מהם אמצעי הבקרה על שופטים שטועים או חורגים מסמכותם?

מבוא

השופט, הינו כאחד האדם, בהחלטותיו אין הבדל מהותי1 בינו לבין כל אדם אחר בעת שהוא מקבל החלטות לעיתים אינטואיטיבית ובמהירות, לפיכך לדעתי, נראה כי אין זו דעה קדומה לומר כי ישנם שופטים שטועים או חורגים מסמכותם. האם מדובר בהטיה קוגניטיבית, או שאפשר לשנות את המצב שבו שופטים טועים ולהקטין את מספר הטעויות והחריגות מסמכות באמצעות כלים נוספים על הביקורת השיפוטית של ערכאות הערעור?

תלונות הציבור על שופטים

ביום 1.10.03 החלה לפעול נציבות תלונות הציבור על שופטים, מכוח חוק נציב תלונות הציבור2. נציבות תלונות הציבור על שופטים3, מוסמכת לטפל בתלונות הנוגעות להתנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו, לרבות בדרך ניהול המשפט על ידו. הנציבות מטפלת, גם בתלונות על עיכובים במתן החלטות ופסקי דין. תכליתו של החוק4, הינה לשפר את השירות הייחודי הניתן על ידי השופטים מבלי לפגוע בעצמאות השיפוטית שבלעדיה לא יכול להתקיים מערך שיפוט מקצועי וניטרלי. בכך, מיושמת מטרתו של החוק, ליצירת איזון ראוי בין עקרון העצמאות השיפוטית לעיקרון הדיווח באופן שהולם את הגישה הרווחת בעולם בעניין ביקורת על שופטים. קודם להקמתה של הנציבות לתלונות על שופטים, לא היה בישראל גוף חיצוני שתפקידו על פי חוק היה לבדוק את התנהלות השופטים במהלך כהונתם. הבקרה שהתנהלה הייתה בקרה בלתי ממוסדת ואקראית אשר נעשתה על ידי גופים שונים5, כגון נשיא בית המשפט העליון, נשיאי בתי המשפט, נשיא המדינה, שר המשפטים, מנהל בתי המשפט חברי הכנסת ועוד. מהנתונים שפורסמו6 נכון לשנת 2009 הנציבות טיפלה ב 1003 תלונות, מתוכם נמצאו 131 תלונות מוצדקות, מחציתן על עיכוב הליכים ועיכוב במתן החלטות, וניתנו 1050 החלטות. מוטעה לומר שהנציבות היא גוף מהותי של ביקורת זאת כיוון שרוב עורכי הדין אינם מעוניינים להמשיך את התיק בהגשת תלונות על שופטים היות והם ממשיכים להתדיין אצל אותם שופטים. הנציבות לעומת זאת,מקיימת קשר קבוע עם לשכת עורכי הדין, הסנגוריה הציבורית ופרקליטות המדינה, לשם הגשמת החוק.

השמירה על עצמאותם של השופטים שיקול דעתם ולחצים של דעת הקהל מחייבים את בית המשפט להתרחק מן התקשורת. על פי מחקר שנערך7, חל שינוי בתפיסתם של השופטים ביחס לתקשורת. לטענת חוקרים שסיקרו את המשפט בתקשורת המערבית8, במהלך מהפכות בתחום התקשורת והמשפט השינויים כפו על בתי המשפט להיות קשובים יותר לתקשורת9 ולשנות את מדיניות ה"עמימות שבה שרו בתי המשפט". ההנחה הרווחת10, הינה שככל שמתעצם הסיקור התקשורתי כך גדלה השפעתו על התנהלות השופטים. השופטים11 מתחו ביקורת על ציניות וחוסר הכבוד בסיקור התקשורת המשפטית, ובשנת 2005 מחו השופטים המכהנים על הביקורת האישית שמטיחה התקשורת בשופטים והביעו הרגשת "קורבנות" בהתבטאויותיהם חריפות ולוחמניות. על השאלה האם שופטים צריכים להיות חשופים לביקורת תקשורתית, ענה שופט בית המשפט העליון יצחק זמיר (בדימוס) שלדידו, על התקשורת לבסס את אמון הציבור במערכת המשפט נוכח הזהות הערכית והברית ההדדית בין התקשורת לבין המשפט12 משנות השבעים ואילך, ביהמ"ש ביקר את התקשורת והבהיר כי ציפיותיו ממנה, הן לא לחקור את מערכת המשפט אלא לדווח בלבד, על מנת לשמור על עליונותו של בית המשפט. בפועל, בשנים האחרונות התקשורת מחפשת חומרים חדשותיים המעלים את הרייטינג, אולם התקשורת אומנם יכולה להשפיע על בית המשפט, אבל גם בית המשפט יכול להשפיע על התקשורת, ואין ספק שראוי שתהיה ביקורת, גם תקשורתית, בשים לב, שלא ייפגע אמון הציבור בבית המשפט13.

משוב השופטים

לשכת עורכי הדין לקחה חסות על משוב השופטים, המשוב נועד לדרג את ביצועי השופטים על ידי חלוקת ציונים ופרסומם. המתנגדים למשוב, טוענים כי אינו מהווה כלי לביקורת וכי נוצרה פגיעה פוטנציאלית בעצמאות השופטים14 ובתפקוד המערכת. כן, לטענת נציבות השופטים המשוב מהווה זילות במעמדם של השופטים, ומוביל לפגיעה באמון הציבור. בנוסף, המשוב מעכיר את האווירה בין השופטים לבין עצמם  ולא השיג דבר משמעותי במהלך השנים בהם נעשה בו שימוש. כמו כן, שיטה זו אינה קיימת בעולם המערבי, באירופה, ובארה"ב, אלא רק במדינות מועטות בלבד, בהן השופטים נבחרים בבחירה ישירה, והמשוב מהווה בקרה על שופטים אילו. יוער, כי בזמן הרלוונטי לכתיבת מאמר זה, היה נתק בין לשכת עורכי הדין לבין שופטי בית המשפט, אולם מאז, היחסים ביניהם השתפרו, זאת נוכח אי עריכת המשוב בשנים האחרונות. כיום, יו"ר הלשכה החדש15 תומך בהחזרת המשוב, מאחר ולטענתו הוא רואה חשיבות גדולה בקיום המשוב בשילוב הדברות עם מערכת בתי המשפט. כן לטענתו, הצורך במשוב נובע מכך שללשכת עורכי הדין יש תפקיד מרכזי וחשוב בשמירה על מערכת שלטון החוק בישראל.

בין הכללים שנמנו לעיל, הנוגעים לשמירה על עצמאותו של השופט, מקנה פקודת הנזיקין חסינות לשופט מפני תביעת נזיקין בגין פעולה שיפוטית שנעשתה במסגרת מילוי תפקידו השיפוטי16. נשאלת השאלה- האם יש מקום לפגיעה בחסינות השיפוטית?

חריגה מסמכות של שופט

כפי שנכתב לעיל, לשופטים בישראל ישנה חסינות מוחלטת מפני תביעות בנזיקין על עוולות שעשו במהלך עבודתם השיפוטית17. בין הנימוקים המצדיקים את קיומה של החסינות השיפוטית ישנם נימוקים של מניעת פגיעה באמון הציבור, פגיעה בעצמאותו של השופט ועוד. האומנם ראוי להשאיר חסינות זו ללא שינוי? האם ראוי והאם נכון לנהוג בשופטים כמי שעומדים מעל החוק, או נכון לאפשר במקרים מסוימים לשלול להם את החסינות עד כדי העמדה לדין ואפילו חיובם בנזיקין על חריגה מסמכות שפגעה במתדיינים?

נכון להיום, על מנת שניתן יהיה לתבוע שופט ברשלנות, עלינו למעשה לתבוע את המדינה כמי שחבה באחריות שילוחית בגין מעשי השופט, כעובד מדינה, אולם גם במקרה כזה, יש צורך להוכיח רשלנות בוטה שאי אפשר להתעלם ממנה.

נתוני המערכת באשר לתביעות בעקבות רשלנות השופט

לפי נתוני הנהלת בתי המשפט, בשנת 2009 המדינה שילמה פיצוי בסך של כ-840,000 ₪ בגין תביעות אזרחיות ודרישות פיצוי שנמצאו מוצדקות, ונקבע לגביהן שהייתה רשלנות של המערכת או עובדיה. כמו כן, בשנת 2008 שולם פיצוי של כ- 2,000,000 ₪ בגין תביעות בעלי דין שהתבררו כמוצדקות, כך לדוגמא בעניין אייל שלום18 התובע קיבל פיצוי בסך 20,000 ₪, מאחר ותביעה שהגיש נגד מעבידו, אבדה. בעניין עו"ד עדיאל חשין19 נפסקו במסגרת פשרה, פיצויים לתובע שביהמ"ש עיכב במשך עשור את מתן פסק הדין בתובענה שהגיש, עד אשר הנתבע באותו תיק פשט רגל. בעניין יוסף טויטו20 נפסק לתובע פיצוי בסך 185,000 ₪ בשל עיכוב מצטבר של 15 שנה בתביעה שהגיש בבית הדין לעבודה. בעניין בר לב21 נפסק פיצוי בסך 230,000 ₪ בשל נזק שנגרם לבעל דין מחמת אי בחינת התיק כהלכתו על ידי בית המשפט.

סיכום

נכון להיום ישנה כוונה להחזיר את משוב השופטים, אולם לדעתי, אין ספק שישנה עבודה רבה בתחום זה ולא בטוח שהמשוב ימנע טעויות באופן מוחלט.

ייתכן שהפתרון אינו פתרון של קסם, אך ייתכן והדרכות שונות של שופטים לפני ובמהלך השיפוט יכולים לעזור. רעיון נוסף שניתן ליישום, כפי שקורה למשל באנגליה,  שם חלק מעורכי דין מתמקצעים בליטיגציה, מה שמאפשר להמשיך לאחר ההתמחות וללמוד מקצוע ראשי שיכשיר את העו"ד לעסוק בתחום מסוים, וחלקם עוברים הכשרה לשופטות.

הוסיף ואציין כי בסופו של דבר,  התרשמתי שרוב השופטים אכן מקצועיים, ועל אלה שאינם מקצועיים, יתריעו בעלי הדין, עורכי הדין, או הנציבות.

  לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:

רע"א 8996/04 שכטר נגד נציגות הבית המשותף

ת"א 64666/04 אליהו בר לב נגד מדינת ישראל

ת.א. 007753/00 עו"ד ע' האוזנר נגד אכרם משולם ואח'

בר"ע 2315/00 מדינת ישראל נגד פרידמן

ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי

* יעל לוי הינה עורכת דין ומגשרת, בעלת תואר ראשון ושני במשפטים- אוניברסיטת תל אביב ובמגמת המשך לעבר הדוקטורט. מכהנת כסגנית יו"ר ועדת עו"ד צעירים של לשכת עורכי הדין וחברה בועדות תכנון ובניה, קניין ומקרקעין בהתנדבות.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.