלת לקיים "מסגרת חיים עצמאית במסגרת מוגנת המתאימה לבוגרים בעלי תפקוד קוגנטיבי תקין עם מגבלה פיסית קלה. מסגרת זו ממומנת על ידי המדינה ותאפשר לנדון לנהל חיים עצמאיים, חיי חברה, ולעבוד במסגרת מוגנת".

חובת הזהירות

10.        קיומה של חובת זהירות נבחנת באופן פרטני בכל מקרה ומקרה באופן דו-שלבי.  ראשית יש לבחון האם קיימת חובת זהירות מושגית, היינו, האם באופן כללי ועקרוני קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של אנשים, אשר הנתבעים משתייכים אליהם, לבין סוג מסויים של אנשים שהתובעים משתייכים אליהם.

            המבחן שיש להפעיל הוא מבחן הציפיות של האדם הסביר, ובית המשפט בוחן האם האדם הסביר צופה קיומה של חובת זהירות מושגית בין אותם סוגי אנשים.

            בשלב השני נבחנת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, היינו - האם הנתבעים הספציפיים חבים חובת זהירות לתובעת הספציפית בשל הנזק הספציפי שהתרחש באופן בו אירע.

            (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, 144; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3)1, 7; ע"א 610/94 בו רב ינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כפרק בנק צפון-אמריקה, פ"ד נז (4) 289, 309; ע"א 7130/01 סולל  בונה  בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 17; ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג(3) 284, 292; ע"א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה נ' עדן מלול פ"ד ס(1) 11, 26).

            דומני, כי כיום אין עוד צורך להכביר מילים באשר לקיומה של חובת זהירות החלה ביחסים שבין מטפל ומטופל, והמחלוקת האמיתית הינה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, והאם זו הופרה.

            כאמור, נבחנת חובת הזהירות באמצעות מבחן הצפיות, כאשר ההתייחסות היא הן לצפיות טכנית והן לצפיות נורמטיבית. דהיינו, השאלה היא האם ניתן היה לצפות את הנזק כעניין טכני- עובדתי, והאם היה צורך לצפות אותו כעניין נורמטיבי (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח (3)45). כאשר מייחסים לרופא או למוסד רפואי רשלנות בטיפול בחולה שנזקק לשירותיהם, תיבחן מידת האשם שתיוחס לרופא על פי אותם שיקולים ומבחנים המנחים את בית המשפט בבואו להעריך את התנהגותם של אנשי מקצוע המיומנים במלאכתם. הצפיות שעל פיה מוכרעת חובת הזהירות, אינה רק צפיות טכנית, אלא גם צפיות מהותית. קרי יש לבחון את הצורך לצפות, ולא רק את היכולת לצפות, כלומר, בית המשפט אינו מסתפק בדיון בשאלה העובדתית מה צפה הרופא הספציפי בפועל במצב נתון, אלא גם מה צריך היה לצפות, ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים (ע"א 58/82 משה קנטור נ' דר' שלום מוסייב, פ"ד לט (3) 253). 

            בתי המשפט פסקו, כי ההתרשלות מבוססת על עקרון הסבירות ונבחנת לפי האמצעים שיש לנקוט על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק, ועל פי האמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין.

 יש לבחון האם הרופא סטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי. יש לזכור, כי לא בכל מחלה יש אשם. לא כל טעות מהווה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על-מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות. גישה זו אינה חדשה. היא חרשה תלמים בפסיקתם של בתי המשפט בעבר. יש לבחון את ההסתברות שהנזק יתרחש; ההוצאות הנדרשות על מנת למנוע את הנזק;חומרת הנזק; הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק; היכולת למנוע את הנזק וכיו"ב.

כמו כן נפסק לא אחת, כי פעולת רופא לא תחשב כרשלנית, אם התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות, ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה, אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות, כך גם כאשר בעניין שבו ההחלטה הרפואית-מקצועית הנדרשת היא החלטה אם לאשר עקרונית טיפול רפואי או שימוש בתרופה מסוימת (ראה ע"א 3139/99 מוקה-פלקוביץ נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד נו (2) 241). הווה אומר, כי על מנת לקבוע אם הייתה הפרה רשלנית של חובת הזהירות הקונקרטית ביחסי הרופא-החולה, יש להבהיר מה היו המדדים המקובלים של חובה זו בעת מתן הטיפול הרפואי.

            כך או אחרת, רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, אלא עליו לחקור ולברר גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה, וכל זאת בשקידה ובמאמץ סביר. לית מאן דפליג, כי קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך היה לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו של הרופא (ראה: ע"א 5586/03 ד"ר פרימונט נ' פלוני (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 29.3.07) להלן: " ע"א 5586/03").

חובת הזהירות הקונקרטית, והפרתה

11.        על מנת להגיע להחלטה מושכלת בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית במקרה הנדון, ובדבר הפרתה, יש לסקור את הפרטים העובדתיים שהוכחו, ולקבוע מה באמת התרחש בבית החולים מעת הגעתה של היולדת לבית החולים, ועד לידת התובעת - כעבור כ- 23 שעות.

            בין המומחים מטעם בעלי הדין (דר' ערן ופרופ' בליקשטיין) אין מחלוקת בהתייחס למועד הגעתה וסיבת הגעתה של היולדת לבית החולים. כך מציין פרופ' בליקשטיין - מומחה הנתבעים - כי "היולדת התקבלה ביום שישי 21.8.81 בסמוך לשעה 14:00 (שב' 35 להריון) עקב ירידת מים משעה 12:00. בקבלה נמצאו פרמטרים אמהיים תקינים, והיולדת אושפזה להשגחה. במוניטור היו צירים כל 3-2 דקות, העובר היה במצג ראש ובכניסה לאגן".

            בחקירתו אישר פרופ' בליקשטיין, כי היולדת הגיעה במצב "טוב" לבית החולים, ממצאי בדיקתה היו "תקינים", ולא נמצאו ממצאים קליניים אשר יש בהם כדי להעיד. או לרמוז על קיומו של זיהום או קיומו של דימום (עמ' 83 שורות 31-26), ו/או כל מצב חולני אחר שחייב התערבות רפואית מיידית, ו/או יילוד דחוף של העובר.

            פרופ' בליקשטיין אישר גם, כי על פי הרישומים לא היו ליולדת מחלות עבר משמעותיות וכי גם במשפחתה אין מחלות (עמ' 84 שורות 3-1), וכן חזר ואישר, כי לא היה זיהום גלוי או דימום גלוי בעת קבלתה, שאם לא כן "לא היו מחכים 24 שעות" (עמ' 84 שורה 7).

            מהאמור עולה, כי אין מחלוקת לגבי העובדה, שבעת הגעת היולדת לבית החולים ביום שישי - 21.8.81, היא הגיעה עם ירידת מי שפיר שהחלה כשעתיים לפני הגעתה. עוד ניתן לקבוע, כי במועד הגעתה, היה מצבה הרפואי של היולדת תקין, היא לא סבלה מזיהום או מדימום, והיו לה צירים כל 3-2 דקות. כמו כן עולה מהמסמכים, כי העובר היה במצג ראש ובכניסה לאגן, ועל כן, לאחר בדיקתה וניטורה של היולדת, היא הועברה למחלקה לצורך השגחה.

            יצויין, כי מחוות דעתו של פרופ' בליקשטיין, ניתן להבין, שהיולדת הועברה למחלקה לצורך השגחה, וכי במהלך "ההשגחה" נוטרה היולדת לכאורה, שכן הוא רושם במפורש בחוות דעתו, שהיולדת הועברה למחלקה, ואחר כך הוא סוקר בחוות דעתו את ממצאי הניטור הלכאורי שבוצע .(סע' 3 ה' לחוות הדעת), אלא, שלא ברור על סמך מה הסיק פרופ' בליקשטיין "קביעות" אלה, שכן במהלך שמיעת הראיות הוברר שלמרות שהיולדת שהועברה למחלקה "להשגחה", לא רק שלא נוטרה במהלך שעות "ההשגחה", אלא שאפילו לא נבדקה בדיקה קלינית במשך כל אותן שעות, ולמעשה לא ראתה רופא בכלל, קרי: איש מהצוות הרפואי לא השגיח עליה במהלך שעות רבות מאד, אותן שעות אשר במהלכן אמורה הייתה להיות בהשגחה, ואף אושפזה לצורך כך. ודוק: מהגליון הסיעודי עולה, כי היולדת ישנה היטב במהלך הלילה, אלא שציון עובדה זו אינו מהווה השגחה, ובודאי שאינו מעיד על השגחה רפואית הכוללת ביצוע בדיקות קליניות, ו/או ניטור תנועות העובר ודופק העובר, וכבר עתה ניתן לקבוע, כי אין מנוס מהמסקנה המצערת, שאיש לא השגיח למעשה על היולדת ולא עקב אחר מצבה הרפואי במשך שעות רבות מאד, למרות, שכאמור, זו הייתה מטרת אישפוזה מלכתחילה.

            היולדת נדרשה בחקירתה לעובדות נשוא הגעתה לבית החולים ואישפוזה "להשגחה", והיא סיפרה, כי הגיעה בצהריי יום 21.8.81 עם ירידת מים, וכי סבלה מ ".... כאבים שנדמה היה שזאת לידה. כאבים חזקים ברחם. לא צירי לידה, וירידת מים מלאה" (עמ' 43 שורות 16-15). היולדת אישרה בחקירתה, כי בהגיעה לבית החולים נבדקה על ידי דר' ממט (הנתבע) וחוברה למוניטור (עמ' 43 שורות 22-17), ואישרה, כי בשלב הגעתה לבית החולים לא סבלה מדימום, אלא "הייתה רק ירידת מים" (עמ' 43 שורה 24), וכן אישרה, כי "אף אחד לא חשב שזה הריון בסיכון גבוה" (עמ' 43 שורה 29).  

            בהמשך הדיון התברר, כי במהלך השליש הראשון והשני להריונה, סבלה היולדת לעיתים מדימומים, עובדה שלא צויינה בגליון קבלתה ללידה. היולדת הסבירה שבעת קבלתה רואיינה על ידי אחות, אשר שאלה אותה, בין היתר, האם ההריון היה תקין, והיולדת השיבה בחיוב. היא נשאלה בחקירתה האם לא סברה שיש לספר לאחות על הדימומים מהם סבלה בשליש הראשון והשני להריונה, והיא הסבירה ש "כל ההריון היה תקין, אחרי בדיקה של רופא והוא אמר שהכל תקין, לא היה שום דבר יוצא דופן. לא ציינתי את הדימומים שהיו  לי בתחילת ההריון" (עמ' 44 שורות 10-7).

            הנתבע טוען בסיכומיו, כי הימנעותה של היולדת מלספר לאחות במועד קבלתה לבית החולים, על הדימומים מהם סבלה בשליש הראשון והשני להריונה, מנע מהצוות הרפואי לשקול האם יולדת זו זקוקה למעקב מסויים, או שונה מהמעקב הרגיל המבוצע לכל יולדת במצבה, אלא שאינני רואה את הדברים עין בעין עם הנתבע. יש לזכור, כי היולדת הגיעה לבית החולים עם ירידת מים, וכאבים. היולדת רואיינה על ידי האחיות והיות ולפי מיטב הבנתה היא, לא היה מקום לייחס חשיבות כלשהי לאותם דימומים מהם סבלה בשליש הראשון והשני להריונה, היא אפילו לא חשבה לספר עליהם. יש להניח, כי היולדת הייתה נרגשת, אולי אפילו דאגה, וכי סבלה מכאבים שלא צויינו בגליון קבלתה, ממש כשם שתופעות רבות אחרות לא צויינו, כפי שיפורט בהמשך.

            לא זו אף זו, באם קיים מידע ספציפי שיש חשיבות בהבאתו לידיעת הצוות הרפואי, מן הראוי שהאחות המראיינת תציג ליולדת שאלות יזומות, על מנת שמכלול המידע הרלבנטי יעמוד בפני הצוות הרפואי, ואין לצפות שהיולדת עצמה, במצב בו היא נתונה בזמן הראיון, תדע, או תזכור אילו פרטים נכון ורצוי להביא לידיעת הצוות הרפואי. אין זה תפקידה של היולדת, ובודאי שהשכלתן הרפואית של מרבית היולדות אינה מכשירה אותן לדעת איזו אינפורמציה הינה ברת חשיבות ואיזו איננה כזו.

            דומני, כי במצב זה אין די בשאלה כללית "האם ההריון היה תקין" וכאמור, חובה על האחות ו/או הרופא המקבלים יולדת ללידה, לשאול שאלות מפורטות ויזומות, כגון: האם סבלת מדימומים במהלך ההריון? וכי ממה נפשך? אם לעובדת קיומם של הדימומים במהלך ההריון יש חשיבות קלינית בעת הגעת היולדת ללידה, יש לברר עובדה זו באופן מפורש, ולא להשאיר ליולדת, במצבה, את הבחירה, באשר לעובדות שעליה לספק לצוות הרפואי מחמת חשיבותן.

            כאמור, לאחר בדיקת היולדת בעת הגעתה, היא נשלחה למחלקה "להשגחה".

            ישאל השואל, למה התכוון הצוות הרפואי כאשר החליט להשאיר את היולדת להשגחה? האם לא ברור שהשגחה כוללת בחובה הסתכלות על היולדת והתנהגותה, בדיקתה הקלינית מידי זמן קצוב, חיבורה למוניטור לצורך מעקב אחר נתוני העובר וכו'?

            ובכן, מתברר שמושגי בית החולים באשר לאופן ביצוע ההשגחה הינם שונים, ולמצער יש לציין, כי ההשגחה אליבא הנתבע, כללה שליחת היולדת למחלקה, ואספקת מיטה לשכב עליה, הא ותו לא.

            מכרטיס היולדת (ת/15) עולה, כי  ""המעקב היחיד, שבא לידי ביטוי בכתובים, הינו רישום אחות, המציינת "לילה - עדיין נמצאת בשכיבה, אין שינוי במצבה". ונשאלת השאלה, הכיצד ידע הצוות הרפואי שאין שינוי במצבה, אם אף אחד לא  טרח לבדוק אותה??

            דר' ממט הסביר בחקירתו, כי כאשר יולדת הגיעה לבית החולים במצבה של היולדת נשוא התובענה, נהגו לאשפז אותה להשגחה, ואם ירידת המים ארעה בסמוך למועד הלידה הצפוי, נהגו ליילד אותה (עמ' 57, שורות 15-11).

            היולדת נשוא התובענה הגיעה לבית החולים בשבוע ה- 35 להריונה, בסוף החודש השמיני להריונה, כלומר,  לפני מועד הלידה הצפוי, ומשכך, בהתאם לנוהלים, אושפזה להשגחה.

דר' ממט נשאל בחקירתו, מה כוללת ההשגחה על היולדת במצבה של היולדת הספציפית, ותשובתו הייתה, כי יש לבדוק לה "לחץ דם, דופק, חום וספירת דם פעם ב- 24 שעות ומוניטור אחת למספר שעות (ניטור לב העובר), זה היה פעם או פעמיים ב- 24 שעות, כלומר פעמיים ביום" (עמ' 57 שורות 23-21).  הוא אישר, כי אם היה נותן הוראות מפורטות באשר לאופן ההשגחה על היולדת, כי אז היה בנמצא דף הוראות בחתימתו, וכאשר הופנה לעובדה, כי לא נמצא דף הוראות בחתימתו, השיב "אני לא יודע, צריך לבדוק בתיק הרפואי, כנראה לא נתתי... אני לא מוצא" (עמ' 58 שורות 5-1).

            זה המקום להבהיר הבהר היטב, כי בית החולים שמר את מלוא תיקה הרפואי של היולדת, ולא הועלתה כל טענה בדבר חסר במסמכים, ומשכך, העובדה שלא נמצא דף הוראות של דר' ממט באשר לאופן ביצוע ההשגחה על היולדת בזמן אשפוזה "להשגחה" מלמדת על כך שלא ניתנו הוראות לבדיקתה במהלך אחר הצהריים שלאחר אשפוזה, ו/או במהלך הלילה ו/או הבוקר שלאחריו, והתנהלות זו הינה בלתי נסבלת ושערורייתית, גם במונחי שנת 1981.

            היולדת אישרה בחקירתה, כי במהלך הלילה בו אושפזה "להשגחה" לא נבדקה (עמ' 44 שורות 14), ולמעשה "נשלחתי למחלקה והלכתי לישון עד הבוקר" (עמ' 44 שורה 14), וכן אישרה, כי במהלך הלילה לא העירו אותה, והיא אף לא שוחחה עם האחות (שם) והוסיפה "אבל זה לא תחת השגחה של הצוות. הם לא באו לבדוק אותי בלילה, אף אחד לא ניגש אליי לבדוק אותי" (עמ' 45 שורות 15-14), והיא אישרה, כי "כשהתעוררתי הייתי בסדר" (עמ' 45 שורה 18).

            לדברי היולדת, במהלך ארוחת הבוקר "הרגשתי כאבים עזים בכל איזור הבטן, והרגשתי שאני מדממת, נכנסתי לשירותים לבדוק, ראיתי שאני מדממת, ואז ניגשתי לאחות וביקשתי ממנה שתקרא לרופא, שמישהו יבוא, שיש לי כאבים חזקים בכל הבטן, ואני מדממת. היא אמרה לי תחזרי לחדר, אני אשלח מישהו. וכך עשיתי. ורק בשעה 12:00 בא מישהו" (עמ' 45 שורות 23-20).

            במענה לשאלת בית המשפט הבהירה היולדת, כי "ניגשתי לאחות מיד עם ארוחת הבוקר, ב- 08:30 - 09:00"  (עמ' 45 שורה 26), וכאשר נשאלה האם רק לקראת השעה 12:00 ניגשו אליה, ענתה "כן. לקראת הצהריים. לא זוכרת בדיוק את השעה" (עמ' 45 שורה 28), והיא אישרה, כי במהלך השעות שחלפו מאז פנייתה לאחות ועד שנבדקה, חלפו שעות (שם). קרי: מדברי היולדת שלא נסתרו, חלפו שעות מאז פנייתה לאחות בתלונה  בדבר קיומם של כאבים קשים ודימום. אמנם בהמשך הוכח, כי היולדת נבדקה לבסוף בשעה 11:00 ולא בשעה 12:00 כפי שהעידה, אולם לא התרשמתי, כי היא נקבה בשעה 12:00 מתוך רצון להגזים, אלא פשוט מתוך שכחה, כפי שהודתה בהמשך באומרה שאינה זוכרת את השעה המדוייקת בה נבדקה לבסוף על ידי רופא. קרי: מאז תלונתה הראשונית של היולדת בדבר כאב ודימום חלפו כשעתיים עד שעתיים וחצי עד שמשהו מהצוות הרפואי הואיל לבדוק אותה!!! ופעם נוספת, אין מנוס מהמסקנה המצערת, כי מדובר בהתנהלות בלתי מתקבלת על הדעת, אשר ללא ספק צריכה להיבדק על ידי הגורמים המוסמכים במשרד הבריאות, על מנת לוודא שלא תישנה.

            זה המקום לציין, כי הוברר שבעת קבלתה של היולדת לבית החולים, היא נבדקה על ידי דר' ממט, אשר אישר למעשה בחקירתו, כי לא ביצע בדיקה כלשהי לשלילת אבחנה של תחילת תהליך של הפרדות שלייה, וזאת למרות שהיולדת הגיעה עם ירידת מי שפיר ועם כאבים. לדבריו "היא התקבלה לבדיקה גניקולוגית רגילה של אישה עם ירידת מים" (עמ' 58 שורות 16-15), ונשאלת השאלה, האם לא היה מקום לשלול גם אפשרות של הפרדות שלייה בשלב זה, והנני בדיעה, כי ללא ספק היה מקום לעשות כן. במה דברים אמורים? דר' ממט העיד בחקירתו, כי ירידת מים אינה מצביעה בהכרח על הפרדות שלייה, ואישר כי לא היה דימום. לא ברור אלו בדיקות ביצע דר' ממט לצורך שלילת קיומו של דימום, והלא ייתכן גם דימום שאינו גלוי, ואשר עלול להצביע על תהליך של הפרדות שלייה? ולו חלקי? דר' ממט, שכבר בשנת 1981 היה גניקולוג מנוסה, לא סבר כלל, כי יש לבדוק אפשרות של הפרדות שלייה, בדיקה אשר לעניות דעתי יש לבצע לכל יולדת המגלה סימני לידה טרם המועד הצפוי ללידה, ויפים לכך דברי בית המשפט בע"א 3264/96, 3709 קופת חולים כללית ואח' נ' פלד ואח', י. פלד ואח' נ' קופת חולים כללית ואח', בהבהירו:

"חובתו של רופא היא לא רק להסתמך על הידע הרפואי הקיים ועל העובדות המתגלות בפניו. כשמתעורר הצורך, עליו לחקור, לדרוש ולברר  כדי לגלות את כלל העובדות הרלבנטיות הצריכות לעניין האבחון המתאים ולעיין דרך הטיפול ההולמת...." (פ"ד נב(4) 849, 859).

            וכן דברי בית המשפט בע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 276, 289:

"במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא כדי חובתו רק בכך שהוא  מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול ולחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסויימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסויימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון... ובמילים אחרות, לא די בהתנהגות של רופא על פי העובדות שלפיו. לעיתים נדרשת ממנו התנהגות אקטיבית, דהיינו לדרוש ולחקור, כדי לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה".

            במקרה אשר בפני הגיעה היולדת עם צירי לידה ועם ירידת מים בסוף החודש השמיני להריונה. עובדות אלו העידו, כי דבר מה אינו תקין. הרופא המטפל יצא מתוך הנחה אחת ויחידה, כי בפניו יולדת העומדת ללדת במועד מוקדם מהצפוי, ולא מצא לנכון לחקור ולדרוש באשר לסיבות האפשריות של תחילת הלידה, לפני המועד הצפוי. אינני יודעת, ואינני יכולה לדעת, האם בצהרי יום 21.8.81, או במהלך הלילה שאחריו, או בבוקרו של יום שבת 22.8.81 ניתן היה לאבחן קיומה של בעיה רפואית שתגרום לדימום בבוקרו של יום 22.8.81, אולם עובדה היא, כי היולדת שהושארה "להשגחה" לא פוקחה בפועל בעת שהותה בבית החולים, לא נבדקה (ראה דברי דר' ממט, עמ' 58 שורה 25), וממילא לא ניתן היה לעמוד על מצבה הרפואי בחלוף השעות הרבות מאז שהגיעה לבית החולים ועד הלידה בפועל. מחדל חריף זה נזקף לחובת הנתבע, שכן, יתכן שניתן היה למנוע את האסון שהתרחש לאחר מכן, אילו היה טורח מישהו מהצוות הרפואי לבדוק את היולדת במהלך השעות הרבות שחלפו, וכן לנסות לדרוש ולחקור בסימניה הסובייקטיביים של היולדת, על מנת להגיע למסקנה מושכלת ונכונה באשר לאופן הטיפול הנדרש.

            זה המקום להבהיר, כי מהמסמכים הנמצאים בפני עולה, כי היולדת הועברה לחדר לידה בשבת 22.8.81 בשעה 11:00 בבוקר, שכן משעה זו ניתן להיווכח בקיומם של רישומי הפרטוגרם, ומהאמור עולה, וכך הנני קובעת, כי מאז הגעתה של היולדת לבית החולים ביום 21.8.81 בשעה 14:00, ועד למחרת - 22.8.81 - בשעה 11:00 לא נבדקה היולדת על ידי הצוות הרפואי, ולא הייתה כל התייחסות למצבה ו/או היוועצות רפואית באשר לאופן הטיפול בה.

            פרופ' בליקשטיין - מומחה הנתבעים - אישר בהגינותו בחקירתו, כי "יכול להיות" שהיה מחבר את היולדת למוניטור בשבת בבוקר (עמ' 84 שורה 17). הוא ניסה למתן את תשובתו בציינו כי אינו יודע כמה מוניטורים היו בשנת 1981 בבית החולים לניאדו (שם), אולם אמירה זו מוטב היה לו לא הייתה נאמרת, שכן בית החולים לא טען מעולם שנמנע מביצוע בדיקת מוניטור בערבו של יום שישי, במהלך הלילה, ובבוקרו של יום השבת, מחמת העובדה שלא היו ברשותו מספיק מוניטורים, ואין לי ספק, כי העובדה שהיולדת לא חוברה למוניטור במהלך השעות הרבות שחלפו, אינה נובעת ממחסור במוניטורים.  כי אם מאדישות וזלזול בהתייחס למצבה של היולדת, אדישות וזלזול אשר הובילו בסופו של דבר להתרחשות אסון - לידת תינוקת פגועה ונכה.

            פרופ' בליקשטיין נשאל, האם כאשר "היולדת הודיעה על כאבים בבוקר, וסחרחורת ודימום והתכווצויות ברחם, חולשה וכאבים בבטן התחתונה, האם במצב כזה - שהתלוננה על דימום וכו', יותר מפעם אחת התלוננה, האם במצב כזה היה צריך לחבר אותה למוניטור?" ותשובתו הייתה "אני מניח שכן" (עמ' 84 שורות 22- 19). עם זאת, סירב פרופ' בליקשטיין להודות, שמדובר בהתנהלות רשלנית, וניסה להיאחז פעם נוספת בטענה בדבר מחסור לכאורי במוניטורים, טענה שהועלתה כאמור לראשונה על ידי פרופ' בליקשטיין בחקירתו, נטענה על דרך  הסתם, באופן ספקולטיבי, ומן הסתם איננה אמת, שכן כאמור, בית החולים עצמו לא טען, כי נמנע מחיבור היולדת למוניטור בשל מחסור במכשירי מוניטור. בסופו של דבר, במענה לשאלה ישירה של בית המשפט, נאלץ פרופ' בליקשטיין להודות: "אמרתי, שלדעתי היה צריך לחבר אותה, אמרתי שזה לא תקין" (עמ' 85 שורה 7).

            הנה כי כן, ולסיכום פרק הדיון בהתנהלות הנתבע מאז אשפוז היולדת בצהרי יום 21.8.81 ועד יום 22.8.81 שעה 11:00 הנני קובעת, כי מדובר בהתנהלות רשלנית ביותר ובלתי מתקבלת על הדעת, עובדה אשר אף אושרה למעשה על ידי דר' ממט בחקירתו, כאשר נאלץ להודות ש "היו צריכים לעשות מוניטור של ערב גם כן... אני חושב שהיו צריכים לבדוק אותה.... האחות הייתה צריכה לקרוא לרופא..." וכאשר נשאל: "האם אשה שמגיעה עם ירידת מים  שבוע 35+ ומאושפזת, ולא עשו לה מוניטור ערב, ולמחרת מתלוננת על דימום, ומבקשת שרופא יבדוק אותה, ורופא לא מגיע, האם זו התנהלות תקינה?"  ענה דר' ממט בקיצור נמרץ "לא" (עמ' 59 שורות 22-5).

            כאמור, היולדת התלוננה על כאבים חזקים ודימום שהלך והתגבר, ובאופן תמוה ובלתי מוסבר אין כל רשומה רפואית המתעדת את תלונותיה.

            דר' ממט אישר בחקירתו, כי תלונות היולדת לא נרשמו, ולאחר התחמקות מסויימת, הודה, כי היה צורך לרשום את תלונותיה, וכי  העובדה שנמנעו מלעשות זאת איננה תקינה (עמ' 59 שורות 31-25, עמ' 60 שורות 7-1).

            זה המקום להתייחס לדברי ב"כ הנתבע בסיכומיו, אשר ניסה "להסביר" את ההימנעות מהרישומים ברשומה הרפואית, ו/או ביצוע רישומים בדיעבד (כפי שיתברר בהמשך) בכך שמדובר בבית חולים המשרת את המגזר החרדי, וכי בשבתות נערכים הרישומים על ידי " גוי של שבת" (וכן עדות פרופ' בליקשטיין, עמ' 87 שורות 18-15). עם כל הכבוד, אינני רואה קשר בין עובדה זו לבין החסר הרישומי, ו/או הרישומים שנעשו בדיעבד כפי שיובהר בהמשך, שכן, אין מדובר במצב בו לא נערכו כלל רישומים ביום השבת בשל העובדה שבית החולים משרת בעיקר את המגזר החרדי.

            לא ברור לי מקור המידע לפיו הרישומים ברשומות הרפואיות נערכו על ידי "גוי של שבת", אולם גם אם אכן  בוצעו על ידי "גוי של שבת", מדוע לא תועדו תלונותיה של היולדת על ידי אותו "גוי של שבת" בזמן אמת?? מה עוד שדר' ממט אישר בחקירתו שדימום לדני המלווה בכאבי בטן חזקים ללא הפוגות וסחרחורות וחולשה הנמשכים כ- 3 שעות, עשויים לרמוז על אפשרות של הפרדות שילה (עמ' 60 שורות 10-8).

            במהלך שמיעת הראיות התברר, כי בשל העובדה שהצוות הרפואי לא טרח לתעד את תלונותיה של היולדת, ונוכח העובדה שחרף תלונותיה - לא נבדקה על ידי רופא במשך שעות, לא הייתה פרושה מלוא האינפורמציה הרפואית הנדרשת בפני דר' ממט, במועד העברת היולדת לחדר לידה, ביום 22.8.81 בשעה 11:00. דר' ממט אישר בחקירתו, כי בעת העברת היולדת לחדר לידה, לא ידע כמה זמן נמשך הדימום (עמ' 60 שורות 14-13), ובהתאם לרשומה ת/23, התגלה קיומו של הדימום רק במהלך הלידה, כאשר לא צויין באיזה שעה גילה דר' ממט את קיומו של הדימום, שכן כל שנרשם הוא שהדימום נצפה "במהלך הלידה" (עמ' 60 שורות 17-15).

            ניטור היולדת החל בשעה 11:09. דר' ממט העיד בחקירתו, כי "הניטור בשעה 11:00 היה תקין, כלומר העובר היה במצב טוב... (עמ' 60 שורות 32-319). ב"כ התובעת הפנה את תשומת ליבו של דר' ממט לרשומה ת/12, ממנה עולה, כי הניטור לא היה תקין, אולם דר' ממט הבהיר שיש להתייחס לרשומה הרפואית ת/86 "זה תחילת הניטור... שעה 11:00 והניטור תקין... ואחר כך יש ניטור פנימי" (עמ' 61 שורות 7-6).

            דר' ממט נשאל מדוע בוצע ניטור פנימי. בתחילה טען, כי נהג לעשות ניטור פנימי "בכל לידה" (עמ' 61 שורות 15-14) אולם מיד חזר בו והודה, כי הוא אינו מבצע ניטור פנימי בכל לידה (עמ' 61 שורות 17-16), והוא הסביר, כי במקרה של היולדת הספציפית החל לבצע ניטור פנימי, כי "כאן יש דימום בשעה 11:00" (עמ' 61 שורות 19). והנה, למרות שמדובר היה ביולדת שהגיעה יום קודם לכן עם ירידת מים, ולמרות קיומו של דימום לפחות משעות הבוקר של יום השבת, לא מצא דר' ממט לנכון לנסות ולברר את מקור הדימום באמצעות בדיקת אולטרה-סאונד, שכן לטענתו, בשנת 1981 לא היו נוהגים כך.

            מרישומי הפרטוגרם עולה, כי בסביבות השעה 11:10 ירד הדופק העוברי מתחת ל- 100, עובדה שאושרה הן על ידי דר' ממט בחקירתו (עמ' 62 שורות 10-9) והן על ידי פרופ' בליקשטיין בחקירתו (עמ' 85 שורות 11-10), מהרשומה הרפואית ת/24 עולה, כי בתיאור "דפיקות העובר" נרשם בשעה 11:15  "שינויים קשים בדופק". רישום זה נעשה כנראה על ידי המיילדת, ולדברי דר' ממט אינו תואם את רישומי הפרטוגרם באותו זמן.

            דר' ממט לא ידע להסביר מדוע רשמה המיילדת בשעה 11:15 "שינויים קשים בדופק", והעלה סברה שהמיילדת רשמה זאת בעשותה השוואה עם רישום דופק העובר יום קודם לכן, שאז עמד הדופק על 140, לעומת 110 בשעה 11:15 (עמ' 63 שורות 25-15) ואישר למעשה, שהשינויים בדופק שירד מ- 140 ל- 110 הם קשים, ולדבריו "כן. זה שינוי קשה בדופק" (עמ' 63 שורה 28), אם כי ניסה לטעון, שיתכן שבאותה שעה רשם המוניטור דופק אימהי ולא דופק עוברי, (שם) טענה אשר אינה ראויה, בלשון המעטה.

מת/24 עולה, כי בשעה 11:15 נרשם, כי הדופק העוברי הינו פתולוגי, ורישום זה הודגש עם שני קווים מתחתיו, ולמרות הנתונים המצטברים שעמדו בפני דר' ממט, שכללו ירידת מים יום קודם לכן, דימום, תלונות בדבר התכווצויות וסחרחורות ודופק פתולוגי, לא סבר דר' ממט, כי בשלב זה היה צורך ליילד את העובר, שכן המוניטור הפנימי הצביע על דופק של 140 "והכל תקין. למה אני צריך לנתח אותה בשלב כזה?" (עמ' 64 שורות 25-23). האמנם "הכל תקין?" וודאי שלא, "הכל" לא היה תקין, ואין לי ספק, כי בשלב זה בשעה 11:15 - היה צריך ליילד את היולדת, דבר, אשר בסבירות גבוהה היה מונע את הנזק שנגרם לעובר כתוצאה מהתמשכות הלידה הטראומטית. דר' ממט נשאל, האם הוא סבור, שאם היה מיילד את היולדת בשעה 11:15 היה נמנע הנזק לעובר, וזאת נוכח הצטברות הנתונים שהצביעו על לידה פתולוגית, ותשובתו הייתה "לא יודע. לא יודע מה הגורם לנזק. אם הוא תשניק סב-לידתי, התשובה כן. אם הגורם לנזק זה מה שהתרחש במהלך החיים - התשובה היא לא" (עמ' 64 שורות 29-28). אלא מאי? דר' ממט "לא בטוח" שהיה תשניק סב לידתי (עמ' 64 שורה 31), וזאת למרות הרישום בת/22 על פיו נולדה התובעת "באפגר 2-0 באספיקציה קשה", וכן הרישום בת/25, על פיו "הילדה יצאה באספיקציה לבנה! אפגר 0!! ללא דופק ללא נשימה" (ההדגשות במקור - ד.ג.).

פרופ' בליקשטיין נשאל בחקירתו, האם אינו סבור, שהייתה חובה לילד את היולדת בשעה 11:15, ולאחר התפתלות מסויימת, ענה "יכול להיות שהייתי מיילד. הצוות שהיה שם לא יילד" (עמ' 85 שורה 25).

נוכח הנתונים שהוכחו, הנני סבורה, כי המילים "יכול להיות שהייתי מיילד" אינן מדוייקות, וללא ספק נאמור בלשון המעטה.  אין לי כל ספק' שפרופ' בליקשטיין היה מיילד את היולדת בשעה 11:15, ותשובתו המתחמקת באה כדי לשרת את האינטרסים של שולחיו.

בהמשך, במענה לשאלות בית המשפט אשר התייחס לפרקטיקה שנהגה בשנת 1981 הסביר פרו'פ בליקשטיין, כי בשעה 11:15 "הסימנים הקליניים של היפרדות שלייה לא היו חד משמעיים בנקודה זו" (עמ' 86  שורה 7), אם כן, הדעת נותנת, שאם מדובר בסימנים להפרדות שלייה שאינם חד משמעיים, אין לוקחים סיכונים מיותרים ומיילדים את היולדת, אולם פרופ' בליקשטיין הפתיע בתשובתו, באומרו " זה הנוהל.... כשיש חשד להפרדות שילייה אנחנו לא מיילדים בדחיפות אלא אם כן יש ירידה בדופק" (עמ' 86 שורה 11), ודוק: בהתאם לנתונים שהוכחו, זה בדיוק מה שקרה, שכן הייתה ירידה בדופק בהשוואה ליום הקודם, והייתה ירידה נוספת בדופק מאז תחילת הניטור בשעה 11:00, ומשכך, בהתאם לדברי פרופ' בליקשטיין, אין כל ספק שהיה על הצוות הרפואי לסיים את הלידה בניתוח קיסרי, מיד עם אבחון "השינויים הקשים בדופק", ולכן תמוהה תשובתו של פרופ' בליקשטיין באומרו "הצוות לא התרשם שהייתה ירידה בדופק" (עמ' 86 שורה 12), אמירה שאינה עולה בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות המתעדות במפורש משעה זו דופק פתולוגי. לא זו אף זו. האם קיומו של דופק פתולוגי הוא עניין להתרשמות?? האם אינו בחזקת עובדה העולה מרישומי הפרטוגרם?? ופעם נוספת, אין מנוס מהמסקנה המצערת, כי הצוות הרפואי הפגין זלזול ואדישות נוכח מצבה של היולדת ומצבו של העובר והתעלם מהנתונים הרפואיים המפורטים ברשומות הרפואיות, ומכל מקום, לא הובא בפני כל הסבר או הצדקה להתעלמות השרירותית ממצבה של היולדת ואי יילודה בשלב זה.

עוד יש לציין, כי בהתאם לרשומה הרפואית, בשלב זה לא נשקלה כלל האפשרות של יילוד היולדת בניתוח קיסרי, והמסקנה המצערת הינה, כי מדובר ברשלנות קשה וחמורה, וסברתו של פרו'פ בליקשטיין בחקירתו החוזרת, על פיה השינויים הקשים בדופק העובר לא החלו בשעה 11:15, כפי שנרשם ברשומה הרפואית "אלא בשלב מאוחר יותר", הינה סברה בלתי מבוססת, ונועדה לסבר את אוזנו של בית המשפט בנסיון נואש לתמוך בקביעתו בחוות דעתו, על פיה לא התרשל הצוות הרפואי שניהל את לידת התובעת, ולא היא.

מהרשומות הרפואיות עולה, כי בשעה 11:30 הוחדר מוניטור פנימי ו "לפחות ב- 20 דקות ראשונות מראה דופק של 140 לדקה, וזה תקין" (עדות דר' ממט, עמ' 66 שורה 5).

דר' ממט אישר, כי החל משעה 11:50 החל הדופק העוברי לרדת, והגיע ל- 120 בשעה 12:05 או 12:10, או אז קיבלה היולדת תוספת של חמצן וגלוקוז (עמ' 66 שורות 8-7), אולם "הדופק של העובר ממשיך לרדת" (עמ' 66 שורה 10).

לקריאת המשך המסמך יש להזדהות כמנוי או לרוכשו
לרכישה תמורת 26.00 ש"ח » להזדהות כמנוי » לרכישת מנוי »
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. מדיה זו עושה שימוש באמצעים חדשניים ביותר אשר פותחו רק לאחרונה והניסיון לגביהם הוא חדש וללא רקורד רב.

על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

בעלי דין רשאים לבקש הסרת המסמך מהמאגר

יצויין כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט.

בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת.