הכרזה על פסיכולוג שהואשם בעבירות מין כבר-הסגרה

1.          בפני עתירה להכריז על המשיב כבר-הסגרה, לפי הוראת סעיף 3 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה), וזאת לשם הסגרתו לארצות הברית. ההסגרה מתבקשת בשל חמישה אישומים במעשי סדום  מדרגה ראשונה (סעיף 130.50 של החוק הפלילי של ניו יורק), שמונה אישומים בגין התעללות מינית מדרגה ראשונה (סעיף 130.65 לחוק הנ"ל), ואישום נוסף בגין סיכון רווחתו של קטין (סעיף 260.10 לחוק הנ"ל). בטיעון בעל פה הודיעה באת כוח העותר, כי ממשלת ארצות הברית חוזרת בה מן הבקשה ביחס לאישום השמיני שבכתב האישום, שכן זה התיישן על פי דיני מדינת ניו יורק. על פי הנטען, בוצעו המעשים בין התאריכים 1.1.80 - 15.9.84 בקירוב. כל קרבנות העבירה, חמישה במספר, הם בנים, שהיו בעת מעשה קטינים, בגילאים 9-15. מעשי ההתעללות המינית בוצעו, כך על פי הנטען, עת שהו הקרבנות, ולעיתים אף לנו, בביתו של המשיב. המשיב הוא פסיכולוג בהכשרתו, ולפחות אחד מן הקרבנות היה בטיפול אצלו.

בא כוח המשיב בחר, לצורך הדיון בעתירה, שלא להעמיד במחלוקת את שאלת דיותן של הראיות העומדות ביסוד בקשת ההסגרה, אך ביקש להדגיש כי אין בכך משום הסכמה לקיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב.

2.          הדיון התמקד בטענתו העיקרית של בא כוח המשיב, ולפיה העבירות המיוחסות למשיב התיישנו לפי דיני מדינת ישראל, ומשום כך מתקיים הסייג להסגרתו, הקבוע בהוראת סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה. טענה נוספת בפי בא כוח המשיב הייתה, כי ניתן להסיק מהתנהגות הרשויות בארה"ב כי העבירות המיוחסות למשיב נמחלו לו, ומשום כך מתקיים גם הסייג להסגרה הקבוע בהוראת סעיף 2ב(א)(7) לחוק. ועוד טען בא כוח המשיב כי מתקיים בעניינו של המשיב הסייג של פגיעה בתקנת הציבור, לפי סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, וכך גם עומדת לו הגנה מן הצדק, בשל הזמן הרב שחלף, והשיהוי הניכר שהשתהתה ממשלת ארצות הברית בהגשת הבקשה להסגרתו.

3.          אפרט להלן את המסכת העובדתית העומדת ביסוד העתירה, ולאחר מכן אדון במסקנות המשפטיות המתבקשות ממנה. השתלשלות העניינים מפורטת בנספח למכתב מיום 11.12.2007 שנשלח ממשרד המשפטים האמריקאי למשרד המשפטים בישראל, אשר הוגש במהלך טיעוני באת כוח העותר וסומן ע/1. הנספח גובש, על פי האמור בע/1, מתוך עיון בתיקים השונים הקיימים בעניינו של המשיב ועל יסוד המסמכים המצויים בהם. ב"כ המשיב הסתייג, אמנם, מן האופן בו הוגש המסמך, מבלי שיהיה מגובה בתצהיר, אולם הוא הסכים להגשתו, תוך שהוא מבקש לטעון למשקל המועט שיש ליחס לו בשל כך שאינו נתמך בתצהיר. ב"כ המשיב הסכים להגשת המסמך, כדבריו, כדי להימנע מכך שבית המשפט יורה להשלים את הטעון השלמה ויגרום באופן זה להתמשכות ההליכים. אני סבורה כי לא ניתן, מצד אחד, להסכים לקבלת המסמך על מנת לחסוך את הזמן הכרוך בהשלמתו על ידי אימותו בתצהיר, ומנגד לטעון כי אין להישען על המסמך, משום שבהיעדר תצהיר משקלו מועט. עוד יש להוסיף, כי ב"כ המשיב עצמו הסתמך על העובדות המפורטות במסמך לשם ביסוס טענותיו. המסמך, מתוכו, משכנע באמינותו, שכן ניכר בו כי עורכו לא כיחד דבר, ומפורטים בו גם אותם נתונים העשויים להקשות על ביסוס בקשת ההסגרה ולא רק אלה התומכים בה. יצויין, כי ביום 6.2.08 התקבלה בבית המשפט הודעה מטעם בא כוח העותר, ולפיה ביום 4.2.08 התקבל בידיו תצהיר מטעם התובעת האמריקנית המטפלת בתיק, בו היא מציינת כי המכתב (ע/1) והתצהיר תומכים בבקשת ההסגרה שהוגשה לישראל. עוד ציין בא כוח העותר בהודעה זו כי בא כוח המשיב מתנגד להגשתו של התצהיר האמור. מאחר, וכפי שיפורט בפסק דיני, בעיקרו של דבר אין אני נזקקת לאותם אירועים המפורטים בנספח לע/1 לשם בחינת השאלה האם התיישנו העבירות המיוחסות למשיב, לא ראיתי לנכון להורות על הגשת התצהיר בשלב מאוחר זה. לטעמי, חשיבותן של העובדות המפורטות במסמך האמור היא בעיקר לשם ברור הטענות בדבר המחילה, השיהוי והפגיעה בתקנת הציבור. בנסיבות אלה, הרצאת העובדות שלהלן תתבסס על ע/1 והנספח לו.

רקע עובדתי

4.          בין מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית קיים, החל משנת 1962, הסכם להסגרה הדדית של עבריינים (להלן: האמנה, או ההסכם). האמנה נכנסה לתוקף בשנת 1963. בשנת 2005 חתמו ממשלות מדינת ישראל וארצות הברית על פרוטוקול לתיקון האמנה. התיקון נכנס לתוקף ב- 10.1.2007. על פי סעיף 2 לאמנה המקורית (כתבי אמנה 505, כרך 13, עמ' 795), מפורטת רשימה של כ- 30 עבירות הסגרה, ובכללן העבירה של אינוס. בפרוטוקול המתקן את אמנת ההסגרה, הוחלף סעיף 2 האמור, ותחתיו נקבע, בין היתר, כי כל עבירה הנושאת עימה עונש מירבי של שנת מאסר ומעלה היא עבירת הסגרה.

5.         ביום 12.11.84, הגיע המשיב בגפו לישראל. משפחתו, אשתו ושבעה ילדיו, נותרו מאחור והגיעו ארצה שמונה חודשים מאוחר יותר. על פי רישומי ביקורת הגבולות, מאז לא יצא ממנה. בשאלת אזרחותו הישראלית היו התפתחויות שונות, ובמהלכן נדרש גם בית המשפט העליון לעניין (בג"צ 192/86). סופו של דבר קיבל המשיב אזרחות ישראלית. מכל מקום, מעתירתו של המשיב לבית המשפט העליון בסוגית אזרחותו, ומתשובת המדינה לעתירה זו, שהוצגו בפני, ניתן להסיק כי המשיב היה מודע לכך שנפתחה נגדו חקירה (לטענתו החלה החקירה חודש לאחר הגעתו לישראל), הוא היה מודע לטיב העבירות שיוחסו לו, לכך שהוגש נגדו כתב אישום ולכך שהוצא נגדו צו מעצר, וכן לכך שנתבקשה הסגרתו, כפי שיפורט להלן.

במהלך חודש נובמבר 1984, פתחה משטרת ניו יורק בחקירה נגד המשיב, בגין המעשים המיוחסים לו בבקשת ההסגרה. אין לדעת, האם נפתחה החקירה לפני או אחרי שעזב המשיב את ארה"ב והגיע לישראל.

כך או כך, ב- 3.12.1984 הוצא נגד המשיב צו מעצר, לבקשת התובע המחוזי הרלבנטי בעיר ניו יורק. במהלך חודש דצמבר 84 נודע למשטרת ניו יורק כי המשיב נמלט לישראל.

בתאריך 14.2.1985, הוגש נגד המשיב כתב אישום בבית משפט בעיר ניו יורק, המייחס לו 5 אישומים של מעשי סדום מדרגה ראשונה, 8 אישומים של התעללות מינית מדרגה ראשונה, ואישום נוסף בעבירה של סיכון שלומו של קטין.

בתאריך 15.2.1985, הוציא בית המשפט בניו יורק צו מעצר נגד המשיב, על יסוד כתב האישום הנ"ל. כתב האישום, כמו גם  צו זה, עומדים בתוקפם מאז ועד היום, ועל בסיסם הוגשה בקשת ההסגרה שביסוד העתירה.

במקביל, החלו גם הרשויות הפדראליות להתעניין במשיב. ב- 22.2.1985 הוציא בית משפט פדראלי צו מעצר כנגדו, על יסוד החשד שיוחס לו, כי נמלט באופן בלתי חוקי מארה"ב כדי להתחמק מן הדין, מעשה המהווה עבירה פדראלית. צו זה היה בתוקף במשך 10 שנים, עד ליום 27.2.1995. 

ב- 5.3.1985 הפנה משרד המשפטים האמריקאי, באמצעות השגרירות האמריקאית בישראל, בקשה למעצרו של המשיב, עד שתוגש בקשה רשמית להסגרתו. בקשת המעצר התבססה על כתב האישום שהוגש נגדו ב- 14.2.1985. כעבור כחודשיים, ב- 15.5.1985, הודיע משרד החוץ הישראלי במענה לבקשה האמורה, כי אין האמנה מאפשרת את הסגרתו של המשיב, שכן העבירות המיוחסות לו, מעשי סדום והתעללות מינית (המקבילה אצלנו היא מעשים מגונים בכפיה), אינן עבירות הסגרה. בהקשר זה, נשוב ונזכר, כי אמנת ההסגרה בין שתי המדינות, כפי שעמדה בתוקף באותה עת, נקבה ברשימה של עבירות ספציפיות כעבירות הסגרה, ועבירת האינוס בכללן. משמעות הדבר, כי לא ניתן היה להסגיר בעוון מעשה סדום, שכן משעבירה מסוימת זו לא נזכרה ברשימת העבירות שבס' 2 לאמנה, לא הייתה היא עבירת הסגרה. כך גם לגבי יתר העבירות בגינן הועמד המשיב לדין בארה"ב.

ביולי 1985, פנה ה- FBI לאינטרפול, על מנת שתוצא בעניינו של המשיב "הודעה אדומה". כעולה מאתר האינטרפול (נספח 9 לאסמכתאות מטעם המשיב), ומטיעוניה של ב"כ העותר, אמנם אין ההודעה האדומה בבחינת צו מעצר בינלאומי, אולם ניתן לקבוע, כי הודעה כזו משמעותה הפצת צו מעצר לאומי התלוי ועומד נגד מושא ההודעה, בלווית בקשה כי אם יאותר, ייעצר לאלתר כמועמד להסגרה. מבחינה מהותית ניתן, איפוא, להקביל הודעה אדומה לצו מעצר.

ב- 1.7.1987, הוציא האינטרפול "הודעה אדומה".

6.          בשנת 1988 נפל דבר. הפרק בחוק העונשין, העוסק בעבירות מין, תוקן (חוק העונשין (תיקון מס' 22), תשמ"ח-1988). תחת סעיף 350, אשר הגדיר את העבירה של מעשה סדום כך:

העושה אחת מאלה, דינו - מאסר ארבע עשרה שנים:

(1)                  (1)                   מעשה סדום באדם, נגד רצונו ותוך שימוש בכוח...

(2)                   (2)                   ...