טען הביניים – "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ":[1]
פרק י"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984[2] מוקדש להליך המכונה "טען ביניים".
מדובר בהליך שיוזם אותו מי שעלול להתבע ע"י שני אנשים שתביעותיהם מכחישות זו את זו, ואילו ליוזם ההליך אין עניין בנושא התביעה ובתוצאתה.
תסד"א 224 מגדיר "בקשת סעד בדרך טען-ביניים" בזו הלשון:
"אדם שהוא נתבע, או צפוי להיות נתבע, בידי אנשים אחדים (להלן - טוענים) שתביעותיהם מכחישות זו את זו, זכאי לבקש מבית המשפט סעד בדרך של טען-ביניים."
המקרה הנפוץ ביותר הינו מקרה בו ראובן מחזיק בסכום כסף ואילו שמעון ולוי פונים אליו, וכל אחד בנפרד דורש את סכום הכסף לעצמו. ראובן, שאינו תובע כל זכות בסכום, מצוי בין הפטיש לסדן, באשר אם ייתן את הכסף לשמעון – הוא עלול להתבע ע"י לוי ואילו אם ימסור ללוי, ימהר שמעון להגיש תביעה נגדו (הגם שנשוא ההליך יכול להיות כל דבר בר תביעה, לרבות: מקרקעין, מיטלטלין, זכויות או כל נשוא אחר).
מקום בו ראובן עומד בסכנת תביעות סותרות של שמעון ולוי, המכונים "טוענים" – הוא רשאי להגיש הליך טען ביניים לבית המשפט המוסמך ולבקש סעד.
ראובן רשאי לפנות לבית המשפט המוסמך גם מקום שכבר הוגשה כנגדו תובענה ע"י אחד מבין הטוענים.
בית המשפט המוסמך לדון בהליך של טען ביניים הינו בית המשפט שלפניו נתבע המבקש או לבית המשפט שלפניו הוא עלול להיתבע אם עדיין לא נתבע.[3]
כך למשל נפסק, כי השאלה אם צו עיקול מסויים מחייב את המחזיק להעביר הכספים למעקל אם לאו (גם כשעלה ספק בשאלת תוקפו של העיקול), הוכרה כשאלה הראויה להתברר על דרך של טען-ביניים.[4]
הטוענים – הם המשיבים לטען הביניים, קרי: התובעים הפוטנציאליים את המבקש, רשאים להגיש "הודעת הסתלקות" או "הודעת פרטים."[5]
הודעת הסתלקות הינה: "הודעה במספר עתקים מספיק בשביל בית המשפט ולשם המצאה לכל בעלי הדין, ובה יציין שאין הוא תובע דבר לגבי נושא הבקשה".[6]
קרי: הודעה שמשמעותה, כי הטוען אינו מתכוון לממש את הזכות הנטענת ע"י המבקש או מקום שזכות כזו אינה קיימת ומדובר ב"אזעקת שווא".
הודעת פרטים הינה: "הודעת פרטים במספר עתקים כאמור המפרטת את נימוקי תביעתו לגבי נושא הבקשה".[7]
קרי: פירוט של עילות התביעה שיש לטוען לעניין נשוא טען הביניים.+
בית המשפט שדן בטען ביניים ינהג בדיון כדלקמן:[8]
"היה המבקש נתבע,[9]הרי אם -
(א) לא התייצב התובע, ידחה בית המשפט את התובענה, לרבות טען-הביניים, או יחליט החלטה אחרת שתיראה לו;
(ב) התייצב התובע ולא התייצב הטוען, ידון בית המשפט בתובענה שבין התובע ובין הנתבע ויפסוק בה, ורשאי הוא ליתן צו הגודר[10]בעד תביעתו של הטוען;
(ג) התייצבו הן התובע והן הטוען, ידון בית המשפט בין אם התייצב הנתבע ובין אם לאו, ויתן פסק דין הקובע זכויותיהם ותביעותיהם של כל בעלי הדין;"
לא היה המבקש נתבע,[11]הרי אם -
(א) לא התייצב אחד הטוענים, יפסוק בית המשפט בטענה שבין כל טוען שהתייצב ובין המבקש, ורשאי הוא ליתן צו הגודר בעד תביעתו של טוען נעדר;
(ב) התייצבו כל הטוענים, ידון בית המשפט בין אם התייצב המבקש ובין אם לאו, ויתן פסק דין הקובע זכויותיהם ותביעותיהם של כל בעלי הדין. "
יצויין, כי הליך טען הביניים אינו מוגבל רק למקום ששתי התביעות המתחרות צמחו ממקור אחד משותף ונקבע, כי גם אם מקור התביעות אינו משותף, אין זה שולל מתן סעד בהליך של טען ביניים.[12]
תוצאתו המקווה של הליך טען הביניים, מבחינת יוזם ההליך-המבקש, מכונה "צו גודר", המחולק לשני סוגים:[13]
צו הגודר בעד תביעתו של טוען שלא הגיש הודעת הסתלקות יצהיר, שהטוען וכל הבא מכוחו לא יוכלו לעולם לתבוע מהנתבע או מהמבקש ולא מכל הטוען מכוחם; אך אין הצו פוגע בזכויותיהם של אותו טוען ושל התובע ושל כל טוען אחר בינם לבין עצמם.[14]
צו הגודר בעד תביעתו של טוען שהגיש הודעת הסתלקות יצהיר, שהטוען וכל הבא מכוחו לא יוכלו לעולם לתבוע לא רק מן הנתבע או מהמבקש אלא גם מן התובע ומכל טוען אחר או מכל הבא מכוחם.[15]
יהא תוכנו של הצו הגודר אשר יהא, הרי שתי הוורסיות הנ"ל, פוטרות את המבקש ויוזם ההליך מאימת תביעות הטוענים והבאים מכוחם ומורה לו מה יעשה בנושא ההליך שבידיו.
הליך זה אמור להתנהל באופן שכל אחד מן הטוענים נדרש להצביע על תביעה של ממש ביחס לנושא הבקשה לטען ביניים, ולבסס אותה בראיות.[16] בסופו של ההליך, הטוען, אשר הצליח להוכיח את תביעתו בקשר עם נושא הבקשה לטען ביניים, יקבל את מבוקשו, והנתבע או המבקש שהגיש את הבקשה לטען ביניים יקבל להגנתו צו גודר.
טוען הדורש לעצמו את נושא ההליך של טען-ביניים חייב להביא לפני בית-המשפט מסכת עובדות אשר, אם יוכחו, מזכות אותו לקבל מה שדרש ואילו מבקש שביקש סעד בדרך של טען-ביניים, מבקש למשוך ידו מן ההתדיינות, באשר הוא מצהיר,[17] כי אין לו כל עניין בנושא טען הביניים שיזם, אשר על כן הוא חפץ להשתחרר מעול ניהול המשפט ואם נעתר בית המשפט לבקשת טען-ביניים, יוצא המבקש בטען הביניים מן המערכה וזו נמשכת בין אחד הטוענים (לעיתים התובע המקורי) לבין הטוען שנהפך ליריבו, קרי: גם אם היתה תלויה ועומדת תובענה כנגד המבקש הרי שעקב מתן טען-ביניים משתנה הרכב בעלי-הדין.[18]
התהליך של טען-ביניים מיועד להסיר מעל מבקש בטען הביניים את הטורח והסיכון של ניהול משפט שאין לו עניין בו, על-מנת שהטוענים, אלה שתביעותיהם מכחישות זו את זו, יבואו ויתדיינו בינם לבין עצמם.[19]
ואולם, הדין אינו מעניק סעד מגן זה של צו גודר לכל מבקש, ודורש מספר דרישות מקדמיות שעל המבקש לעמוד בהן, ובראשן הדרישה לתום לב וגילוי נאות בהליך.
בנושא זה מתמקד מאמרנו.
דרישת תום לב הדיוני מבעל דין - כללי:
מקורה של חובת תום הלב בדיני החוזים,[20] אך זה מכבר מעוגנת ההלכה לפיו עקרון תום הלב חל על כל עניין ודבר במשפט הישראלי באשר דוקטרינת תום הלב חולשת על כל תחומי המשפט וקובעת, כי על בעל זכות להפעילה בתום לב.[21] [22] [23] [24] [25]
דרישת תום הלב משמעותה, כי בעל הזכות צריך להפעיל את זכותו ביושר ובהגינות. תום הלב אינו מחייב את בעל הזכות להתעלם מהאינטרס העצמי שלו, שכן תום הלב אינו מניח "מידת חסידות",[26] אך עקרון תום הלב מניח כי הגם שבעל הזכות דואג להבטחת האינטרס העצמי, הרי שהוא מנוע מהפעלת הזכות מתוך התעלמות מקיומו של הצד האחר ובהתעלם מהאינטרס החברתי.[27]
באופן דומה החילה הפסיקה את חובת תום הלב גם על סדרי הדין והפעלתם, והלכה פסוקה היא כי על בעל דין מוטלת החובה להפעיל כוחותיו המשפטיים - דיוניים, בדרך מקובלת ובתום לב אשר ממנה נגזרת חובת בעל דין לפעול כדלקמן:
"את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי..."
(בר"ע 305/80 שילה נ' רצ'קובסקי, פ"ד לה (3) 449, 461)
חובה זו של בעל דין מתבטאת בדרישה, כי יפעיל כוחותיו המשפטיים בתום לב:
"'מצודתו פרושה' כדברי השופט אלון 'על כלל המערכת המשפטית בישראל' ... אין הוא עוסק אך ב'נבל ברשות החוזה', אלא חל הוא גם לעניין 'נבל ברשות החוק' ...
כאשר חוק מעניק לאדם יכולת לבצע פעולה משפטית, עליו להפעיל יכולת זו בתום לב...כאשר יובהר לכל אדם, כי 'אדם לאדם - אדם'... יגבר הביטחון המשפטי"
(ע"א 579/83 זוננשטיין נ' זוננשטיין, פ"ד מב (2) 278, 290)
אנו סבורים, כי חובת תום הלב המוטלת על כל בעל דין בכל הליך דיוני שהוא נוקט, ובמיוחד חובת גילוי מלוא המידע הרלוונטי לבית המשפט, חלה באופן מוגבר על המבקש בהליך טען ביניים – ואי קיום חובת תום הלב המוגברת מהווה משום עילה עצמאית לסילוק טען הביניים על הסף.
חובת תום לב מוגברת ודרישת הגילוי הנאות מצד המבקש בטען ביניים:
הוראות תסד"א 226 קובעות:
"(א) המבקש יגיש לבית המשפט תצהיר המציין כי -
(1) אין הוא תובע שום טובת הנאה בנושא התביעות השנוי במחלוקת מלבד כיסוי תשלומי חובה ששילם או הוצאות שהוציא;
(2) אין הוא בקנוניה עם אחד הטוענים;
(3) הוא מוכן להעביר את נושא הבקשה לבית המשפט או לטפל בו כפי שיורה בית המשפט.
(ב) היה המבקש נתבע, יוגש התצהיר תוך עשרה ימים מיום שהומצאה לו ההזמנה למשפט."
כלל בסיסי במסגרת פנייה לבית המשפט הוא, כי על בעל דין לפרט בפנייתו את כלל הנתונים הרלוונטיים לצורך ההחלטה השיפוטית, בין אם הם מיטיבים עמו ובין אם הם מרעים עמו, שכן: אחד מביטוייה המובהקים של חובת תום-הלב הדיוני היא החובה לגלות לצד האחר את כל העובדות החשובות שיש בהן כדי להשפיע על הכרעותיו. חובה זאת, המוטלת על המתקשר בחוזה כלפי המתקשר האחר, אפילו היה זה יכול לגלות את העובדות בכוחות עצמו מוטלת במלוא כובדה על בעל-דין המבקש סעד מרשות שיפוטית שמטבע הדברים אין בידה לגלות את העובדות בכוחות עצמה. לעניין זה יודגש, כי הכרעתה השגויה של הרשות השיפוטית לא רק שהיא עלולה לגרום נזק לבעל-הדין האחר, אלא שהיא עלולה לעלות כדי עיוות דין. לפיכך יהיה על מבקש הסעד לפרוש מלכתחילה לפני השופט את היריעה כולה, ואף לחשוף עובדות שאינן נוחות לו, בניגוד לקלאסיקה המקובלת של השיטה האדוורסרית.[28]
בעניין חובת הגילוי ומהות ההצהרה בדבר העדר "קנוניה", פסק בית המשפט העליון מפי כב' הש' דורנר:[29]
"השאלה שבפניי היא כיצד יש לפרש את התיבה 'קנוניה' בתקנה 226 האמורה, שבה נקבע כי המבקש להודיע על טען-ביניים מחוייב, בין היתר, להצהיר על כך שהוא איננו מצוי בקנוניה עם אחד הטוענים על פירוש המונח 'קנוניה' עמד ממלא מקום הנשיא יואל זוסמן[30]:
'קנוניה, שפירושה במקורה היווני 'שותפות', באה בתקנה הנ"ל במקום המילה האנגלית COLLUSION... אך אין הכוונה כאן להסכם חשאי שנעשה כדי להערים על מישהו, כהגדרת המילון, אלא לפירושה המילולי של המילה ,COLLUSION במקורה הרומי, דהיינו, לשחק יחדיו או לשחק אותו משחק...'
"(...) קנוניה או COLLUSION לעניין טען-ביניים, אין פירושו מעשה ערמה הראוי לגנאי, אלא כל גילוי של הפליה כלפי אחד הטוענים, או העדפת אחד על פני האחר, דייו כדי להפקיע זכותו של אדם לצאת ממערכת המשפט. לפיכך לא יינתן סעד של טען-ביניים למי שלא הראה יחס של שוויון, או נויטרליות מוחלטת לשני הטוענים כאחד. גילוי של הזדהות עם טוען אחד, או כוונה להיטיב עמו, פוסלים זכות סעד' (...) השאלה שיש לבחון בכל מקרה קונקרטי היא, אפוא, האם האינטרס של מבקש טען-הביניים בהליך מוגבל לרצונו לסיים את הפרשה ולזכות בצו-גודר, או שמא הוא מעוניין גם בתוצאה מסוימת לגופו של עניין, כלומר בזכייתו של אחד מבעלי המחלוקת בסיומו של ההליך המשפטי. "(ההדגשות שלי - צ.פ.)
מסיבה זו נדרש המבקש בהליך של טען ביניים לתמוך בקשתו בתצהיר, לרבות הצהרה כי אינו ב"קנוניה", במובנה של תסד"א 226 (ולא כל שכן במובנה המילוני) – מכאן שאם יש למבקש אינטרס בתוצאות ההליך (מעבר לרצונו שלא להיות חלק מהמחלוקת) – אין לראות במבקש משום "שחקן ניטראלי", ומשכך לא ראוי לאפשר לו להישמע בהליך טען ביניים.
נראה, כי ניתן להגיע לתוצאה זו גם דרך דוקטרינת תום הלב שקנתה לה שביתה בכל ענפי המשפט האזרחי. כך למשל נפסק, שאי אזכורו של הליך קודם הינה בגדר חוסר תום לב דיוני ניכר, מאחר והיא מצביעה על ניסיון להסיח את דעת בית המשפט מעובדה חשובה העשויה להשפיע באופן מכריע על שיקול דעתו השיפוטי. משהמבקש במקרה זה נקט בדרך דיונית שהיה בה דופי, די בכך כדי להצדיק דחיית בקשתו.[31]
בין הדוגמאות למצבים בהם בית המשפט לא מצא לנכון ליתן סעד בדרך של טען ביניים בגין העדר ניטראליות של המבקש, ניתן למנות, מקרים כדלקמן:[32]
מקרה בו מוציא-לפועל שעיקל חפצים ומבקש סעד נוכח תביעתו של צד שלישי על החפצים שעוקלו, "שיחק ביחד" עם הנושה, בכך שמסר לזה העתק מדו"ח העיקול, אך לא נתן העתק ממנו לצד שלישי, הגם שבמקרה זה לא היה מדובר ב"קנוניה" במובן המקובל של המונח, אלא חוסר יחס שווה לשני הנוגעים בדבר, ואולם נפסק כי אל לו למבקש סעד של טען-ביניים לנהוג כך.[33]
בעניין אחר הורה בית-המשפט, כי הסכם אשר לפיו יתמוך המבקש ויושיט עזרתו לאחד הטוענים כמוהו כקנוניה בין השניים.[34]
על אחת כמה וכמה יסרב בית-המשפט לחלץ מבקש/נתבע מצרת המשפט, אם הביא במו ידיו, שלא לצורך, צרה על ראשו, בכוונה להיטיב עם אחד הטוענים.
כך למשל נפסק:[35]
"אין זאת אלא שערבות ללא הגבלת זמנה מיועדת ליתן למזמין בטוחה שלא ניתן לו בחוזה. דרישה זו מראה שעניינו של המזמין קרוב ללבם של האדריכלים, והם משחקים 'ביחד אתו'. התנהגותם עולה לכדי 'קנוניה' כמשמעותה הטכנית בתקנה 295(א)(2)[36], אף בלא שתאמר היה זה מעשה לא-מוסרי המטיל עליהם דופי. משנטלו האדריכלים לידיהם, ללא צידוק, את התפקיד של שומר הכסף ואף גילו כוונתם להיטיב בכך עם המזמין, אין הם זכאים לבוא לפני בית-המשפט בבקשה שזה ישחרר אותם מטורח המשפט. עמדתם אינה עמדתו של אדם נויטרלי וחסר משוא-פנים שהסתבך במחלוקת שבין אחרים על לא עוול בכפו."
דוגמא אחרת היא מבקש ששימש נאמן לגביית הרווחים של כסף שהושקע והיה עליו להפקיד רווחים שגבה בחשבון בבנק (שהיה בעצמו שותף בו) על-מנת שפלוני או הנעבר שלו יקבלם משם ונעברו של פלוני היה קרובו של המבקש. לפי דרישת אותו קרוב, גבה המבקש את הרווחים שנצטברו, אך לא הפקידם בבנק אלא פתח לזכאים חשבון אצלו, ומשנתבע על-ידי אחד הטוענים לדין, ביקש להיפטר מן הסבך על-ידי הבאת הכסף לבית-המשפט כדי שזה יעשה בו כטוב בעיניו. בקשתו נדחתה מהנימוק, שהמבקש גרם במו ידיו וביודעין למצב בו הסתבך. אלמלא נטל את הכסף לידו במקום להפקידו בבנק לטובת מי שיהא זכאי לכך, לא היה נתבע לדין, אך משהעביר את הכסף לרשותו. תוך ידיעה שאינו רשאי לכך, על שום מה יהא פטור מהגן על מעשהו בבית-המשפט? בנגעו בכספו של הזולת, הלך בעצמו לקראת המשפט.[37]
כיוצא בזה, סירב בית-המשפט[38] להיזקק לבקשת טען-ביניים של מוציא-לפועל שעיקל ופנה לבית-המשפט מפני שצד שלישי איים עליו בתביעה, בטענה שהמעוקלים היו רכושו ולא רכוש החייב. באותו מקרה, המבקש ידע בשעת ביצוע העיקול, כי המעוקלים היו שייכים לטוען, הצד השלישי, ולכן חייב היה להימנע מלתפוס אותם. משיצר המבקש בעצמו את העובדות המסבכות אותו במשפט, אל יקרא לבית-המשפט כדי להוציאו מן המצר.
באופן דומה סירב בית המשפט להזקק לבקשה על דרך של טען ביניים שהגישה חברה בעניין סכום כסף שנפסק ע"י בית דין לעבודה כפיצויי פיטורין לאחד מעובדיה ושהזכות בהם מושכנה קודם לפסק הדין לטובת טוען ב', ואילו טוען ג' (בנק) שהינו נושה של טוען א' הטיל בשעתו עיקול על זכויות טוען א' אצל המבקשת – וזאת הואיל והמבקשת לא טרחה לפרט בטען הביניים את העובדה שנכרת בינה לבין טוען ג' הסכם פשרה מכוחו עשויים היו המבקשת, מנהליה ובעלי מניות בה ליהנות, לכאורה, מצו גודר מקום שינתן והואיל והמבקשת לא טרחה לציין, כי תלויים ועומדים באותה פרשה הליכי משפט בשתי ערכאות, שהינם סותרים זה את זה. בית המשפט דחה על הסף את טען הביניים וחייב את המבקשת בהוצאות ששיעורן כחמישית (!) מהסכום נשוא טען הביניים, בקובעו:[39]
"כך או אחרת, כשאנו קוראים את תגובת הבנק, אין אפשרות שההליך שנפתח על דרך של טען ביניים יוכל להתקדם משום שההליך מותנה בכך שהצדדים לו נקיים וחפים מכל קשר כזה או אחר ביניהם. "
בפרשה אחרת דחה בית המשפט את טען הביניים משקבע כי המבקש היה, לכאורה "בעצה אחת" עם אחד הטוענים.[40]
באופן דומה נדחתה תובענה בהליך של טען ביניים מקום בו התגלה, כי המבקשת ביקשה לקבל ע"י הליך זה אישור בדיעבד לפעולת קיזוז שביצעה, ובית המשפט סרב ליתן סעד זה ללא הליך מתאים.[41]
סוף דבר:
לסיכום, נראה כי תסד"א 226 והפסיקה מכוחה מחילים את עקרון תום הלב באופן מוגבר על הפעלת זכויות דיוניות בהליך של טען ביניים, והלכה היא שבית המשפט לא ייתן סעד מגן מסוג זה, מקום שטען הביניים מוגש בחוסר תום לב ומבלי לגלות את מלוא העובדות – ובמיוחד עובדות המראות כי המבקש אינו "ניטראלי".
עצם הגשת הליך של טען ביניים מבלי לגלות כי למבקש, קיים אינטרס ולו עקיף בתוצאות ההליך, ומבלי לגלות באופן מלא ומקיף את המידע הרלוונטי בתצהיר התומך בטען הביניים – מהווה עילה לסילוק טען הביניים על הסף.
נראה, כי הרחבת דרישת תום הלב הדיוני, כפי שעולה מן הפסיקה שנסקרה במאמר זה, מצביעה על כך שהמבחנים שעל מבקש בטען ביניים לעמוד בהם כתנאי לזכותו להישמע רק יחודדו בעתיד.
לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:
*המחבר הינו עורך דין במשרד עורכי דין פפרברג ושות' ועוסק בין היתר במשפט אזרחי-מסחרי וניהול הליכי גבייה בחו"ל (www.feferberg.com).
** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
[9] תסד"א 232(1), המתייחסת למצב בו מגיש הליך טען הביניים עשה זאת לאחר שאחד או יותר מבין הטוענים תבע אותו בעניין נשוא טען הביניים.
[11] תסד"א 232(2), המתייחסת למצב בו מגיש הליך טען הביניים עשה זאת לפני שהוגשה כנגדו תובענה ע"י מי מבין הטוענים בעניין נשוא טען הביניים.
[12] ע"א 372/72 דוד טפרסון חברה לבניה בע"מ נ' אינג' מ' בן חורין, אדריכל חברה בע"מ, פ"ד כז (1) 461, 465-466 (להלן: "הלכת טפרסון").
[16] ראה: הלכת טפרסון, 465; ע"א 3766/91 זהבי נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד מז (3) 580, 589; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (תשס"ה) 434).
[18] הלכת טפרסון, 464-465.
[26] השופט מ' אלון (כתוארו אז) בע"א 148/77 רוט נ' ישופה, פ"ד לג (1) 617, 635.
[32] בהלכת טפרסון, 466-467 סקר כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) הש' ד"ר זוסמן מקרים לרבות מהפסיקה האנגלית ממנה "ירשנו" את הליך טען הביניים וחלים בה עקרונות דומים לדין הישראלי.
[33] FREDERICKS AND PELHAMS TIMBER BUILDINGS V. WILKINS, READ (CLAIMANT)
.W.L.R. 1197, 1204; 115 SOL. JO. 349; (1971), 3 ALL E.R .1 (1971).C.A ,545
[34] MURIETTA V. SOUTH AMERICAN, ETC., CO., LTD.
, 9 T.L.R. 389 .L.J.Q.B. 396; 5. R. 380, D.C 62 ,(1893)
[37] BELCHER V. SMITH: (1832), 131 E.R. 545; (1832), 9 BING. 82; 2 MOO
.S. 184; 1 L.J.C.P. 167 &
[38] TUFTON V. HARDING: (1859), 1 L.T. 264; (1859), 29 L.J.CH. 225; 6 JUR
.N.S. 116; 8 W.R. 122
[41] בש"א (שלום-חי') 15172/03אוברסיז קומרס בע"מ נ' מובילי מסוף הצפון בע"מ, פורסם בנבו (6/11/2003).
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין