|
1. לפנינו ערעורים מאוחדים על פסקי דין של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, אשר הרשיע את 15 המערערים, לאחר שהודו בהסדרי טיעון, בעבירות של בנייה ושימוש במקרקעין ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. 2. דיונים בעניינם של כל המערערים, פרט למערערת 3, התקיים בבית משפט קמא (כבוד השופט בן עטר) ביום 5.1.2004. כל 14 המערערים הללו הגיעו להסדר עם התביעה, לפיו יודו בעבירות המיוחסות להם והמועד הקבוע לטיעונים לעונש בעניינם יידחה. בהתאם לכך הם הורשעו על יסוד הודייתם והדיון בעונשם נדחה ליום 5.9.2004. עניינם של המערערת 3 ושל המערער 2 (בעניין שני מבנים נוספים) נדון בבית משפט קמא (כבוד השופט בן זמרה) ביום 2.3.2004. אף הם הגיעו להסדר טיעון דומה. אמנם, בית המשפט לא קיבל את ההסדר, אך הם בכל זאת הודו והורשעו, ומועד הטיעון לעונש בעניינם נדחה בסופו של דבר אף הוא ליום 5.9.2004. יצוין, כי כל 15 המערערים היו מיוצגים בבית משפט קמא, לרבות בעת הודייתם. 3. לקראת המועד שנקבע הגישו המערערים בקשה לדחייה נוספת של הטיעונים לעונש, בנימוק שהסיבה לדחייה - מתן אפשרות לקידום הליכי התכנון באזור מגוריהם - עדיין שרירה וקיימת, בשים לב גם לכך שמסתמן בסבירות גבוהה כי בתיהם של המערערים יימצאו מעבר לגדר ההפרדה המתוכננת. בית המשפט נענה לבקשה, ודחה את הטיעון לעונש ליום 12.12.2004 (התיקים שנשמעו בפניהשופט בן עטר) וליום 19.12.2004 (התיקים בפניהשופט בן זמרה). המערערים שבו וביקשו הארכת מועד נוספת, אך בקשתם נדחתה. בימי הדיון שנקבעו (אליהם נוסף גם המועד 3.2.2005 בעניינו של המערער 15), ביקשו המערערים לאפשר להם לחזור בהם מהודייתם, כדי שיוכלו לטעון להגנה מן הצדק ולהיות מזוכים בדין. לאחר דיונים בעל פה, דחו שופטי בית משפט קמא בקשות אלה, הטיעונים לעונש נשמעו ובגזרי הדין הוטלו על המערערים קנסות בסכומים שונים. כן הוצאו נגדם צווי התאמה, שבגדרם נצטוו המערערים, בין היתר, להרוס את המבנים הבלתי חוקיים שבנו (להלן - צווי ההריסה). עם זאת, דחה בית המשפט את מועד כניסתם של הצווים לתוקף עד ליום 1.7.2006, כדי לאפשר למערערים להשיג בדיעבד היתרי בניה. בית המשפט הוסיף כי אם המערערים לא ישיגו היתר בנייה עד למועד האמור, אך יתקדמו עם הליכי הוצאת ההיתר, יהיו רשאים הם להגיש בקשה לדחייה נוספת של מועד כניסת הצווים לתוקף, בהבהירו כי קבלת הבקשה תהא תלויה במידת ההתקדמות של הליכי הוצאת ההיתר. 4. הערעורים מכוונים נגד החלטת בית משפט קמא שלא לאפשר למערערים לחזור בהם מהודייתם. מבוקשם העיקרי מבית משפט זה הוא להתיר להם לחזור בהם מהודייתם, כך שיתאפשר להם לטעון ולנסות להוכיח בפני בית משפט קמא את טענתם להגנה מן הצדק. לחלופין, מבקשים המערערים כי תינתן להם ארכה ארוכה לשם ביצוע צווי ההריסה וכי ייקבע שעיכובים בהליך התכנון אשר אינם בשליטתם יהוו סיבה למתן ארכה נוספת. רקע עובדתי ועיקרי טענות הצדדים 5. המערערים כולם אינם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית. הם תושבי השכונה עין ג'וויזה (להלן - השכונה) שבכפר וולג'ה, הנמצא מדרום לירושלים. השכונה מצויה בשטח השיפוט של ירושלים מאז 1967, בעוד שאר בתי הכפר מצויים בתחום אזור יהודה ושומרון (להלן - יו"ש). המערערים טוענים (והמשיבה לא חלקה על כך), כי במהלך השנים לא קיבלו שירותים כלשהם מעיריית ירושלים, ובכלל זה שירותי תכנון, ואף כאשר תושבי הכפר יזמו את תכנון הכפר בעצמם, לא זכו לשיתוף פעולה מגורמי התכנון. 6. המערערים טוענים, כי רק בסוף שנות השמונים נודע למדינה שהשכונה נמצאת בתוך שטח השיפוט של ירושלים (וזו הסיבה להעדר התושבות שלהם, כמו גם לאי הספקת השירותים השונים), וכי אף לאחר שנודע על כך למדינה, הסתפקה היא ב"שירות" של אכיפת חוקי התכנון והבניה. המשיבה מצדה טוענת, כי בשנת 1967 היו בשכונה רק ארבעה בתים, וכי מרבית תושבי השכונה השתקעו בה לאחר מכן ובחרו להקים את בתיהם דווקא בה, אף שהמקום לא היה מתוכנן ואף שהחלק הדרומי של הכפר תוכנן בידי המינהל האזרחי של יו"ש. המערערים טוענים לעומתה, כי למעלה מ-90% מתושבי השכונה, הם או אבותיהם, גרים בשכונה עוד לפני 1967, וכי כבר בשנה זו היו בשכונה למעלה מ-30 בתים וגרו בה למעלה מ-30 משפחות. המערערים רואים את אי מתן השירותים לשכונה ואת חוסר שיתוף הפעולה מצד גורמי התכנון כהתעמרות המדינה בהם. לדידם, מדובר בחלק ממכלול פעולות של התעמרות בהם, ובכלל זה העמדתם לדין בעבירה של שהייה בלתי חוקית בשכונה בה הם גרים; החרמת כלי רכבם ואיסור שימוש בהם בטענה של הסעת שוהים בלתי חוקיים בעת שהם נוסעים מחלק אחד של הכפר (הנמצא ביו"ש) לחלקו האחר (הנמצא בשטח ישראל); הטלת תכנון השכונה על התושבים דלי האמצעים, בנוסף על אי שיתוף פעולה אף כאשר התושבים הם אלה היוזמים את תכנונה. המשיבה, לעומתם, מסבירה את העדר התכנון ואי מתן השירותים ברצונה שלא לעודד הפרות חוק ושלא להכיר ביישוב בלתי חוקי. 7. עיקרי טענות אלו של המערערים היו בידיעתם ואף נטענו בחלקם עוד בטרם הגיעו להסדרי הטיעון ובטרם ניתנו הכרעות הדין המרשיעות. הנתונים הנוספים, שבגינם ביקשו המערערים לחזור בהם מהודיותיהם, הם תוואי הגדר המתוכנן במקום, אשר מותיר את השכונה (כמו את הכפר וולג'ה כולו) מעבר לגדר, והחלטת המדינה להמשיך ולאכוף את חוקי התכנון והבניה מעבר לגדר, מבלי לאפשר תכנון של המקום (להלן - הנסיבות החדשות). לטענת המערערים, הותרתם מעבר לגדר, תוך החלטה להמשיך ולאכוף את חוקי התכנון והבניה במקום זה, היא בגדר המשך ההתעמרות בהם, ונסיבות חדשות אלה, בהצטרפן לרקע המיוחד של השכונה, כפי שהוצג לעיל, מקימים להם "הגנה מן הצדק" ומחייבים את זיכוים. לשם כך, טוענים הם, יש לאפשר להם לחזור בהם מהודייתם.
| ||||||||||||||||||||||||
