השאלה:
1. האם יש לחייב הנתבע לשלם לתובעת מחצית מכספי מתנה שקיבלו הצדדים מאביו בסך 150,000 ש"ח ואשר הוחזרו לו באיבו של הסכסוך בין בני הזוג או שמא מדובר בכספי הלוואה שנמסרו לצדדים ורשאי היה הנתבע להשיבם לאביו?
הצדדים:
2. התובעת והנתבע הינם בני זוג שנישאו זל"ז ביום 3/9/1986 ונולדו להם 3 ילדים משותפים, כולם בגירים כיום. סכסוך הגירושין בין הצדדים החל בינואר 2012 ועד הלום מנהלים הם הליכים קשים ומרים ביניהם.
התובענה שבכותרת נוגעת לסכסוך נקודתי ממוקד הסובב סביב משיכת 300,000 ש"ח מהחשבון המשותף של הצדדים על ידי הנתבע והעברתם להוריו של הנתבע.
המחלוקת העובדתית:
3. התובעת טענה בכתב התביעה, כי הנתבע הבריח מחשבון הבנק המשותף של הצדדים סך של 300,000ש"ח בחודש ינואר 2012, בסמוך לפרוץ סכסוך הגירושין. אליבא דתובעת, מדובר בכספים משותפים לכל דבר ועניין ועל כן, לא יכול היה הנתבע להוציאם מהחשבון המשותף "ולהשיבם" לאביו.
4. הנתבע הודה בכתב ההגנה ובתצהירו במשיכת הסך של 300,000 ש"ח מהחשבון המשותף והעברתו להוריו במועד המדובר, אלא שלטענתו, כלל לא מדובר בכספים משותפים של בני הזוג, אלא בכספי הלוואה שאביו העביר לצדדים ואשר כעת הוא נדרש להחזירם.
הגדרת המחלוקת המשפטית:
5. השאלה המרכזית שעל-פיה תוכרע התביעה הינה טיב ההתייחסות השיפוטית לאותם כספים שהעבירו הוריו של הנתבע לבני הזוג: האם מדובר כטענת התובעת בכספי מתנה שניתנו לצדדים ועל כן הם הפכו להיות כספים משותפים של שני בני הזוג לכל דבר ועניין? או שמא מדובר כטענת הנתבע ואביו בהלוואה שהורי הנתבע נתנו לצדדים כדי שיוכלו לסייע בבניית בית עבור בנם הבכור? ואולי מדובר במתנה על תנאי?
6. לשם דיון בסיווג "נתינת הכספים" ראוי לפנות ולפעול על פי הכללי שהתפתחו בפסיקה במקרים דומים. בפסיקה קיימת "חזקה הפוכה" ולפיה כספים שמעבירים הורים לבנם או בתם מועברים במתנה, להבדיל מהלוואה. ההלכה המשפטית בעניין זה ברורה, כדלקמן:
"ניסיון החיים מלמד כי הורים נוהגים להעניק לצאצאיהם מתנות כספיות ואחרות. משנישאים הילדים ומקימים משפחה משלהם, הופך בדרך כלל אף בן זוגם (ובעיקר לאחר שנולדו לזוג הצעיר ילדים משותפים) לחלק מהמארג המשפחתי החוסה "תחת כנפיהם" של ההורים והנתמך בסיועם. הנתינה לצאצא או לבן זוגו, במקרים שבהם חיים בני הזוג חיי שיתוף ועושים שימוש משותף בכספים המגיעים אליהם מכל מקור, הינה אזי נתינה משותפת לשני בני הזוג. בהתבסס על הגיון הדברים וניסיון החיים, נתינה שכזו לצאצאים ולבני זוגם תסווג כמתנה, אלא אם כן יוכח מפורשות כי הנתינה ניתנה בגדר הלוואה או כנגד תמורה מוגדרת" (דברי חברי כב' השופט י. כהן בתמ"ש (ראשל"צ) 7630/06
י. פ. נ' ר. פ. ה. (11/12/2006, פורסם במאגרים) בהתבסס על ע"א 3821/91
אבינועם וואלס נ. נחמה גת, פ"ד מח(1) 801 ; ע"א 34/88
רייס נ. עזבון אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278)).
7. פסיקת בית המשפט העליון החילה את ה"חזקה ההפוכה" על קירבה משפחתית ראשונה, כגון יחסי אב וילדיו ובני זוגם (ראו הפסיקה כדלהלן: ע"א 180/51,
גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח 262, 265 (1951); ע"א 4396/90,
רוזנמן נ' קריגר, פ"ד מו(3) 254 (1992); ע"א 3829/91
אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פ"ד מח(1) 801 (1994) ; ע"א 34/88
רייס נ' עזבון אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278 (1990); תמ"ש (ת"א) 29550/04
פ.מ ואח' נ' ע.ד (29/8/2006, פורסם במאגרים) ; תמ"ש (ראשל"צ) 7630/06
י.פ. נ' ר.פ.ה (11/12/2006, פורסם במאגרים); תמ"ש (נצ') 2140/05
ס.פ. נ' י.פ. (16/11/2011, פורסם במאגרים)) ; תמ"ש (קר') 4143/05
ב. ר נ' א. ל. מ. (03/06/2007, פורסם במאגרים) ; תמ"ש (חי') 4324-02-10
ד.א. נ' א.ק. (14/07/2013, פורסם במאגרים)).
8. כדרכן של חזקות שנקבעו בפסיקה, הן ניתנות לסתירה. רוצה לומר, כי ההנחה ברירת המחדל היא שכספים שהעבירו הורים לילדיהם ייחשבו למתנה, אלא אם כן יוכיח הצד הנותן את הכספים או הצד שהבריחם (בנסיבות המקרה שבפניי), כי מדובר היה בהלוואה שעל בני הזוג להשיב להורי מי מהם (ראו תמ"ש (ת"א) 37420/01
י.א. נ' ב.ש. (06/09/2007, פורסם במאגרים וכן תמ"ש (חי') 4324-02-10
ד.א. נ' א.ק. (14/07/2013, פורסם במאגרים)).
9. עד כאן ביררנו אופן סיווג העברת הכספים בין קרובים וקבענו, כי לאורה של ההנחה העובדתית שכספים שמועברים בין קרובי משפחה הן בדרך כלל כספי מתנה, הנטל להוכיח אחרת הוא על הטוען לכך. על כך נוסיף כעת את דרכי ההוכחה; מתן הלוואה בין קרובים ניתן להוכחה בכל אמצעי הראיה הקיימים, בדיוק כשם שניתן להוכחה בין צדדים הזרים זה לזו, ואין כל דבר חקיקה או דין ההופכים את "המסמך בכתב" לגבי הלוואה בין קרובי משפחה למסמך קונסטיטוטיבי שבלעדיו אין. הוא הדין לעניין מתנה (ראו תמ"ש (כ"ס) 1970/03
טויזר עופר נ' טויזר אורית (30/09/2003, פורסם במאגרים)). ויודגש, הן ביחס לסיווג העברת הכספים כמתנה מהורים לבנם וכלתם לא נדרש מסמך בכתב כראיה להוכחת כוונת המתנה, והוא הדין לעניין סיווג אותה העברה כהסכם הלוואה (תמ"ש (ראשל"צ) 7630/06
י. פ. נ' ר. פ. ה. (11/12/2006, פורסם במאגרים) ; תמ"ש (ת"א) 1666-01-12
ל' נ' ע' (29/04/2012, פורסם במאגרים)).
דיון פרטני בטענות ובעדויות:
10. לאחר בחינת טענותיהם ועדויותיהם של הצדדים, לרבות בחינת מחדלים דיוניים וראייתיים כפי שיבואר, סבור אני כי דין התביעה להתקבל בחיוב. בהקשר זה, אני דוחה מכל וכל הטענה לקיומה של הלוואה בין אבי הנתבע לבין הצדדים ומייחס משקל ניכר לשאלת עיתוי החזר הכספים מהנתבע להוריו. לאור החזקה ההפוכה הקבועה בפסיקה, אפתח בניתוח ראיות הנתבע, אעבור לעדות התובעת ואסיים בדיון משפטי קצר על יסוד הממצאים העובדתיים המסתברים.
טענת ההלוואה הינה טענה כבושה שלא הועלתה בכתבי טענות והסכמים אחרים:
11. טענת הנתבע להלוואה של הצדדים לאביו או להוריו, הינה טענה חדשה מטעמו ולא עלתה במסגרת התביעה הרכושית העיקרית שהגישה התובעת במסגרת תמ"ש 14168-04-12. מדובר בתביעה רכושית שעניינה איזון משאבים בין הצדדים. בסעיף 7יב' לאותה תביעה נטען על ידי התובעת, כי הנתבע ביצע פעולות חד צדדיות בכספי הצדדים והבריח כספים. הנתבע בסעיף 7.12 לאותו כתב הגנה טען, כי פעל בדיוק בהתאם להסכמות נשוא הסכם גישור שערכו הצדדים. באותו כתב הגנה לא עלה ולו ברמז טיעון כלשהו מצד הנתבע, כי העביר כספים לאביו בסך 300,000 ש"ח כחלק מהסכם הלוואה שהיה בין אביו לבינו או לבין בני הזוג.