1. התובעים הם בני משפחה (זוג הורים ושלושה ילדים) מהמגזר הבדואי, הגישו כנגד הנתבעים תובענה כספית לתשלום סך של 500,000 ש"ח, בגין כך שנמנע מהם האפשרות להיכנס לבריכת השחיה העירונית באופקים (להלן: "
הבריכה"), בשל הפליה על רקע גזע, דת ולאום.
2. התובעים 1 ו- 2, הינם מורים במקצועם, בני זוג הנשואים זה לזה, להם שלושה ילדים משותפים בני 10, 7 ו- 3 שנים (התובעים 3 עד 5) ומתגוררים בישוב רהט.
הנתבעת 1, הינה חוכרת המקרקעין שבהם נמצאת הבריכה.
הנתבע 2 הוא מי שהפעיל (הזכיין) את הבריכה בכל הזמנים הרלוונטים לתובענה.
הנתבעת 4, הינה תאגיד בשליטת הנתבעת 1, אשר פרסמה מכרז להפעלת הבריכה, שבו זכה כאמור, הנתבע 2.
3. התובעים טוענים, כי במהלך
חופשת הקיץ, ביום 19/08/2009, בסמוך לשעה 13:00 החליטו לבלות בבריכה, כאשר בשלב מסויים, ניגש אליהם הנתבע 2 ואמר לתובעת 1, בנוכחות יתר התובעים, כי הוא אינו מרשה לה לשהות בבריכה עם כיסוי ראש, שכן, הדבר "מבריח את לקוחותיו". נטען, כי הנתבע 2 דרש מהתובעת 1, שתסיר את כיסוי הראש שלה, ומשזו סרבה, סילק את התובעים מהבריכה והציע להם לחזור לבריכה אחרי שעות הפעילות הרגילות, החל מהשעה 17:00.
התובעת 1 הסבירה, בתצהיר שהגישה לבית המשפט, שלא התכוונה כלל להיכנס למימי הבריכה, אלא, רק לשבת לצד הבריכה ולהשגיח על הבת הקטינה (התובעת מס' 5). התובעת 1, אישרה שאכן ראשה היה מכוסה במטפחת (להבדיל מרעלה שמכסה את הפנים) וכן לבשה גלביה בדואית מסורתית, אשר כיסתה את גופה.
התובעים טוענים בתביעתם כי סילוקם מהבריכה נעשה מחמת הפליה על רקע גזע, דת ולאום, וכי בנסיבות הענין, יש לחייב את הנתבעים לשלם להם פיצויים עונשיים, בין היתר, לאור,
חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000,
חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973,
חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970,
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965,
חוק העונשין, התשל"ז 1977, וכן חוק
יסוד כבוד האדם וחרותו.
4. הנתבע 2, שהוא כאמור הזכיין שהפעיל את הבריכה, מאשר שהוא אכן סרב לאפשר לתובעת 1 להיכנס לבריכה, כיון שלשיטתו: "
ביום האירוע שהתובעים באו, היו דתיים ששוחים בבריכה, רבנים שהכנסתי אותם לשחות" (ראה עמוד 8 לפרוטוקול, ישיבת יום 11/5/09).
אין מחלוקת שהתובעים הגיעו לבריכה במסגרת שעות הפעילות הרגילות של הבריכה.
נתבע 2 טען כי ביום הארוע, עד השעה 11:00 בבוקר, הבריכה הייתה ריקה מאנשים ולכן מטעמים כלכליים הוא נעתר לבקשתו הטלפונית, של כבוד הרב (להלן: "
הרב") ואיפשר לו להגיע לבריכה ביחד עם ששת ילדיו, תוך שהבטיח לו, שימנע כניסתן של נשים לבריכה, כל זמן שהותו של הרב בבריכה.
5. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 11/5/09, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה ינתן פסק הדין בתובענה על דרך הפשרה, לפי הקבוע בסעיף 79 א (א)
לחוק בתי המשפט התשמ"ד - 1984, ועל יסוד כל המסמכים שבתיק ביהמ"ש, כאשר ביהמ"ש לא יפסוק סכום העולה על 12,000 ש"ח.
עוד הסכימו הצדדים, שלפני מתן פסק הדין, הגב' בת שבע לוסקי (שהיא עובדת בבריכה מזה כעשר שנים) ובעל דין יוכלו להשמיע את גרסתם, בעדות ראשית קצרה, ללא צורך בהגשת תצהירים.
הצדדים ביקשו שפסק הדין שיינתן, ינומק בתמצית.
בית המשפט אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של החלטה.
6. בשלב מסויים, ביקשו התובעים לחזור בהם מההסכמה הדיונית הנ"ל ואולם, לאחר שבחנו את עמדתם מחדש, הם חזרו בהם מבקשה זו והדיון התקיים כאמור על דרך הפשרה, בהתאם להסדר הדיוני המקורי.
לאור הסכמת הצדדים, נשמעו חקירות ראשיות ונגדיות, של הגב' לוסקי, של התובעים 1 ו- 2 ושל הנתבע 2.
הצדדים סיכמו את הטענותיהם בעל פה - כל אחד לשיטתו הוא.