השופטת ר. יפה-כ"ץ:
1. העותר, תושב רצועת עזה, הורשע בעת שהיה כבן 16 וחצי בביצוע עבירת רצח בכוונה תחילה, בכך שבתאריך 14/07/89, קשר קשר עם אחר להמית, על רקע לאומני, קבלן יהודי בשם זלמן שליין ז"ל. השניים הצטיידו בסכינים ודקרו את היהודי למוות. בגזר הדין, שניתן בתאריך 26/02/91, צויין, כי המנוח היה כבן 64 עת נרצח, וכי העותר וחברו ביקרו בביתו זמן קצר לפני הרצח ואף ביקשו, וקיבלו, ממנו מים לשתיה.
ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (וחברי, כב' הנשיא פלפל, היה חבר בהרכב זה) דן את העותר ושותפו (ת.פ. 256/89) ל-30 שנות מאסר לריצוי בפועל. אלא, שבפני ביהמ"ש העליון (ע"פ 8877/99) הוגשו תסקירים מטעם שירות המבחן בעניינם של העותר וחברו, מהם עלה, כי השניים מתחרטים על מעשיהם ו
"כי בשעתו היו בעלי עמדות לאומניות קיצוניות וכי כיום אינם רוצים לעסוק בפוליטיקה וברצונם להשתחרר מבית הסוהר ולבנות את חייהם", וביהמ"ש העליון הקל במעט בעונש והעמידו על 25 שנה.
תוך כדי ביצוע המאסר הנ"ל, ובתאריך 17/03/98, הורשע העותר בביצוע עבירה של סיוע לבריחה, לאחר שבמהלך שנת 1996 קשר קשר עם חמישה אחרים לברוח מבית סוהר שיקמה באשקלון, שם ריצו, העותר ושותפיו, עונשי מאסר שונים. העותר ושותפיו ריצו את עונשם בתא משותף, שנמצא מעל תא השירותים באולם הביקורים, ובמהלך שיפוצים שנערכו בכלא, חצבו העותר ושותפיו חור ברצפת התא ולאחר מכן כיסו אותו. השותפים תכננו להתחפש בבגדי נשים, להשתלשל דרך החור שברצפת התא לתא השירותים שמתחתם, ומשם לצאת לאולם הביקורים, להתערבב בקהל ולצאת עמו, בסיום הביקור, מבית הסוהר.
היה זה העותר שתפר עבור כל השותפים את בגדי הנשים.
בתאריך 12/07/96, בשעות הבוקר, הספיקו שלושה מהקושרים להשתלשל דרך החור שברצפת התא ולהגיע לאולם הביקורים, כשהם מחופשים לנשים. העותר ושלושת הקושרים הנוספים היו אמורים להצטרף אליהם מיד לאחר מכן, אלא שתוכניתם נכשלה לאחר ששלושת הקושרים, שכבר יצאו מהתא, נתפסו על ידי הסוהרים.
בגין מעשיו אלה נדון העותר (ת.פ. 1528/97 של בימ"ש השלום באשקלון), לעונש מאסר של שנתיים, מתוכו חצי שנה במצטבר לעונש המאסר הקודם שריצה.
2. לאחר שהעותר ריצה 17 שנים מתקופת מאסרו, הוא פנה לוועדת השחרורים שליד כלא אשל (להלן: "הוועדה" או "ועדת השחרורים") בבקשה לשחרור על תנאי. בתאריך 30/11/06 דחתה הוועדה את בקשתו (להלן: "ההחלטה הראשונה") ועתירה שהוגשה לבימ"ש זה על החלטה זו של הוועדה - נדחתה בתאריך 27/06/07 (עע"א 6123/06, להלן: "פסק הדין הראשון").
בפסק הדין הראשון הנ"ל קבענו, בין היתר, כי בדין העדיפה ועדת השחרורים את חוות הדעת המודיעינית שהוגשו על ידי כוחות הביטחון, ואשר לפיהן העותר עדיין משתייך לאירגון טרור, וכך קבענו:
"צדקה הוועדה במסקנותיה נוכח המידע שבדוחו"ת - מידע רלבנטי, מוצלב, ממקורות שונים בעלי מהימנות וממועדים שונים ומעודכנים - כי ניתן ללמוד על העותר, שלא זנח את האידיאולוגיה שפעל במסגרתה, כי הוא ממשיך בפעילותו האידיאולוגית הזו וכי חברותו בארגון אינה חברות בעלמא, שנועדה אך להבטיח את ביטחונו ואת ביטחון משפחתו, כפי שטען בא כוחו. נהפוך הוא, דוחו"ת המידע של השב"כ מלמדים, כי העותר שידרג את מעמדו בארגון במשך שנות שהותו בכלא וכי הוא חבר בהנהגת ארגון הפת"ח בכלא נפחא.
אין צורך לחזור ולהזכיר, כי ארגון הפת"ח מוגדר כארגון טרור בהתאם לפקודת מניעת טרור, תש"ח - 1948, וזאת בהתאם להכרזה שניתנה ביום 31/08/86 על ידי ממשלת ישראל. גם הסכמי אוסלו (אליהם התייחס ב"כ העותר) לא שינו את מעמדו של הפת"ח כארגון טרור וההכרזה האמורה לא בוטלה.
גורמי הביטחון העריכו, לאור מעמדו של העותר בארגון, כי במידה וישוחרר ממאסרו ישתלב בתשתיות הטרור, והועדה יכלה, ואף הייתה חייבת, לשקול את המלצות גורמי הביטחון אל מול דבריו של העותר, שלא נתמכו (למעט בחוות הדעת הפסיכולוגית שצרף לעתירתו), כי נטש את דרכי הטרור".
עוד קבענו, כי הוועדה צדקה עת העדיפה חוות דעת אלה על פני חוות הדעת הפרטית שהוגשה על ידי העותר. וכך קבענו:
"אין פסול בגישתה של הועדה, לפיה מצאה לנכון להסתמך על הערכות המסוכנות של גורמי הביטחון ולהעדיפה על פני חוות הדעת הפרטית. הוועדה הייתה רשאית, לצורך כך, להסתמך על הפסיקה, שדנה, בעיקרה, בהעדפת חוות דעת של מב"ן, למשל, על פני חוות דעת פרטיות, ועל קביעת ביהמ"ש העליון, כי המשקל שיש לתת לחוות הדעת הפרטיות המוגשות בפני ועדות השחרורים הוא מועט יחסית למשקל שיש לתת לגופים שהוקמו על פי החוק, וכי יש לתת למסקנות מב"ן, מעמד בכורה בכל הנוגע להערכת מסוכנותו של אסיר ולדרכי הטיפול בו (ר' עע"א 6481/01 אלעביד נ' שב"ס פ"ד נז (6) 678, 709 - 710)
".
ציינו, כי "
אין לאסיר זכות קנויה לשחרור על-תנאי "
מנשיאת יתרת תקופת המאסר" ועליו מוטל הנטל לשכנע, כי הוא ראוי לשחרור על תנאי בשל שני התנאים המצטברים שבסעיף: כי ראוי הוא לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור" תוך שהפנינו להוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשנ"א-2001 (להלן: "החוק"), המגדיר את סמכויותיה של ועדת השחרורים. וכך ציינו:
"התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח, כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור. בגדרה של מסגרת שיקולים זו, מתווה החוק שורה של שיקולים פרטניים שעל הועדה לשקול, אחד לאחד, בבואה להכריע בשאלת התאמתו של אסיר לשחרור על תנאי.נ
על פי סעיף 9 לחוק, על הוועדה לשקול, בין השאר, את אופי העבירה שעבר האסיר ואורך תקופת המאסר שנגזר עליו, הרשעותיו הקודמות של האסיר והרקע להן, החלטות קודמות בעניינו, לרבות ביטול שחרורו על תנאי, התנהגותו במהלך המאסר, חוות דעת על האסיר מטעם הגורמים המוסמכים השונים, ונתונים אישיים נוספים הנוגעים אליו. בשוקלה את מגוון השיקולים האמורים, אמורה ועדת השחרורים לאזן באורח ראוי בין ההיבט האישי לבין ההיבט הציבורי הכללי, בין משקל נסיבותיו האישיות של האסיר לבין עניינו של הציבור להבטיח מפני הישנות עבירות והפרות חוק (ר' רע"ב 1942/05 מוחמד אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, פסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה מיום 16/06/05)".
בסופו של דבר קבענו, כי ועדת השחרורים בחנה את כל השיקולים הרלבנטיים, והתחשבה, בהתאם להוראות החוק, בחומרת העבירה שהעותר ביצע ובנסיבות ביצועה, במידע העדכני החסוי שנמסר ע"י השב"כ והשב"ס ואף בעבירה שעבר תוך כדי המאסר (עבירה של ניסיון לברוח מהכלא), ומסקנתה לדחות את בקשתו של העותר הייתה סבירה ואף נכונה בנסיבות העניין.