א.
כללי - העובדות וההליכים
1. התובעים בתובענה זו הם, בהתאמה, שתי בנותיו, אלמנתו ועזבונו של המנוח ישעיהו צינר ז"ל (להלן - "
המנוח"). התובעים מבקשים מבית המשפט, כי יורה לנתבעים לפצותם בגין סבלם, הפגיעה ברגשותיהם והפגיעה בזכויותיהם החוקתיות, וכן בגין הפגיעה בכבודו של המנוח, שנגרמו, לטענתם, כתוצאה מהתנהלותם הפסולה של הנתבעים במהלך נתיחה שערכו בגופת המנוח ולאחריה. כן מבקשים התובעים, כי בית המשפט יחייב את הנתבעים בפיצויים מוגברים ועונשיים, וזאת נוכח התנהלותם הפסולה במקרה זה, המאפיינת, לטענתם, את התנהלותם גם במקרים רבים אחרים.
2. עובדות המקרה מושא התובענה פורטו בתצהירה של תובעת 1, הגב' ליה בן-צבי, בתו של המנוח (להלן - "
התובעת"), ובתצהירים מטעם מספר בעלי תפקידים בחברה קדישא. הנתבעים מצדם לא חלקו על העובדות כפי שהובאו בתצהירים אלו ואף ויתרו על הבאת תצהירי עדות ראשית מטעמם ועל קיום חקירות נגדיות למצהירים מטעם התובעים (הודעת הנתבעים מיום 8.10.06).
3. ביום 1.1.95 נרצח המנוח בידי פועל שהעסיק. במהלך הרצח הוכה המנוח בראשו שלושים ושתיים פעמים, ואין חולק כי החבלות שנגרמו למנוח כתוצאה ממכות אלו הן שהובילו למותו. הרוצח הותיר את גופת המנוח בבית העסק, והתובעת, אשר הגיעה למקום, חזתה במראה המחריד.
4. גופת המנוח הועברה לנתבע 4, המרכז הלאומי לרפואה משפטית (להלן - "
המרכז"). ביום 2.1.95 בוצעה נתיחה בגופה, שכללה הסרת כיפת הגולגולת ונטילת דגימות של רקמות בגודל של מספר סנטימטרים מכל אחד מאברי הגוף. אין חולק, כי כיפת הגולגולת והדגימות שניטלו בנתיחה נשמרו במרכז לתקופה ממושכת, ולא נקברו יחד עם גופת המנוח, שהובאה לקבורה ביום 2.1.95.
הנתיחה האמורה בוצעה על ידי נתבע 2, ד"ר י' ליטבק, וככל הנראה גם על ידי נתבע 1, פרופסור יהודה היס, שכיהן באותה תקופה כמנהל המרכז, ושחתם, יחד עם ד"ר ליטבק, על חוות דעת המומחה שבה פורטו ממצאי הנתיחה ונקבעה סיבת המוות (ר' נספחים א' ו- א'1 לתצהיר התובעת).
בחוות הדעת האמורה נרשם, כי "לבדיקה היסטולוגית נלקחו רקמות מאברים שונים", מבלי שנכלל בה פירוט של אותן רקמות שנלקחו. מסקנת מבצעי הנתיחה הייתה, כי מותו של המנוח נגרם "בגלל נזק חמור למוח עם שברים בעצמות הגולגולת בעקבות חבלות בראש".
5. כפי שיפורט להלן, בהתאם להוראות סעיפים 6(א) ו-6א לחוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953 (להלן - "
חוק האנטומיה") ותקנה 2 לתקנות האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ד-1954 (להלן - "
תקנות האנטומיה"), לצורך ביצוע נתיחת גופה לשם קביעת סיבת המוות נדרשת הסכמת בן זוגו של הנפטר, ובהעדר בן זוג, הסכמת ילדיו. הסכמה זו צריכה להינתן על גבי טופס הכלול בתוספת לתקנות האנטומיה. כן נדרשת תעודה חתומה על ידי שלושה רופאים "שהוסמכו לכך על פי התקנות" המאשרים, כי הנתיחה דרושה לצורך מטרה זו. זהות הרופאים המוסמכים לאשר נתיחה נקבעה בתקנה 12 לתקנות האנטומיה.
לדברי התובעת, כמפורט בתצהירה, לא זכור לה כי הסכימה לביצוע נתיחה בגופתו של אביה, ובכל מקרה לא הוסבר לה כי "נתיחת גופה" כוללת נטילת חלקים מהגופה, חלקים שיוותרו לאחר מכן בידי המרכז.
הנתבעים מצדם לא טענו כי התובעת הסכימה לנתיחה. הנתבעים אף לא הציגו טופס ערוך כדין המאשר כי נתקבלה הסכמת מי מבני המשפחה האחרים של המנוח לנתיחה. למרות זאת, לטענת הנתבעים, אין לומר כי הנתיחה נערכה מבלי שנתקבלה הסכמה כדין לעריכתה. לעניין זה מפנים הנתבעים להצהרה עליה חתמה תובעת 3, אלמנתו של המנוח, בפני חוקר משטרתי. מדובר בהצהרה שנחתמה על גבי טופס המיועד לרישום הודעה של נחקר במשטרה, שנוסחה כדלקמן: "אני אשתו של ישעיהו צינר, אני מוכנה שהמשטרה תערוך נתיחה בגופתו של בעלי ישעיהו או כל פעולה שהמשטרה רוצה" (נספח יב לתצהיר התובעת). התובעים לא הכחישו חתימה זו, אך טענו - טענה שלא נסתרה על ידי הנתבעים - כי תובעת 3 חתמה על ההצהרה מבלי שהוסבר לה אופייה של הנתיחה, ובפרט מבלי שהוסבר לה כי הנתיחה כוללת לקיחת חלקים ודגימות מהגופה, שיישמרו לאחר מכן במרכז. בנוסף טענו התובעים, שההצהרה האמורה נחתמה על ידי תובעת 3 לאחר שקודם לכן, נוכח היותה אישה דתייה ושומרת מצוות, היא התנגדה לביצוע נתיחה בגופה, והסכמתה לחתום על ההצהרה האמורה ניתנה רק לאחר שנאמר לה כי אם לא תסכים לנתיחה, לא יוצא רישיון לקבורת המנוח, דבר שיוביל לדחיית מועד הקבורה. ואכן, ההסכמה לנתיחה ניתנה ע"י התובעת 3 בתחנת משטרה ביום 1.1.95 בשעה 23:00, לאחר שבהודעתה שניתנה קודם לכן בביתה, בשעה 20:10 (נספח יא' לתצהיר הנ"ל), נרשם, כי היא אינה מסכימה לנתיחה מטעמי אמונה דתית. כאמור, בעקבות חתימת תובעת 3 על ההצהרה האמורה בוצעה הנתיחה וגופת המנוח נקברה.
6. ביום 15.1.02, כשבע שנים לאחר פטירת המנוח, כשמשפחתו חזרה מבית העלמין שם התייחדה עם זכרו (שכן לפי לוח השנה העברי היה זה יום השנה לפטירתו), השיבה התובעת לשיחת טלפון, שהייתה מיועדת למעשה לתובעת מס' 3, מהגב' רוני גגין ממשרד הבריאות. גב' גגין ציינה בפני התובעת, כי לאחר ביצוע הנתיחה בגופתו של אביה נותרו בידי המרכז חלקי גולגולת שנלקחו מהגופה, וכי אותם חלקים הועברו על ידי המרכז לקבורה במערת קבורה בבית העלמין בקריית שאול שבתל-אביב. גב' גגין ציינה עוד, כי התובעת רשאית להותיר את חלקי הגולגולת במקום הימצאם הנוכחי, או להעבירם לקבורה בבית העלמין בחיפה, שם קבור המנוח.
לדברי התובעים, שלא נסתרו על ידי הנתבעים, השיחה האמורה, ממנה למדה התובעת, כי בידי המרכז נותרו שרידים מגופת המנוח שלא הובאו לקבורה יחד עם גופתו, גרמה לתובעות 1-3 לזעזוע ולעוגמת נפש קשים.
7. לצורך הצגת תמונה מלאה של העובדות הרלוונטיות יש לציין, כי ברקע לשיחה האמורה מצויה החלטת המרכז להביא לקבורה את כל חלקי הגופות שנמצאו אותה עת בחזקתו. החלטה זו נתקבלה בעקבות סערה ציבורית ותקשורתית שהתחוללה בשנת 2000 סביב אופן התנהלות המרכז (עמ' 5 ש' 22-23 לפרוטוקול הדיון בקובלנה המשמעתית שהוגשה נגד נתבע 1, נספח ג' לסיכומי הנתבעים). בעקבות סערה ציבורית זו, שלוותה בפרסומים שונים בעיתונות, מונתה ועדת בדיקה בראשות כבוד השופט (בדימוס) אריה סגלסון, הידועה כ"ועדת סגלסון". ועדת סגלסון בחנה היבטים שונים בפעילות המרכז, ובחודש אפריל 2001 פרסמה דו"ח בנושא התנהלות המרכז. בהליך הנוכחי אמנם הוגשו כראייה הנספחים לדו"ח ועדת סגלסון בלבד, אך אין חולק כי הדו"ח הנ"ל, כפי שעולה גם מנספחיו, כלל ממצאים חמורים בדבר ליקויים קשים בתפקוד המרכז, לרבות שימוש ברקמות ובאברים, שניטלו מגופות נפטרים במהלך נתיחה, לצרכי מחקר והוראה והצגתם לראווה במרכז, וזאת, מבלי שנתקבלה לכך הסכמת הנפטרים ובני משפחותיהם.
כמו כן, נפתחה חקירת משטרה בעניינו של נתבע 1, שעמד בתקופה הרלוונטית בראש המרכז. חקירת המשטרה לא הובילה בסופו של דבר להגשת כתב אישום, אך כנגד נתבע 1 הוגשה קובלנה משמעתית לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בהתבסס על ממצאיה. בקובלנה צוין, כי ב-125 מקרים מבין אלפי הנתיחות שבוצעו במרכז בין השנים 1996-2000 נעשה שימוש בדגימות שניטלו בנתיחה לצורך מחקרים שבוצעו על ידי גורמי מחקר שונים, וזאת מבלי שניתנה לכך הסכמת משפחות הנפטרים כנדרש על פי דין. עוד יוחסה לנתבע 1 אחריות בגין אי-קביעת נהלי עבודה מסודרים בנוגע לקבלת הסכמת המשפחות לנטילת דגימות מגופות לצרכי מחקר, וכן בגין אי-קביעת נהלים בנוגע לבדיקת טיב הסכמת בני המשפחה לנתיחה במקרים בהם ההסכמה לכך ניתנה בתחנת משטרה. בשנת 2006 הורשע נתבע 1, לאחר שהודה במיוחס לו במסגרת עסקת טיעון, בעבירת משמעת של רשלנות בקיום המוטל עליו כעובד מדינה, ונגזר עליו עונש של נזיפה.
בנוסף, בעקבות הסערה הציבורית האמורה ומסקנות ועדת סגלסון, עודכנו בשנת 2003 נהלי המרכז. הנהלים המעודכנים לא הוגשו כראייה בהליך זה, אך אין חולק כי הנהלים תוקנו כך שלצורך עריכת מחקר בשרידי גופות המצויים במרכז, נדרשת כיום הסכמה מפורשת של משפחת הנפטר. כמו כן, אין חולק כי על פי הנהלים המעודכנים, המרכז יבצע נתיחה לקביעת סיבת המוות רק מקום בו ניתנה לכך הסכמה של בני המשפחה שהסכמתם נדרשת בהתאם להוראות חוק האנטומיה, ורק לאחר שניתן לבני המשפחה הרלוונטיים הסבר בדבר מהותה של נתיחה, לרבות באשר לעובדה כי הנתיחה כוללת נטילת חלקים ודגימות מהגופה, שישמרו לאחר מכן במרכז לתקופה ממושכת (ראו "דף מידע למשפחת המנוח", נספח ד' לנוהל מחודש דצמבר 2003, שבו מוסבר התהליך למשפחה, ובכלל זה נאמר בו כי הדגימות שתילקחנה מהגופה בזמן הנתיחה אמורות להישמר במרכז עד לסיום ההליך החקירתי או המשפטי, למשך שנתיים לפחות, וכי בן המשפחה המעוניין לקבור דגימות אלה בקבר הנפטר, מתבקש לציין זאת).
8. כשבוע לאחר שיחת הטלפון האמורה בין התובעת לבין גב' גגין ממשרד הבריאות, נפגשה התובעת עם גב' גגין, וזו מסרה לה מכתב מטעם שר הבריאות המאשר כי שרידי גופת המנוח הועברו על ידי חברה קדישא תל-אביב לקבורה בבית העלמין בקרית שאול (נספח ג' לתצהיר התובעת). במכתב האמור נאמר, כי מספר הקבורה של שרידי המנוח הוא "5". התובעת התייעצה עם רבנים ופוסקים שונים כיצד עליה לנהוג בשרידי הגופה המצויים בבית העלמין בקרית שאול. לדבריה, התשובה החד משמעית שקיבלה הייתה, כי יש להעביר את שרידי הגופה לקבורה בקבר הראשי של המנוח בבית העלמין בחיפה. נוכח זאת הגיעה התובעת לבית העלמין בקריית שאול. שם, במערת קבורה, נגלו לעיניה כדים ומיכלים, אשר לפי מה שנמסר לה על ידי עובדי המקום, אמורים להכיל שרידים שונים של גופות נפטרים. מראה זה, כמו גם המעמד כולו, גרמו לתובעת לזעזוע עמוק. התובעת איתרה את הכד שסומן בספרה "5", וביקשה לברר האם קיימים סימני זיהוי נוספים, מלבד סימון זה, שבעזרתם יהיה ניתן לשייך את השרידים שבכד לגופת המנוח. בתשובה לכך מסר מנהל בית העלמין לתובעת, כי בתוך כל כד מצויה לוחית שעליה חרוטים שמו של הנפטר ומספר תעודת הזהות שלו. התובעת ביקשה ממנהל בית העלמין, כי בטרם יועבר הכד לקבורה בחיפה, ידאג לוודא כי אכן מדובר בשרידיו של אביה, ומנהל בית העלמין הבטיח לה כי כך ייעשה.
9. ביום 18.2.02 נקברו שרידיו של המנוח בקבר שבבית העלמין בחיפה. במעמד הקבורה נתברר לתובעת, כי הכד ובו שרידי הגופה הועבר לבית העלמין בחיפה מבלי שוידאו שאכן מדובר בגופת המנוח. מסיבה זו נדרשו תובעות 1 ו-2 לפתוח את הכד, ובתוכו נגלו לעיניהן שרידי הגולגולת. לדברי התובעת, בתוך הכד לא נמצא סימן מזהה כלשהו מלבד תווית ועליה הסימון "95-2-9". למרות זאת, החליטו תובעות 1 ו-2, בהעדר כוחות נפשיים להתמודד עם סגירת הקבר לשם עריכת בירורים נוספים בנוגע לזיהוי השרידים, להשלים את קבורת השרידים בקבר הראשי. אין חולק, כי האירוע כולו גרם לתובעות 1-3 לזעזוע קשה (ראה תצהיר התובעת ותצהירו של מר אנצויג מחברה קדישא שנכח במעמד קבורת השרידים).
10. בין לבין, במסגרת הבירורים שערכה התובעת בשאלה, כיצד עליה לנהוג במצב שנוצר בעקבות פניית המרכז, נפגשה התובעת עם מר ישראל אדלר מחברה קדישא בחיפה, שהסכים להיפגש עם התובעת לאור היכרותו עם המנוח. בפגישה שהתקיימה ביניהם מסר מר אדלר לתובעת, כי עוד בשנת 1997 הובאו לקבורה בבית העלמין בחיפה, ללא ידיעת המשפחה, שרידים נוספים מגופתו של אביה (ראה תצהיר התובעת וכן תצהירו של מר אדלר). גם ידיעה זו גרמה לתובעת לזעזוע קשה ולעוגמת נפש רבה. לדברי מר אדלר, השרידים הנ"ל הועברו מהמרכז לבית העלמין באמצעות מתנדב של משרד הדתות, מר נח גרשוני. באותה פגישה העביר מר אדלר לתובעת מסמך שנמסר לחברה קדישא חיפה על ידי המרכז (נספח ה' לתצהיר התובעת). במסמך, החתום על ידי המרכז, ונחזה להיות טופס סטנדרטי של המרכז, נרשם, תחת הכותרת "חלקי גופה", כי "בתאריך 9.9.97 מסרנו דגימות אברים שנלקחו בזמן נתיחה של המנוח/ה צינר ישעיה שנפטר ביום 2.1.95 ונקבר בחיפה לאחר שכל הבדיקות במרכז הסתיימו. באנו לקראת מר נח גרשוני - נציג משרד הדתות, למסור לו לקבורה את כל חלקי האברים של הנפטר/ת הנ"ל".
בעקבות שיחה זו פעלה התובעת לאתר את מר גרשוני. בשיחה שקיימה עימו התובעת, ציין מר גרשוני, כי הוא טיפל באופן אישי בעשרות מקרים דומים, וכי הוא אינו זוכר את המקרה הספציפי של המנוח (ראו תצהיר התובעת ותצהירו של מר גרשוני).