אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> מסדרי זיהוי - סוגיות ומגמות בפסיקה

מסדרי זיהוי - סוגיות ומגמות בפסיקה

מאת: שלי פפרברג | תאריך פרסום : 06/06/2007 12:00:00 | גרסת הדפסה

מבוא:

מסדר זיהוי על כל סוגיו, הוא אחד מהכלים  שניתן בעזרתו לאתר ולבדוק את זיהויו של מבצע העבירה, בכדי להוכיח את זיקתו לעבירה, כמבצע דבר המהווה בסיס להעמדתו לדין.

קיימות מספר שיטות לביצוע מסדרי זיהוי בארץ ובעולם, אך לא כולן אמינות לחלוטין.

במאמר זו נבחן מהן הבעיות הכרוכות באופנים השונים לביצוע מסדרים אלו, ויובאו אף הצעות לשיפורן.

זיהויו של נאשם כמבצע העבירה הינה מרכיב בסיסי של אחריותו הפלילית, ובתור שכזו התביעה נושאת בנטל הוכחתה: על התביעה להוכיח את זהותו של הנאשם כמבצע העבירה למעלה מכל ספק סביר.

קביעת זהותו של נאשם כמבצע העבירה יכולה להיעשות מפי עדים או "מפי" חפצים, לרבות בראיות נסיבתיות, ויכול להיעשות באמצעות "מסדרי זיהוי" לסוגיהם.

במאמר זו נבחין ראשית בין  עד "המכיר" את הנאשם, לבין "עד מזהה".

"עד המכיר את הנאשם" עשוי להכירו היכרות "מוקדמת" – פורמאלית או בלתי פורמאלית, ללא קשר לאירוע נשוא האישום.

"עד מזהה" הינו עד שאינו מכיר את הנאשם מהכרות מוקדמת, אך טוען כי הוא מסוגל "לזהותו" עפ"י הדמות שנחרתה בזכרונו עקב המגע שהיה ביניהם בעת ביצוע העבירה – במקרה זה העד "מזהה" את הנאשם כמבצע העבירה.

מסדר זיהוי מהו?

בחינת כושרו ויכולתו של אדם "לזהות" אחר, נעשית על ידי העמדת יכולת הזכרון החזותי שלו במבחן.

כיצד?

החשוד מוצג בפני העד כשהוא מצוי יחד עם אחרים "הדומים" לו והעד מתבקש לזהותו ע"י "בידודו"[1] לכן מטבע הדברים שמבחן כזה, טוב לו שיערך מוקדם ככל האפשר כדי שזכרון העד יהיה טרי, ובתנאים המבטיחים קיום מבחן אובייקטיבי ככל שניתן.

הליכי מסדר הזיהוי החזותי – דהיינו: עפ"י מראה פניו של החשוד הנוהגים אצלנו הינם[2]:

מסדר זיהוי פורמלי

מסדר זיהוי בתמונות

מסדר זיהוי מאולתר

מסדר זיהוי באקראי

נפרט להלן את כל אחד מארבעת הסוגים:

מסדר זיהוי פורמלי

מסדר זיהוי פורמלי הוא מסדר הזיהוי המסורתי, בו ניצבים אנשים "מסדר חי" לעיני העד המזהה והוא מתבקש לעבור על פניהם ולהצביע על החשוד המזוהה על ידו, בדרך כלל על ידי נגיעה בכתף, זאת על מנת למנוע טיעונים של טעות, אם העד יסתפק בהצבעה "מרחוק" על החשוד[3].

מסדר זיהוי פורמלי, הינו הליך הזיהוי האמין ביותר ביחס למסדרי הזיהוי האחרים כגון: מסדר זיהוי תמונות, מסדר זיהוי מאולתר והזיהוי המזדמן, ולכן הוא יהא מועדף על פני האחרים באם הנסיבות יאפשרו זאת בפס"ד כהן[4]  "מסדר הזיהוי העדיף הוא המסדר החי, אולם, כיוון שלא תמיד ניתן לקיימו, מקיימים מסדר זיהוי תמונות. שני מסדרי זיהוי אלה, אם הם נערכים כהלכה, משקלם רב בהוכחת זיהוי העבריין".

רבות אנו למדים מהפסיקה בישראל ובעולם על ההשלכות המשפטיות של זיהויים כאלה ומשקלם.

בפרשת ג'ון איוואן דמיאניוק, בה הורשע תחילה הנאשם בערכאה דלמטה[5], בפשעים כנגד העם היהודי פשעי מלחמה, השמדת עם ופשעים לפי חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם ונגזר עליו עונש מוות, וזאת לאחר שזוהה בהליכי זיהוי שונים כ"איוואן האיום", ששימש כמפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה במלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן זוכה לאחר שנתקבל ערעורו ע"י בית המשפט העליון בהרכב מורחב[6], אשר מצא ספקות בשאלת אמינות הזיהוי שזוהה הנאשם, נאלצו שתי הערכאות להזקק לשאלות כבדות משקל של מהימנות הזיהוי הנערך בפרוצדורות שונות.

כך למשל פסק בית המשפט העליון בפס"ד דמיאניוק[7] לעניין מהימנות זיהויו של נאשם, כדלקמן:

"הניסיון מלמד כי עדות ראייה - שלפיה מזוהה הנאשם כמבצע העבירה - חייבת להיבחן בזהירות ראויה, כי היא טומנת בחובה גם סיכונים מסוימים אשר בית המשפט חייב לשוקלם בתשומת לב מיוחדת, כדי למנוע טעות שיפוטית. במה דברים אמורים. הזיהוי על-ידי עד ראייה הוא, לכאורה, אמצעי אמין יותר מכל מסקנה בדבר זהות העבריין העולה מתוך ראיות נסיבתיות, שהרי מדובר בעדות ישירה המושמעת מפיו של מי שצפה במו עיניו במי שעשה את המעשה נושא הדיון השיפוטי, היינו על-ידי מי שמוחזק, בדרך ההיגיון, כבעל הידע המועדף ביותר על העבירה ועל מי שביצעה. הסגולה של קבלת המידע במישרין באמצעות חושיו של העד נושאת עמה אמינות מיוחדת, הטבועה בה מניה וביה. דא עקא, שיש סכנות הרובצות לפתחו של הזיהוי על-ידי עד ראייה, שכן ביסודו של דבר עדות הראייה איננה אלא עדות סברה "

עוד אנו למדים מדבריהם של המלומדיםWILLIAMS ו- HAMMELMANN    במאמרם[8] כי ניתן לומר שעדה, המעידה על כך שפלוני הוא האיש שאנס אותה, טוענת למעשה, כעדות מכללא המגולמת ב"זיהוי" כי:

(1) היתה לה אפשרות לחזות בתווי פניו של האנס;

(2) שהסתכלותה בו הוטבעה בזכרונה;

(3) כי היא עדיין שומרת בזכרונה את התרשמותה המקורית;

(4) כי התרשמותה לא הושפעה, לא שונתה ולא הוחלפה על-ידי תמונות של החשוד שפורסמו ברבים או שהוצגו לפניה

(5) כי כוח התרשמותה המקורית ויישום התרשמותה לדמותו של החשוד, מספיקים כדי להסיק מסקנה של זהות ולא רק של דמיון.

הווה אומר, בית-המשפט אינו שומע מפי העד, למעשה, אלא דבר התרשמותו וחוות-דעתו בענין זהותו של העבריין המושתתת על יכולת האבחנה של חושיו של העד, אך דיוק זכרונו וטיבם של אלו, כדרך הטבע, אינם תמיד כלילי השלמות.

השתתפות במסדר זיהוי מול הזכות ל"אי הפללה עצמית"

לכאורה, ניתן היה לטעון כי השתתפותו של חשוד במסדר זיהוי היא בגדר דרישה ממנו "למסור ראיה" מפלילה, וזאת בניגוד לכלל המונע חיובו של אדם בהפללה עצמית, הקבוע בין היתר בסעיף 47(א) לפקודת הראיות[9]: "אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה. "[10]

כלום אין מקום לומר כי חשוד המשתתף במסדר זיהוי כמוהו כחשוד המוסר חפץ שעלול לשמש כראיה כנגדו לידי חוקרו ?

הש' שמגר קובע בפס"ד קריב[11], כי ההשתתפות במסדר זיהוי איננה בגדר הפרת הזכות לאי-הפללה עצמית ובהמשך דבריו:

"מקובלים עלי לענין זה הדברים שנאמרו בסוגיה זו על-ידי בית-המשפט העליון של ארצות-הברית בעניין,WADE   הנ"ל:

"NEITHER THE LINEUP ITSELF NOR ANYTHING SHOWN BY THIS RECORD THAT WADE WAS REQUIRED TO DO IN THE LINEUP VIOLATED HIS PRIVILEGE AGAINST SELF-INCRIMINATION.WE HAVE ONLY RECENTLY REAFFIRMED THAT THE PRIVILEGE PROTECTS AN ACCUSED ONLY FROM BEING COMPELLED TO TESTIFY AGAINST HIMSELF OR OTHERWISE PROVIDE THE STATE WITH".EVIDENCE OF A TESTIMONIAL OR COMMUNICATIVE NATURE".

הסכמת החשוד להשתתף במסדר

בפס"ד קריב[12] נקבע, כי אפשר לכפות את נוכחותו של החשוד במסדר, אך שאלה נפרדת היא האם הדבר מעשי בנסיבותיו של כל מקרה.

הבעיה מתבססת על העובדה כי אם יגלה החשוד התנגדות לנטילת חלק במסדר הזיהוי, בנוכחותו של העד, עלול להיות בכך בלבד כדי לפגום באופן מהותי במשקלה של הראיה בדבר תוצאות המסדר (וזאת בשל נטיית הלב הטבעית למקד את תשומת הלב דווקא אל המשתתף "הצעקן" במסדר הזיהוי, שהרי מטבע הדברים: משתתפי המסדר ה"ניצבים" אינם בעלי עניין ממשי למנוע את קיומו ולכן סביר יותר כי "הצעקן" הוא החשוד שאת זיהויו מבקשים לקבוע באמצעות המסדר - מצב המפר את האיזון ומערער את אמינות ההליך כולו).

יודגש כי הגם שככלל, שיתוף פעולה מצידו של חשוד בהליכי חקירה מותנה בהסכמתו או בקיום הוראה מפורשת בחוק[13] ואין לאלץ חשוד ליתן בדיקות שתן, דם וכיו"ב, ואם הוא מסרב – יש לכבד את רצונו ואין לאכוף עליו שיתוף פעולה וליטול את הדרוש לביצוע הבדיקה שלא בהסכמתו. יחד עם זאת, מן הראוי להדגיש, כי עניין "שיתוף הפעולה בהליכי חקירה" אינו מצוי במסגרת החסיון מפני הפללה עצמית. חסיון זה חל על "אימרה" מפלילה בכתב או בעל פה, לרבות הצגת חפץ החשוד ששימש לעבירה או שעשוי לשמש כראיה, ואינו מתרחב ופורש חסותו גם על שיתוף פעולה "אחר" עם החוקרים[14] התוצאה היא שסירובו של חשוד לקחת חלק בהליכי חקירה, לרבות בהליך של מסדר זיהוי אינו מצוי בתחום החסיון מפני הפללה עצמי, והוא בעל ערך הוכחתי לחובת המסרב כ"התנהגות מפלילה".[15]

אשר על כן, לסירוב להשתתף במסדר זיהוי פורמלי תהיינה שתי השלכות חשובות:

יהיה בו כדי להצדיק פנייה להליך זיהוי אחר שאמינותו פחותה מזו של מסדר זיהוי פורמלי, כגון: זיהוי במסדר תמונות, והחשוד לא יוכל לבוא בטרוניה על פנייה להליך זיהוי כזה[16].

לסירוב כשלעצמו משקל ראייתי מסוים לחובת החשוד, שיובא במניין ראיות התביעה האחרות ועשוי אף להכריע את הכף לחובת החשוד.

כללי עריכת מסדר זיהוי-כללי:

הכללים שנקבעו בפסיקה לעריכת מסדר זיהוי פורמלי באים להבטיח את משקלו הראייתי של הזיהוי[17]. ככל שנשמרים כללים אלה בדייקנות ובקפדנות, כן ייטה ביהמ"ש ליתן לזיהוי משקל ראייתי נכבד יותר, וההיפך, ככל שמתגלים פגמים במילוי הכללים האמורים, כן יקטן משקלו הראייתי של הזיהוי.אך חשוב מאד לדעת כי אין בפגמים שבעריכת מסדר הזיהוי כדי לפסלו כראיה וכוחם מצטמצם להפחתת משקלו הראייתי של הזיהוי, ואף אם שואף המשקל לאפס – עדיין הוא בחזקת ראיה קבילה, רק במקרים קיצוניים של פגיעה חמורה בכללים, בימ"ש יפסול את הזיהוי כראיה[18] וזאת בהתאם להלכות אשר בעשורים האחרונים העבירו את רוב דיני הראיות הישראליים מכללי קבילות לכללים של משקל[19].

עיקרי הכללים:

1. מספר הניצבים ובחירתם- במסדר זיהוי יהיו לפחות שמונה משתתפים (כולל החשוד), וחייבים הם להיות "דומים" בחזותם החיצונית לחשוד[20] במובן זה, שהחשוד לא יהווה "חריג" בהיותו ביניהם.  הניצבים חייבים להיות "דומים" לחשוד במבנה גופם, בגובהם, בגוון עורם, בצבע ובמראה שערם וכיוצ"ב.

זאת ועוד. אם לחשוד יש תו אופי מיוחד כגון: מרכיב משקפיים, בעל זקן, מגדל שפם[21] על הניצבים להיות "דומים" לו גם מהיבט זה.

ככל שדרגת הדמיון שבין הופעתו החיצונית של החשוד להופעתם החיצונית של הניצבים  גבוהה יותר – כן יגדל משקל הזיהוי, וההיפך![22]

בארץ, בחירת הניצבים נתונה לשיקול דעתו של האחראי לעריכת המסדר ולחשוד או לסניגורו אין זכות להתערב בעניין זה כפי שהדבר נהוג ומקובל במדינות אחרות, שם יש לחשוד הזכות להתנגד לניצב זה או אחר. עם זאת, רשאים החשוד או סניגורו להפנות תשומת לבו של האחראי לכך, שניצב מסויים אינו "מתאים", והערתם חייבת להיכתב בפרוטוקול המסדר. רישום כזה יוכל לשמש בסיס לטיעון כנגד משקל הזיהוי בבוא העת.

אם יאופיין החשוד בסימן ייחודי קיצוני כגון: גיבנת, איברים קטועים, צלקות וכדו'-תאבד דרישת הדמיון את כוחה. במקרה כזה יכוסה גופם של כל הניצבים וייוותרו לעיני העד רק קלסתר פניהם, שכן יש לעשות כל מאמץ ל"טשטוש" הסימן הייחודי בכדי שלא ייפגע מסדר הזיהוי.[23] כמו כן אסור לחשוד להיות יוצא דופן בין שורת הניצבים בתלבושתו או בנעליו[24], כי המטרה היא שהחשוד יראה כמה שיותר "טבעי" בין העומדים במסדר.

2. מקומו של החשוד במסדר- לחשוד שמורה הזכות לבחור את מיקומו בשורת הניצבים במסדר, זאת בכדי למנוע טענה עתידית לפיה הודלף לעד המזהה "רמז" לזהותו של החשוד על ידי חשיפה מראש של מיקומו בשורת הניצבים.[25]

3.נוכחות עורך דין- הכללים החלים על נוכחות סניגור במסדר זיהוי, בין אם הוא מסדר זיהוי חי ובין אם הוא מסדר זיהוי תמונות או חפצים, הם זהים, שכן מדובר בזכות בסיסית של חשוד ותנאי יסודי לאמינותו ולמשקלו של הזיהוי[26]. הפסיקה קבעה, כי על עורכי המסדר לעשות כל מאמץ אפשרי על מנת להבטיח את נוכחותו של עורך הדין[27].שכן אי הזמנת סניגור למסדר הזיהוי מפחיתה ממשקלו הראייתי, ובמקרים מסוימים המשקל יהא אפסי[28] ותיתכן אף פסילת הראיה לחלוטין, אם יתברר כי המשטרה לא עשתה מאמץ ראוי לזמן את סניגורו של החשוד[29] אך אם נעשו מאמצים סבירים להבטחת נוכחותו של עו"ד והלה לא  יכול היה להגיע למועד המסדר, הדבר לא יפגום במשקלו הראייתי של המסדר.

להלן מס' דוגמאות נוספות להדגשת חשיבות נוכחותו של עורך דין מטעם החשוד במסדר הזיהוי ולמצער: נציג הסנגוריה הציבורית, ועל החובה להבהיר לחשוד את זכותו זו.

בפס"ד מ"י נ' זריהןנאמר:

"גם היעדרו של סניגור בעת עריכת מסדר הזיהוי, על אף קיומו של חשוד, פוגם באופן משמעותי במשקלו של מסדר הזיהוי. נוכחותו של עורך הדין באה להבטיח שהמסדר ייערך על פי הכללים, ולהקטין את החשש שגורמי החקירה העורכים את המסדר לאיפעלו כראוי. היעדרו של סניגור ממסדר זיהוי תמונות, מחייב את בית המשפט לבדיקה קפדנית עוד יותר של אופן עריכת המסדר ושל התאמתם של יתר המשתתפים בו, לקיום זיהוי אמין. ....מסיבה זו נקבע כי גם במקום בו החשוד טרם אותר או טרם נעצר, מן הראוי לבקש מן הסניגוריה הציבורית לשגר את אחד מאנשיה למסדר, על מנת שניתן יהיה לעקוב מקרוב אחר ביצועו, ולמנוע פיחות במשקלה של הראיה, ולחילופין, יש לתעד את המסדר, מתחילתו ועד לסופו בצילום והקלטה.

בפס"ד קאסם נ' מ"ינאמר:

 

"מחדל זה של החוקרים, כמו אי קיומה של בקרה על ידי פרקליט מטעם הסניגוריה הציבורית ואי- 

תיעוד מסדר הזיהוי בצילום, הם עניינים שלא ניתן להקל בהם ראש, הואיל והם שוללים מההגנה

ומבית המשפט את היכולת לבחון את הליכי המסדר כדי לוודא שהם קויימו כהלכה"

גם בארה"ב   נוכחותו של עו"ד במסדר זיהוי הינה זכות יסוד של החשוד[32] , ואולם אין חלה הזכות בדבר נוכחותו של הסניגור במסדר תמונות[33] .

יצוין ויודגש כי בישראל הזכות לנוכחות של עו"ד במסדר זיהוי מצומצמת, והוא ישמש כ"משקיף" בלבד, אין לעו"ד זכות להתערב במהלך המסדר והוא יכול אך ורק להעיר את הערותיו לאחראי המסדר לדוגמא: דבר הקשור לאמינות המסדר, ועל האחראי לציין את הדברים בפרוטוקול המסדר ולהתייחס אליהם. ולעניין זה יפים דבריו של הש' דב לוין[34]: "כדי להסיר כל חשש שמא ינהגו חוקרי המשטרה בחוסר הגינות כלפי החשוד וירמזו בדרך זו או אחרת לעד המזהה על הדמות הרצויה להם, מבלי שהחשוד יבחין בכך, וכדי לשמור על זכותו של החשוד כי הכללים הבסיסיים יקוימו, התגבשו גם הכללים הנוספים בדבר זכותו של חשוד כי סניגורו יהיה נוכח בעת מסדר הזיהוי, וכי יירשם פרוטוקול מדוייק ובסמיכות זמן לעריכת המסדר וכי יירשמו באותו פרוטוקול כל ההליכים החשובים כפי שנערכו בפועל והתגובות שנשמעו, ככל שהושמעו כאלה מפי העד המזהה, החשוד או סניגורו".

אם לא ביקש החשוד נוכחות של עו"ד, או שהדבר לא ניתן היה להסדר, רצויה נוכחות של קרוב משפחה או מכר ממקורביו של החשוד במקום עו"ד[35], ומן הראוי לעשות כל מאמץ להבטיח זאת.

החשוד רשאי לוותר על נוכחות "משקיף"[36], אך יש להבטיח כי ינתן לחשוד הסבר מלא בדבר זכותו זו ומשמעות הוויתור עליה. זאת בכדי למנוע טענות עתידיות כנגד וודאות הזיהוי.

4. ארגון ונוהלים - המסדר ייעשה במקום שבו ניתן להבטיח שהמזהה אינו יכול לראות או לשמוע דבר מן ההכנות למסדר[37]. הובלתו של המזהה למסדר תיעשה ע"י אדם מהימן (איש משטרה ולא אזרח)[38] בכדי למנוע קבלת רמז כלשהו על החשוד.

המסדר ייעשה בדרך כלל בעמידה, כשהמזהה עובר על פני שורת הניצבים מס' פעמים ואינו מוגבל לפעם אחת ויחידה[39], הזיהוי ייעשה על ידי מגע יד בכתפו של החשוד או על ידי הצבעה.

יש אפשרות לקיים מסדר זיהוי בשני חדרים נפרדים, כאשר בחדר אחד יועמדו הניצבים ובחדר השני העד המזהה, או כאשר המזהה מחופש ומאופר, או לעיתים אף בעזרת טלוויזיה במעגל סגור. מסדר כזה יתבצע כאשר הנסיבות מצדיקות זאת, כגון: פחד של המזהה או חשש לפגיעה נפשית אצלו ממפגש עם החשוד[40].

5.הצגת שאלות למזהה - מקובל כי לחשוד ולעורך הדין, שמורה האפשרות להציג שאלות לעד המזהה מיד   לאחר ההצבעה על החשוד, מדובר בשאלות הנוגעות במישרין ל"וודאות הזיהוי". האחראי חייב לרשום את כל השאלות והתשובות כלשונן בפרוטוקול.

6.פרוטוקול המסדר-ראיה עצמאית[41]- עורך המסדר חייב לערוך פרוטוקול מפורט שישקף את פרטי מהלך מסדר הזיהוי כולו, על פרוטוקול זה יחתמו עורך המסדר והעד המזהה.

הלכת קאטשווילי[42] קובעת, כי לפרוטוקול משקל ראייתי עצמאי משלו לעניין הזיהוי, ואם העד המזהה אינו חוזר על הדברים בעדותו בבימ"ש או מתכחש לזיהוי שנעשה על ידו רשאי ביהמ"ש להעדיף את הזיהוי המתואר בפורטוקול החתום בידי העד המזהה, על פני ההכחשה בפניו.

גם בפס"ד עזאמי[43] נקבע, כי עדותו של עורך מסדר הזיהוי באשר לעובדת הזיהוי על ידי עד מזהה היא עדות כשרה וקבילה ובמקום שהעד המזהה מתכחש לזיהוי – ניתן לראות בעדותו של עורך המסדר ראיה לכאורה לאמיתותו.

יצויין, כי על בית המשפט לבחון בכל מקרה את טיב הזיהוי ואמינותו.

ביהמ"ש ישאל עצמו בעת ברור אמינות הזיהוי, את השאלות שנקבעו בפס"ד אל נבארי[44]:

"האם הייתה עדותו של העד ללא דופי מבחינת מהימנותה, והאם משכנעת עדות זו כשהיא לעצמה" דהיינו: האם דברי העד היו אמת כפי שהוא ראה אותה מבחינתו הסובייקטיבית, ואם כן האם הייתה זו אמת לאמיתה גם מבחינה אובייקטיבית או שמא יש מקום לחשש כי העד טעה או השלה את עצמו. כלומר אנו נזקקים למלא אחר שני מבחנים: המבחן הסובייקטיבי והמבחן האובייקטיבי.

ניתן לראות זאת אף בפס"ד חרבון[45] שם פירט הש' שילה את המבחן האובייקטיבי וקבע כי הוא בנוי ממרכיבים אלו:

1. מיידיות הזיהוי.

2 הכרה מספקת.

3. העדר השפעה חיצונית העלולה לפגום בכושר הזיהוי.

כדי לבדוק את טיב הזיהוי, יש לבחון את הזמן שבו צפה העד בעבריין, את המרחק, האם היו הפרעות אובייקטיביות בעת ההסתכלות, ככל שהזיהוי יהא ארוך יותר, ינתן לו משקל גבוה יותר. כפי שלמדנו מהכללים שנקבעו בפס"ד דמיאניוק[46] מהם הגורמים שיש לשקול כדי לבחון קיום אפשרות של טעות בזיהוי:

1. משך ההסתכלות ועוצמתה.

2. מידת תשומת הלב שהקדיש העד להסתכלות על העבריין.

3. הדיוק בתיאור דמותו של העבריין שניתנה לפני הזיהוי.

4. מידת הביטחון שגילה העד בעת הזיהוי.

5. משך הזמן שחלף בין ביצוע העבירה לבין מסדר הזיהוי.

משקלו הראייתי של זיהוי במסדר זיהוי פורמלי

הכלל הוא: זיהוי במסדר זיהוי פורמלי שנערך כהלכה – דהיינו, תוך הקפדה על מילוי התנאים המבטיחים את אמינותו – עשוי לשמש ראיה יחידה לזיהויו של נאשם ואף להרשעתו בדין, זאת כמובן, כאשר העד הינו עד אמין וביהמ"ש שוכנע ביכולתו לשמר בזכרונו פרטים חזותיים, ושלל אפשרות של טעות בתום לב מצידו של העד, ובלשון בית המשפט העליון: "בהחלט ניתן להכריע את הדין ולהרשיע אדם עפ"י  זיהוי, שנעשה בדרך נכונה אפילו עפ"י עד יחיד"[47]

הפסיקה באנגליה:

הפסיקה האנגלית קובעת אף היא, כי כאשר הראיות נגד הנאשם מתבססות בעיקרן על מסדר זיהוי, בו זוהה הנאשם ע"י עד מזהה, אזי על ביהמ"ש לגלות זהירות מירבית עד שיגיע למסקנה כי הזיהוי הוא בטוח וודאי.

ביהמ"ש אף יבדוק את הנסיבות בהן בוצע הזיהוי, ואת השאלה אם קיימת סתירה בין התיאור שנתן העד בהודעתו למשטרה לבין מסדר הזיהוי.

חובה שבעת מסדר הזיהוי יהיה נוכח סניגורו של החשוד.

הכרות מוקדמת של העד עם הנאשם היא זיהוי שניתן לסמוך עליו יותר ובעל משקל רב יותר. כאשר משוכנע ביהמ"ש בזיהוי, בוודאותו ובשמירת כל הכללים, רשאי הוא להרשיע את הנאשם על סמך מסדר הזיהוי. כאשר יש פגמים במסדר הזיהוי או שהמסדר אינו ודאי, ללא כל תימוכין אחרים באשמתו של הנאשם, הרי שהזיהוי הוא בעל משקל קטן.

ההלכה האנגלית הינה, כי אי שמירה על הכללים שנקבעו לגבי הזיהוי תביא לזיכויו של הנאשם, כלשון זקן השופטים (L.C.J) הלורד wigdery, בפרשת Turnbull:

"Whenever the case against an accused depends wholly or substantially on the correctness of one or more identifications of the accused which the defence alleges to be mistaken, the judge should Warn the jury of the special need for caution before convicting the accused in reliance on the correctness of the identification or In addition he should instruct them as to the reason identifications. the need for such a warning and should make some reference to for possibility that a mistaken Witness can be a convincing one and the a number of such Witnesses can all be mistaken."[48]

באותה פרשה, הזיהוי בעניין שבפני בית הלורדים הוגדר "UNSAFEAND UNSATISFACTORY": ובית הלורדים מצא כי אין לבטוח בזיהוי, משום שהוא מעורר שאלות וספקות לרוב; ואין להשלים עמו, משום שנעשה ונערך בצורה מרושלת ובניגוד לכל כללי אמנות החקירה.  נקבע כי בית-המשפט מצווה לעמוד על המשמר פן יורשע אדם בדינו על-פי זיהוי שלא היה חפשי מפגם ומספק.

ועדה שהוקמה באנגליה בשנת 1975 בראשות הלורד DEVLIN לבירור השאלות הכרוכות בהוכחות זהותו של נאשם בפלילים, המליצה - בין היתר - שבית-משפט לא יהא רשאי להרשיע על-פי ראיות זיהוי בלבד, אם לא הוכח דבר-מה נוסף להראות סבירותו של הזיהוי ומעורבותו של המזוהה[49]

זיהוי באולם בית המשפט

זיהויו  של נאשם היושב על ספסל הנאשמים על ידי עד המופיע בבית המשפט הינו חסר ערך[50] והמדובר ב"זיהוי" מקום בו נסיבות העניין מחייבות זיהוי (העד המזהה אינו מכיר היכרות קודמת את הנאשם) ולא בנסיבות המאפשרות הסתפקות ב"הצבעה" (ע"י עד המכיר את הנאשם היכרות קודמת – אז ההצבעה היא משום "סימון" האדם אליו המצביע מתייחס בעדותו[51]) כלומר: כאשר העד המזהה אינו מכיר את הנאשם, אין בכח ההצבעה עליו, באולם בית המשפט כדי לצאת ידי חובת הזיהוי. שהרי נאשם המוצג בפני העד בתור "נאשם", די בכך כדי "להטות" את זכרונו של העד ולהניעו לזהות את הנאשם דווקא, כאותו אדם שאליו התייחס בהודעתו; כמו כן, הנאשם מוצג בפני העד כשהוא לבדו בנסיבות המבטלות לחלוטין כל אפשרות של העמדת יכולת הזכרון החזותי של העד במבחן.  לכן "זיהוי הנאשם" אינו יכול להיעשות על ידי "הצבעה" עליו באולם בית המשפט.

בפס"ד אזולאי[52] אמר ביהמ"ש: "הטיפול בתיק החקירה במקרה דנן לא היה בו כדי להניח את הדעת. בנסיבות רגילות, בהן מדווח איש משטרה על ביצוע עבירה על-ידי פלוני, אותו הוא יודע לזהות על-פי שמו בלבד (ללא כתובת, תיאור הופעה, עיסוק ונתונים כיוצא באלה), מן הראוי שייערכו פעולות נוספות, שיש בהן כדי לאפשר בחינה עצמאית של כוח הזיהוי והאבחון של איש המשטרה, ואין להסתמך רק על ההצבעה באולם בית המשפט, שאין בה כדי לאפשר בחינה נאותה של יכולת הזכירה והזיהוי של העד. גם עימות אינו מעמיד את השוטר במבחן של בחירה בין חלופות".

יחד עם זאת, עשויות להיווצר נסיבות נדירות ויוצאות מן הכלל שבהן יבוצע "זיהוי" בבית המשפט וזה יספיק להוכחת זיהוי הנאשם. זאת כאשר ישנו הסבר אמין וסביר לסירובו של העד לזהות את החשוד במסדר זיהוי, כגון: פחד, וכן אם בנסיבות העניין אופי ההיכרות בין השניים הוא מסוג כזה שמתיר לבית המשפט לקבל כמהימן וודאי זיהוי על דרך של "הצבעה"[53].

מסדר זיהוי בתמונות

הכלל הוא, שכאשר יש צורך לקבוע את זהותו של החשוד במסדר זיהוי והחשוד נמצא – מוטב לעשות זאת במסדר זיהוי פורמאלי[54].

הסיבה: פנייה ישירה ומיידית למסדר זיהוי בתמונות, נוטלת ממשקלו הראייתי של הזיהוי ומעוררת הרהורים שמקורם בחשש, שהפנייה הישירה למסדר זיהוי בתמונות דווקא, נעוצה בספק שקינן בלב החוקרים שמא העד לא יצליח לזהות את החשוד במסדר זיהוי פורמאלי. אם בכל זאת נערך מסדר תמונות על אף שהחשוד בנמצא ואין מניעה לקיים מסדר זיהוי פורמלי – תוצאות מסדר התמונות תהיינה קבילות, אולם משקל הזיהוי יקבע לא רק על פי הנסיבות שבהן נתקיים מסדר התמונות, אלא במיוחד לאור ההסבר שינתן לכך שלא נערך מסדר זיהוי פורמאלי.

בהקשר זה נאמר בפס"ד מורילאשווילי:

  "מסדר תמונות אינו פסול ותוצאותיו אינן בלתי קבילות רק בשל כך שהחשוד כבר במעצר, ואף כאן השאלה המכרעת מה משקלו של הזיהוי במסגרת מכלול הנסיבות".

מתי מותר לפנות במישרין לזיהוי בתמונות:

אם החשוד מסרב להשתתף במסדר זיהוי פורמאלי, שכן הסירוב מכשיר אמצעי זיהוי חליפים[56].

אם החשוד אינו בנמצא, אך לחוקרים יש בסיס לחשוד בו ותמונתו מצוייה ברשותם, או כאשר מבקשים לאתר את החשוד[57]

כאשר העד המזהה מסרב מטעם כלשהו (בדרך כלל – פחד) להצביע על החשוד במסדר זיהוי פורמלי, אך ייתכנו גם טעמים ונסיבות אחרים שלא יותירו למשטרה ברירה אלא לערוך מסדר זיהוי בתמונות[58].

ניתן לקיים מסדר זיהוי בתמונות "מאוחר" – ומשקלו יהיה בכל מקרה בהתאם לנסיבות במקרים הבאים: א. כאשר העד המזהה נכשל בזיהוי במסדר זיהוי פורמלי, ויש מקום לחשש שהחשוד שינה מראש את מראהו מאז ביצוע העבירה[59], למשל: גידל זקן, הסתפר או צבע את שערו.

כאשר העד המזהה נמנע מלזהות את החשוד במסדר זיהוי פורמלי מחמת פחד (או מסיבה אחרת) וניתנת לו הזדמנות נוספת לזיהוי[60] .

נדגיש שוב ונאמר, כי כאשר קיימת "היכרות מוקדמת" בין המזהה לבין החשוד, מכל סוג שהוא, אין צורך בעריכת מסדר זיהוי, ואפילו לא של תמונות.

כיצד ייערך מסדר תמונות?

במסדר זיהוי תמונות יחולו אותם כללים על פיהם נערך מסדר זיהוי פורמאלי[61], אך מאחר ומדובר בתמונות ולא בניצבים חיים קיימים מס'  שינויים:

הכלל הבסיסי - יש לשתף במסדר 8 קלסתרים לפחות אשר חייבים להיות דומים לחשוד, וכן אסור ל"רמוז"[62] למזהה כי בין התמונות מצויה תמונת החשוד.

הזכות לנוכחות של עורך דין, וכפי שכבר פירטנו לעיל, העדרו של עו"ד בנסיבות שבהן ניתן היה לזמנו, נוטל לא מעט ממשקלו הראייתי של הזיהוי[63], שכן ניתן לומר כי מדובר בזכות יסוד של החשוד שאינה משתנה גם אם מסדר זיהוי נערך ע"י תמונות דווקא. ברם, יצוין כי איתור עבריין מאלבום העבריינים (להבדיל מהליך זיהוי חשוד המצוי כבר בידי המשטרה המבקשת ראיה נוספת לביסוס חשדותיה), נעשה, מטבע הדברים, ללא נוכחות סניגור. עמד על כך הנשיא אגרנט בפס"ד דרחי[64]: "יצויין, שאותה הנחיה (לנוכחות עו"ד החשוד - ש.פ.)אין כוונתה למקרה שבו יש צורך בשימוש בתצלומים לשם 'איתור' חשוד בשלב הראשוני של החקירה לפני מעצרו, כי אם היא נוגעת למקרה שבו נועד מסדר התמונות לשרת את המטרה לוודא את מהימנות זיהוי העבריין על ידי העד, היא המטרה שלשמה נועדה עריכת מסדר חי, זה אמצעי זיהוי עדיף. מגמת ההנחיה היא להבטיח שעל ידי נוכחותו במעמד המסדר יהיה ביד פרקליט החשוד לבקר שהוא נערך בצורה הוגנת". בפס"ד רוקנשטיין[65] עמד על כך השופט א' גולדברג באומרו: "בשיטה מקובלת זו שנוקטת בה המשטרה לגילוי עבריין שזהותו אינה ידועה, אין למצוא פסול. אולם אין לראות הליך זה כ'מסדר זיהוי', במובנו המקובל, אף כי שם זה נקרא עליו"

ארגון ונוהל [66]– ממספרים את התמונות ומצמידים ללוח כלשהו באופן שכולן מוצגות כבמסדר, בפני המזהה, אין לנקוט בשום אמירה ובשום פעולה שבכוחה לתרום, ולו רק ברמז[67], לזהותו של החשוד.

פרוטוקול – גם כאן יש לערוך פרוטוקול מפורט המתאר את הליך הזיהוי כולו, החל בהכנות ולבסוף בזיהוי עצמו. גם כאן תחול הלכת קאטאשווילי שהזכרנו לעיל, לעניין כוחו של הפרוטוקול שיכול לבוא "במקום" עדותו של המזהה בביהמ"ש אם הלה חוזר בו מן הזיהוי[68] וכן ניתן להחיל לגבי הפרוטוקול, את הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות.

סדרת תמונות ולא תמונה בודדת – ככלל, יש להציג את סדרת התמונות המשתתפות במסדר – יחד, בעת ובעונה אחת, ולהימנע מהצגת התמונות בזו אחר זו כשבכל פעם מוצגת בפני העד תמונה בודדת[69]. אבל אין מניעה להציג את התמונות בזו אחר זו על מרקע של טלוויזיה או באמצעות מטול שיקופיות[70] אך הצגת התמונות חייבת להיעשות ברצף.

זיהוי התמונה בהנחת יד – על מנת למנוע טעות, רצוי שהמזהה יניח אצבעו על התמונה המזוהה ולא יסתפק בציון מיקומה או מספרה [71].

אין מניעה לקבוע את זהותו של הנאשם עפ"י מסדר זיהוי של תמונות לבדו, זאת בתנאי שהעד נמצא מהימן ולא נפלו פגמים בהליך, כלומר: הפנייה לעריכת מסדר תמונות הייתה כדין, והמסדר עצמו נערך כהלכה תוך שמירת הכללים המבטיחים את אמינות הזיהוי. זאת כפי שראינו בפס"ד אל נבארי[72]. שם קבע הש' חיים כהן, בתגובה לטענת הסניגור, שלפיה אין להשתמש במסדר זיהוי תמונות לאחר מעצרו של החשוד:

"הוא [הסניגור] תומך יתדותיו במה שנאמר בספרים, שהשימוש בתצלומים אחרי מעצרו של החשוד, אינו כדין, ושאין להשתמש בזיהוי על פי תמונות בחקירה הראשית. בלשון כללית ומקיפה שכזאת אין לאיסורים האלה על מה שיסמוכו, ופסקי הדין עליהם מסתמכים הסופרים המלומדים אין בהם כדי לבססם עליהם"

בספרם של קנת[73] מאוזכר פסק הדין המנחה בעניין Dwyr[74] בו אמר זקן השופטים הלורד Heward:

"דבר אחד הוא בשביל קצין משטרה אשר יש לו ספק את מי לעצור, להראות תצלום לאדם כדי לקבל ממנו ידיעה או רמז; דבר אחר לגמרי הוא בשביל קצין משטרה להראות לאנשים, העומדים להיקרא כעדי זיהוי, לפני הזיהוי, תמונות של האדם אותו יידרשו לזהות. לא רק בלתי לגיטימי, כי אם גם בלתי הוגן הוא ללמד עד, העומד להיקרא כעד זיהוי, על ידי שנותנים לו להתבונן מראש בקלסתר פניו של הנאשם, כדי שתהא דמותו ידועה ומוכרת לו. גם כשמשתמשים בתצלומים לצורך הכנת המעצר, מן ההגינות הוא לשמור על כללי הזהירות הנאותים... הדבר ההוגן הוא להראות שורת תצלומים ולראות אם האדם שממנו מצפים לעזרה יוכל לברור את האיש המבוקש מתוכם. ומשנעשה הליך זה ולו גם בכל הזהירות האפשרית, ברור הוא שהאדם שהצביע על התצלום אינו עוד עד מועיל לעניין הזיהוי או על כל פנים לא תוכל עדותו להתקבל לעניין הזיהוי אלא בכפוף לעובדה שהוא ראה תצלום קודם לכן."

דוגמא לנסיבות בהן לא הסכים בית המשפט להתבסס על זיהוי בתמונות, היתה בפס"ד תורג'מן[75], כאשר סירב בית המשפט לאשר הרשעה שהייתה מבוססת על זיהוי, לאחר שניתנה לעד המזהה במסדר זיהוי חי תמונתו של החשוד:

"אמרנו, כי קיים בלבנו ספק, שמא עיינו השוטרים המזהים בתמונתו של המערער, בטרם נערך מסדר הזיהוי החי. מה כוחו של ספק זה? כידוע, ערכו הראיתי של מסדר זיהוי חי נפגם במידה ניכרת, אם קדם לו עיון של העד המזהה בתמונתו של המזוהה. ניסיון החיים מלמד, כי ההצבעה במסדר הזיהוי החי - והזיהוי בבית המשפט, שבא בעקבותיו - עשויים לשקף לא את זיכרונו של העד המזהה, באשר למה שהתרחש בזירת העבירה, אלא את זיכרונו - הטרי יותר - של העד מעיון בתמונה"

מנגד עומדת עמדתו של פרופ' קדמי[76]:

"הכלל הוא: שאין בעובדה שנערך הליך של 'איתור' באלבום העבריינים, כאשר ניתן היה לקיים מסדר זיהוי חי או מסדר זיהוי בתמונות, כדי לשלול את משקלו של הזיהוי; והמשקל ייקבע בהתאם לנסיבות"

כמו כן, לדעת קנת[77] העובדה שהעד המזהה יודע על כך, שתמונת החשוד נכללת בין התמונות אשר הוצגו בפניו, היא בעלת משקל דל ביותר, מאחר שהייתה לו, בדרך ככל, הזדמנות נאותה לראות את החשוד למשך פרק זמן נכבד, יחסית, בעת ביצוע העבירה, ולשיטתם, כאשר בית משפט בא לשקול את הזיהוי על פי מסדר תמונות, עליו לשאול עצמו מדוע העדיפה המשטרה מסדר זיהוי תמונות על מסדר זיהוי חי, ואם אכן לא עשו זאת משיקולים ומנסיבות מוצדקים, הכרוכים בחקירה או בסירובו של החשוד לעמוד למסדר זיהוי חי, יש בכך כדי לפגום במשקל הראיה.

כך למשל, בפס"ד קאסם, הורשע המערער בבית המשפט המחוזי בעבירות של שוד ואיומים. ההרשעה התבססה, בין היתר, על מסדר זיהוי בתמונות שנערך למתלונן שעות אחדות לאחר ביצוע השוד, ולכן נפסק:

"...בנסיבות העניין, קיום מסדר הזיהוי בתמונות טרם מעצרו של המערער - אף אם אינו רצוי - לא היה בו פסול מן הסוג המצדיק את שלילת משקלו מכל וכל...בנסיבות ענינו של המערער הפגמים שנפלו במסדר זיהוי התמונות נוגעות למשקל הראיה ולא לקבילותה".

מנגד בפרשת מאירי[79] דובר בסניגור מצוי וזמין שייצג חשוד וזהותו ופעילותו כמייצג היו בידיעת המשטרה ובחשוד אשר סירב להתייצב למסדר זיהוי חי, ומשפעלה המשטרה בניגוד מוחלט לפסיקות בית המשפט העליון, מצא לנכון כב' הש' (כתוארו אז) ח' כהן לאיין את הזיהוי כלא היה וליתן לו אפס משקל, וזאת מבלי לחסוך מן המשטרה את שבטו בשלחו בה דברים כדורבנות:

"כשמתרבים והולכים המקרים אשר בהם מכלכלת (ומקלקלת) המשטרה את חקירותיה תוך כדי התעלמות מהנחיותיו והוראותיו של בית-משפט זה, הגיע הזמן שנפחית ממשקלן של ראיות אלה שהושגו שלא כהלכה, עד כדי אפס ... אולי ילמדו חוקרי המשטרה בדרך זו שלא להוציא זמנם ומרצם לריק, אלא לעשות עבודתם כדרך הוראתו של בית-משפט זה"

זיהוי בתמונות – משפט אנגלי:

גם המשפט האנגלי מצא לנכון להסתייג מפני יצירת שעה קדומה אצל העד המזהה, וקבע כי יש להימנע מהצגת תמונת החשוד לעד המזהה בטרם שלב מסדר הזיהוי בתמונות ושלא במסגרתו.

יפים לעניין זה דברי המלומד LIBLING על דבר שימוש בתמונות לצורכי זיהוי:

"WHENEVER A PROSPECTIVE WITNESS IS SHOWN A PHOTOGRAPH OF THE ACCUSED, THE APPEARANCE OF THE ACCUSED, IS IMPRESSED IN THE MEMORY OF THE WITNESS.. THEREAFTER, THERE IS ADANGER THAT THE IDENTIFYING WITNESS WILL IDENTIFY THE MAN WHOSE PHOTOGRAPH HE SAW, NOT THE MAN WHOM HE SAW COMMITTING THE OFFENCE"[81]

מכאן הגישה המקובלת באנגליה   - כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של LORD HEWART בפרשת: DWYER[82]

IT WOULD BE MOST IMPROPER, TO INFORM A WITNESS BEFOREHAND WHO IS TO BE CALLED AS AN IDENTIFYING WITNESS BY THE PROCESS OF MAKING FAMILIAR TO HIM 'THROUGH A PHOTOGRAPH'.

על יסוד זאת מסיקים WILLIAMS ו- HAMMELMAN, כי אין זה רצוי, במקום שחשוד נתון במעצר, ליתן לעד מזהה במסדר זיהוי חי את תמונתו של החשוד[83].

בפסיקה האנגלית נעשית לפעמים הבחנה בין השימוש בתמונות לפני מעצרו של הנאשם ואחריו[84], ואולם ההסבר שנתן לכך כב' הש' לנדוי (כתוארו אז) היה, כי אולי אפשר להסביר אמרות אלה כמופנות נגד "הכנת" העד, העומד להקרא למסדר זיהוי אחרי מעצרו של החשוד, על-ידי הצגת תמונתו של החשוד לער לפני המסדר[85]

המלומד G. WILLIAMS אף סבור בספרו כי מפס"ד DWYER הנ"ל ניתן להסיק, כי אם הראו לעד תצלום אחד לפני המעצר והוא מזהה את החשוד על-פיו, זיהויו של אותו איש במסדר שנערך לאחר-מכן אינו קביל[86] ואולם נראה כי קביעה זו הינה מרחיקת לכת והיא אינו נתמך על-ידי פס"ד DWYER.

מסדר זיהוי באמצעות תמונות סרוקות מחשב – חלום או מציאות ?

המלומד חיים שמואלי[87] דן בשאלת ייעול ושיפור שיטת הזיהוי על ידי שימוש במחשב. לכאורה, שיטת הזיהוי הפשוטה והזולה ביותר היא החיפוש באלבום המשטרתי (בין כמסדר זיהוי בתמונות ובין כ"איתור" טרם מעצר החשוב כפי האבחנה שלעיל). עם זאת, במשך הזמן התעוררו קשיים בהפעלתה. הבעיה העיקרית היא הגידול המסחרר במספר העבריינים שתמונותיהם הצטברו במאגר המשטרתי, בשל הגידול המתמיד באוכלוסיה. ובפרט בערים גדולות, שבהן ריכוז העבריינים גבוה במיוחד. לדוגמא: סך כל תמונות העבריינים המצויות ברשות המשטרה בישראל מכיל לא פחות מ- 100,000 תמונות, דהיינו: כ-2% מאוכלוסיית המדינה! עד ראייה שאמור להתבונן באלפי תמונות שונות, גם אם מונח לפניו רק האלבום המשטרתי של אזור מגוריו, יאבד די מהר את כושר הריכוז והקליטה החזותית, מה שבהכרח יוביל לכך שמשימת הזיהוי שלו תיכשל, או שהוא ייאלץ לנוח מידי פעם, והדבר יאריך את משך הזיהוי מעבר לסביר.

גם ניסיון לייעל את השיטה על ידי סיווג תמונות העבריינים לפי מין, גיל, מוצא אתני, גובה וכדו' עלול ליצור בעיה, שכן אדם בדרך כלל זוכר את הפנים כמכלול שלם, ולא עפ"י איברים בודדים. וכאן יכול המחשב לחולל פלאים המאפשר לבצע משימות שונות הקשורות בעיצובם של פנים.

ד"ר אברהם לוי, קצין תשאול מדעי במחלקה  לזיהוי פלילי במשטרת ישראל, העוסק מזה שנים רבות ב"פן המדעי של הפנים", ובאופן מיוחד בשימוש במחשב לשם זיהוי פנים.

בתחילת מחקרו, המתואר אצל שמואלי, ניסה ד"ר לוי לבצע פעולה דומה לסיווג הפנים שהזכרנו לעיל, באמצעות המחשב: הוא בחר 80 תמונות שונות, שתפקידן היה לשמש כבסיס נתונים, וניסה לאפיין בעזרתו את כל מיגוון התמונות בספריית התמונות שעמדה לרשותו (שהיו בה  כ- 1,200 תמונות בשלב הניסיוני).

כדי להבין את משמעות הפעולה הזאת, ניזכר בדוגמה של רשת קואורדינטות: כדי לאפיין נקודה נתונה על פני הדף הזה, למשל, די לנו לציין את היטלי הנקודה על הציר האופקי (ציר X) והציר האנכי (ציר Y). לנקודה במרחב יש שלוש קואורדינטות, או שלושה היטלים: X,Y, ו-Z. 80 התמונות בבסיס הנתונים שבונה ד"ר לוי ממלאות תפקיד דומה לזה של הצירים: כאשר מכניסים למאגר תמונה חדשה, ניתן לאפיין אותה על ידי הקביעה עד כמה היא דומה לכל אחת מ- 80 תמונות היסוד (כפי שכל נקודה על פני הדף מקבלת ערכי X ו-Y שמזהים אותה). לחלקן היא דומה מאד, לחלקן פחות ולחלקן-כלל לא. לכל תמונה יש אם כך 80 מספרים המאפיינים אותה, בתחום שבין 0 ל- 100 אחוזים. למעשה, משיקולים של הפשטה וחיסכון בזמן קיבל כל מספר בשלב הראשון רק אחד משני ערכים: 0, שפירושו לא דומה, או 1, שפירושו דומה. בשלבים מתקדמים יותר, כשהתהליך כולו מוחשב (כפי שיתואר בהמשך), אופיינה כל תמונה על ידי מספרים שמקבלים ערכים בין 0 ("לא דומה כלל") לבין 100 אחוזים ("זהה לחלוטין").

בשיטה זו מקושרות כל התמונות זו לזו באופן שקבע החוקר ושהזינו בו את המחשב. כאשר מתבקש עד לזהות את דיוקנו של אדם, מתקבלות על צג המחשב בשלב הראשון 24 תמונות שונות מתוך המאגר הכללי המצוי במחשב. בשלב זה נבחרו התמונות על סמך תיאורו הכללי של העד את החשוד (על פי מין, גיל, מוצא, צבע עיניים ושיער, או סימנים מיוחדים, סך הכל יש עשרה נתונים שונים לאפיון). העד מתבקש לבחור איזו מהן הכי דומה לאיש שראה, גם אם אף אחת אינה דומה לו באמת. לאחר שבחר באחת התמונות, סורקת תוכנת המחשב את כל מאגר התמונות ומסדרת אותן על פי מידת הקרבה שלהן לתמונה הנבחרת (ממש כפי שניתן לסדר קבוצה של נקודות על הדף על פי מרחקן מנקודה מסוימת על פניו).

כעת מציג המחשב את 24 התמונות הדומות ביותר (על פי התוכנה) לתמונה הנבחרת. שוב מתבקש העד לבחור בתמונה הדומה ביותר לזו שמצויה בזכרונו, ושוב מארגן המחשב מחדש את כל התמונות במאגר על פי מידת קירבתן לתמונה זאת. מתברר שבדרך זו יש סיכוי מצוין לכך שהעד יאתר את האיש "שלו" לאחר ארבע או חמש תצוגות מסך. היות שבכל שלב מוצגות בפניו 24 תמונות, הוא צופה בממוצע במאה דיוקני פנים בערך, במקום באלפי תמונות שהיה נאלץ לעיין בהן בשיטה המקובלת. כך נשמר כושר הריכוז שלו, והתהליך כולו חוסך זמן ואמינותו גבוהה.

בשל זה תתעורר השאלה הבאה: כיצד יש לקבוע את מידת ההתאמה של תמונה כלשהי לכל אחת מ- 80 "תמונות היסוד"? לכאורה הפתרון פשוט: יש להכשיר מומחים לכך. אבל ד"ר לוי סבור, כי אפילו לחוקר מיומן נדרשות שתי דקות תמימות כדי לאפיין תמונה יחידה, ולפיכך יידרשו אלפי שעות עבודה יקרות של מומחים רבים כדי למחשב את כל אוסף התמונות בישראל.

מעבר לכך מתעוררת שאלת האובייקטיביות: האם שני מומחים יקטלגו תמונה נתונה באותו אופן? (או לפחות האם האפיונים שלהם יהיו דומים מאד זה לזה?) אם התשובה שלילית-אין עבודתם אמינה, ואם התשובה חיובית – יש עדיין לאמת זאת. כדי לקצר את משך האפיון ולעשותו לאובייקטיבי ככל האפשר, יש למכן את התהליך: לעבור מאינטואיציה אנושית ל"אינטואיציית" מחשב. וכך נעשה הדבר: תוכנת מחשב מתאימה מנתחת תמונה נתונה ניתוח שיטתי, פיקסל אחר פיקסל, ומשווה את מערך הפיקסלים שהתמונה מורכבת ממנו (המערך הוא אוסף של מספרים-לכל פיקסל יש ערך מספרי, שמציין את מידת הבהירות או הכהות שלו) למערכי הפיקסלים של 80 תמונות היסוד. בכך מתעלם המחשב מאפיונו של איבר זה או אחר בפנים - אף שרוע, אוזניים בולטות או שפתיים בשרניות-איפיון העלול להשפיע השפעה שונה על אנשים שונים, ובונה מערך דימיון כללי ושיטתי יותר.

כדי שתהליך זה ייתן תוצאות טובות, יש לבצע תחילה עיבוד ראשוני של התמונות, עיבוד שיוצר סטנדרטיזציה-האחדת תבנית. דוגמא לכך: אם ניקח תמונת אדם ונעוות אותה במקצת, למשל בעזרת ראי קמור, השוואה פשוטה בין התמונה המעוותת לבין התמונה המקורית תראה שוני עצום בין הפיקסלים של שתי התמונות ועם זאת כל אדם יבחין, ולו במבט חטוף, כי שתי התמונות דומות זו לזו או אף זהות (כפי שאפשר לזהות תמונת קריקטורה של משהו מוכר).וכך פותחו טכניקות פשוטות ביצירת תבנית אחידה של פנים: כאשר מזינים את המחשב בתמונה חדשה, ראשית כל נמדד המרחק בין שני האישונים, והתמונה כולה מוגדלת או מוקטנת כך שהמרחק ביניהם יהיה בגודל מוסכם. לאחר מכן המחשב מכווץ או מותח את גובה הפנים בלי לשנות את רוחבם – כך שהמרחק בין העיניים לשפתיים יהיה סטנדרטי. בדרך זו נוצרות שלוש נקודות קבועות-שני האישונים ואמצע השפתיים. כאשר המטרה היא: להביא לכך שכל צילומי הפנים "ישבו" היטב זה על גבי זה, ולא שניתוח המחשב למשל, ישווה עין של אדם אחד עם האף של משנהו.

למרות מגבלותיה של שיטה זו, מצד אחד, הסטנדרטיזציה של צילומי הפנים מאפשרת קביעת קשרים אמינים יותר בין כל אלפי התמונות שבמאגר הנתונים, כלומר שיפור היכולת הסטטיסטית של המחשב בבדיקת דמיון בין תמונות שונות של פנים. ומאידך, אם העד זכר את החשוד על פי פניו הארוכים והצרים למשל, ייחס המחשב לעובדה הזאת משקל פעוט ביותר. ולכן יש כאן סתירה שאי אפשר ליישבה באופן מוחלט. עם זאת, דעתו של ד"ר לוי, כי שיטה זו תהווה ללא ספק קפיצת דרך בעבודת המשטרה. כרגע היא מצויה עדיין בשלב הניסוי ועדיין לא נוסתה בפועל, בעיקר מסיבות תקציב – כדי ליישמה יש צורך בהשקעה ראשונית גדולה במיחשוב ובהכשרתם של אנשי מקצוע.

כיום נהוג לצלם עבריינים במצלמה רגילה, בפילם שחור-לבן. התמונות מתקבלות על נגטיב, תהליך הפיתוח יקר, וכל תחנת משטרה מחזיקה ברשותה רק אוסף מצומצם, יחסית, של תמונות. הכנסת מחשבים תאפשר לכל תחנת משטרה בארץ להתעדכן בכל תמונה דרושה מאוסף משטרת ישראל בלחיצת כפתור בלבד. השלב הבא נראה כמעט מובן מאליו: לעבור לצילום במצלמת וידיאו. הדבר יוזיל ויפשט את תהליך הצילום, יבטל את הצורך במעבדות פיתוח יקרות, ימנע אובדן תמונות, ויאפשר צילום בצבע והכנסת הנתונים הדיגיטליים ישירות למחשב בלי לאבד מאיכותן. מכאן קצרה הדרך לצילום גוף האדם כולו, כשהוא בתנועה וכשהוא מדבר במצלמת הוידיאו. דבר זה יאפשר לזהות אדם גם לפי אופן הליכתו ותנועותיו, וגם לפי קולו.

מסדר זיהוי מאולתר-כללי

כאשר חשוד מסרב לקחת חלק במסדר זיהוי פורמלי, רשאים החוקרים לקיים מסדר זיהוי חילופי: מסדר זיהוי בתמונות או מסדר זיהוי מאולתר[88].

מהו מסדר זיהוי מאולתר?

זהו  מעין מסדר זיהוי "פורמלי", הנערך תוך ניצול הימצאותו המכוונת של החשוד בין אנשים אחרים "הדומים" לו במידת האפשר, כאשר החשוד עצמו אינו יודע כלל על עצם עריכת המסדר[89].

ה"אלתור" מכוון להעלים את עובדת עריכת המסדר מידיעתו של  החשוד, ולאפשר את שילובו של החשוד במסדר, על אף אי הסכמתו לקחת חלק במסדר זיהוי פורמלי של ממש.

כך למשל: יאורגן מסדר זיהוי מאולתר של חשוד עצור בתור לחדר האוכל, בתור למרפאה, בתור למחסן האפסנאות או בחצר הטיולים של בית המעצר[90]. החשוד מתפקד כרגיל במסגרת שיגרת המעצר, ואילו העד המזהה מובא לנקודת תצפית נסתר ממנה יכול הוא לבחון את ה"ניצבים במסדר".

גם בעריכת מסדר זיהוי מאולתר, יש לשמור על הכללים שהזכרנו לעיל היינו: יש להקפיד על מספר אנשים מתאים בסביבתו הקרובה של החשוד, יש לעשות מאמץ שיהיו אלה אנשים "דומים" לחשוד ככל האפשר, הקפדה על קיום כללי הארגון והנוהל המבטיחים כי המבחן שיעמוד בו העד יהיה מבחן כן ואמיתי, ולבסוף – על עורכי המסדר לערוך פרוטוקול מפורט ובהיר חתומים על ידי האחראי למסדר והעד המזהה. במסדר מסוג זה אין מקום לנוכחותו של עורך דין.

משקלו של הזיהוי במסדר מאולתר, יהיה תולדת קיומם של התנאים המבטיחים מבחן אובייקטיבי הולם לכח  זכרונו החזותי של העד המזהה. לא תשמענה טענות כנגד אי מילוי תנאים שיש חובה למלאם במסדר זיהוי פורמאלי, אך אין הם ניתנים למילוי במסדר זיהוי מאולתר, ולא יהיה בטענות מסוג זה כדי להפחית ממשקל הזיהוי, כי הרי החשוד הביא ב"סירובו" לעריכת מסדר מאולתר[91].

אם זוהה החשוד במסדר זיהוי מאולתר, אין צורך ואין טעם לערוך מסדר זיהוי פורמאלי, שכן למרות כוחו הראייתי הרב יותר – הרי שלעד המזהה כבר יש דעה קדומה והוא ייטה לשוב ולהצביע על החשוד.

מסדר זיהוי אקראי / "ספונטני"

השונה במסדר זיהוי זה הוא, שאין זה "מסדר" זיהוי כלל !

המדובר כאן, בזיהוי החשוד במסגרת מפגש מקרי בינו לבין המזהה, כאשר הזיהוי הינו ספונטני , בו במקום וללא כל הכנה מוקדמת. לדוגמא: זיהוי מקרי זה יכול להתבצע במסגרת הליכי החקירה, כאשר העד מוזמן למסור דבר לחוקרים ובו בזמן-בדרך מקרה-החשוד מובל למקום כלשהו או מוחזק במקום כלשהו והשניים נפגשים באקראי. או למשל: בחורה שנאנסה עוברת לתומה ברחוב סואן ומזהה את האדם שתקף אותה. במקרה זה אין כל סיבה לא לקבל זיהוי כזה כזיהוי מהימן[92].

משקלו של זיהוי כזה מותנה בנסיבות שבהן הוא "מתרחש" כשאחד הגורמים הנכבדים הנלקחים בחשבון הוא: האם אכן היה זה מפגש "מקרי" בין השניים, ואם לאו – האם "יצירתו" מלווה ב"רמזים" המצביעים על כך  שב"חשוד" המדובר.

בפס"ד חחיחאשוילי[93]  אמר השופט גולדברג:

"אפילו היה על הזיהוי חותם של אמת סובייקטיבית, הרי 'עד שיוכל בית-המשפט, על-ידי שיסמוך ידו על אמת זו, להפכה לאמת אובייקטיבית (כביכול), צריך הוא להיות סמוך ובטוח תחילה שהעד, בהאמינו לתומו שכל עדותו אמת היא, לא טעה, לא מתוך היסח-הדעת ולא מתוך מגבלות הזיכרון האנושי ולא מתוך השפעות חיצוניות או תת-הכרתיות'... דברים אלה יפים במיוחד בזיהוי ספונטאני. כשעל בית המשפט ליתן דעתו לנסיבות בלתי מבוקרות בהן זוהה הנאשם, שמא היה בהן כדי לגרור את העד לזיהוי, מתוך שהוא מושפע מנסיבות אלה ומתרגמן למסקנה בלתי מודעת בדבר זהותו של הנאשם".

באותו פסק דין הוסיף השופט דב לוין ואמר:

"הזיהוי שזיהה המתלונן את המערער 2 במסדרונות בית החולים, שעה שמערער זה הגיע לשם כמלווה את המערער 1 הפצוע, אינו החלטי וספונטאני במידה מספקת. לכן, גם לדעתי, אין לראות זיהוי זה כתשתית ראויה למסקנה מרשיעה כנגד המערער 2. אולם זיהוי זה, ככל שמשקלו ירוד, אינו בטל וחסר משמעות לחלוטין. יכול הוא להצטרף כראיה משלימה לראיות בסיסיות אחרות, אם אמנם הן מצויות".

בפס"ד מלכה[94] סירב בית המשפט ליתן למסדר ספונטני משקל כראיה עצמאית אלא כראיה מסייעת בלבד, משום שאנשי המשטרה יזמו מפגש בחצר המשטרה אך המתלונן לא ידע על המפגש היזום ולא נרמז לו כלל על המפגש.

בנוסף, ייבדקו השיקולים הרגילים שאותם כבר הזכרנו: מספר האנשים שהיו ליד החשוד בעת שזוהה, האם היו "דומים לו" האם הזיהוי היה "מיידי וודאי" או בהדרגה ובשלבים, אגב "שחזור", באיזו מידה היה בנסיבות המפגש עם החשוד בעת הזיהוי כדי ל"רמז" על כך כי הוא ה"חשוד", וכדו' שיקולים המעמידים את הזיהוי במבחן של אימות[95].

אם זוהה החשוד ב"אקראי", אין צורך ואין טעם לקיים מסדר זיהוי פורמאלי, וממילא "מחובתה של המשטרה לעשות כל שלאל ידה כדי לא להיזקק לזיהוי ספונטני .וזאת, ראשית - משום שמשקלו של זה נופל מטבע הדברים במידה ניכרת ממשקלו של זיהוי במסדר - הן מסדר חי והן מסדר של תמונות - המעמיד במבחן אמיתי את יכולתו של העד המזהה לזהות את החשוד מתוך קבוצה של בני אדם דומים. ושנית - משום שמשקלו של הזיהוי הספונטני יקבע את משקלו של מסדר זיהוי חי, אם יערך כזה לאחר מכן"[96]

ואולם, כאשר המפגש הוא אכן מקרי, כאשר אין מתלווים אליו רמזים המצביעים על כך שזהו החשוד, כאשר הזיהוי הוא מיידי וודאי וכאשר לא הופעלו על המזהה כל השפעות ועל המזוהה לא היו כל סימני היכר, אין מניעה להעניק לזיהוי כזה את מלוא המשקל[97]

זיהוי על פי זיכרון:

דמות כלשהי יכולה להישמר בזכרונו של אדם במשך עשרות שנים. שאלה זו התעוררה בפרשת דמיאניוק

בנושא זה מלמדים המחקר, הניסוי וניסיון החיים, כי דמות שנחרטה בזיכרון במשך תקופת זמן, מוסיפה להישמר בזיכרון במשך שנים רבות. בפס"ד דמיאניוק מתייחס ביהמ"ש העליון למחקר בסוגית בעניין זיהוי תמונות אדם לאחר שנים רבות, שנערך על ידי הפסיכולוג Ellis[98], בו נקבע בין היתר כי מחקרים מראים שזיכרון הפנים של חברי כיתה אחת יציב ומדויק באופן סביר לאחר הפסקה בת 48 שנים, והוא אמיתי ובלתי מושפע למעשה עד לתקופה של 35 שנים. לכן נקבע, כי בתנאים מסוימים דורש זיכרון של פני אנשים זרים כח זיכרון מיוחד. דמות אשר צפו בה תקופת זמן- להבדיל מדמות שנצפתה בעת מפגש חד פעמי עם עבריין או עקב מבט חטוף לעבר פניו של זר נשמרת בזיכרון במשך שנים רבות. כמו כן הסתמך ביהמ"ש על מחקרים רבים אחרים והוסיף, כי המעורבות האישית ותדירות השיבה לזיכרון משפיעות על עוצמת ההכרה גם אחרי שנים רבות כלומר, משך הזמן של ההסתכלות בפנים, שבה נוצר הזיכרון, משפיע במישרין על עוצמת הזיכרון בעת שמתבקש הזיהוי.

המסדר הסימלוטאני והמסדר הסדרתי – המצוי והרצוי במסדרי זיהוי:

הפרוצדורות השונות שתוארו לעיל, לביצוע מסדרי זיהוי מתייחסות רובן ככולן לעקרון הסימולטאני, בו, לדוגמא, עומדים מספר ניצבים וחשוד בוזמנית לפני העד המזהה (במסדר זיהוי פורמאלי) או מוצגות מספר תמונות ביניהן תמונת החשוד (במסדר זיהוי בתמונות), וזאת נוכח ההנחה, ההגיונית לכשלעצמה, כי דווקא הבו-זמניות בו נחשף העד המזהה למשתתפי המסדר (החשוד והניצבים) אמורה להבטיח את האובייקטיביות של ההליך וימנע היווצרות דעת קדומה כלשהי אצל העד ביחס לדמויות בהן הוא צופה.

ואולם, נשאלת השאלה, האם מסדר הזיהוי הסימולטאני אמין (בהנחה שהוא נערך כדת וכדין ובאופן הטוב ביותר – כמפורט לעיל) במידה המצדיקה את האמון המופלג ששופטים נותנים בו ?

ניתן לטעון כי דווקא ביתרונות המסדר הסימולטאני נעוצות גם הבעיות הגלומות בו לכאורה, שכן כלום יהיה זה בלתי נכון לסבור כי מסדר סימולטאני מאפשר, ואולי אף מזמין עדים מזהים להשתמש ב"שיטת האלימינציה", דהיינו לבחור מתוך המסדר את האדם שנראה הדומה ביותר לעבריין, ולאו דווקא לזהות את העבריין עצמו ?

מהפסיקה אנו למדים, כי אין פסול עקרוני בשימוש במסדר זיהוי (באחד מטכניקות הביצוע כמפורט לעיל – הגם שהסוגיה עלתה בעיקר לעניין מסדר זיהוי בתמונות) על דרך האלימינציה, ולהלן מספר דוגמאות:

בפס"ד מחג'נה[99] אומר הש' בייסקי: "אין לייחס חשיבות יתר לכך, כי לפני המסדר אמרה המתלוננת שאינה בטוחה שיעלה בידה לזהות את מי שניסה לאנסה; אין תימה לכך: לא רק שעברה שנה תמימה מאז האירוע, אלא האור הקלוש שחדר מפנס רחוב איפשר לה להבחין רק בקווים מסוימים של האיש. כמובן עדיין קיימת האפשרות, כי כאשר ראתה במציאות אותה דמות או את תצלומה, והנה היא מזדקרת כדי יכולת זיהוי ודאית, אף שתחילה לא הייתה בטוחה שהדבר יעלה בידה. החשיבות העיקרית היא במידת הזיהוי הוודאית בעת המסדר. אין פסול בכך כי הזיהוי נעשה בדרך האלימינציה, כפי שאמנם אירע כאן, כי המערערת פסלה את כל יתר התמונות לבד מזו של המערער..." (ההדגשות שלי - ש.פ.)

ובפס"ד חרמון[100] נאמר ע"י המשנה לנשיא הש' מ. בן פורת:

"בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות צריכות הראיות להביא, בדרך האלימינציה, מסקנה האחת, שלא נותר ספק סביר בדבר אשמת הנאשם. בית המשפט בוחן את מכלול הראיות הנסיבתיות, מפעיל מבחני היגיון וניסיון חיים ושוקל את מהות הראיות ומשקלן המצטבר, לאור הסברי הנאשם, אם ניתנו כאלה, ולאור כל היפותיזה אחרת".

ואולם, ניתן לאתר מספר בעיות אפשריות לשימוש בדרך זו בשיטת האלימינציה תוך כדי מסדר זיהוי סימולטאני:

אם החשוד ש"נבחר" ע"י העד המזהה הוא אכן העבריין, זוהי, לכאורה, שיטה טובה מאד בכדי לזהותו, שהרי העבריין ודאי "הכי דומה לעצמו".

הבעיה מתעוררת כמובן כאשר החשוד אינו העבריין אלא חשוד חף מפשע, אך איתרע מזלו והוא "הכי דומה" לעבריין האמיתי, זאת מפאת העובדה שכאשר עד מזהה "בוחר מישהו" במסדר זיהוי של שמונה משתתפים (כולל החשוד), הרי שאם החשוד חף מפשע, הסיכוי שייבחר הוא 1/8, כלומר: 12.5% !!

וזאת יש לזכור: העד המזהה נמצא תחת לחץ (לעיתים גלוי, ובדרך כלל סמוי ו"לא רשמי") לפיו עליו להיות "אזרח טוב", לבצע את "משימתו" ולזהות את העבריין.

הואיל ויש להניח כי אדם סביר, מש"גוייס" כעד מזהה, בצירוף ההתרגשות, ה"אחריות" המוטלת על כתפיו לפתע, והצפיה שמקרינה כלפיו המערכת – הרי שקשה להניח כי יענה "לא זוכר" או יודיע כי אינו מזהה וקיימת סבירות כי "יאמץ זכרונו" באופן תת-הכרתי על מנת "ליישר קו" עם הקבוצה המוצגת לו לזיהוי וינסה לאתר דווקא מתוכם את מי שנראה "הכי דומה"[101].

זהו סיכון גדול מאד עבור חשודים חפים מפשע, וניתן לטעון כי סיכוי של 12.5% ל"זיהוי" אדם חף מפשע שהשתתף כ"חשוד" במסדר זיהוי, פוגע באמינותו של המסדר המתיימר להבחין בין אשם לבין חף מפשע.

ד"ר אברהם לוי מביא בספרו[102] את הנתון המדהים לפיו כמחצית (!) מהעדים שהשתתפו בניסויים נוטים לבחור במסדר חשוד שהינו חף מפשע, עובדה שיש בה כדי לפגוע באמינותם של מסדרי הזיהוי, ואולי אף להרשעתם של חפים מפשע.

בעיית האלימינציה היא דוגמא מיוחדת של לחץ על עד לבחור. כאשר יש לחץ חיצוני, שיטת האלימינציה מאפשרת לעד לבחור תמיד מישהו, אדם כלשהו שהוא במקרה הטוב (של עד ישר) האדם הדומה ביותר לעבריין. גם כאשר אין לחץ חיצוני, עצם האפשרות של שימוש באלימינציה יוצרת כנראה לחץ פנימי מסוים לבחור.

מסדר הזיהוי מטבעו מפעיל לחצים מנוגדים על העד. מחד העד צריך להיזהר שמא "יזהה" חשוד חף מפשע מאידך, הוא חש בצורך הטבעי לבחור בכדי לסייע לגופי החקירה באיתור העבריין, במצב זה. סביר להניח שנוצרת התלבטות תת-הכרתית ועדינה מאד. האפשרות לעשות אלימינציה מוסיפה עוד שיקול לכיוון של בחירה.

עד כמה נפוץ השימוש באלימינציה ? לצערנו אין אנו יכולים לדעת כמה עדים אמיתיים מתפתים להשתמש בשיטת האלימינציה גם כאשר החשוד שזיהוהו היה חף מפשע, מכיוון שאין אנו יודעים בוודאות אם החשוד אומנם חף מפשע. ואולם ניתן להניח כי כאשר עד בוחר בניצב, סביר להניח שהוא השתמש בשיטת האלימינציה, נכון יהיה, איפוא, לחקור ולבדוק כמה עדים אכן בוחרים בניצבים.

אין בידנו נתון מחקרי מקיף לגבי מספר מסדרי הזיהוי בהם זוהו ניצבים[103], אלא רק את נתוני המשטרה אשר למרבה הצער אינם נאספים באופן קבוע ומסודר, אך הבעיה גם עם נתונים מעטים אלו היא שאין למשטרה עניין להבחין בין בחירת ניצב (קרי: "זיהוי לא נכון") לבין אי בחירתו של העד המזהה ("אין זיהוי").

שניהם מסתכמים באי זיהוי החשוד כמבצע העבירה, וזהו הפרט שמעניין את המשטרה. בחירת ניצב אמנם יכולה להירשם לעיתים כבחירת ניצב אך יכולה להירשם אף כאי זיהוי, שמשמעותו אי בחירת איש מתוך המסדר.

אליבא דד"ר לוי[104] המדובר בתופעה שאינה נדירה, שכן בנתוני משטרת לונדון רשומים כ- 20% של בחירות ניצבים במסדרי הזיהוי הנערכים שם, והמספר של עדים המשתמשים באלימינציה ודאי גבוה יותר. כפי שנאמר לעיל גם באנגליה ישנם מקרים בהם שוטרים רושמים בחירת ניצב רק כ"אי זיהוי", ויש ודאי גם חשודים שנבחרו בצורה זאת, אשמים וחפים מפשע כאחד.

ד"ר לוי מציין אף כי ברשותו נתונים מעטים שאסף במחקרו בארץ ממסדרי הזיהוי, בהם נכח נציג של הסניגוריה הציבורית. ב-8 מתוך 15 מקרים בחרו בניצב, דהיינו: 53% !!!

יתכן שההסבר לכך נעוץ באפשרות שישראלים נוטים להשתמש באלימינציה יותר מהאנגלים, אך ישנם מקרים ברורים של שימוש באלימינציה שנזכרו בפסיקה. כך, למשל: בפס"ד קדושים[105] עולה מן העובדות כי כאשר הקרבן "זיהה" את האדם שתקף את חברו, ודאי השתמש בשיטה זו. שכן בתחילה הוא אמר במפורש שאין הוא מזהה את העבריין במסדר, ורק בחר במישהו לאחר שחוקר המשטרה "לחץ" עליו לבחור[106].

בפרשת נחמיאס[107], מדברי שתי העדות משתמע בברור שהן השתמשו בשיטת האלימינציה. עדה אחת אפילו השתמשה במילה "אלימינציה" בצורה מפורשת בביהמ"ש: "היתה עוד תמונה של מישהו במימדים דומים מאד, קצת דמיון אבל מיד עשיתי את האלימינציה והצבעתי על התמונה עליה חתמתי. לא היה לי פקפוק, אני ראיתי היו שם 6 או 8 תמונות. הסתכלתי על הכל, מיינתי את התמונות, נשארו לי 2 תמונות ומיד ידעתי שזה הוא".

אנו רואים שהיו שני שלבים לאלימינציה: השלב של המיון, ואז הבחירה בין 2 התמונות שנותרו.

בדברי העדה השנייה שרשם עורך דינה בזמן המסדר, ואשר נכללו באופן רשמי בפרוטוקול המסדר[108] אמרה בין היתר העדה: "אף אחד", "דומה ל-5 (החשוד) אבל לא נראה לי שזה הוא", "זה היחידי שבספק". ברור מדבריה, שלכל היותר החשוד היה "הדומה ביותר" לעבריין מתוך האנשים במסדר, יצויין אף כי הוא היה היחידי במסדר עם "הרבה שער מכסיף", וכאשר העדה התלבטה בקשר לתמונה אחרת היא אמרה "אולי הוא הסתפר", דבר המעיד בברור שבזמן המסדר עצמו היא זכרה שלעבריין היה שער ארוך יותר.

בפס"ד דדון-אוחנה[109] נחקר במשטרה עד שמיהר והצביע על "מישהו" מתוך ארבעת התמונות הראשונות שהונחו לפניו במסדר, לפני שהחוקר הספיק להניח את ארבעת התמונות הנוספות.. לאחר שהונחו התמונות הנוספות, שינה העד את דעתו ובחר בחשוד שהיה בקבוצה השנייה. נראה שהעד לא ידע שיש שמונה תמונות במסדר, ומיהר לבצע אלימינציה מתוך ארבע התמונות הראשונות[110].

הדוגמאות שהוזכרו לעיל, הן מקרים ברורים של אלימינציה, אך יתכן וישנם יותר. לאחר החודשים העוברים בין מסדר הזיהוי והמשפט, העדים אינם זוכרים עוד במדוייק כיצד זיהו את הנאשם, וגם אם הם זוכרים הם חזקה עליהם כי לא בהכרח יספרו כי השתמשו באלימינציה.

ד"ר לוי מציע[111] מס' הצעות להקטנת השימוש באלימינציה:

1  כאשר מדריכים את העד בטרם בחירתו בחשוד במסדר הזיהוי, יש לומר לו כי מטרתו של המסדר היא לא רק לתפוס את האשם, אלא גם לנקות מחשד את החף מפשע.

2. מבטיחים לעד שהמשטרה תמשיך לחקור בפרשה ללא קשר לתוצאות המסדר.

ד"ר לוי ממשיך לתאר רעיון נוסף לפתירת האלימינציה עשוי להמצא אם עורכי מסדר הזיהוי יקפידו לדרוש מן העדים שלא להשתמש בשיטה זו, ולראיה הוא מביא ניסוי שנערך עם סטודנטים כ"עדים" בו נמצא שבקשה זו עזרה מאד והקטינה במידה ניכרת את שימוש באלימינציה. דעתו של ד"ר לוי על כך היא שזוהי הסקת מסקנה לא נכונה מניסוי, שהרי לסטודנט אין מוטיבציה גבוהה לזהות את העבריין, וסביר להניח שהוא רוצה לספק את רצונו של הפרופסור שלו. כלומר: באם יתבקש ע"י הפרופסור שלא להשתמש באלימינציה, בדרך כלל הוא יפעל עפ"י ההוראות ולא ישתמש בה. לעומת זאת העד האמיתי, שעל פי רוב הוא גם הקורבן, לעיתים יש לו רצון עז לזהות את העבריין ב"כל מחיר", וישנם ודאי עדים שאינם מודעים כלל לאפשרות של שימוש באלימינציה. במקרים אלו, בקשת המשטרה שלא להשתמש באלימינציה תיתן לעדים אלו את הרעיון, וחלקם עלולים להשתמש בה. בנוסף, נראה כי יש עדים רבים שאינם מבינים את הבעיה הכרוכה בשימוש באלימינציה.

כפי שראינו, בפסקי הדין שפורטו לעיל, חלק מהעדים הללו מודים ללא היסוס שהשתמשו בה. כשהמשטרה מבקשת לא להשתמש באלימינציה, קיימת סבירות שעדים שבכל זאת משתמשים בה לא ימהרו להודות בכך. ובמצב דברים זה אפילו שופט שמודע לסכנות האלימינציה לא יגלה כי העד המזהה שלפניו השתמש בה.

לדעתו של ד"ר לוי, אם יוגדל מספר הניצבים במסדר הזיהוי, הדבר לא ישפיע על הנטייה של עדים להשתמש באלימינציה, אך יקטין את הסיכון לבחור בחף מפשע כאשר עד ישתמש בשיטה זו. למשל: במסדר של  24 אנשים, הסיכוי שעד יבחר בחשוד חף מפשע כאשר ישתמש באלימינציה הוא רק 1/24 (4.17%) היינו: פי 3 מאותו סיכוי במסדר של 8 אנשים.

אליבא דד"ר לוי[112] השימוש באלימינציה מעוות את עצם משמעותה של המילה "זיהוי", שכן, כאשר עד פועל בשיטת האלימינציה הוא אינו "מזהה", אלא בסך הכל "בוחר" את הדומה ביותר לעבריין מתוך שמונה אנשים שהועמדו לפניו במסדר.

פעולה זו ודאי נופלת בהרבה מההגדרה של זיהוי, שהרי אם העבריין האמיתי אינו נמצא במסדר האמור, האלימינציה חייבת לגרום מכורח הנסיבות לבחירת אדם שאיננו העבריין דהיינו: "זיהויו" של אדם חף מפשע. בכך מעוותת משמעות המילה "זיהוי" ומטעה את בית המשפט. דבר שמוביל למסקנה כי דרוש לנו מסדר זיהוי אמין יותר.

מסדר הזיהוי "הסדרתי":

להערכת מומחים, מדי שנה עומדים בארה"ב 77,000 אנשים למשפט לאחר שעדי ראייה זיהו אותם במסדרי זיהוי, אלא שבשנים האחרונות, באמצעות טכנולוגיית בדיקות הד-נ-א, נחשפו כ- 200 מקרים של הרשעות שגויות, ששלושה רבעים מהן קרו כתוצאה של זיהוי על ידי עדי ראייה ! בעקבות כך, החלו ערים ומדינות רבות בארה"ב לפעול לשינוי שיטת מסדרי הזיהוי ולהנהגת מסדר זיהוי סדרתי[113]

פסיכולוגים לא מעטים מציעים את המסדר הסדרתי כתחליף למסדר הסימולטאני[114]. במסדר הסדרתי העדים רואים את משתתפי המסדר אחד אחרי השני ולא ביחד. על העד להצהיר כאשר הוא רואה כל אחד מאותם האנשים האם מדובר בעבריין או אם לאו. במסדר סדרתי לא ייאמר לעד כמה אנשים הוא יראה.

במסדר כזה אין העד יכול להשתמש בשיטת האלימינציה. בכל רגע הוא יכול להשוות בזיכרונו את האדם שהוא רואה באותה שנייה עם האדם שראה לפניו, אך ברור כי הוא אינו יכול להשוות אדם לאלו שטרם ראה. בנסיבות אלו אין לעד ברירה, לכאורה, אלא להשוות בזיכרונו כל אדם שיראה לעבריין מזירת הפשע בלבד. באם יזוהה החשוד כך, נקבל זיהוי המתאים הרבה יותר להגדרה שהזכרנו לעיל.

בשיטה זו, מראים שוטרים לעדי ראייה אדם אחד כל פעם, במקום מספר אנשים בבת אחת. בנוסף על מסדר הזיהוי מפקח אדם שאינו קשור לתיק, כדי למנוע פעולה כלשהי העלולה לכוון את עד הראייה לאדם שהמשטרה חושדת בו.

משימה הזיהוי תהיה קשה יותר לעד, שכן במסדר הסימולטאני הוא יכול לערוך השוואה ולמצוא כמעט תמיד מישהו הדומה ביותר לעבריין. ואילו במסדר הסדרתי עליו להתלבט לגבי כל אדם שמופיע לפניו אחד אחד.

באם זיכרונו של העד אינו נמנה על הטובים, זו יכולה להיות החלטה קשה מאד, שכן אדם במסדר יכול להיראות לעד דומה לעבריין, אך מה אם העבריין האמיתי יופיע במסדר מאוחר יותר? מאחר ויש לעד זכות בחירה אחת בלבד,הוא עלול להחמיץ את העבריין באם לא יבחר בכלל, אך גם אם יבחר בניצב אחר הדומה לעבריין, גם אז הוא יפספס את העבריין האמיתי..

בניסויים שהשוו בין המסדר הסימולטאני לבין המסדר הסדרתי מאז 1985, כאשר לינזי וולס פרסמו את הממצאים הראשונים בנושא [115], עלתה מסקנה לפיה מתוך ההתלבטות אם לבחור באדם הנראה דומה לעבריין או לא, עדים מחליטים לעיתים קרובות מאד לחכות ולא לבחור את אותו ניצב/חשוד "דומה".

יוצא שהחלטה כזו מתקבלת גם כאשר האדם הדומה הוא בעצם העבריין, וכך מפספסים אותו. לאחר שלא בחרו אותו שאר הנשים במסדר נראים עוד פחות דומים לעבריין, והמסדר מסתיים בלי שהם בחרו באנשים. זה קורה למחצית העדים בערך כאשר העבריין במסדר, הרבה יותר מאשר במסדר הסימולטאני.

מובן שהדבר קורה גם כאשר העבריין לא במסדר, אלא שבמקרה זה הדבר חיובי. העד אינו בוחר מישהו בשגגה, וקטנים בכך הסיכויים כי "יזהה" אדם חף מפשע. כלומר: המסדר הסדרתי מטה את האיזון העדין בין רצונו של העד לבחור או לא לבחור לטובת אי בחירה.

העד המזהה "בוחר פחות" כאשר החשוד הוא העבריין, ובכך מקטין את הסיכוי לזהות אותו. מאידך, הוא גם "בוחר פחות" כאשר החשוד הינו חף מפשע, וכך מקטין זיהויים שגויים.

יש מעט אירוניה בדרך שבה המסדר הסדרתי מטה את האיזון נגד בחירות. אין זה בגלל שהעדים מפחדים לזהות בשגגה חשוד חף מפשע. הם ממשיכים להעדיף לזהות את העבריין, והפחד שלהם ש"יפספסו" את העבריין גורם להם אכן "לפספס" את כל מי שרק דומה לעבריין ואינו העבריין בבטחון !

פסיכולוגים המצדדים במסדרי זיהוי "עיוורים כפולים" כאלה, אומרים שכאשר מראים לעדים אדם אחד בכל פעם, הזיהוי קשה לו יותר – ודווקא משום כך השיטה היא טובה יותר. עדי ראייה צריכים להשוות את האדם שניצב לפניהם לעומת מה שזכור להם מהפשע, במקום להשוות אותו לאנשים אחרים שנמצאים בשורת הזיהוי. "התהליך נעשה הרבה יותר אובייקטיבי ומדעי" אמר גארי וולס, פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת איובה[116]. במחקרים שנעשו על ידיו ועל ידי אחרים בכיתות, התברר שבשיטה החדשה פחת מס' הפעמים שבהם נבחרו אנשים חפים מפשע, ולעומת זאת לא חל שינוי במס' הפעמים שבהם בחרו בפושע האמיתי.

השפעת הניצבים על המסדר הסימולטאני ועל המסדר הסדרתי:

הבדל נוסף שקיים בין שני המסדרים: במסדר הסימולטאני לניצבים יש תפקיד חשוב הרבה יותר. כיוון שהעד יכול להשוות בין משתתפי המסדר, הוא מצליח לגלות פרטים רלוונטיים לגבי הניצבים האלה.

למשל, הוא יכול לגלות שחלק מהם לא מתאימים לתיאור שהוא מסר על העבריין, ולכן הוא יכול להתעלם מהם ולבחור את הדומה ביותר לעבריין רק מתוך הניצבים אשר מתאימים לתיאורו. העד יכול להבחין שמתוך כל העומדים במסדר רק אחד מתוח, ולהסיק שהוא העבריין. זאת ועוד, כאשר הניצבים שונים במידה מספקת מהעבריין קל לו יותר להבחין בו ולזהות אותו. ואילו במסדר הסדרתי, העד צריך בכל מופע להשוות את האדם העומד לפניו לעבריין כפי שזכור לו מזירת הפשע.  אמנם הוא יכול להתעלם מכל משתתף שאינו מתאים לתיאור שנתן, אך כאשר מופיע אדם שכן מתאים לתיאור זה, אין הוא יודע כמה אנשים יש עוד במסדר שהוא עדיין לא ראה ויכולים להתאים לתיאור. כלומר: העד יודע כי לגבי כל אחד מהאנשים שיופיעו במסדר הוא יצטרך לערוך את אותה ההשוואה הקשה לעבריין כפי שהלה זכור לו מעת האירוע, מבלי שיוכל לדעת כיצד נראים האנשים הנוספים במסדר.

לדוגמא: כאשר יופיע במסדר אדם שנראה מתוח, העד אינו יכול לדעת האם אדם שייראה "מתוח יותר" יופיע מאוחר יותר במסדר.

יצויין, כי אליבא דד"ר לוי[117] מסיכום התוצאות של מחקרים רבים המשווים בין המסדר הסימולטאני לבין המסדר הסדרתי, התקבלו שתי מסקנות מרכזיות:

1) יש יתרון קל למסדר הסימולטאני על הסדרתי בזיהוי העבריין כאשר העבריין נמצא במסדר.

2) יש יתרון גדול למסדר הסדרתי כאשר מדובר בזיהוי שגוי של חשוד חף מפשע. כלומר: יש הרבה יותר זיהויים שגויים במסדר הסימולטאני.

המסקנה מנתונים אלה הינה, לכאורה, כי המסדר הסדרתי מבחין טוב יותר בין האשם לחף מפשע, ולכן יש, לכאורה, להעדיף את המסדר הסדרתי על פני הסימולטאני.אך ד"ר לוי מתריע על מסקנה זו שכן לדעתו היא בעייתית גם לגבי הנתונים של זיהוי במקרה שהעבריין נכלל בין משתתפי המסדר וגם לגבי הנתונים של זיהויים שגויים של חפים מפשע.

מנתונים נוספים שסוקר ד"ר לוי במחקרו הוא מגיע לבסוף למסקנה לפיה, המסדר הסדרתי אינו אמין יותר מהסימולטאני, שכן במחקר שהוא ערך נמצאו דווקא יותר מקרי זיהוי של עבריין במסדר הסימולטני ופחות מקרי זיהוי שגויים של החף מפשע[118]. הסיכום של שתי התופעות הללו מגדיל, אליבא דד"ר לוי את אמינות המסדר הסימולטאני עד כדי כך שאמינות זו לא היתה שונה מאמינות המסדר הסדרתי. שתי הפרוצדורות הבחינו באותה מידה בין האשם לבין החף מפשע אם כי כל אחת מהן בדרך מעט שונה.

לסיכום מחקרו ההשוואתי, קובע ד"ר לוי כי המסדר הסימולטאני "זיהה יותר עבריינים" הגם ש"היו בו גם מקרי זיהוי רבים יותר של חפים מפשע". מסקנתו היא איפוא כי אין סיבה מוצדקת להחליף את המסדר הסימולטאני במסדר הסדרתי.

יצויין כי חרף ביקורתו של ד"ר לוי ואחרים שדעתם כשלו, הרי שגישת המסדר הסדרתי כובשת לה חסידים לא מעטים בארה"ב. כך למשל אימצה משטרת מדינת ניו-ג'רסי, בשנים האחרונות, על פי הנחיית פרקליטות המדינה את המסדר הסדרתי כשיטת העבודה המקובלת[119].

אלא שתוצאות ניסוי שנערך במדינת אילינוי, אשר פורסמו לאחרונה[120], מעוררות ספקות רבים בנוגע לשינויים במחקר, המשווה לראשונה בין שיטת מסדר הזיהוי הסדרתי לשיטה הישנה של המסדר הסימולטאני, התגלה כי עדי הראייה מהססים לבחור באדם כלשהו במסדרי הזיהוי החדשים, וכאשר הם כבר בוחרים בחשוד, ברוב המקרים הוא דווקא חף מפשע ! לעומת זאת, במסדרי הזיהוי הסימולטאניים היו סיכויים גבוהים יותר לזיהוי החשודים האמיתיים על ידי עדי הראייה.

לפי המחקר ב- 700 מסדרי זיהוי עדי ראייה שהשתתפו במסדרים סימולטאניים בחרו בחשוד הנכון ב- 60% מהמקרים, בהשוואה ל- 45% במסדרים סדרתיים. עדי ראייה גם לא נטו להצביע על חשוד ב- 47% מהמקרים בהתאם לשיטה החדשה, לעומת 38% בהתאם לשיטה הישנה. לאור התוצאות, הודיעה התביעה הכללית במדינות רבות כי לא תמהר להחיל את השיטה החדשה של מסדרים סדרתיים.

הפעילות למען שינוי מסדרי הזיהוי החלה בשנות ה- 90, לאחר שמספר הזיכויים לאחר בדיקות ד-נ-א הלך וגדל. ניו ג'רזי הייתה, כאמור לעיל, הראשונה שאימצה את השיטה החדשה ב-2001. ובאחרונה המליץ גם בית הנבחרים של ויסקונסין לאמץ אותה. אחריהן הגיעו צפון קרוליינה, וירג'ניה ובתחילת 2006 גם מדינת קליפורניה. משטרות הערים בוסטון ומיניאפוליס כבר פועלות לפיה והיא נבדקת גם באחד מאזורי וושינגטון הבירה.

במסדרי הזיהוי הסדרתיים חסר חלק מה"דרמה" שהיה במסדרים הסימולטאניים.

אליבא דזרנייקי, באחדים מהמקומות צפו עדי ראייה במסדרי זיהוי שנערכו במחשבים ניידים כדי שיהיו "עיוורים" ולא יהיו נתונים להשפעת האחראי לתהליך.

הביקורת העיקרית על שיטת הזיהוי במסדר הסדרתי הינה, כי היא מאפשרת לפושעים רבים יותר לחמוק מהרשעה. תוצאות הניסוי מחזקות את דעתם של מומחים המתנגדים לשיטה החדשה, ומביעים חשש שהערים והמדינות נכנעו לארגונים שדרשו לאמץ אותה ללא הוכחה מובהקת שהיא עדיפה על הקודמת: "יש אנשים שאומרים כי עדיף לשחרר מישהו אשם כדי להגן על אדם חף מפשע שמורשע בטעות" אמר רוי מלפאס, פרופ' באוניברסיטה בטקסס שחקר את הניסוי באילינוי. "אין לי התנגדות לכך כשמדובר בעבריינים צעירים, אבל אני מתקשה להסכים לכך כשמדובר בטרוריסטים"[121]

סיכום ומסקנות:

מן האמור לעיל ניתן לראות בבירור, כי נוכח הממשק המעניין שיוצרת סוגיית מסדרי הזיהוי בין תחומי המשפט, הפסיכולוגיה והטכנולוגיה, הרי שנראה כי טרם נסתם הגולל על ההתפתחויות שצופן העתיד להליך יחודי זה.

להדגמת כיוון התפתחות אפשרי נעלה את השאלה האם יוכלו החוקרים בעתיד גם לתכנת את המחשב כך שיציג בפני העד תסריט שלם של עדות הראייה שלו כשהיא "מבוצעת" בידי חשוד כלשהו, תוך התחשבות בנתוניו הפיסיים-אופן הליכתו, מגבלותיו הגופניות וכן הלאה ?

דבר זה עדיין אינו בר-ביצוע, אבל הוא כבר רחוק מלהיחשב מדע בדיוני! המגבלות העיקריות בתחום הזיהוי מצויות לא ביכולת המחשוב. אלא בפער הבלתי ניתן לגישור –לפחות לפי שעה-בין האובייקטיביות של הטכנולוגיה לבין הסובייקטיביות של עדות הראייה: תפיסתו של העד להבדיל מקליטת נתונים ממוכנת  - עשויה להיות מושפעת ממצבו הגופני והנפשי בעת האירוע, מתנאי הסביבה המקריים – התאורה, המסיחים (רעש, אנשים אחרים וכו'), או אף מציפיות ומדעות קדומות של העד או מניסיון קודם. לדוגמא: אדם לבן, יתקשה לזהות תווי פנים של סיני, או אפריקני אחד בתוך קבוצה של בני אותו הגזע, כפי שאלה יתקשו לזהו בני גזעים אחרים, אלא אם כן חיו בחברה של בני הגזע האחר[122].

לפסקי הדין שאזוכרו במאמר:

ע"פ 10360/03 שדיד נ' מ"י, פדאור (לא פורסם) 06 (12) 558.

ע"פ 4427/95 פלוני נ' מ"י פ"ד נא(2) 557

ת"פ (ירושלים) 1005/05 מ"י נ' זריהן., תק-מח 2006 (1) 1459

ע"פ 2180/02 - קאסם נ' מ"י , פ"ד נז(1), 642

ת"פ (שלום רחובות)4865/00 מ"י נ' נחמיאס, תק-של 2001(3), 3637

ת"פ (מחוזי-נצ') 1079/02 מ"י נ' דדון-אוחנה, תק-מח 2003(1), 37603

* הכותבת הינה בעלת תואר ראשון במשפטים  (LLB).

המאמר מבוסס על עבודה שהוגשה לכב' השופט ד"ר אברהם טננבוים במסגרת הקורס "סוגיות בקרימינולוגיה". המחברת מודה לד"ר טננבוים על הערותיו מאירות העיניים והנחייתו.

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.


ביבליוגרפיה

ספרות

קייט זרנייקי: "מחקר: מסדר הזיהוי הוותיק הוא היעיל ביותר", הארץ 20/4/2006

אברהם לוי: עדות ראייה למשפטנים (הוצאת אקדמון בע"מ – תשס"ו)

דוד מועלם: "מסדר זיהוי", הפרקליט כרך כב (תשכ"ו), 378.

י' קדמי: על הראיותהדין בראי הפסיקה (תשנ"ט - 1999),

נ' קנת, ח' קנת: אמצעי זיהוי וחקירה (ההוצאה לאור של לשכת עוה"ד - תשס"א)

ח' שמואלי: "הסבר פניך למחשב – זיהוי פנים ממחושב – כלי בשירות המשטרה", כמעט אלפיים – כתב עט למדע וטכנולוגיה (הוצאת המרכז להוראת מדעים האוניברסיטה העברית)

D.F. LIBLING, "THE USE OF PHOTOGRAPHS FOR THE PURPOSE OF IDENTIFICATION" [1978] CRIM. L.R. 343

G. WILLIAMS & H.A. HAMMELMANN: IDENTIFICATION PARADES (1963) CRIM. L.R . 479

GLANVILLE WILLIAMS, EVIDENCE OF IDENTIFICATION: THE DEVLIN REPORT, IN: CRIMINAL LAW REVIEW (1976) PP. 407 FF

G. WILLIAMS: THE PROOF OF GUILT, 3RD ED., P. 124

  CRIM LR 479[G. WILLIAMS & H.A. HAMMELMANN, "IDENTIFICATION PARADES" [1963

Lindsay,R.C.L.,& Wells,G.(1985).Improvung eyewitness identifications from lineups: Simultaneous versus sequential lineup presentation. Journal of Applied Psychology,70

 

חקיקה:

פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

פקודת הפרוצדורה הפלילית(עדות).

פסיקה ישראלית:

ע"פ 10360/03 שדיד נ' מ"י, פדאור (לא פורסם) 06 (12) 558.

ע"פ 420/81 כהן נ' מ"י, פ"ד לו (2) 29.

ת.פ. 373/86 (מחוזי י-ם) מ"י נ' דמיאניוק, פס"מ תשמ"ח (3) 1.

ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מ"י, פ"ד מז (4) 353.

ע"פ 77 / 648 קריב נ' מ"י, פ"ד לב (2) 729

ע"פ 848/76 ביאזי נ' מ"י , פ"ד לא(3) 408

ע"פ 266/82 הררי נ' מ"י, פ"ד לז(4) 67

ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מ"י, פ"ד נ (1) 133

ע"פ 107/51 סמדרסמן נ' היועמ"ש, פ"ד ו 276

ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועמ"ש פ"ד ו 514

ע"פ 4427/95 פלוני נ' מ"י פ"ד נא(2) 557

ע"פ 877/84 גאלי נ' מ"י פ"ד מ(4) 169.

ע"פ 429/71עווד נ' מ"י פ"ד כו(1) 780

ת"פ (ירושלים) 1005/05 מ"י נ' זריהן., תק-מח 2006 (1) 1459

ע"פ 2180/02 - קאסם נ' מ"י , פ"ד נז(1), 642

ע"פ 80/88 אלעטראש נ' מ"י , פ"ד מב(3) 579

ע"פ 476/74 אבו חרב נ' מ"י , פ"ד כט (2) 274

ע"פ 798/78, אדרי נ' מ"י פ"ד לג (2) 608

ע"פ 85/80 - קטאשווילי נ' מ"י פ"ד לד(4) 57

ע"פ 3727/93 עזאמי נ' מ"י , פדאור (לא פורסם) 94 (3) 203

ע"פ 87/53  אל נבארי נ' היועמ"ש, פ"ד ז 964

ע"פ 234/81 חרבון נ' מ"י, פ"ד לו   1)) 90

ע"פ 92/51 אלמדהון נ' מ"י פ"ד ז, 460.

ע"פ 158/66 בולקין נ' היועמ"ש, פ"ד כ (4) 393

ע"פ 801/80 אזולאי נ' מ"י, פ"ד לו (1) 161

ע"פ 315/74 שילון נ' מ"י, פ"ד לג(3), 212

ע"פ (מחוזי-ב"ש) 7188/01 שחדה נ' מ"י, [פדאור (לא פורסם) 02 (9) 755

ע"פ (מחוזי-נצ') 1386/03 מ"י נ' ואכד, [פדאור (לא פורסם) 04 (9) 675.

ע"פ 695/79 מורילשוילי נ' מ"י, פ"ד לד (2), 188

ע"פ 3900/95 פלוני נ' מ"י, פ"ד נ (3) 104

ע"פ 5764/92 עמר נ' מ"י, פ"ד מז (2) 213

ע"פ 1330/96 שוורץ נ' מ"י, פ"ד נ (5) 749

עפ 368/74 דרחי נ' מ"י ל (1) 7

ע"פ 3337/91 מ"י נ' רוקנשטיין, פ"ד מז (1) 347

תפ 311/84 מ"י נ' פלוני, קטין מו (1) 402

ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מ"י לה (2) 466

ע"פ 559/77 מאירי נ' מ"י, פ"ד לב (2) 180.

ע"פ 611/85 חחיחאשוילי נ' מ"י , פ"ד מא (1) 337

ע"פ 16/82 מלכה נ' מ"י, פ"ד לו (4)317

ע"פ 1521/96 בוזנשוילי נ' מ"י, פדאור (לא פורסם) 97 (4) 400,

ת.פ. (מחוזי-ב"ש) 8052/04 מ"י נ' ויצמן, פדאור (לא פורסם) 04 (16) 243

ע"פ (מחוזי-חיפה) 1577/04 חיג'אזי נ' מ"י, פדאור (לא פורסם) 04 (21) 43.

ע"פ 397/86 מחג'נה נ' מ"י , פ"ד מא (4) 466

ע"פ 728/84 חרמון נ' מ"י , פ"ד מא (3) 617

ת.פ. (שלום-חיפה) 3423/03 מ"י נ' ארמוזה, פדאור (לא פורסם) 05 (22) 530

ת"פ (מחוזי-ת"א) 40371/99 מ"י נ' קדושים , פדאור (לא פורסם) 00 (5) 532.

ת"פ (שלום רחובות)4865/00 מ"י נ' נחמיאס, תק-של 2001(3), 3637

ת"פ (מחוזי-נצ') 1079/02 מ"י נ' דדון-אוחנה, תק-מח 2003(1), 37603

פסיקה זרה:

United States v. Wade,388 U.S. 2.

Von.tedstatrs v.ASR 413 U.S. 330

R. V. THOMAS DWYER. R. V. ALLEN FERGUSON (1925), 2 K.B. 799

R.v.Dwyer and Ferguson (1952) 18 Cr.App.R.145

R. V. DAVID MELANY; (1924), 18 CR. APP. A. 2;

(A. V. JOHN JAMES HASLAM: (1925), 19 CR. APP. R. 59; (1925

.L.T. 158; 28 COX, C.C. 105 134

Turnbull v. R .(1976) 63 Cr. App. R. 132


[1] י' קדמי, על הראיות-הדין בראי הפסיקה, (תשנ"ט-1999) חלק שני, 851 (להלן: "י' קדמי")

[2] ע"פ 10360/03 שדיד נ' מ"י, פדאור (לא פורסם) 06 (12) 558, 561.

[3] קדמי, 859

[4] ע"פ 420/81 כהן נ' מ"י, פ"ד לו (2) 29, 37-38 (להלן: פס"ד כהן)

[5] ת.פ. 373/86 (מחוזי י-ם) מ"י נ' דמיאניוק, פס"מ תשמ"ח (3) 1 (להלן: "פס"ד דמיאניוק - מחוזי").

[6] ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מ"י, פ"ד מז (4) 353 (להלן: "פס"ד דמיאניוק")

[7] שם, 392-393.

[8] G. WILLIAMS & H.A. HAMMELMANN: IDENTIFICATION PARADES (1963) CRIM. L.R . 479

[9] סעיף 47 (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

[10] וראה גם סעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית(עדות).

[11] ע"פ 77 / 648 קריב נ' מ"י, פ"ד לב (2) 729, 744 (להלן: "פס"ד קריב")

[12] שם, 744

[13] לדוגמא: סעיפים 5 ו-6 לפקודת הפרוצדורה הפלילית(עדות) – קודם ביטולם.

[14] י' קדמי, 863.

[15] פס"ד קריב, 746

[16] ע"פ 848/76 ביאזי נ' מ"י , פ"ד לא(3) 408, 413 (להלן: פס"ד "ביאזי")

[17] ע"פ 266/82 הררי נ' מ"י, פ"ד לז(4) 67, 6 (להלן: פס"ד "הררי")

[18] י' קדמי, 865

[19] ראה לדוגמא: ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מ"י, פ"ד נ (1) 133, 150.

[20]ע"פ 107/51 סמדרסמן נ' היועמ"ש, פ"ד ו 276 (בימ"ש קבע כי במסדר זיהוי יש לבחור בין הניצבים אנשים הדומים ככל שניתן לחשוד, וזאת מבחינת גילו, גובהו, משקלו, לבושו ומראהו החיצוני)

[21] ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועמ"ש פ"ד ו 514 (בפס"ד זה נטען כי יש לפסול מסדר זיהוי שבו לחלק מהניצבים היה שפם, בעוד שהחשוד היה מגולח. ביהמ"ש קבע, כי אין פרט זה מהווה חיסרון כה יסודי עד כדי פסילת הזיהוי כולו.)

[22] י' קדמי, 866

[23] שם,שם

[24] ע"פ 4427/95 פלוני נ' מ"י פ"ד נא(2) 557, 570 (פס"ד זה דן הש' בך בדמיון בין ניצבים במסדר זיהוי וקבע כי כדי שמסדר הזיהוי ישיג את מטרתו יש צורך כי החשוד לא ייראה יוצא דופן מהניצבים במסדר הזיהוי, וכי אסור שתהיה בלבושו או במראהו רמיזה כלשהי שתגרום למזהה להצביע דווקא עליו כמבצע העבירה).

[25] י' קדמי,867.

[26] נ' קנת, ח' קנת: אמצעי זיהוי וחקירה (ההוצאה לאור של לשכת עוה"ד - תשס"א),20 (להלן: "קנת").

[27] י' קדמי, 868

[28] ע"פ 877/84 גאלי נ' מ"י פ"ד מ(4) 169.

[29] ע"פ 429/71עווד נ' מ"י פ"ד כו(1) 780.(להלן: פס"ד "עווד")

[31]ע"פ 2180/02 - קאסם נ' מ"י , פ"ד נז(1), 642, 650-651.

[32] United States v. Wade,388 U.S. 218.

[33] Von.tedstatrs v.ASR 413 U.S. 330

[34] פס"ד דמיאניוק- מחוזי, 110

[35] ע"פ 80/88 אלעטראש נ' מ"י , פ"ד מב(3) 579

[36] שם, שם

[37] פס"ד ביאזי,414

[38] ע"פ 476/74 אבו חרב נ' מ"י , פ"ד כט (2) 274, 276

[39] ע"פ 798/78, אדרי נ' מ"י פ"ד לג (2) 608 ,613

[40] י' קדמי, 874

[41] פס"ד קריב,746

[42] ע"פ 85/80 - קטאשווילי נ' מ"י פ"ד לד(4) 57, 68-69.

[43] ע"פ 3727/93 עזאמי נ' מ"י , פדאור (לא פורסם) 94 (3) 203, 208

[44] ע"פ 87/53  אל נבארי נ' היועמ"ש, פ"ד ז 964, 967 (להלן: פס"ד "אל נבארי")

[45] ע"פ 234/81 חרבון נ' מ"י, פ"ד לו   1)) 90

[46] פס"ד דמיאניוק, 405

[47] פס"ד כהן, 38

[48] Turnbull v. R .(1976) 63 Cr. App. R. 132, 137

[49] GLANVILLE WILLIAMS, EVIDENCE OF IDENTIFICATION: THE DEVLIN

REPORT, IN: CRIMINAL LAW REVIEW (1976) PP. 407 FF

[50] ע"פ 92/51 אלמדהון נ' מ"י פ"ד ז, 460. וראה גם: ע"פ 158/66 בולקין נ' היועמ"ש, פ"ד כ (4) 402

[51] קדמי, 854 (ה"ש 13 והפסיקה הנזכרת שם).

[52] ע"פ 801/80 אזולאי נ' מ"י, פ"ד לו (1) 161, עמוד 161

[53] ע"פ 315/74 שילון נ' מ"י, פ"ד לג(3), 212 , 215-216 (להלן: פס"ד "שילון")

[54] ע"פ (מחוזי-ב"ש) 7188/01 שחדה נ' מ"י, [פדאור (לא פורסם) 02 (9) 755 , 756; ע"פ (מחוזי-נצ') 1386/03 מ"י נ' ואכד, [פדאור (לא פורסם) 04 (9) 675, 680;.י' קדמי, 1059-1061

[55] ע"פ 695/79 מורילשוילי נ' מ"י, פ"ד לד (2), 188, 194-195

[56] פס"ד קריב, 746

[57] ע"פ 3900/95 פלוני נ' מ"י, פ"ד נ (3) 104, 106

[58] ע"פ 5764/92 עמר נ' מ"י, פ"ד מז (2) 213, 216

[59] פס"ד עווד, 780

[60] פס"ד כהן,38.

[61] שם, 38-37

[62] ע"פ 1330/96 שוורץ נ' מ"י, פ"ד נ (5) 749, 780-781

[63]עפ 368/74 דרחי נ' מ"י ל (1) 7,7 (להלן:פס"ד "דרחי")

[64] שם, 11-12.

[65] ע"פ 3337/91 מ"י נ' רוקנשטיין, פ"ד מז (1) 347, 353-354.

[66] י' קדמי, 888

[67] ע"פ 158/66 בולקין נ' היועמ"ש פ"ד כ(4),393

[68] תפ 311/84 מ"י נ' פלוני, קטין מו (1) 402, 414

[69] פס"ד "כהן",37

[70] פס"ד דרחי

[71] פס"ד כהן,37

[72]פס"ד אל נבארי, 964

[73] קנת, 60.

[74] R.v.Dwyer and Ferguson (1952) 18 Cr.App.R.145-148

[75] ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מ"י לה (2) 466, 470

[76] קדמי – על הראיות, 1068.

[77] קנת, 57.

[79] ע"פ 559/77 מאירי נ' מ"י, פ"ד לב (2) 180.

[80] שם, 182.

[81] D.F. LIBLING, "THE USE OF PHOTOGRAPHS FOR THE PURPOSE

. OF IDENTIFICATION" [1978] CRIM. L.R. 343, 345

[82] R. V. THOMAS DWYER. R. V. ALLEN FERGUSON (1925), 2 K.B. 799, 802

[83] [G. WILLIAMS & H.A. HAMMELMANN, "IDENTIFICATION PARADES" [1963

CRIM. L.R. 479, 485.

[84] ראה לדוגמא: R. V. DAVID MELANY; (1924), 18 CR. APP. A. 2;

  (A. V. JOHN JAMES HASLAM: (1925), 19 CR. APP. R. 59, 60; (1925

.L.T. 158; 28 COX, C.C. 105 134

[85] ע"פ 158/66 בולקין נ' היועמ"ש, פ"ד כ (4) 393, 400.

[86] G. WILLIAMS: THE PROOF OF GUILT, 3RD ED., P. 124

[87] ח' שמואלי: "הסבר פניך למחשב – זיהוי פנים ממחושב – כלי בשירות המשטרה", כמעט אלפיים – כתב עט למדע וטכנולוגיה (הוצאת המרכז להוראת מדעים האוניברסיטה העברית) (להלן: "מאמר שמואלי").

[88] פס"ד שילון, 215-216

[89] סעיף 8.לפס"ד בע"פ 10360/03 שדיד נ' מ"י, פדאור (לא פורסם) 06 (12) 558.

[90] פס"ד ביאזי, 412

[91] פס"ד שילון,216

[92] מועלם, 379

[93] ע"פ 611/85 חחיחאשוילי נ' מ"י , פ"ד מא (1) 337, 342

[94] ע"פ 16/82 מלכה נ' מ"י, פ"ד לו (4)317

[95] שם, שם

[96] ע"פ 1521/96 בוזנשוילי נ' מ"י, פדאור (לא פורסם) 97 (4) 400, 403; ת.פ. (מחוזי-ב"ש) 8052/04 מ"י נ' ויצמן, פדאור (לא פורסם) 04 (16) 243, 246.

[97] ראה בענין זה: פס"ד מלכה, 320-321; פס"ד עזאמי, עמ' 6; סעיף 11 לפסק בדין בע"פ (מחוזי-חיפה) 1577/04 חיג'אזי נ' מ"י, פדאור (לא פורסם) 04 (21) 43.

[98] פס"ד דמיאניוק, 406 ואילך.

[99] ע"פ 397/86 מחג'נה נ' מ"י , פ"ד מא (4) 466, 474

[100]ע"פ 728/84 חרמון נ' מ"י , פ"ד מא (3) 617, 620

[101] ןלשם המחשה ראה לעניין זה מקרה הילד ש"זיהה" במסדר תמונות את הכלב "הכי דומה" לכלב שנשכו, זיהוי שלא היה בו די להרשעת בעלי הכלב המזוהה - ת.פ. (שלום-חיפה) 3423/03 מ"י נ' ארמוזה, פדאור (לא פורסם) 05 (22) 530, 538.

[102] אברהם לוי: עדות ראייה למשפטנים (הוצאת אקדמון בע"מ – תשס"ו), 39 (להלן: "ד"ר לוי").

[103] מבדיקה שערכה המחברת עם קצין תשאול מדעי (בדימוס) במחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל, עלה כי לא קיימים נתונים מדוייקים לגבי מספר מסדרי הזיהוי שנערכים מידי שנה בישראל, שכן החוקרים אינם דואגים לערוך שום תרשומת בנושא. להערכת ד"ר לוי, הצטברו במשך השנים מאות תיקים של "זיהויים" שהגיעו לבית המשפט, ועל פי הנתונים באנגליה כ- 40% ממסדרי הזיהוי שנערכים שם מסתיימים בזיהוי החשוד, דהיינו שיש עוד כ- 60% שלא מגיעים כלל לבית המשפט.

[104] שם, 40.

[105] ת"פ (מחוזי-ת"א) 40371/99 מ"י נ' קדושים , פדאור (לא פורסם) 00 (5) 532.

[106] שם, עמ' 17 להכרעת הדין.

[108] מופיע בספרו של ד"ר לוי, 40.

[110] ד"ר לוי, 41.

[111] שם, שם.

[112] שם, 42.

[113] קייט זרנייקי: "מחקר: מסדר הזיהוי הוותיק הוא היעיל ביותר", הארץ 20/4/2006 (להלן: "זרנייקי").

[114] ד"ר לוי, 42.

[115] Lindsay,R.C.L.,& Wells,G.(1985).Improvung eyewitness identifications from lineups: Simultaneous versus sequential lineup presentation. Journal of Applied Psychology,70,556-564.

[116] זרנייקי, פסקה 7 למאמר.

[117] ד"ר לוי, 44.

[118] שם, 47.

[119] שם, שם.

[120] זרנייקי, פסקה 3 למאמר.

[121] שם, פסקה 8 למאמר.

[122] שמואלי, 5.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין

 

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות
יריקה ישירה בפרצוף הדרוזי
עו"ד עלי שקיב (שכיב)

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ