אינדקס עורכי דין
... עורך דין
... נוטריון
... בוררים
... מגשרים
... מומחים לדין הזר
שרותים משפטיים
... פסיכיאטריה משפטית
... עדים מומחים
... רואי חשבון
... חוקרים פרטיים
... פוליגרף
... גרפולוגיה
... תרגום משפטי
... שרותי עזר משפטיים
... שמאים
... תמלול והקלטות
חיפוש | Newsletter | חדשות | מאמרים | פסיקה | חקיקה | וידאו יצירת קשר ... שרות לקוחות ... פרסום ...
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
בית משפט המחוזי תל אביב-יפו
בתאריך: 04/07/2007


בפני:
1. כב' השופט/ת רנה משל
תובעים:
1. משה כהן
- נגד -
נתבעים:
1. כלל חברה לביטוח בע"מ
2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ
ב"כ תובעים:
1. עו"ד ג' בן ציון
ב"כ נתבעים:
1. עו"ד י' דביר

פסק-דין

1.           זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף ונזקים אחרים אשר נגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב.

2.           העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

       א.    התובע, יליד 25.2.60, תושב אופקים, נפגע ביום 2.9.00, בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: " התאונה" ו" החוק", בהתאמה), עת רכב על אופנועו והחליק על הכביש.

       ב.    הנתבעות הנן מבטחות אופנועו של התובע בעת התאונה.

       ג.     התובע נפגע קשה בתאונה, וסבל מפגיעה בעמוד השדרה, שיתוק בארבעת גפיו, שברים, פגיעה עצבית בשלפוחית השתן ובמעי ועוד. הוא אושפז בבית-החולים סורוקה בבאר שבע ומשם הועבר לבית החולים שיבא, תל-השומר ובסך הכל היה מאושפז כארבעה עשר חדשים (עד 24.10.01).

       ד.    עובר לתאונה היה התובע אדם בריא, אשר השתחרר בסמוך לתאונה משירות בצבא קבע בתפקיד אחראי על מחלקת חירום באגף הרכב, בחיל האויר.

  3.         נכותו הרפואית של התובע

       א.    בית-משפט זה מינה חמישה מומחים רפואיים לקביעת מצבו הרפואי של התובע, לרבות דרכי שיקומו.

       ב.    פרופ' קורצ'ין, אשר מונה כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום הנוירולוגי קבע, בחוות-דעתו, מיום 18.12.02, כי לתובע נגרם שיתוק מלא של ארבע הגפיים, כתוצאה מנזק קשה לעמוד השדרה הצווארי, אשר הותיר לתובע נכות צמיתה בשיעור 100% לפי תקנה 29(3)ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: " התקנות"), כן נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור של 70%, לפי תקנה 23(2)א'V לתקנות בגין אי שליטה על השתן  ונכות צמיתה בשיעור של 80%, לפי תקנה 15(6) לתקנות, בגין אי-שליטה על הצואה.

       ב.    ד"ר י. מ. שטרן, אשר מונה כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום הפסיכיאטרי, קבע בחוות-דעתו, מיום 18.12.02, כי כתוצאה מהתאונה שרוי התובע "במצב דכאוני תגובתי לעובדה שנהפך לטטרהפלג", מצב המזכה אותו בנכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 34ג' לתקנות.

       ג.     פרופ' פיינמסר, אשר מונה כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום אף אוזן גרון, קבע בחוות דעתו, מיום 16.12.02, ובתשובותיו לשאלות הבהרה לגביה, כי הגם שהתובע עבר ניתוח לתיקון הצרות בקנה הנשימה, שנגרמה כתוצאה מהנשמתו, הרי מאחר שהתובע מרותק לכסא גלגלים, לא ניתן לבדוק כיום אם אכן נותרה לתובע נכות בתחומו, אשר תבוא לידי ביטוי בזמן מאמץ. עם זאת ציין, כי היה ובעתיד ישתפר מצבו הגופני של התובע, ותתפתחנה בעיות נשימה, יהיה צורך לבדקן ולקבוע האם הנו זקוק לניתוח נוסף.

       ד.    ד"ר יגאל מירובסקי, אשר מונה כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורטופדי, קבע בחוות-דעתו מיום 23.12.03, כי אמנם נגרמו לתובע שברים בצלעות, בעצם הבריח ובקרסול, אולם הנכות ה"אורטופדית" שלו אינה משמעותית והיא "נבלעת" בנכותו הנוירולוגית. עוד ציין, כי לולא הפגיעה הנוירולוגית של התובע, לו הפגיעה האורטופדית היתה הפגיעה היחידה של התובע, היתה נכותו בשיעור של 10% לפי סעיף 48(3)א' לתקנות או לחלופין לפי סעיף 35(1)ב' לתקנות.

       ה.    ד"ר אברהם לזרי, מומחה לרפואה פיזיקלית ושיקום, אשר מונה כמומחה מטעם בית-המשפט לקביעת צרכי התובע בתחום השיקומי, קבע בחוות-דעתו מיום 2.5.03, כי התובע הינו טטראפלג עם תפקוד מינימלי של יד ימין, חוסר שליטה על הסוגרים, הפרעה בבליעה, ופגיעה בתפקוד המיני, בנוסף למרכיב דכאוני קשה.  ד"ר לזרי ציין, עוד כי התובע אינו משתקם למרות הזמן שחלף מאז הפגיעה, ואינו מתנהג באופן בו מתנהגים נפגעים מסוג זה. ד"ר לזרי היה בדעה, כי התובע לא מיצה את הטיפול השיקומי והמליץ להפנותו להשלמת מסגרת שיקומית, לצורך הדרכה לעצמאות ואיזון הטיפול בסוגרים (בעקבות זאת אושפז התובע, פעם נוספת, למשך כחודשיים). פרופ' לזרי מסר המלצות לגבי טיפול בתובע, מתוך הנחה כי ישלים מסגרת שיקומית, כדלקמן:

1.       עזרה אישית לכל ימי חייו, כאשר ההדרכה לעצמאות תאפשר למטפל יחיד לסייע לו, במקביל לעזרה נוספת במשק הבית.

2.       התאמת בית התובע למצבו, לרבות התקנת פתחים רחבים, ידיות אחיזה, משטחי החלקה והתאמת המטבח לגובה של כסא גלגלים.

3.       התקנת מערכת מיזוג אויר עם בקרת אקלים.

4.       כסא גלגלים מותאם למגבלותיו, רצוי כסא גלגלים חשמלי, אותו ניתן להניע בקלות בתנועות יד ימין.

5.       אביזרים שונים לשימוש אישי וטיפוח אישי, אכילה, ידיות ומתקנים לצורך סיוע בלבוש ובהפעלת מכשירים ביתיים (אלו מותאמים על-ידי מרפא בעיסוק).

6.       מעקב וטיפול פסיכולוגי פעם-פעמיים בשבוע, לפי קביעת הפסיכולוג - בשלב זה ללא הגבלה בזמן.

7.       מעקב פסיכיאטר לצורך טיפול תרופתי, על פי קביעת הפסיכולוג, אחת לשישה חודשים לערך.

8.       הערכה על ידי קלינאית תקשורת וקביעת מסגרת טיפולים, בקשר להפרעת הבליעה ותרגול בליעה מספר פעמים בשבוע.

9.       טיפול פיסיותרפי אחת לשבוע במסגרת הקהילה להפחתת ספסטיות, למשך כל חייו. לחלופין, הפעלה ספורטיבית אחרת.

10.     בדיקות שתן לכללית ותרבית, אחת לחודש.

11.     בדיקת תפקודי כליות אחת לשלושה חודשים.

12.     אולטרה סאונד כליות ושלפוחית השתן אחת לשנה.

13.     מעקב רופא שיקומי אחת ל-6 חדשים ולאחר איזון אחת לשנה, למשך כל חייו.

14.     הערכה במרפאה לשיקום מיני, ואח"כ טיפול סקסולוגי, בהתאם לקביעת המרפאה.

15.     רכב מותאם, אליו יעלה עם כסא גלגלים (עם מעלון), והתקני עזר לנהיגה במסגרת מגבלות השיתוק והתנועות המוגבלות של יד ימין.

16.     פעילות פנאי וספורטיבית משקמת, כגון שחייה טיפולית, פעמיים בשבוע, למשך כל חייו.

17.     שיקום מקצועי לצורך השמה בעבודה, ולחלופין מסגרת לימודים ותעסוקה אחרת.

       ו.     מסיכומי המחלה של מרכז רפואי "רעות" (להלן: " רעות") (מוצגים יג-טז), אשר את המלצותיו אימץ ד"ר לזרי בחוות-דעתו המשלימה מיום 13.6.04 (מוצג יז), עולה, כי חל שיפור בכח ובתנועתיות של יד שמאל של התובע וכן שיפור עצמאות ב-ADL. עוד עולה, כי נוכח הטיפול התרופתי, המשולב עם צנתורים עצמיים אותם למד התובע לבצע, הוא כמעט ואינו סובל עוד מ"דליפות" שתן בין הצנתורים. עם שחרורו מרעות הומלץ לתובע על המשך טיפול תרופתי, ריפוי בעיסוק, טיפול פיזיוטרפי, בדיקות רפואיות ומעקב שיקומי. כמו כן, צורפו המלצות לציוד ולתרופות,  כדלקמן:

18.     תרופות - (ELATROL; BACLOFEN; LAXATIVE; MICROLAX; CLONEX; SEROXAT; VIT C; DETRUSITOL; TRIBEMIN).

19.     ציוד ואביזרים - טיטולים; פנרוס; שקיות שתן; צנטרים נלטון מס' 12; עזריקאן ג'ל; מספגים; T.SEPT; מיטה מתכווננת; מזרון למניעת פצעי לחץ; קרש החלקה; שולחן עבודה מותאם; כסא גלגלים חצי ממונע; כרית לכסא גלגלים; מגש לכסא גלגלים; סדים לידיים: שתי כפפות פוטורו, סד מנוחה וסד COOKUP; מקל עזר ללבוש.

       ז.     בסיכום. לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור של 100%, כמפורט לעיל. אשר לתפקודיות נכות זו אתייחס עוד להלן.

4.           קיצור תוחלת חייו של התובע

       א.    בתוחלת חיי התובע יש כדי להשליך על הפיצוי ועל כן, יש לדון בשאלה זו בתחילה. לטענת ב"כ התובע, על אף נכותו של התובע, לא נפגעה כלל תוחלת חייו, אף המומחים הרפואיים לא קבעו כך והנתבעות לא חלקו על חוות-הדעת לעניין זה. גם לפי עדות ד"ר לזרי,  לא נגרם קיצור משמעותי של תוחלת חיי התובע, ולכל היותר, מדובר בקיצור תוחלת חיים שולי שבין 0 ל-10%. לפיכך, לטענתו, יש לדחות טענת הנתבעות בדבר קיצור תוחלת חייו של התובע, ולחלופין, להעמידה על 5% בלבד, היינו 3.9 שנים. ב"כ הנתבעות, לעומת זאת, טוען, כי מהספרות הרפואית עולה, כי קיצור תוחלת החיים בנפגעים מסוגו של התובע הינו בשיעור של 30%, דהיינו 18-19 שנים. לחלופין טען הוא, כי יש לקבוע קיצור תוחלת חיים בשיעור של 10%, לה הסכים גם ד"ר לזרי.

       ב.    מעדות ד"ר לזרי עולה, כי קיצור תוחלת חיי התובע הינה בשיעור של 10% לפחות. ד"ר לזרי העיד, כי אם יטופל התובע כהלכה, תתקצר תוחלת חייו רק בין אפס ל-10% (עמ' 98 לפרטיכל, ש' 13-14), ובהמשך חקירתו, הוסיף כי:

"אם יטופל ויהיה במעקב ותמיכה ויאופשר לו להקים משפחה, מה שמאד קשה, הדברים האלה אכן יכולים לתת לו תוחלת חיים סבירה. לדעתי יש קיצור משהו כמו 10% בתוחלת החיים." (עמ' 100 לפרטיכל, ש' 11-13).

       ג.     מכאן שטענת ב"כ התובע, לפיה יש לקבוע לתובע קיצור תוחלת חיים בשיעור הנמוך מ-10% איננה מבוססת, בפרט כאשר סיכויי התובע, נוכח הסתגרותו ומצבו הנפשי, להקים משפחה, אשר תתמוך בו, באופן הנדרש לדעת ד"ר לזרי על מנת להקטין את קיצור תוחלת חייו, קטנים ביותר. מנגד, לא הוכח כי תוחלת חיי התובע, בהנחה שיקבל את הטיפול הדרוש לו, תתקצר ב-30% או בשיעור אחר הגבוה מ-10%. ד"ר לזרי היה איתן בדעתו כי קיצור תוחלת חיים בשיעור שכזה מאפיין נכים אשר אינם מטופלים כיאות, והוא אינו תוצאה הכרחית של הנכות עצמה (עמ' 102 לפרטיכל, ש' 21-23). לפיכך, מאחר שהפיצוי לו יזכה התובע יאפשר לו לקבל את הטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק, יש לקבוע כי שיעור קיצור תוחלת חיי התובע הינו 10%.

       ד.    לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תוחלת החיים של גבר יהודי בן 45 הינה 34.9 שנים, משמע ,תוחלת חיי התובע קוצרה ב-3.5 שנים. לפיכך, התובע זכאי לפיצויים עד ליום הגיעו לגיל 76.5.

5.           אבדן כושר השתכרות

       א.    לגרסת התובע, עובר לתאונה הוא החל ללמוד בקורס נהיגה באוטובוס והתעתד לעבוד כנהג אוטובוס. לפיכך, אליבא דב"כ התובע, יש לחשב את הפסד השתכרותו של התובע לפי משכורתו של נהג אוטובוס. משכורת זו, לטענתו, עומדת על 15,000 ש"ח לפחות, ויש להוסיף לה הטבות סוציאליות בשיעור של 20%. לחלופין בלבד, טוען הוא, כי יש לפצות את התובע לפי משכורתו עת שירת בצבא הקבע, בצירוף תוספות שונות לשכר (סעיף ו' 1 לסיכומיו). כמו כן, מאחר שסיכויי התובע להשתלב כיום במעגל העבודה הינם, לטענת בא-כוחו, אפסיים, וגם אם יימצא מקום עבודה אשר יהיה מוכן להעסיקו משכורתו לא תעלה על 300-500 ש"ח, יש לקבוע, כי לתובע נגרם הפסד מלא של כושר ההשתכרות בעתיד. ואילו אליבא דב"כ הנתבעות, בסיס השכר על פיו יש לחשב את הפסד השתכרות התובע, הינו, לכל היותר, השכר הממוצע במשק, שכן התובע לא הוכיח כלל סיכוייו למצוא עבודה לאחר שחרורו מצה"ל, ובפרט, עבודה בה היה משתכר למעלה משכרו בצה"ל, ואף לא הביא בדל של ראיה, למשכורתם של נהגי אוטובוס. עוד לטענתו, המומחה ד"ר לזרי היה בדעה שהתובע זקוק לתעסוקה וכי מסוגל הוא לבצע עבודות שונות, כגון טלפן, אחראי על מלאי סחורות (בדומה לעבודתו בצה"ל) ועבודות שונות המתבצעות מול מחשב. עוד, לטענתו, עולה מעדות ד"ר לזרי, כי התובע מסוגל לעבוד 5-6 שעות ביום. לפיכך, טוען ב"כ הנתבעות, שיעור אובדן כושר ההשתכרות של התובע, אינו עולה על 70% והתובע לא עשה כל ניסיון להשתלב במעגל העבודה, על אף שקיימים מקומות עבודה המתמחים בהעסקת נכים.

       ב.    אמנם, ד"ר לזרי היה בדעה כי לתובע כושר השתכרות בעבודות שונות, כמתואר לעיל, ברם, נראה לי כי סיכויי התובע למצוא מקום עבודה אשר יסכים להעסיקו במצבו הנוכחי קלושים ביותר, בהתחשב במצבו הגופני, בגילו (47 כיום), בהשכלתו הדלה ובמגוריו באזור בו שיעור האבטלה גבוה ביותר (וכפי שיובהר להלן, מסרבות הנתבעות לאפשר העברת מקום מגוריו לאזור המרכז). גם ד"ר לזרי הסכים כי על אף החשיבות הרבה שהוא מייחס לחזרתו של התובע לעבודה, בעיקר מבחינת השיפור שהדבר יחולל במצבו הנפשי, ספק רב אם אדם במצבו יוכל למצוא עבודה כלשהי, שלא לדבר על עבודה ממנה יוכל להתפרנס (ראה חוות דעתו של ד"ר לזרי וכן עמ' 110 לפרטיכל, ש' 11-14; עמ' 115 לפרטיכל ש' 14-15). ויוער כי פסקי-הדין אליהם הפנה ב"כ הנתבעות בסיכומיו, בהם נקבע שיעור הפסדי כושר השתכרות נמוך מ-100%, עסקו בנכים בשתי הגפיים התחתונות בלבד, אשר מצבם שונה בתכלית ממצבו של התובע, הנכה בארבע הגפיים, ועל כן מוגבל הרבה יותר ביכולותיו. בנסיבות אלו ובהתחשב בגורמים שציינתי לעיל, נראה לי כי התובע איבד כליל את כושר השתכרותו ולכל היותר יכול היה לעבוד במקום מוגן, בו ההשתכרות מזערית.

       ג.     אשר לבסיס השכר לפיו יש לחשב את הפסדי שכרו של התובע. הכלל שאומץ בפסיקה הינו כי:

"לשם פיצוי על אובדן כושר השתכרות יש להצביע על קיומו של סיכוי, שאינו היפותטי גרידא, כי הניזוק היה משתכר בעתיד לולא התאונה, וכי התאונה פגעה בהשתכרות זו" (השופט ברק בע"א 237/80 ברששת נ' האשאש פ"ד לו(1) 281 ,300).     

              שוכנעתי כי לולא התאונה היה התובע שב למעגל העבודה ומשתכר למחייתו. כאמור, התובע היה, עובר לתאונה, אדם צעיר ובריא, אשר יצא לדרך חדשה לאחר שירות ממושך בצה"ל, אותו סיים בתפקיד אחראי על מחלקת חירום באגף הרכב, בחיל האויר, במסגרתו צבר נסיון, אשר ניתן להניח כי יכול היה לעשות בו שימוש מועיל גם במסגרת אזרחית. התאונה ארעה כאמור, מספר חדשים לאחר פרישת התובע מצה"ל ובטרם היה סיפק בידו להתחיל בעבודה חדשה.

              המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת גובה משכורתו של התובע, לולא התאונה. כדי להשיב על שאלה זו, יש לבדוק תחילה את הכנסת התובע עובר לתאונה, בה מצוי יסוד אובייקטיבי להערכת יכולתו העתידית (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א 58 (מהדורה חמישית, 2003)). התובע הציג אך ורק שלושה תלושי משכורת מתקופת שירותו בצה"ל (מוצגים מד-מו), מהם עולה, כי משכורתו בצה"ל היתה כ-7,400 ש"ח ברוטו. בא-כחו טען, כי למשכורת יסוד זו יש להוסיף תוספות שונות. אלא שהתוספת בסך 2,436.83 ש"ח, לה הוא טוען, מופיעה רק באחד משלושת תלושי המשכורת שהציג התובע (מוצג מד), ונראה כי היא משקפת תשלום חד פעמי, אשר אין להביאו בחשבון לצורך קביעת שכר התובע (מעיון במוצגים מד-מו עולה בבירור כי כל הפריטים בתוספת זו, כגון תוספת ותק מקצועי, פעילות רמה ג', תוספת צבא קבע וכו', כלולים במסגרת השכר השוטף בשניים מהתלושים, כאשר רק במוצג מד הם מופיעים פעם נוספת במסגרת הפרשי תשלומים). אשר להטבות הנוספות (ארוחות, ביגוד וכו') אותן אמד ב"כ התובע בשיעור 25% מהמשכורת. אמנם הלכה היא שכל תוספת והטבה ישירה הצומחת לעובד בגין עבודתו תחשב כחלק ממשכורתו, אלא שחלק מן ההטבות הנ"ל כלולות, כעולה מתלושי המשכורת שהציג התובע, במשכורתו ברוטו (הוצאות נסיעה, הוצאות אישיות, תוספת טלפון), ולגבי חלקן האחר לא הציג התובע כל ראיה לקיומן, וממילא גם לא הוכיח את שוויין. הטבות מן הסוג הנ"ל טבען שהן משתנות ממקום עבודה אחד למשנהו, ובהעדר כל ראיה, לא ניתן לי לקבוע כי התובע אכן היה זכאי להטבות הנ"ל, וודאי שאינני יכולה להעריך את שוויין. לפיכך, אני קובעת כי משכורתו של התובע בעת שירותו בצבא, כפי שהוכחה בפניי מתלושי המשכורת שהציג התובע, היתה בסך 7,427 ש"ח ברוטו לחודש (נכון לפברואר 2000).

       ד.    עם זאת, גובה משכורתו של התובע במקום עבודתו האחרון אינו משקף במקרה דנן את כושר השתכרות התובע עובר לתאונה. שכן, כאמור, התובע סיים שירותו בצה"ל עובר לתאונה וכבר החל בהכנות להחלפת מקצועו הצבאי. ככלל, תכניות הנפגע עובר לתאונה לא תובאנה בחשבון, אלא אם נעשו צעדים ממשיים להגשמתן (שם, 67). לעומת זאת, כאשר מדובר בתכניות שהיו בשלבים של הגשמה בפועל, יש להתחשב בהן לצורך קביעת אבדן כושר ההשתכרות (שם, 70). במקרה דנן, לגרסת התובע (סעיף 62 לתצהיר עדותו הראשית (להלן: " תצהיר התובע")), עובר לתאונה נרשם לקורס נהיגה באוטובוס, ואף עבר בהצלחה את מבחן התיאוריה (מוצגים מז ו-נ'). נתונים אלו יש בהם כדי להצביע על כך שהתובע עשה צעדים מסוימים להגשמת שאיפתו לפנות למקצוע של נהג אוטובוס. אולם, אף לו שוכנעתי כי לולא התאונה, סיכויי התובע לעבוד כנהג אוטובוס היו גבוהים (ולא הובאה תשתית ראייתית מספקת לכך), הרי שהתובע לא הביא ראייה כלשהי לגובה שכרם של נהגי אוטובוס, וטענת בא-כחו בדבר שכר של 15,000 ש"ח לחודש, הינה טענה סתמית בלבד, שלא הוכחה.

       ה.    מן המקובץ עולה, כי התובע לא הוכיח כלל ועיקר מה היה יכול להיות גובה השתכרותו לולא התאונה, או כי היו לו כישורים מיוחדים אשר היו מאפשרים לו להשתכר למעלה מן השכר הממוצע במשק (ראה קציר, שם, 125-127). לפיכך, ובהתחשב בגובה שכרו של התובע בתפקידו האחרון עובר לתאונה, הנני קובעת כי יש לחשב את הפסדי שכרו של התובע לפי השכר הממוצע במשק, אשר נתוניו האחרונים הידועים הם סך של 7,861 ש"ח לחודש (לפי השכר הממוצע במשק בחודש מרץ 2007). לפיכך, בגין התקופה החל ממועד התאונה ועד מועד פסק-הדין (82 חודשים) זכאי התובע לסכום כולל של 644,602 ש"ח (בניכוי מס הכנסה כחוק), ובגין התקופה החל ממועד מתן פסק-דין זה ועד להגיעו לגיל 67 (232 חודשים) הנו זכאי לסך 1,383,536 ש"ח (לפי מקדם הוון 176 (ממוצע של 231 ו-234 חדשים) (בניכוי מס הכנסה כחוק).

6.           הפסד תנאים סוציאליים והפסד פנסיה

       א.    לטענת ב"כ התובע, התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן הפרשות המעביד לזכויות סוציאליות (חופשות שנתיות, דמי מחלה, פטור מתשלום מס בריאות, פיצויי פיטורין ועוד), בשיעור של 20% ממשכורתו ברוטו וכן פיצוי בגין הפסד זכויות פנסיה בשיעור של 70% ממשכורתו. ואילו לטענת ב"כ הנתבעות, התובע לא הוכיח הפסדים אלו ולפיכך, אין מקום לפצותו בראש נזק זה.  

       ב.    אכן, הלכה היא, כי שיעור תנאים סוציאליים יש להוכיח, שכן מדובר בהטבות שאינן בגדר ידיעתו השיפוטית של בית-המשפט (ע"א 244/87 קוש נ' כהן פ"ד מג(1) 15, 24). מעיון בתלושי המשכורת של התובע מתקופת עבודתו בצה"ל עולה, כי ממשכורתו הופרשו סכומים שונים לקופות גמל, קרן חסכון, ביטוח חיים וביטוח תאונות אישיות. עם זאת, מתלושי השכר לא ניתן ללמוד דבר על גובה הפרשות המעביד. יתרה מכך, נוכח מסקנתי לעיל, לפיה התובע לא הוכיח מה עשויה היתה להיות השתכרותו לולא התאונה, לרבות תנאיו הסוציאליים, אם בכלל, לא ניתן לקבל את טענתו האמורה של בא-כחו. למותר לציין, כי אף לו שכנעני התובע כי יכול היה לעבוד כנהג אוטובוס, הרי כאמור, התובע לא הביא כל ראיה למשכורתם של נהגי אוטובוס, לרבות התנאים הסוציאליים להם הם זכאים. פסק-הדין עליו סמך ב"כ התובע, ובו נקבע שיעור של 20% בגין הטבות סוציאליות (ע"א 570/75 סייג נ' לוי פ"ד ל(2) 541), איננו רלוונטי כלל לענייננו, שכן, שם הוכחו רכיבי הזכויות הסוציאליות, אך בית משפט קמא לא פסק את ההפסד בגינן, שלא כבמקרה דנן.

       ג.     עם זאת, יש להניח שקיים סיכוי סביר שהתובע, לולא התאונה, היה מוצא מקום עבודה בו היה זכאי גם לתנאים סוציאליים. בענין זה קבע בית- המשפט העליון כי בהעדר אמת מידה מדויקת, ניתן לקבוע את שיעור הפסד הזכויות הסוציאליות על דרך אומדנא. כך, בע"א 151/84 חורי נ' בית החולים "המשפחה הקדושה" (פ"ד מב(1)779), אמר השופט בך את הדברים הבאים:

"מן המפורסמות הוא שהעובדים זוכים בתנאים סוציאליים המתווספים לשכר העבודה ותנאים אלה יש להביא בחשבון דמי הנזק. אולם תנאים אלה שונים מענף עבודה אחד למשנהו ובלי הוכחה על שעורם הממשי במפעל פלוני אין לדעת מהו. יכול היה ביהמ"ש לקבוע סכום כלשהו על דרך האומדן כפי שקובעים בפריטי נזק אחרים, אבל משנמנע ביהמ"ש מלעשות כן, מחוסר כל הוכחה, אין מקום להתערב בזה".

              לפיכך, אני קובעת בדרך אומדנא כי לולא התאונה, היה התובע זכאי לזכויות סוציאליות בשיעור 15% ובסך הכל 1,179 ש"ח לחודש (לפי בסיס שכר של 7,861 ש"ח).  לפיכך, בגין התקופה ממועד התאונה ועד היום זכאי הוא ל- 96,678 ש"ח ובגין התקופה מהיום ועד הגיעו לגיל 67 סך של 207,504 ש"ח.

       ד.    התובע עתר אף לפיצוי בגין אובדן זכויות הפנסיה להן היה זכאי, לטענתו, לולא התאונה. אלא שההפרשות לקרן הפנסיה באות להבטיח פנסיה לעתיד ופיצוי התובע בגין שניהם מהווה, בעצם, פיצוי כפל, שהתובע אינו זכאי לו (קציר, שם, 447-448). מדובר בשתי חלופות אשר על התובע לבחור אך באחת מהן (השופט בך בע"א 511/83 מ"י נ' סעיד פ"ד מג(3) 774, 777). משמע, התובע אינו זכאי הן לפיצוי בגין אובדן הזכויות הסוציאליות והן לפיצוי בגין הפסדי הפנסיה עצמה. ויוער, כי אמנם נהוג לפצות נפגע בגין אבדן תשלומים לקרן הפנסיה, כאשר מדובר באדם צעיר, העשוי לשוב למעגל העבודה, בעוד שכאשר מדובר בנפגע מבוגר, שנותרו לו אך שנים מעטות עד לגיל הפרישה, או כאשר הנפגע אינו צפוי לשוב לעבודה לאחר התאונה, הנטיה הינה לפצותו בגין אבדן הפנסיה עצמה (קציר, שם, 451-452). עם זאת, בעניין סעיד הנ"ל, נפסק כי ההלכה אינה חד-משמעית ויש לבדוק כל מקרה לגופו, לפי נסיבותיו, כאשר ייתכנו מקרים בהם הגם שהנפגע לא ישוב עוד לעבודה, הרי מפאת גילו הצעיר ייפסק לו פיצוי בגין אובדן התנאים הסוציאליים (שם, שם). ברוח זו קבעתי לעיל, כי בנסיבות המקרה מן הראוי לפצות את התובע בגין אובדן ההטבות הסוציאליות.

7.           סיעוד ועזרת הזולת

       א.    הוצאות בעבר - כאמור, מיום שחרורו של התובע מבית-החולים מעסיק הוא בביתו עובדת זרה, במשך 5.5 ימים בשבוע, תמורת משכורת חודשית בסך  של 700$. לגרסת התובע, הוא משלם עבור עובדת זו גם 1.50$ ליום בגין ביטוח רפואי, 75 ש"ח ליום בעבור הוצאות מחייה ודמי כיס שבועיים בסך 100 ש"ח, ובסה"כ עלות שכרה החודשי הנו 6,151 ש"ח. בנוסף, לטענת ב"כ התובע, על התובע לשלם לעובדת זו דמי חופשה שנתית, ימי חג ופיצויי פיטורין, וכן ביטוח לאומי, מסים, ותשלום בגין רישיון העסקתה ובסה"כ, תוספת של 25% למשכורתה. לפיכך, עותר הוא לפצות התובע בגין העסקת העובדת הזרה, לפי משכורת של 7,688 ש"ח לחודש. עוד טוען ב"כ התובע, יש לפסוק למרשו פיצוי גלובלי בסך של 100,000 ש"ח, לכיסוי תביעה עתידית מצד העובדת לתשלום בגין שעות נוספות, נוכח פסיקה אחרונה של בית הדין הארצי לעבודה, אשר קבע כי יש לשלם לעובדים זרים שכר בגין שעות נוספות בהן עבדו, מעבר לשעות העבודה הרגילות.

       ב.    התובע אף עותר לפיצוי בגין טיפול וסיעוד יומיומי של אמו, מיום שחרורו מביה"ח ובגין העסקת אמו כעוזרת בית באותה תקופה בסך של 476,911 ש"ח. כן עותר התובע לפיצוי בגין הטיפול והסיעוד שהעניקו לו אמו, אחיו ואחיותיו ב-16 חודשי אשפוזו, בתוספת תשלום עבור הוצאות נסיעה, ועבור אמו, אף הוצאות כלכלה. בסה"כ עותר התובע, לפיצוי בגין תקופת אשפוזו בסכום גלובלי של 70,000 ש"ח עבור אחיו ואחיותיו, וסכום של 250,744 ש"ח עבור אמו (לפי חישוב של 35 ש"ח לשעת עבודה, בגין 10 שעות עבודה ביום, 30 יום בחודש, וכן 15 ש"ח ליום עבור כלכלה, ו-64 ש"ח ליום עבור נסיעות). לגרסת התובע, עזרת בני המשפחה היתה נחוצה לו, הן בעת אשפוזו והן לאחר מכן.

       ג.     אליבא דב"כ הנתבעות, יש לפסוק לתובע, בגין סיעוד ועזרת הזולת בעבר, פיצוי בסכום של 5,075 ש"ח לחודש בגין מטפל זר (בהתאם לחוות-דעתו של המומחה, מר גדעון האס (להלן: " המומחה האס")) ועוד 1,500 ש"ח לחודש בגין עזרת בני המשפחה בימי העדרות המטפל. לטענתו, את עזרת הזולת (האם) בעבר, לה טוען התובע, היה עליו להוכיח, ואילו התובע לא טרח לזמן את אמו או כל בן משפחה אחר  לעדות, כאשר אלו היו יכולים לאשש טענתו ולפיכך, אין מקום לפצותו בגין עזרת האם מעבר לסך של 1,500 ש"ח לחודש.

       ד.    לענין עזרת בני המשפחה והפיצוי בגינה - אכן, ככלל, הנתבעות אינן זכאיות להנות מכך שהתובע נעזר בעבר בבני משפחתו, ולא בעוזר בשכר, ועליהן לפצותו בגין הטיפול שהעניקו לו בני משפחתו בעת שהותו בבית-החולים, ולאחר מכן בביתו. בע"א 830/76 סעדה נ' חמדי פ"ד לג(1) 589, 609-610, אימץ השופט אשר את קביעת בית המשפט קמא, אשר אמר את הדברים הבאים:

"...שמעתי על פעלה של אשת התובע...ודאי שמניעיה אינם כספיים כל עיקר...ברם, לצורך משפטי נזיקין מן הראוי שנציב גבול ונאמר עד כאן. אנו מצפים מהאשה שתמלא חובותיה כאשת-איש. ומכאן ואילך מוטל על הנתבעים...לשלם עבור מעשי ידיה ונדיבות לבה, הואיל ואין הם זכאים וראויים שאשת התובע תעמול עבורם בגין הנזק שגרמו, חינם אין כסף..." (ההדגשה במקור).

              ב"כ הנתבעות לא חלק על הכלל האמור, אלא על גובה הפיצוי לו זכאי התובע והוכחתו.

       ה.    הכלל המנחה הוא, כי הוצאות שהוציא הנפגע בעבר, הן בגדר "הנזק המיוחד", הטעון פירוט והוכחה (קציר, שם, 682), ויש הסבורים כי בהעדר פירוט והוכחה כנדרש, אין מקום לפצות את הנפגע בגין הוצאות בעבר. אף על פי כן, רווחת כיום הדעה כי גם בגין הוצאות בעבר יכול בית-המשפט לפסוק על דרך האומדנה, ובלבד שהשתכנע כי הנפגע אכן הוציא הוצאות אלה (קציר, שם, שם; וכן ע"א 307/77 מור נ' עזבון שעיה בוץ פ"ד לב(1) 654, 661). סבורני כי גישה זו הינה גישה ראויה, ועל כן אלך אף אני בדרך זו.

       ו.     התובע לא הציג ולו קבלה אחת המעידה שההוצאות אשר את החזרן הוא תובע, אכן הוצאו בפועל על-ידו או על-ידי מי מבני משפחתו עבורו. התובע אף לא זימן לעדות את אמו או מי מבני משפחתו האחרים, אשר יכלו לתמוך בגרסתו בדבר השעות הרבות שהשקיעו בטיפול בו, וההוצאות שנגרמו להם בשל כך. עם זאת, שוכנעתי כי בני משפחתו, ובמיוחד אמו, סייעו לתובע מאז פגיעתו, הן בתקופת אשפוזו, והן לאחריה (סעיפים 12, 22, 67-68, ו-70 לתצהיר התובע וכן עמ' 59 לפרטיכל, ש' 13-20). גם השופט קציר מביא בספרו דוגמאות לא מעטות למקרים בהם, בהעדר קבלות על נסיעות של בני המשפחה, נפסק פיצוי בסכום גלובלי בגין הוצאות מעין אלו (שם, בעמ' 754-755). לפיכך, הנני מזכה את התובע בגין עזרת בני משפחתו בתקופת אשפוזו, לרבות הוצאותיהם בגין נסיעות, פיצוי בסכום גלובלי של 50,000 ש"ח. כמו כן, הנני פוסקת לתובע סכום גלובלי בסך של 300,000 ש"ח, בגין עזרת אמו במשק בית ובסופי שבוע בהם נעדרה המטפלת בתקופה מיום שחרורו מבית-החולים ועד היום.

       ז.     לענין הפיצוי בגין העסקת עובדת זרה - מעדות התובע ומת/8 (הסכם עמה מיום 24.11.04; להלן: " ההסכם") עולה, כי משכורתה של המטפלת הזרה הינה 700$ לחודש, בגין 5.5 ימי עבודה בשבוע, וגם הנתבעות אינן חולקות על כך (הגם שבהסכם צוין כי העובדת זכאית לחופשה שבועית בת 24 שעות בלבד). כמו כן, מוכנה אני לקבל כי יש להוסיף לסכום זה תשלומי ביטוח רפואי עבור העובדת (ראה ת/9) בסך 200 ש"ח לחודש, (כערכם ליום 30.11.05), והוצאות מחייתה של המטפלת, לרבות דמי כיס. לגבי כל שאר הסכומים שמבקש התובע לגבי שכרה של המטפלת, לעבר, אשר התובע אינו טוען כי הוציאם בפועל (כגון, פיצויי פיטורין, שעות נוספות ועוד- ראה סעיף 69 לתצהיר התובע), אין מקום לפצותו בגינם. לסיכום, אני פוסקת לתובע, בגין תשלומים לעובדת זרה (לרבות בגין הוצאות מחייתה וכו'), פיצוי חודשי בסך של 5,500 ש"ח (להיום), בגין כל אחד מהחודשים שמיום שחרורו של התובע מביה"ח ועד היום (69 חודשים) ובסך הכל   379,500 ש"ח, להיום. 

       ח.    הוצאות סיעוד ועזרת הזולת לעתיד. אליבא דב"כ התובע, ד"ר לזרי וגב' שיפמן המליצו כי התובע יעסיק שני מטפלים, מטפל ישראלי בשעות היום, ומטפל זר בשעות הלילה. עוד טוען הוא, כי התובע יזדקק למטפלים אחרים שיסעדו אותו בימי החופשה והחג של המטפלים הקבועים, וכן לעוזרת בית בהיקף של 6 שעות עבודה ביום במשך כל ימות השבוע. אשר למשכורתם של המטפלים הקבועים, טען ב"כ התובע, כי יהיה על התובע לשלם לכל אחד מהם, לבד משכר היסוד שלו, תוספת בגין 4 שעות עבודה נוספות בכל יום (שהרי יהא על כל אחד מהם לעבוד 12 שעות ביממה), וכן תוספת של 20% מהמשכורת בגין זכויות סוציאליות. שכרו של עובד ישראלי קבוע, בעבור 12 שעות עבודה ביום, הינו 16,813 ש"ח, להם יש להוסיף 20% בגין זכויות סוציאליות, ובסה"כ 20,175 ש"ח לחודש. שכרו של העובד הזר הקבוע הינו 7,688 ש"ח לחודש (כפי שפורט כבר לעיל) ומשכורתו החודשית של העובד המחליף מגיעה, לפי חישוביו לסך של 15,784 ש"ח (את שכרו של העובד המחליף, יש, לגרסת ב"כ התובע, לחשב לפי שכר של 35 ש"ח לשעה, בתוספת 50% למשכורת עבור עבודה בשבתות וחגים, וזאת בגין 1.5 ימים בכל שבוע ועוד 38 ימי חופשה ומחלה בשנה (בהם נעדר המטפל הקבוע), ובסה"כ בגין ממוצע של 227.2 שעות בכל חודש, וגם לעובד המחליף יש להוסיף, כמובן, זכויות סוציאליות בשיעור 20% ממשכורתו). את שכרה של עוזרת הבית יש, לטענתו, לחשב לפי משכורת בסיסית (עליה אין הצדדים חלוקים) בסך 35 ש"ח לשעה, בתוספת 20% בגין זכויות סוציאליות. בסה"כ, בגין ראש הנזק של עזרה וסיעוד לעתיד מבקש התובע פיצוי בסך 51,207 ש"ח לחודש.    

              לטענת ב"כ הנתבעות, התובע אינו זקוק לטיפול אקטיבי של 24 שעות ביממה, ולכן די לו במטפל אחד, ולנוכח פסיקת בית-המשפט העליון, על התובע להעסיק עובד זר, ואין לחייב את הנתבעות לפצות התובע בגין תשלום בעבור עובד ישראלי. כמו כן, מאחר שאת מרבית עבודות משק הבית יעשה המטפל, התובע אינו זקוק לעוזרת בית. לחלופין, יש לפסוק לו פיצוי עבור עוזרת בית בגין 8 שעות חודשיות בלבד. ב"כ הנתבעות, בהתבסס על המומחה האס, טוען כי שכרו של העובד הזר הינו 5,075 ש"ח, כולל כל מרכיבי שכרו ושכרו של העובד המחליף, בגין 1.5 ימים בשבוע, הינו 1,881 ש"ח לחודש. בסה"כ, לטעמו, הפיצוי לתובע בגין סיעוד ועזרת הזולת לעתיד צריך להיות בסך 8,000 ש"ח לחודש.

       ט .    אין חולק כי התובע זכאי לקבל מן הנתבעות פיצוי בגין צרכיו המיוחדים, אך מאידך, הוא אינו רשאי להגזים בהוצאות, או לדרוש כי יינתן לו הטיפול היקר ביותר הקיים, אלא אם יוכיח כי דווקא הטיפול היקר הינו זה לו הוא זקוק. בענין אקסלרד אמר על כך השופט אור את הדברים הבאים:

"ביסוד הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין עומדת הגישה האינדיווידואליסטית. יש לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק, והמזיק אחראי לו במגמה להחזיר, ככל האפשר, את המצב לקדמותו...במסגרת קביעת הפיצוי, לרבות קביעת שיעור הפיצוי בגין עזרת הזולת, יש להכיר בהוצאות סבירות צפויות של התובע. אין התובע זכאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק. יש לפסוק פיצוי על הוצאות רק בגין הוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. גובהן של הוצאות אלה צריך להיות גם הוא סביר, וכפי שנאמר בע"א 2934/93...' במסגרת קביעת סבירותן של ההוצאות יילקח בחשבון העיקרון שעל הניזוק להקטין את נזקו'..." (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר, חברה לביטוח בע"מ פ"ד נד(4) 450, 455; להלן: " ענין אקסלרד").

              (יוער כי באותו מקרה נדון עניינו של נפגע, אשר מצבו הגופני היה דומה למצבו של התובע, ואף מעט חמור ממנו (התובע מוגדר, כפי שהעיד ד"ר לזרי בחקירתו, עמ' 96 לפרטיכל, ש' 25, כ-4C לא מלא, היינו, נותרה אצלו תחושה מסוימת באיברים הפגועים, ואילו הנפגע בעניין אקסלרד הוגדר כ-4C מלא). גם באותו מקרה נותר הנפגע נכה בארבע גפיים, ללא שליטה על הסוגרים, והעסיק בנוסף למטפל זר קבוע, עובדים ישראליים שעבדו לסירוגין, ואשר נשלחו אליו על ידי חברת כח אדם). בענין אקסלרד קבע השופט אור, כי העסקת כמה עובדי סיעוד מדי יום באמצעות חברות כח אדם איננה מוצדקת (למעט, אולי, בתקופה שבסמוך לאחר שהנפגע שב לביתו מבית החולים, וטרם הספיק להתארגן להסדרי קבע של סיעוד), וכי חובת הקטנת הנזק מחייבת העסקת עובד זר, שעלותו נמוכה יותר (וראה גם ע"א 372/90 גינדי נ' אהרון קריסטל - חברה קבלנית בע"מ דינים עליון כח 281), אלא אם יש יתרון ממשי שהוכח לעובד ישראלי. יתרה מכך, אליבא דשופט אור, פעמים רבות ישנו דווקא יתרון בהעסקת עובד זר, המגיע לארץ רק במטרה לסעוד את הניזוק, מתגורר בביתו, ויוצר עמו קשרים הדוקים, בשונה מעובד ישראלי אשר לו משפחה בארץ, וקיים אצלו פיתוי מתמיד לשהות במחיצתה. לדבריו: "המקרים הרבים של העסקת עובדים זרים מדברים בעד עצמם ומעידים על היתרון שבהעסקתם על פני העסקת עובדים ישראלים" (שם, 457-458). לפיכך, יש לבחון האם קיימת קביעה מפורשת של המומחים הרפואיים, לפיה זקוק התובע לעזרה של יותר ממטפל אחד, והאם הוכח יתרון ממשי בהעסקת עובד ישראלי במקרה זה, שאם לא כן, יש לפצות את התובע בגין העסקת עובד זר אחד. אבחן, אם כן, את חוות-הדעת והעדויות הנוגעות לסוגיה זו.

       י.     בחוות-דעתו ובחקירתו (עמ' 97 לפרוטוקול, ש' 4-6) קבע ד"ר לזרי, כי מטפל אחד יכול לדאוג לכל צרכי התובע. אמנם, ד"ר לזרי הדגיש את הצורך בנוכחות מטפל שיהיה זמין לתובע 24 שעות ביממה, אך הבהיר, כי בלילות, אם יהיה בחדרו של התובע לחצן מצוקה, אין מניעה שהמטפל יקום אחת לשלוש-ארבע שעות לבדוק מצבו של התובע, וישוב לישון, וכך, גם בעת שהתובע נם את שנת הצהריים (עמ' 108 לפרטיכל, ש' 14-26). עוד העיד ד"ר לזרי, כי אם יועסק על ידי התובע מטפל זר אשר ניתן לשוחח עמו בעברית, די בכך, ואין הכרח שהמטפל יהא ישראלי (עמ' 109 לפרטיכל, ש' 16-17).

       יא.   מחוות-דעתה ומעדותה של גב' אילה שיפמן, מרפאה בעיסוק (להלן: " חוות-דעת שיפמן" או " גב' שיפמן", בהתאמה) עולה אמנם כי התובע זקוק לשני מטפלים, כטענת בא-כוחו, אלא שלענין זה אין להסתמך על חוות-דעת שיפמן, שכן יש בה כדי לסתור חוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט, בכל הקשור לטיפול הרפואי והשיקומי שהנפגע זקוק לו. חוות-דעת שיפמן התבקשה וניתנה אך לצורך הערכת עלותם של האביזרים השונים להם יזדקק התובע, בהתאם לחוות הדעת הרפואיות, לרבות אופן התאמת מקום מגוריו למצבו, ותו לא. ככל שחוות דעתה נוגעת לעניינים הקשורים בצרכיו הרפואיים של התובע, הטיפוליים והשיקומיים, יש להתעלם ממנה. בבר"ע 2985/96 מדלסי נ' גוני פ"ד נ(2) 81 (להלן: " ענין מדלסי"), מנה השופט אור את העניינים המהווים "צרכי ודרכי שיקום רפואי של הנפגע" (אשר רבים מהם רלוונטיים בענייננו) ואשר "לצורך הוכחתם...יש צורך במינוי מומחה על פי החוק והתקנות ואין להוכיחם על ידי מומחה מטעם המתדיינים", כדלקמן:

"אם נדרשים לנפגע טיפולים רפואיים...כמו טיפולים פיזיותרפיים...אם נדרשים לו טיפולים והדרכה כדי להחזיר לו או לשפר את כושר הדיבור או כושר הראיה. אם נדרשים לו עזרים כדי שיוכל לנוע ממקום למקום...אם נדרש לו אביזר זה או אחר כדי לעלות או לרדת מהמיטה, או כדי להתרחץ. או נדרש לו אמצעי הרמה כדי שיוכל לעלות לכל רכב...אם נדרשת לו עקב מוגבלותו עזרה של מטפל או משגיח, אם לכל שעות היממה או לחלקם".

              היינו, שאלת הטיפול וההשגחה על התובע, הינה אחת מאותן שאלות אשר אין להוכיחן על-ידי מומחה מטעם המתדיינים, אלא על-ידי מומחה מטעם בית- המשפט בלבד. לפיכך, יש להתעלם מחוות-דעת שיפמן לעניין זה, ולסמוך אך על חוות-דעתו של ד"ר לזרי, אשר, כאמור, חזר ואישר, כי די לתובע במטפל אחד, בתוספת עזרה במשק הבית.

       יב.   מעדות התובע בחקירתו הנגדית עולה, כי דרישתו לעובד ישראלי נובעת, למעשה, מן העובדה שבינו לבין המטפלת הזרה אין שפה משותפת, אין "כימיה" ואין קשר, ומכך שהוא מאמין שמטפל ישראלי "יהיה יותר אכפתי כלפי" (עמ' 69 לפרטיכל, ש' 20-22). לעומת זאת, ד"ר לזרי העיד, כאמור, כי די לתובע אם יעסיק עובד זר אשר דובר את השפה העברית, ואין הכרח כי יעסיק עובד ישראלי. לנוכח הדברים הללו, איני מוצאת לקבל דרישת התובע להעסיק עובד ישראלי דווקא, המבוססת, כך נראה, בעיקר על תחושתו כי עם עובד ישראלי יצור קשר טוב יותר. כאמור בפסק-דינו של השופט אור בענין מדלסי, העסקת מטפלים זרים הינה מקובלת מאד, ולה יתרונות רבים על פני העסקת עובד ישראלי, ובנוסף היא מקיימת את חובת התובע להקטין נזקו. בטוחני כי התובע יוכל למצוא עובד זר הדובר עברית סבירה, עמו יהיה לו קל יותר לתקשר, וכך יוכל להנות מיתרונותיו הרבים של מטפל זר, כפי שמנה אותם השופט אור לעיל, מבלי לסבול מחוסר יכולת לתקשר עמו.  

       יג.    בסיכום נקודה זו. יש לפצות את התובע בגין העסקת מטפל זר אחד. בנוסף, יש, כמובן, לפצותו בגין הצורך להעסיק מטפל מחליף, אשר יטפל בתובע עת המטפל הקבוע נמצא בחופשה, או נעדר ממקום עבודתו מסיבה אחרת.

       יד.   לצורך חישוב שכרו של עובד זר, מקובל עלי כי יש מקום להתבסס על השכר אותו משלם התובע בפועל למטפלת הנוכחית, כנקודת מוצא לפיצוי לעתיד בגין ראש נזק זה. כמו כן, סבורני כי לנוכח פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע.ע. 1511/02 לאחאטו נ' עזבון המנוחה ויקטוריה בן בנימין (לא פורסם) (להלן: " ענין לאחאטו"), יש להוסיף לשכר הבסיס, תשלום בעבור שתי שעות עבודה נוספות בכל יום, בשיעור של 125% מן השכר הבסיסי עבור כל שעה נוספת (ראה ענין לאחאטו הנ"ל, בעמ' 6 לפסק הדין). לפיכך, יש לפצות את התובע, מיום מתן פסק-דין ועד ליום הגיעו לגיל 76.5, בגין תשלומים חודשיים למטפל הזר כדלקמן: משכורת בסיסית בסך 2,940 ש"ח לחודש; 919.8 ש"ח לחודש בגין שעות נוספות; 400 ש"ח לחודש בעבור דמי כיס; 1,200 ש"ח לחודש הוצאות מחיתה של העובדת; 646.8 ש"ח לחודש בגין הוצאות סוציאליות (22%); ועוד 200 ש"ח לחודש, בגין ביטוח רפואי. כמו כן, כאמור, יש לפצות את התובע בגין שכר לעובד המחליף. ב"כ התובע לא הביא כל ראיה למשכורתו של עובד מחליף, או לכך שעל משכורתו להיות משולמת על פי שעות. המומחית מטעם התובע, גב' שיפמן, לא התייחסה כלל לשאלה זו. החישובים אותם ערך ב"כ התובע מופרזים והראיה, כי שכרו החודשי של המטפל המחליף, לפי חישובי ב"כ התובע, הינו כפליים שכרו של מטפל זר קבוע. לעומת זאת, מקובלת עלי חוות-דעתו של מר האס, לפיה נהוג כי התשלום לעובד מחליף בגין סופי שבוע הינו גלובלי, והסכום בו נקב, 350 ש"ח לכל סוף שבוע (ליום 29.3.05, שערכם להיום 360 ש"ח), בתוספת 25% בעבור תנאים סוציאליים, נראה לי סביר. עם זאת, מר האס התעלם מן הצורך להעסיק עובד מחליף גם בימי החופשה השנתית של המטפל הקבוע, ובימים אחרים בהם הוא נעדר. משאין בפניי כל נתון עליו אוכל להסתמך לצורך חישוב הפיצוי בעבור העסקת מטפל מחליף בימים אלו, המסתכמים, בכ-30 יום בשנה, הנני פוסקת לתובע בעבורם סכום גלובלי בסך 625 ש"ח לחודש. בסה"כ, בגין ראש הנזק של סיעוד לעתיד, הנני פוסקת לתובע סך של 8,841 ש"ח לחודש, מיום מתן פסק-הדין ועד להגיעו לגיל 76.5 ובסך הכל 2,042,271 ש"ח.

       טו.   התובע אף עתר לפיצוי גלובלי בסך של 100,000 ש"ח, נוכח חששו שעקב פרשת לאחאטו, תתבענה אותו עובדות שעבדו אצלו בעבר. יש לדחות טענתו זו, בהעדר כל תשתית ראייתית ממנה ניתן להסיק כי קיים סיכוי כלשהו שתוגשנה נגדו תביעות כאמור. מדובר בדרישה לפיצוי המבוססת על ספקולציה בלבד, שספק אם תתממש, ואשר בגינה אין לפסוק לתובע כל פיצוי.

       טז.  לעניין פיצוי בגין העסקת עוזרת בית, סבורני כי דרישת התובע ל-6 שעות עזרה בכל יום (לרבות שישי ושבת) הינה מופרזת. מנגד יש לדחות גם את טענת ב"כ הנתבעות, כי המטפל יכול לעשות את כל עבודות משק הבית, ולכל היותר זקוק התובע ל-8 שעות עזרה נוספות בחודש. הטיפול הנדרש בתובע, גם אם אינו משתרע על כל שעות היממה, הינו אינטנסיבי, קשה ומעייף. אין לדרוש מן המטפל הזר כי בכל אותם זמנים בהם אינו נדרש לסייע לתובע, יעסוק במלאכות הבית האחרות. המטפל זכאי למנוחה, ובפרט, כשעליו לעמוד לרשות התובע 24 שעות ביממה. בנסיבות אלו, נראה, כי 15 שעות שבועיות של עזרת עוזרת בית, די בהן כדי לענות על צרכי התובע, המתגורר, מרבית הזמן, בגפו. בטוחני כי בזמן זה ניתן לדאוג לנקיון בית התובע, לכביסה, בישול וקניות. הצדדים מסכימים כי עלות שעת עבודה של עוזרת בית הינה 35 ש"ח, כאשר ב"כ התובע מבקש להוסיף לסכום זה 20% בגין זכויות סוציאליות. אמנם לא הובאה בפניי כל ראיה לשיעור הזכויות הסוציאליות המשתלמות לעוזרות הבית, אך משהסכים גם מר האס, כנזכר לעיל, כי לעובד זר יש לשלם זכויות סוציאליות בשיעור של 22% מהמשכורת, אניח כי גם עוזרת הבית זכאית לתנאים סוציאליים כפי דרישת ב"כ התובע (היינו, 20%). בסה"כ הנני פוסקת לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה, לעתיד, בסך 2,814 ש"ח לחודש (42 ש"ח לשעה בגין 67 שעות עבודה חודשיות), מיום מתן פסה"ד ועד ליום הגיעו לגיל 76.5 ובסה"כ 650,034 ש"ח.

8.            דיור

       א.    אליבא דב"כ התובע, התובע, המתגורר כיום באופקים, בבית צמוד קרקע בשטח של 60 מ"ר, זקוק, נוכח מגבלותיו, לבית צמוד קרקע בשטח של 100 מ"ר נטו (120 מ"ר ברוטו), אשר יותאם לצרכיו המיוחדים, וזאת כקביעת המומחית מטעמו, גב' שיפמן. כמו כן, מאחר שאחיו ואחיותיו של התובע מתגוררים באזור המרכז, ומאחר והתובע מטופל בבית-החולים שיבא ובמרפאות אחרות באזור המרכז, ובשל הקושי הרב שגורמות לתובע הנסיעות הארוכות, רצוי כי יעבור להתגורר באזור המרכז. לחלופין, על התובע לעבור לבית גדול יותר באופקים, שכן את ביתו הנוכחי לא ניתן, בשל מגבלות תכנוניות, להגדיל כנדרש (ראה חוות דעתו של השמאי מטעם התובע, מר אילי סוויד (להלן: " מר סוויד")). לטענת ב"כ הנתבעות, מחוות-דעתו של השמאי מטעמן, מר חיים בן ארי עולה, כי די לתובע בהגדלת ביתו הנוכחי לשטח של 60 מ"ר נטו (80 מ"ר ברוטו), והתאמתו לצרכיו המיוחדים. 

       ב.    אין חולק, שאת דירת התובע יש להתאים לצרכיו המיוחדים, ולעניין זה מקובלת עלי הערכת מר סוויד בדבר עלות ההתאמה, שהינה מפורטת ביותר, ואף הנתבעות, למעשה, לא חלקו עליה לעניין זה. כמו כן, מקובלת עלי חוות-דעת שיפמן, כמו גם חוות-דעת השמאים, כי התובע אינו יכול להוסיף להתגורר בבית ששטחו 60 מ"ר, נוכח צרכיו המיוחדים (כגון, חדר טיפולים, חדר למטפלת, מעברים רחבים ועוד).

       ג.     לעומת זאת, לא שוכנעתי כי לא ניתן לענות על צרכיו המיוחדים של התובע בביתו הנוכחי. מחוות דעת מר סוויד, כמו גם מחקירתו הנגדית, עולה, כי על המגרש עליו בנוי בית התובע ניתן לבנות מבנה דו קומתי בשטח כולל של 151 מ"ר, כאשר השטח המירבי המותר בקומה הראשונה הינו 100 מ"ר, לו ניתן להוסיף שטחי שירות וחניה (סעיף 7.2 לחוות הדעת, ועמ' 5 לפרטיכל, ש' 2-5). אמנם, בחוות דעתו קבע מר סוויד כי הגדלת ביתו הנוכחי של התובע אינה מעשית, הן בשל כך שיהא עליו למצוא דיור חלופי מותאם לנכה למשך 6 חודשים, והן בשל בעית נגישות כלים כבדים לעורף המגרש, עובדה המייקרת את ביצוע התוספת, ובכל מקרה, השטח המירבי המותר לבניה (100 מ"ר) קטן מהנדרש (120 מ"ר), אך בחקירתו הנגדית הסכים מר סוויד כי, ככל הנראה, יוכל התובע להגיש בקשה להקלה, שמשמעה, אפשרות להוסיף מספר מטרים רבועים נוספים לשטח קומת הקרקע (עמ' 5 לפרטיכל, ש' 10-20), והשמאי מטעם הנתבעות, מר בן ארי, ציין בחוות- דעתו, כי ניתן לבצע את חפירת היסודות ויציקת הבטון בעבודה ידנית, וכי מאחר שמרבית העבודה תתבצע בחצר העורפית של הבית, התובע יוכל להוסיף ולהתגורר בביתו בעת בניית התוספת. בחקירתו הנגדית, הוסיף מר בן ארי, בהקשר לעלות הבניה הידנית, כי:

"ת. יש אפשרות לחפור ביד...אני לא זוכר מה ההבדל בעלויות. אם למשל מדובר בכלונס אחד, ברור שיהיה זול יותר לחפור ידנית" (עמ' 131 לפרטיכל, ש' 6-9) .

       ד.     מן האמור עולה, כי את קומת הקרקע בביתו הנוכחי של התובע ניתן להגדיל לשטח של 100 מ"ר לפחות, ובתוספת ההקלה ושטחי השירות, אף יותר. אינני סבורה שבנסיבות אלו יש מקום לאפשר לתובע לרכוש בית אחר. לא שוכנעתי גם מחוות דעתו של מר סוויד, כי הגדלת ביתו של התובע אינה מעשית. מר בן ארי הסביר כיצד ניתן לבצע את עבודת ההרחבה באופן ידני, ואף הדגיש כי בנסיבות מסוימות עבודה כזו עשויה להיות זולה מעבודה באמצעות כלים כבדים (עמ' 131 לפרטיכל, ש' 1-10). בדומה, אינני סבורה כי לא ניתן למצוא לתובע מקום מגורים חלופי למשך תקופת העבודות, אם אמנם לא יוכל להוסיף להתגורר בביתו במהלכן, כאמור בחוות דעתו של מר סוויד. אכן, קשה להניח שהתובע יוכל למצוא מקום מגורים זמני המותאם לצרכיו כנכה, אך יש לזכור כי גם בביתו הנוכחי של התובע לא בוצעו עד היום שום התאמות למצבו, וגם אם ירכוש בית חדש, יאלץ להוסיף ולהתגורר בביתו תקופת מה, עד שיותאם הבית החדש לצרכיו המיוחדים.

       ה.    אין לקבל גם טענת ב"כ התובע לפיה על התובע לעבור להתגורר באזור המרכז.  דירה באזור המרכז עלותה גבוהה לאין שיעור מזו של דירה באזור אופקים, והתובע אינו זכאי לשדרג כך את שווי דירתו, על חשבון הנתבעות, אלא אם הוכיח צורך אמיתי בכך, הנובע מן התאונה. כך, בעניין נעים, קבע השופט ברק כדלקמן:

"הוצאות מיוחדות ונוספות בגין דיור, אשר הניזוק נושא בהם כתוצאה מהתאונה, הן במסגרת הנזקים, אשר המשיב חייב לשאת בהם...כמובן, זאת רק לעניין אותן הוצאות נוספות, שהניזוק לא היה נושא בהן ממילא, ואשר נחוצות באופן סביר לשם השבת המצב לקדמותו. אין להפוך אב נזק זה למנוף לשינוי בתנאי הדיור של הניזוק, שאינם נובעים ממעשה הנזק" (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3) 762, 793-794).

       ו.     מעדות התובע עולה, כי אחיו ואחיותיו אינם מרוכזים באזור ראשון לציון, שם מבקש הוא להתגורר, אלא מפוזרים במספר ערים, ובהן גם אשדוד, אשקלון ובאר שבע, הסמוכה לאופקים (עמ' 58 לפרטיכל ש' 22-23). אם התובע מתגוררת באופקים, בסמוך מאד לתובע, וכעולה מעדותו, היחסים ביניהם קרובים ביותר, היא מבקרת אותו מדי יום (עמ' 59 לפרטיכל, ש' 13-16), וגם אם בעתיד יעזר התובע בעוזרת בית, ולא יזדקק עוד לעזרת אמו במשק הבית, סביר להניח שיהיה זקוק לקרבתה. בנו של התובע מתגורר בנתיבות (עמ' 58 לפרטיכל ש' 23), הסמוכה אף היא לאופקים (8 ק"מ לפי טענת ב"כ התובע), ומבקר אצל התובע, לדבריו, פעמיים בשבוע, ואחת לשבועיים בסוף השבוע. ועוד. התובע אינו נזקק עוד לטיפולים בבית-החולים בתדירות גבוהה. הטיפולים השבועיים להם יזדקק, כאמור בחוות דעתו של ד"ר לזרי, הנם טיפולים פיזיותרפיים ופסיכולוגיים, אותם ודאי ניתן לקבל בבאר-שבע, וכן פעילות ספורטיבית משקמת, המתקיימת במרכז הספורט "שער הנגב", המרוחק כ-30 ק"מ מאופקים. גם את הבדיקות הרפואיות התקופתיות (כגון בדיקות שתן, בדיקות דם, מעקב רופא מטפל ואף אולטרה סאונד ועוד), הדעת נותנת כי ניתן לבצע באופקים, או לכל היותר, בבאר שבע, ואין הכרח להגיע דווקא לאזור המרכז לשם ביצוען. מכאן, שהתובע לא הוכיח צורך אמיתי הנובע מן התאונה לעבור להתגורר באזור מרכז הארץ. נהפוך הוא, סבורני כי העובדה שאמו ובנו, עמם הוא מתראה בתדירות הגבוהה ביותר לעומת שאר בני המשפחה, מתגוררים בסמיכות למקום מגוריו הנוכחי, מצדיקה דווקא את המשך מגוריו באופקים (ויוער, כי מסקנתי זו מתחזקת נוכח העובדה שבמסגרת ראש הנזק של רכב ונסיעות, טוען ב"כ התובע כי אם יעבור התובע לאזור המרכז, תגדל מכסת נסיעותיו, בין היתר, עקב הצורך לנסוע תכופות לאזור הדרום).

       ז.     לסיכום, אני קובעת כי על הנתבעות לפצות את התובע בגין עלות הגדלת ביתו הנוכחי לשטח המקסימלי האפשרי (אשר אניח כי לאחר קבלת הקלה יהיה 105 מ"ר ברוטו), והתאמתו לצרכיו המיוחדים. מר סוויד לא התייחס בחוות-דעתו לעלות הרחבת ביתו הנוכחי של התובע, אך בחקירתו הנגדית, התייחס לסטנדרט הבניה של בית התובע, וקבע, כי מדובר בבניה בשווי של 750$ למ"ר (עמ' 6 לפרטיכל, ש' 20-28). בהתבסס על ההנחה כי התובע יוכל להגדיל את ביתו, לאחר בקשת הקלה, ל-105 מ"ר, הנני פוסקת לו פיצוי בראש נזק זה בסכום של 65,029 ש"ח (בערכים להיום), בגין התאמת הדירה לצרכיו, וכן סכום נוסף של 175,500 ש"ח בגין עלות הוספת 45 מ"ר לשטח הנוכחי של ביתו (45  מ"ר כפול 750$, ועוד 34,751 ש"ח עבור תכנון ואגרות בניה (כעולה מחוות דעתו של מר בן ארי, הקובע עלות של 15,445 ש"ח בגין תכנון ואגרות ל-20 מ"ר נטו)), ובסה"כ 243,217 ש"ח.

9 .           מיזוג אויר

       א.    התובע גורס כי עובר לתאונה היה מותקן בביתו מזגן אויר אחד בן 1.25 כ"ס, אשר פעל רק שעות מעטות ביום. לטענת ב"כ התובע, ד"ר לזרי קבע, כי כיום זקוק התובע לבית ממוזג במשך 24 שעות ביממה. מאחר שמיום שחרורו מבית-החולים הפעיל התובע את המזגן שברשותו במשך 12 שעות ביממה בממוצע, ומאחר שהעלות החודשית של הפעלת מזגן בן 1.25 כ"ס במשך 6 שעות ביממה הינה 195.46 ש"ח לחודש (כאמור בחוות-דעתו של מר משה קצין (להלן: " חוות-דעת קצין")), זכאי התובע בראש נזק זה, לפיצוי בגין העבר, בסך של 23,700 ש"ח. לעתיד יש לפסוק לתובע פיצוי בגין שני מזגנים בני 2 כ"ס, ועוד מזגן בן 1.25 כ"ס, אשר יידרשו לו כדי למזג בית ששטחו כ-100 מ"ר נטו. הערך המהוון של עלות הפעלת 2 המזגנים הגדולים במשך 12 שעות ביום, בהתאם לחוות-דעת קצין (מוצג יט),  הנו 262,928 ש"ח, ושל הפעלת המזגן הקטן, 100,750 ש"ח נוספים. ואילו לטענת ב"כ הנתבעות, ממילא מרבית בתי המגורים בישראל בכלל ובנגב בפרט, הינם ממוזגים, וגם בבית התובע היה מזגן עובר לתאונה, ובהתאם לחוות-דעת המומחה מטעמן, מר בועז מוגילבקין, להלן: " מר מוגילבקין", התובע אינו זקוק לתוספת של יותר ממזגן מפוצל אחד, בן 2 כ"ס, אשר עלותו 7,300 ש"ח, ועלות הפעלתו 235 ש"ח בחודש.

       ב.    מספר המזגנים הנדרש לתובע, כמו גם שעות הפעלתם, הנו עניין למומחה הרפואי לענות בו, כפי שציין גם מר קצין בחוות-דעתו. אלא שד"ר לזרי, אשר התייחס לצרכי התובע במיזוג אויר בביתו, לא פרט כמה מזגנים נדרשים לתובע, וכמה שעות ביום יהא עליו להפעילם. לעניין מספר המזגנים הדרושים לתובע, ציין מר קצין בחוות-דעתו כי לנכי צה"ל מקובל לאשר שני מזגנים בגודל 1.25 כ"ס, או מזגן אחד בגודל 2.5 כ"ס. לכך מסכים גם המומחה מטעם הנתבעות. בהתחשב בעדויות הנ"ל ובעובדה שהתובע יזדקק למזג לכל הפחות את חדר השינה שלו, חדר הטיפולים וחדר המגורים, אני קובעת, כי יש לבסס הפיצוי בראש נזק זה על שימוש בשני מזגנים, בני 1.25 כ"ס ו-2.5 כ"ס. לענין מספר החודשים והשעות, בהם ידרש התובע להפעיל את המזגן, מסכימים המומחים, כי המקובל בארץ (לגבי אנשים בריאים) הוא, שהפעלת מזגן נדרשת רק 8 חודשים בשנה, וגם אז לא במשך כל שעות היממה. ד"ר לזרי, בחוות דעתו, לא ציין כי על המזגן בבית התובע לפעול בכל שעות היממה, ובכל חודשי השנה, וגב' שיפמן ציינה אמנם בחוות דעתה כי התובע זקוק לטמפרטורה קבועה במשך 24 שעות ביממה, אך גם מכך לא ניתן להסיק כי הכוונה היא שהמזגן יפעל במשך כל שעות היממה, שכן ישנן ודאי תקופות בשנה ושעות ביום, בהן הטמפרטורות ממילא נוחות, ואין צורך להוסיף עליהן מיזוג (וראה גם עדותה בחקירתה הנגדית, עמ' 24 לפרטיכל, ש' 21).

       ג.     בהתחשב בכל האמור, נראה לי כי יש לפצות התובע בגין שימוש בשני מזגנים, בן 1.25 כ"ס ובן 2.5 כ"ס. עם זאת, בהעדר ראיות למספר השעות בהן השתמש התובע במזגן הקיים עובר לתאונה ובהעדר נתונים מדויקים לגבי מספר הימים והשעות בהם השתמש התובע במזגן הקיים מיום שחרורו מבית-החולים, וכן לגבי מספר הימים והשעות בהם ישתמש התובע במזגן בעתיד, הנני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד,  בסכום גלובלי בסך 200,000 ש"ח. 

לקריאת המשך המסמך יש להזדהות כמנוי או לרוכשו
לרכישה תמורת 26.00 ש"ח » להזדהות כמנוי » לרכישת מנוי »
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. מדיה זו עושה שימוש באמצעים חדשניים ביותר אשר פותחו רק לאחרונה והניסיון לגביהם הוא חדש וללא רקורד רב.

על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

בעלי דין רשאים לבקש הסרת המסמך מהמאגר

יצויין כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט.

בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת.