1. זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובע 1 (להלן התובע). ביום 8.3.06 חולקו תלמידי כתב י"א בישיבה תיכונית לקבוצות ל"עבודה עצמית" של הכנת אירוע לפורים. התובע היה בקבוצה של 5-4 תלמידים שנשארו בספריה. הנתבע 4 לא היה חלק מהקבוצה והיה בספרייה דרך מקרה. דלת הספריה היתה פתוחה וסמוך מאוד לה היה חדר המנהל. מחנך הכתה נע בין הקבוצות. בשלב מסויים התלקח ויכוח בין התלמידים והתפתחה קטטה. התובע והנתבע 4 היכו זה את זה, וחבריהם הפרידו ביניהם. על עוצמת הקטטה ניתן ללמוד מכך שהחבר שהפריד בין הנצים, שלמה שמו, קיבל מכות משניהם. לאחר שנרגעו הרוחות וחלפה כדקה וחצי, יצא הנתבע 4 מהספריה. בדרכו החוצה השליך ספר על התובע. הספר פגע בעינו של התובע. תוצאת הפגיעה היתה אובדן הראיה בעין.
2. הנתבע 4 היה כבן 17 בעת האירוע. בגיל זה הוא אחראי למעשיו, המהווים עוולות של תקיפה ושל רשלנות. אף שכנראה לא התכוון לגרום לתובע נכות קשה הוא ביצע מעשה פרוע שכתוצאה ממנו נפגע התובע. הקשר בין מעשהו של הנתבע 4 ופגיעתו של התובע ישר וברור. מי שמשליך ספר לפניו של חברו, יכול ואמור לצפות שתגרם פגיעה גופנית כלשהי. אין ספק שעצם הפגיעה היתה תוצאה צפויה לחלוטין של המעשה. אף שהנזק שנגרם חמור מאוד, הוא ללא ספק
מסוג הנזקים הצפויים מפגיעה של חפץ קשה בפניו של אדם. ההבדל בין סתם שריטה, לפגיעה בעין שסופה עיוורון היא ענין של מידה ומזל ביש בלבד. מכאן שהנתבע 4 נושא בחבות כלפי התובע.
3. הנתבעים מייחסים לתובע תרומת אשם. לטענתם הוא היה צד מעורב בקטטה, הנתבע 4 אף הציגו כצד התוקפן שקינטר אותו. איני סבור שהתובע נגוע בתרומת אשם כלשהי. יחסים בין בני אדם לא מתנהלים כל העת על מי מנוחות. בני אדם, בוודאי עמיתים לספסל הלימודים, לא מקיימים תמיד יחסים אידיליים. בני נוער מדברים לעתים בשפה שנשמעת למבוגרים מהם מאוד בוטה. בני אדם בכלל אכן אומרים לעתים דברים מכעיסים או מעליבים. כשלעצמם, ביטויים מילוליים אינם צידוק לאלימות. אפילו באמת אמר התובע לנתבע 4 "
עוף לי מהעיניים", אפילו העביר ביקורת על עבודתו, אין הדבר מצדיק תגובה אלימה וגם אין זה הופך תגובה אלימה ליותר צפויה מבחינה נורמטיבית. תלמידים נבונים, אחראיים, איכותיים, כפי שתוארו על-ידי מוריהם, לא צפויים להגיב על ביקורת, או על ביטוי מחוספס, בפרץ אלימות. אכן, גם האלימות שנקט הנתבע 4 נראית יותר ביטוי של כעס ותסכול מאשר ניסיון ל"יישב חשבון" עם התובע והיא באה לעולם לאחר שהקטטה כבר הסתיימה. לפיכך לא מצאתי לנכון לייחס לתובע תרומת אשם.
4. רוב סיכומי הצדדים נגעו לחבות הצדדים האחרים. אירועים מסוג זה מעמתים שתי מגמות חינוכיות סותרות: מצד אחד, מצפה הדין (ומצפים הורי התלמידים), שבבית-הספר תתקיים מידה של פיקוח שתבטיח את שלומם הגופני של קטינים הלומדים בו. מצד שני, אין הדין מצפה להשגחה קרובה "צמודה" בלתי פוסקת על התלמידים. גם ילדים קטנים מאוד לא אמורים להיות מלווים ע"י מורה על כל צעד ושעל, על אחת כמה וכמה תלמידים בוגרים יחסית. ברור שכל חינוך הוא גם חינוך לעצמאות. בלי לאפשר לתלמידים פעילות עצמית שאינה תחת פיקוח הדוק, לא ניתן לחנך לעצמאות. ציפיית הדין היא על-כן שחינוכם של תלמידים יעשה תוך יישוב המגמות הסותרות ואיזונן - ואיזון זה אמור להיות מותאם לנסיבות, לגילם, ולתכונותיהם של התלמידים.
5. מחנך הכתה תיאר את המעורבים באירוע כתלמידים רציניים, אחראיים ובוגרים בעלי רמה מוסרית ואישית גבוהה שלא דרשו פיקוח צמוד ולא הוגדרו כבעלי רקע אלים. המנהל הציגם כמדריכי תנועות נוער ותלמידים ערכיים ואיכותיים. לא היה לו כל חשש שדווקא עמם יווצרו בעיות אלימות. לא מצאתי בסיס לשלול הערכות אלה. נקודת המוצא של דיוננו תהיה, על-כן, תיאורם זה.
6. מפי התובע שמענו שהאירוע התפתח בהדרגה עד שהקצין. תחילת האירוע בדגדוגים ובצביטות וסופו באלימות: "
הואבא והתיישב לידי, כשהוא הבין שאני עושה משהו שהוא רצה לעשות, והדגדוגים והצביטות והפכו האלה, הפכו לאלימות". בשלב כלשהו, האירוע כנראה הפך להיות רועש: "
היה ניסיון שלי לצעוק ולהגיד תעזוב אותי ... אם יש לך בעיה עם זה שאני עושה את מה שאתה חושב שזה התפקיד שלך, תפנה לראש הישיבה התשובה הזו לא השביעה את רצונו ואז זה עבר לאלימות שהוא הרביץ לי". האירוע כלל החלפת מהלומות, ככל הנראה ממושכת: "
אני הגנתי על עצמי זה כלל להחזיר אין, אני לא אברח מזה". סוף הסיפור מפי התובע היה ש"
תוך כדי התגרה, שניים הפרידו בינינו, אחד תפס אותי, השני תפס אותו" ו"
זה אירוע מתמשך שדרש מעורבות של שניים, של שני אנשים כדי לסיים אותה". כל זה היה עוד לפני שנזרק הספר. גם העד, ברוך רוזנשטיין, שחזה באירוע והיה אחד מהתלמידים שהפרידו בין הניצים, העיד שהאירוע הראשוני ארך מספר דקות לפני שהספר נזרק. הנתבע, אף הוא, הצהיר כי האירוע התחיל בהדרגה והתפתח לאירוע אלים על פני פרק זמן מסוים "
משלא נענה, התחלתי תוך כדי משחק של דגדוגים וצביטות, התחלתי לבקש ממנו תוך כדי משחק של דגדוגים וצביטות".
7. במשך דקות אחדות נשמעו ביטויי כעס, בוודאי לא בלחישה והדברים הגיעו למהלומות. אפילו לא נזקקו הניצים לכסא ככלי "לחימה", כטענת הנתבע (והתובע מכחיש זאת), סביר מאוד שכסאות "זזו" ונשמע קול רעש. דלת הספריה היתה פתוחה. חדר המנהל היה סמוך. מחנך הכתה "הסתובב" בין הקבוצות ובכל זאת איש לא הבחין במהומה, ואיש לא ניגש לברר מה התרחש. השלכת הספר היתה כשלעצמה אירוע "מפתיע", אך היא התרחשה זמן קצר לאחר אירוע קודם, שסיפק לפניה "זמן התראה", שאיש לא ניצלו כדי למנוע את המשך האלימות.
8. הדין לא מתייחס לכל הקטינים באותו אופן. החל מגיל 12 מייחס הדין לקטינים אחריות פלילית (ונזיקית) מפני שהוא מניח שהם כבר מבחינים בין טוב ורע, מבינים את מהות מעשיהם ושולטים בהתנהגותם. קטינים בוגרים יותר, יכולים לעבוד, לקבל הכשרה בעיסוקים המחייבים שיקול דעת (למשל בהדרכה, או בעזרה ראשונה) וגם מקבלים רישיונות נהיגה. הדין לא מתייחס לקטין בכתה י"א כדרך שהוא מתייחס לאחיו הצעיר ממנו בעשר שנים. מותר לסגל החינוכי להניח לגבי קטין כזה הנחות המכבדות את אחריותו ושיקול דעתו, ועל סמך ניסיון טוב עמו, להניח לו לעבוד עבודה עצמית ללא פיקוח צמוד עם זאת, העדרו של
פיקוח
צמוד אינו זהה להעדר
פיקוח בכלל. גם תלמיד בכתה י"א שהוא בוגר
יחסית אינו בוגר לגמרי. הוא צפוי לעשות מעשי שטות ולפגוע בעצמו ובאחרים יותר מאדם מבוגר. נקודת איזון סבירה בין המגמות החינוכיות הסותרות - חובת הפיקוח וההגנה והרצון להקנות כישורי חיים ותפקוד עצמאי - מחייבת קיומה של מידה כלשהי של פיקוח.
9. מותר לסגל החינוכי להניח שתלמידים איכותיים כבני 17, יכולים לעבוד עבודה עצמית בספריה, ללא נוכחות קבועה של מורה. אלא, שהסגל החינוכי לא שמר בידיו שליטה על הרכב וגודל קבוצת התלמידים שהפיקוח עליה התרופף. הוא לא היה מודע לכך שחדר אליה גורם מתסיס, שאינו חלק ממנה ואינו שותף למטלותיה, גורם שהתאמתו לפעילות לא מפוקחת
לא נשקלה. כשהחלה התנהגות הנערים להתדרדר, התברר שהם למעשה פעלו ללא פיקוח. איש לא הגיב לרעש ואיש לא בא לבדוק על מה המהומה. מה שהתרחש לא היה פרץ מפתיע של אלימות, אלא הסלמה של אלימות שלא אותרה במועד ולא טופלה בשל העדר פיקוח. מכאן חבותם של אנשי הסגל החינוכי שהיו מעורבים במישרין בהשגחה על התלמידים. צוות ההוראה כפוף לעמותה המנהלת את בית-הספר. האחריות לפיקוח על התלמידים היא על צוות ההוראה. מורי בית הספר הם האנשים שנמצאים במגע הכי קרוב עם התלמידים ותפקידם להשגיח עליהם. העמותה ובית-הספר נושאים באחריות למעשי צוות ההוראה שהם מעסיקים. מכאן נגזרת חבות הנתבעים 1-2.
10. התביעה הוגשה גם כנגד המדינה אך לא ברור מה המדינה יכולה הייתה לעשות כדי למנוע את ההתנהגות של הנתבע 4 או את הנזק לתובע. למדינה אין "נוכחות" במסדרונות המוסד, אין היא יכולה למנוע מגורמים לא רצויים מלהיכנס לספרייה, אין היא יכולה למנוע קטטות, אין היא יכולה להפריד בין הניצים ואין היא יכולה למנוע את הנזק. המדינה קובעת נהלים שעל ביצועם אמון הצוות החינוכי של כל מוסד ומוסד והיא המפקחת על הסגל החינוכי. לא נשמעה טענה שלא היו נהלים מתאימים, או שהנהלים היו פגומים ולא הוכח שהצוות החינוכי סטה מנהלים קיימים כלשהם. לא נמצא כל פגם בפיקוח. לא ניתן לייחס למדינה כל אחריות בגין האירוע. התביעה נגדה נדחית.
11. העמותה בוטחה בחברת "הפניקס" שטענה שביטחה רק את
משרד העמותה ולא את בית-הספר. העדים העידו על נסיבות כריתת חוזה הביטוח ופירשוהו, אך לשון הפוליסה ברורה ואיש מהעדים לו הניח בסיס לפרשה
בניגוד ללשונה. בית הספר, הנתבע 1, מופעל בידי העמותה, הנתבעת 2. כל עובדי בית הספר הרלוונטיים הם עובדי העמותה. איש לא טען לגבי מעמד בית-הספר כאישיות משפטית נפרדת. לא ברור אם העמותה מקיימת פעילויות נוספות מלבד הפעלת בית הספר. הביטוח נערך ל
"משרד" העמותה. מסמך מיום 11.7.02 נושא את הכותרת "הצעת ביטוח למשרד". טופס הצעת ביטוח מיום 24.7.02 מציין בשדה פעילות העסק "משרד עמותה להפצת חינוך יהודי באזור בית שמש". בפרק "חבות מעבידים" מצויין שהפוליסה תכסה "עובדי משרד עמותה מנהלים". מספר עובדי העמותה המבוטחים 13 ומוגדרים "מזכירות והנהלה, ותחזוקה (נהגים וכו')". כתובת המבוטח היא ברחוב הכלנית 31 בית שמש (לפי כתב התביעה, כתובת בית הספר היא ברחוב נחל שורק 16 בית שמש). טופס בדיקת סיכון ציין ש"מהות העסק" היא "משרדי עמותה לחינוך תורני" וגם שמדובר בעמותה שפעלה בעבר מכתובת אחרת. הפוליסה הנדרשת היא "אלומה למשרד". מלשון הטקסט עולה מאליה כוונת הצדדים לבטח פעילות משרדית של העמותה. פעילויות אחרות של העמותה לא בוטחו והפרמיה נמוכה מאוד, בהתאם. לאחר פציעת התובע בוטחה גם פעילות בית-הספר, והדבר בא לידי ביטוי בפוליסה שונה מאוד ובפרמיה גדולה בהרבה. לטענת הנתבעים 1-2 הכוונה היתה לבטח את כל פעולות העמותה, ועל כך ניתנו עדויות בע"פ, אך לכך אין זכר בתיעוד. לפי החוזה הכתוב, רק פעילות העמותה כ"משרד" בוטחה. הכיסוי הביטוחי לא מוגבל טריטוריאלית למשרדי העמותה, אך אין לכך חשיבות, שכן הפעילות שבמהלכה נפגע התובע, לא נעשתה במסגרת פעילות
משרדית אלא במסגרת לימודית. התביעה כנגד הנתבעת 5, "הפניקס", נדחית.
12. הנתבעות 1 ו-2 (העמותה ובית הספר) שלחו הודעת צד ג' לרב ר' א', מנהל בית הספר, ולרב ב' א', מחנך הכיתה. שניהם עובדיהן. לטענת העמותה, שניהם אחראים על יישום חוזרי מנכ"ל והוראות משרד החינוך. ההודעה לא התבססה על עילת הרשלנות אלא כמדומה על עוולת הפרת חובה חקוקה. מקור החובות הנטענות לא פורט ובמהלך הדיון דומה שחזית זו נזנחה על ידי המודיעות עצמן. הנתבע 4 טען בסיכומיו שלצוות החינוכי אחריות אך בין הנתבע 4 לבין הצוות החינוכי כצד ג', או אפילו כנתבעים, אין יריבות ישירה. בכל זה לא מצאתי בסיס כלשהו לקבל את הודעת צד ג' האמורה.
13. הנתבע 4, מ' ש', טוען שחזית המחלוקת האמיתית במשפט היא בין הנתבעים האחרים ונוכחותו בהליך היא פורמאלית בלבד. לשיטתו, הוא מבוטח על-ידי בית-הספר, שגם גבה מההורים תשלומים עבור ביטוח התלמידים, או על-ידי המדינה. דומה שטיעון זה מערבב לחלוטין בין ביטוח תאונות אישיות (שאכן יש לתלמידים ולא נוגע להליך זה), לבין ביטוח אחריות (שאין להם). הוא גם מתעלם מכך שמעשיו המזיקים של התובע לא בוטחו על-ידי גורם כלשהו. ראוי להרחיב מעט בענין זה: ההורה המצוי מניח כנראה שבית-הספר נושא באחריות לנזקים שעלולים להגרם בו לילדיו וגם שהם יהנו מכיסוי ביטוחי בגין נזקים כאלה. כנראה שאינו מעלה בדעתו את צידה האחר של אותה מטבע: התנהגותו של תלמיד
כמזיק לא מבוטחת על-ידי איש. כאשר גורם תלמיד לנזק גוף לתלמיד אחר, עלול להווצר מצב מאוד לא רצוי: לניזוק אין בפועל ממי להפרע. המזיק, שאשמו המוסרי לעתים קטן מאוד (בשים לב לגילו ולתובנות הנגזרות ממנו), צפוי להתחיל את חייו הבוגרים עם חוב גדול. סכנות אלה מדגישות את ההכרח שבית-הספר ימלא את חובותיו שלו.
14. התביעה נגד בית-הספר, העמותה והתלמיד הפוגע (נתבעים 1, 2 ו -4) מתקבלת. התביעות והודעות צד ג' נגד שאר הנתבעים וצדדי ג' נדחות. הניסיון להעריך את חלוקת האחריות בין הנתבעים מעורר צורך לעמת בין סוגי אשם שונים. הנתבע 4 הוא שגרם לנזק במישרין. עם זאת, המעשה המזיק היה בעל אופי מינורי והאשם המוסרי שבצדו אינו גדול. חבותם של בית-הספר והעמותה (הנתבעים 1-2) נובעת ממחדלם, שבלעדיו לא היה האירוע המזיק יכול להתרחש. בנסיבות האירוע מצאתי לחייב את שלושת הנתבעים 1, 2 ו - 4 כלפי התובע יחד ולחוד.
הנזק
15. התובע איבד כליל את ראייתו בעין הפגועה אך לא איבד את העין עצמה. בין הצדדים קיימת מחלוקת קטנה בלבד בנוגע לנכות. מטעם התובע, הוגשה חוות דעת של פרופ' שאול מרין שקבע כי התובע סובל מנכות בשיעור 30% בשל אובדן חדות ראייה, בשיעור 5% בשל מצב לאחר פציעה חודרת, 5% בשל כתמי קרנית, 5% בשל חסר חלק גדול מהקשתית, 5% בשל ויטרקטומיה ו- 10% בשל חוסר בעדשה. מאחר שסך כל הנכויות לא יכול לעלות על הנכות שנקבעה בשל אובדן האיבר כולו, התכנסה נכותו של התובע בחוות הדעת ל- 30% בשל אובדן העין. עוד קבע המומחה כי לתובע נגרמה נכות נוספת בשיעור 5% בגין "מצב אחרי עקירת עין אחת או הצטמקות העין". הנתבעת הגישה חוו"ד של פרופ' גיורא טרייסטר שקבע את נכותו של התובע בשיעור 30% בגין אובדן העין. לשיטתו אין מקום להוסיף על נכות זו 5% משום שהעין לא נעקרה ולא הצטמקה. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחים אך אין מחלוקת על כך שהעין לא נעקרה ודומה גם שהיא לא הצטמקה. לפיכך נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור 30%.
16. לדעת הנתבעים אין לייחס לפגיעה זו משמעות תפקודית, מכל מקום, לא משמעות תפקודית של 30% - שכן נשמרו לתובע כמעט כל התפקודי הראיה הרגילים. הוא יכול לקרוא, הוא קיבל רישיון נהיגה, הוא לומד לימודים אקדמיים וכו'. דומה שגישה זו מתעלמת מכך שתפקודי ראיה
מלאים הם תוצר של פעילות תקינה של
שתי עיניים, פעילות המאפשרת ראיית עומק מדוייקת. אין ספק שהיעדר עין אחת פוגם ב
משהו בכישורי הראיה של אדם (והתובע העיד על היבטים מעשיים שונים של הירידה בתפקודי הראיה שלו, הן בנהיגה והן ביכולת לקרוא פרקי זמן ארוכים). העובדה שבתפקודים שגרתיים ניתן להתגבר על מגבלת ראיה כזאת אינה אומרת שהמגבלה אינה קיימת או שהיא חסרת חשיבות. התובע נפצע בעת שעדיין היה תלמיד. אין לדעת אם אלמלא פציעתו לא היה בוחר דווקא במסלול חיים המחייב ראיה מושלמת, שכבר לא תהיה לו. מכל מקום, העובדה שכעת יהיה עליו להסתפק במשהו פחות מראיה שלמה, היא הנזק שנגרם לו.
17. אובדן הראיה בעין אחת, מותיר את התובע חשוף לסיכון מוגבר של עיוורון מוחלט, אם תפגע עינו הנותרת. אובדן הראיה בעין האחת, יוצר "מכפלת סיכון" בהתנהגויות השגרתיות של חייו מכאן ולהבא. לדבר עלולה להיות השפעה "מעכבת" על התנהגותו בעתיד, למשל, שימנע מפעילויות מסכנות ראיה: "
במקרה של אבדן עין אחת ראוי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אבדן העין כשלעצמה, בשיעור של 30%, למעט מקרים חריגים שבהם תיתכן סטיה למעלה או למטה. זאת, לא בשל המגבלות בפועל בגין אבדן העין, אלא בשל החשש המלווה את מי שאיבד את עינו האחת מפני פגיעה בעינו הבריאה (כפי שאכן אירע במקרה דנן בתאונה השנייה אם כי פגיעה זו לא גרמה, חלילה, לאובדן הראיה בעין השניה). חשש זה עלול להשפיע על הנפגע בדרך של הימנעות מעבודות מסוימות או הימנעות ממאמץ בעבודה בה עוסק. לכך יש להוסיף כי חלק מהמקצועות חסומים בפני נפגע שאיבד את עינו האחת, כמו נהיגה של רכב כבד או כל עבודה הדורשת ראיה תלת-מימדית, וכי יש מעסיקים שיחששו להעסיק עובד שאיבד את עינו". (ע"א 9721/07
איסכור נגד חנניה גוזלן
). לא במקרה העריך המחוקק את אובדן כושר הראיה באחוזי נכות רבים, בכך הוא ביטא את הערכתו היחסית בדבר משמעות הפגיעה הזו. אם עיוורון מלא מקנה 100%, אמור היה עוורון בעין אחת לזכות ב - 50%. כאשר מחוקק המשנה קבע בשל אובדן הראיה בעין אחת רק 30% נכות נראה שהוא כבר שיקלל היטב את השפעתה היחסית על הנפגע. בעת שנפגע התובע הוא עוד היה קטין וגם כיום הוא עדיין נמצא בראשית דרכו בחיים. בנסיבות אלה, מן הראוי להתייחס לנכותו הרפואית כאל נכות תפקודית לכל דבר ועניין ולא מצאתי סיבה לסטות מההנחה שנכותו הרפואית משקפת את הגריעה מכושר פרנסתו בעתיד.
18. התובע נפצע כשהיה תלמיד. לצה"ל הוא לא התגייס. לא הוכח שנגרמו לו הפסדי השתכרות כלשהם בעבר. התובע לומד אדריכלות. אין לדעת במה יעסוק בהמשך ובאיזה שכר, גם אנשים משכילים בוחרים לעתים בעיסוקים שאינם מקנים הכנסה גבוהה במיוחד. יתירה מזו, אין כל בטחון שבהשכלתו זו, אכן תהיה לפציעתו השפעה ממשית על כושר השתכרות. לאור זאת, נראה הולם להעריך את הפסדי ההכנסה של התובע לעתיד בהיוון מכפלת 30% נכות, בשכר הממוצע במשק, למשך תוחלת חיי עבודתו עד גיל הפרישה החוקי (67) - ובסה"כ
800,133 ש"ח.