תביעת השבה שהגישה התובעת נגד הנתבעת (להלן: "העירייה") בגין תשלומי יתר ששילמה, לטענתה, כארנונה בשנים 1999-2000.
1. התובעת הינה בעלת הזכויות המחזיקה בנכס הידוע כקניון רמת אביב, המצוי ברח' איינשטיין 40 ברמת אביב (להלן -
הנכס). בנכס שטחים שונים, לרבות: מגדל משרדים, קניון ושטחי חניה (להלן -
החניון) התביעה מתמקדת בתשלומי מיסים ששולמו בגין שטחי החנה, שחלקם מקורים (להלן -
החניון המקורה) וחלקם לא מקורים (להלן -
החניון הלא מקורה).
לטענת התובעת, חיובה ביתר ארנונה נבע משתי סיבות עיקריות: האחת- שינוי בלתי חוקי שעשתה העירייה בסיווג איזור המס החל על החניון החל משנת 1985, והשניה- שינויים בלתי חוקיים שביצעה העירייה בצו הארנונה לשנת 1991 בהגדרת השטחים המשותפים והמעברים בחניון.
2. העירייה דוחה מכל וכל את טענות התובעת, ובפיה טענות רבות, הן טענות מקדמיות הן טענות לגוף התביעה, לרבות טענות בדבר אופן ניהול ההליך על- ידי התובעת.
בטרם אדרש לגוף התביעה, ראיתי לדון תחילה בטענתה המקדמית של העירייה בדבר הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים ביום 2.2.99 (להלן -
הסכם הפשרה) ואשר הסדיר את המחלוקות ביניהם בנושא הארנונה, החל מיום 1.9.97 ואילך, לרבות השנים 1999-2000, ואשר לטענתה משתיק את התובעת מלהעלות טענות המתייחסות לחיובה בארנונה בגין החניון.
אכן, אין חולק כי בין הצדדים נכרת הסכם הפשרה, וכי הסכם זה מתייחס, בין היתר, לחיוב התובעת בארנונה בגין החניון. עיון בהסכם מעלה כי בסעיף 5 שבו קבעו הצדדים במפורש כי ההסכם מתייחס רק להשגות התובעת אותן היא יכולה להעלות בפני מנהל הארנונה, וכי אין בהסכם הפשרה כדי לחסום את דרכה מלהעלות בעתיד טענות המתייחסות "
...לסבירותם של הסיווגים ושל תעריפי הארנונה שעל בסיסם היא חוייבה".
טענות התובעת בתביעה דנן, המתייחסות
לחוקיות השינויים שערכה העירייה בהגדרות שבצווי הארנונה ובאזור המס החל על הנכס, אינן טענות המתאימות להתברר בפני מנהל הארנונה
למנהל הארנונה הוקנתה הסמכות לדון אך ורק בהשגה המצויה בגדר העילות שבסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976. קרי: סמכותו מוגבלת לנושאים עובדתיים וטכניים, להבדיל מטענות משפטיות מובהקות, ובכלל זה אי חוקיות בצווי הארנונה [ראו: עע"ם 5640/04
מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (מיום 5.9.05); בג"צ 764/88
דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית-אתא, פ"ד מו(1) 793; ע"א 4452/00
ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773].
טענות התובעת לשינוי בלתי חוקי שביצעה העירייה בצו הארנונה ובסיווג אזור המס, בניגוד לדיני ההקפאה, להבדיל מטענות המתייחסות לגודל שטחי החיוב, הינן טענות משפטיות אשר אין מקומן להתברר במסגרת השגה המוגשת למנהל הארנונה.
יתר על כן, גם מיתר סעיפי הסכם הפשרה ניתן ללמוד כי הצדדים ביקשו במסגרת ההסכם להביא לסיום המחלוקות ביניהם בעניינים טכניים בלבד, ולא ביקשו להחילו על עניינים "משפטיים". כך עוסק הסכם הפשרה בחישובים טכניים של שטחים שונים בנכס (או הוצאת שטחים שונים ממצבת השטחים המחויבים בארנונה) ובעניין סיווגם הטכני של חלקים שונים בנכס. הסכם הפשרה כלל אינו מתייחס לעניינים משפטיים, וודאי לא לטיעונים אותם מעלה התובעת במסגרת התביעה שלפניי.
מקובלת עליי בעניין זה עמדת מנהל התובעת, יוסי גולדשטיין (להלן -
גולדשטיין) אשר הסביר בעדותו כי בהסכם הפשרה הוסכם אמנם כי העירייה תפחית שטחים שונים משטחי החיוב בחניון, אך אין המדובר באותה הפחתה לה עותרת התובעת בתביעה דנן.
בהסכם הפשרה אכן הוסכם, בין היתר, כי העירייה תפחית מסך שטחי החניון המחויבים בארנונה שטחים שונים, תוציא ממכסת השטחים המחויבים בחניון שטחים שונים, ואף נקבע אופן סיווגם של חלק מהשטחים הללו לפי צו הארנונה [כ"קרקע תפוסה המשמשת למגרש חניה תשלום"]. מכל מקום, מדובר בהסכמות אשר נועדו לסיים מחלוקות "טכניות", בעניין סיווג שטחים וגודלם, ואין להן כל נגיעה להליך שלפניי.
אשר על כן, אני דוחה את טענת העירייה לפיה הסכם הפשרה מקים השתק החוסם את התובעת מלטעון את שהיא טוענת בהליך דנן.
אבחן להלן את טענות הצדדים לגוף התובענה.
המסגרת הנורמטיבית
3. בפברואר 1985, בתום תקופת האינפלציה הגבוהה במשק הישראלי ועל מנת להביא לדיכויה, החליטה הכנסת לחוקק מספר "הוראות הקפאה", שמטרתן הייתה, בין השאר, "להקפיא" את המיסים, ההיטלים ותשלומי האגרה המשולמים לאוצר המדינה, לרשויות המקומיות ולתאגידים שהוקמו על-פי דין [ראו בהרחבה עניין זה ברע"א 3784/00
שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה ואח', פ"ד נז(2) 481]. במסגרת זו, חוקק החוק לייצוב המשק, התשמ"ה-1985, שנועד להגביל את סמכותן של הרשויות המקומיות להעלות את שיעורי הארנונה השנתיים בגין נכסים המצויים בשטחן [סעיף 10 לחוק]. בשנת 1992 חוקק חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, אשר הקנה לשר הפנים ושר האוצר את הסמכות לקבוע מדי שנה (בתקנות) את הסכומים המזעריים והמרביים לארנונה אשר רשאית רשות מקומית להטיל על נכסים בשטחה [בסעיף 9 לחוק]. חריגה משיעורי הארנונה שנקבעו בחוקים ובתקנות ההקפאה השנתיים, מצריכה אישור של שר הפנים ושר האוצר, אישור שאינו יכול להינתן רטרואקטיבית, אלא הוא חל לגבי אותה שנת כספים שבה הוא ניתן.
המטרה הינה כאמור, "
...להטיל רסן על הרשויות המקומיות, שהיו נוטות להעלות את סכומי הארנונה פעם אחר פעם, כדי לממן את העלייה בהוצאות הרשות" [ע"א 5746/91
החברה
לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ' המועצה המקומית בית שאן, פ"ד נ(3) 876, כן ראו: רע"א 11304/03
כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עירית חיפה (מיום 28.12.05)].
לפיכך, אוסרים חוקי ההקפאה העלאה חריגה של שיעור הארנונה לא רק בדרך ישירה, אלא גם בדרך עקיפה, בין היתר, על-ידי שינוי סיווג הנכס ללא שינוי בשימוש בפועל; יצירת סיווג חדש; שינוי קריטריונים, וכד' [ראו: עע"מ 3874/02
עירית חדרה ואח' נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ, פ"ד נח(5) 877].
אמנם חוקי ההקפאה עברו במהלך השנים שינויים (לשוניים) ותיקונים רבים, אך מטרתם נותרה אחת - הגבלת הרשויות המקומיות בהעלאת תעריפי הארנונה השנתיים, כדי למנוע השפעה שלילית על משק המדינה [ראו: פרשת "
שקם" לעיל].