1. ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב יפו (להלן: " ועדת הערר") מיום 25.10.2012 (להלן: " ההחלטה"). ההחלטה מתייחסת ל-17 עררים אותם הגישו המערערים נגד המשיב, החל משנת 2003 ועד שנת 2011. העררים מתייחסים לשתי דירות של המערערים 1-2 (" יצחק" ו" ישראל" בהתאמה) ברחוב ******** תל אביב (הדירות הללו יכונו להלן יחד " הדירות", ובנפרד - " דירת יצחק" ו" דירת ישראל").
להלן נתייחס לטענות הצדדים בערר ובתשובה.
שטח דירת ישראל
2. המערער 2 - ישראל, טען כי שטח דירתו הוא 93 מ"ר. המשיב חייב את דירת ישראל על פי שטח של 121 מ"ר. המחלוקת בדבר שטח הדירה היתה קשורה לשאלת שטח הגג שמעל הדירה, ובין היתר לשאלה האם שטח זה מחובר לדירה במדרגות פנימיות.
פקח מטעם המשיב ביקר בדירת ישראל ביום 6.5.2012, אולם הוא לא בדק את השאלה האם קיימות מדרגות מהדירה אל הגג. בהחלטתה קבעה ועדת הערר, לאחר שדנה בטענות הצדדים, כי " כל עוד המשיב לא יבדוק את המצב לאשורו, יימנע המשיב מלחייב את העורר עבור החזקת הגג". בכך התקבלה למעשה טענתו של ישראל ביחס לשטח הדירה (כל עוד המצב לא ייבדק על ידי המשיב).
3. ואכן, לאור החלטתה של ועדת הערר, עדכן המשיב את שטח הדירה מ-121 מ"ר ל-93 מ"ר. כך עולה גם מתשובת המשיב לערעור (נספח ה' לתשובה) ומטענות המערערים. השטח עודכן החל משנת 2003. אולם, לגישת המערערים, היה על המשיב לעדכן את שטח הדירה לשטח של 93 מ"ר החל משנת 1995 ולא רק משנת 2003, וזאת משום ש" גם קודם ל-2003 הוגשו השגות שלא נענו".
4. ביחס לטענה המתייחסת לתקופה לפני שנת 2003, טען המשיב כי טענה זו התיישנה. מעבר לכך, נטען כי ישראל לא הגיש מעולם השגה בטענה זו, וטענותיו ביחס לשנים עברו אינן עומדות בפני בית-המשפט במסגרת הערעור המנהלי - כפי שהן לא עמדו בפני מנהל הארנונה או בפני ועדת הערר (והן אף לא מצויות במסגרת סמכותם העניינית). עוד נטען כי יש לדחות את טענת ישראל גם לגופה בהעדר ראיות.
5. אני סבורה כי יש לדחות את טענתו של ישראל ביחס לתקופה שלפני שנת 2003.
בערעור טענו המערערים כי הם הגישו השגות " החל משנת 2003 ועוד קודם לכן" (ס' 2ב' לכתב הערעור). אין חולק כי העררים נושא ההחלטה הם עררים משנת 2003 ועד שנת 2011 (ר' הרישא לכתב הערעור). טענת המערערים לפיה הוגשו השגות נוספות לפני שנת 2003 נטענה אם כן בערעור באופן סתמי וללא פירוט. על-כל-פנים, ההחלטה של ועדת הערר נושא הערעור הנוכחי אינה מתייחסת להשגות ממועדים הקודמים לשנת 2003.
אם לא הוגשה השגה ביחס לשטח במועד מוקדם יותר, הרי השומה ביחס לשנים אלה הפכה סופית, ואין מקום לעדכנה או לשנותה. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי היה על המשיב לעדכן את שטח הדירה גם למועדים הקודמים למועד ההשגה הראשונה שנדונה במסגרת הערר.
6. המערערים הוסיפו וטענו כי היה על הוועדה להורות על השבת סכומים ששולמו ביתר על ידי ישראל בקשר עם החזקת הגג. המערערים טענו כי היה מקום להורות על השבת הסכומים ששולמו ביתר - ביחס לכל התקופה שבה נגבה תשלום ביתר, או לכל הפחות ביחס לתקופת ההתיישנות. עוד נטען כי ישראל יכול היה לקזז את הסכום ששולם ביתר לאורך כל התקופה. ועדת הערר קבעה בהחלטה בהקשר זה כי היא אינה מוסמכת לדון בטענה זו.
7. כשוועדת ערר קובעת כי שטח דירה הוא קטן יותר מהשטח בגינו חויב הנישום, התוצאה המסתברת של קביעה זו היא כי סכומים ששולמו בהתאם לשטח הגדול יותר, שולמו על ידי הנישום ביתר. המשיב עדכן כאמור את שטחה של דירת ישראל משנת 2003, ובהתאם - היה עליו לפעול לתיקון החיובים שנגבו ביתר בהתייחס לכל התקופה, קרי משנת 2003 ואילך. ואכן, אין חולק - וב"כ המשיב אף הצהירה על כך בתשובה ובישיבת יום 24.12.13, כי המשיב עדכן את החיובים החל משנת 2003. כתוצאה מכך, הסכומים ששולמו ביתר, לרבות הפרשי הצמדה וריבית, הופחתו מסכום החוב והוא עודכן.
לכן, באין מחלוקת בין הצדדים בהקשר זה - אינני סבורה כי יש מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר, ואין גם מקום להכריע במחלוקת בין הצדדים ביחס לסמכותה של ועדת הערר בהקשר זה.
טענות ביחס לסוג הבנין
8. המערערים טענו כי הבנין בו מצויים הנכסים הוא מסוג ג', משום שיש לקבוע את סוג הבנין לפי תיאור הבנין ושנת גמר הבנייה. המערערים טענו כי בניית הבנין הסתיימה בין השנים 1979- 1983. לכן, הוא מסוג ג'. לטענת המערערים, מועד סיום הבנייה הוא אובייקטיבי, ונבחן רק על פי השנה בה הונפקה תעודת הגמר. המבחן - כך נטען - הוא מבחן פונקציונאלי. לגישת המערערים, הוועדה לא התייחסה לראיות בהקשר זה, והעד מטעם המשיב לא הביא עמו את שוברי תשלום הארנונה לשנים 80-82.
9. המשיב טען מנגד כי מדובר בטענה עובדתית שהמערערים לא הוכיחו אותה בראיות. היה על המערערים להוכיח את שנת גמר הבנייה, או לחלופין להראות מה היה מועד האכלוס בפועל של הדירות. המערערים לא עשו זאת, הם לא הציגו טופס 4 למבנה, ולא סתרו את תעודת הגמר אותה הציג המשיב. המערערים אף לא הראו כי הדירות אוכלסו בפועל עובר למועד הוצאת תעודת הגמר.
10. כעולה מתעודת הגמר אותה הציג המשיב, שנת גמר הבנייה היא 1987. העד מטעם המשיב, מר בלכר, העיד בפני הוועדה בישיבת 7.12.11 (נספח ד' לתשובת המשיב), כי בשנת 1979 "נבדקו הבטונים", ויש לכן סבירות כי שלד המבנה הסתיים באותו מועד. העד הוסיף כי ניתן לאכלס בנין רק לאחר קבלת תעודת גמר, ועדותו לא נסתרה. עוד טען המשיב כי ישראל ובא-כוחו פנו אליו בשלהי 1986 ובתחילת 1987 וטענו כי הדירות טרם אוכלסו, וכי הן אינן ראויות לאכלוס. לכן לא ניתן לקבוע כי שנת הבנייה היא 1980.
המשיב הוסיף וטען כי העובדה שהמערערים לא הציגו ראיות מטעמם מעידה על כך כי הראיות - לו היו מוצגות - היו פוגעות בעמדתם. טענת המערערים לפיה יש להקיש ממועד אכלוס הנכס הצמוד אליהם למועד האכלוס שלהם, היא טענה שאין לה כל בסיס ראייתי. מדובר בשני נכסים שונים שנבנו במועדים שונים, ועל-כל-פנים לא הוכח אחרת. עוד נטען כי אם שנת הבניה היתה נקבעת בהתאם למועד האכלוס של הנכס השכן, היה מקום לחייב את המערערים לשלם ארנונה בגין השנים 1980 - 1986, שנים בגינן לא חויבו המערערים בארנונה משום שבניית הנכס לא הושלמה.
11. בסיכומי התשובה טענו המערערים בהקשר זה כי המשיב הציג עובדות שלא הוצגו בפני הוועדה, ומכול מקום המסמכים בדבר סיום העבודות בדירה התייחסו לפיצול המבנה לשתי יחידות ולא לשנת בנייתו. עוד נטען כי הוועדה לא נכנסה לפירוט העובדות והמסמכים שהוצגו בפניה, והסתפקה בקביעה לפיה המסמך הקובע ביחס לשנת הבנייה הוא תעודת הגמר. לגישת המערערים, הוועדה שגתה בקביעתה זו.