אינדקס עורכי דין
... עורך דין
... נוטריון
... בוררים
... מגשרים
... מומחים לדין הזר
שרותים משפטיים
... פסיכיאטריה משפטית
... עדים מומחים
... רואי חשבון
... חוקרים פרטיים
... פוליגרף
... גרפולוגיה
... תרגום משפטי
... שרותי עזר משפטיים
... שמאים
... תמלול והקלטות
חיפוש | Newsletter | חדשות | מאמרים | פסיקה | חקיקה | וידאו יצירת קשר ... שרות לקוחות ... פרסום ...
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
בית דין רבני אזורי תל אביב יפו
בתאריך: 13/05/2013


בפני:
1. כב' השופט/ת הרב שמעון מלכה - אב"ד
2. כב' השופט/ת הרב אליהו הישריק - דיין
3. כב' השופט/ת הרב זבדיה כהן - דיין
תובעים:
1. פלוני
- נגד -
נתבעים:
1. פלונית
ב"כ תובעים:
1. עו"ד מיכל זלינגר
ב"כ נתבעים:
1. עו"ד רן רייכמן

פסק-דין

הצדדים נישאו בתאריך 14.9.86, ואלו נישואין ראשונים לשניהם. יש להם בן משותף יליד 1989, והוא מוגדר כאוטיסט.

הבעל פתח תיק גירושין שלישי ביום 16.12.2010.

זוהי מהדורה שלישית של תביעה לגירושין מצד הבעל. בעבר הגיש הבעל שתי תביעות גירושין, האחת בשנת 1982 והשנייה בשנת 1994. שתי התביעות הקודמות נדחו ע"י ביה"ד. בעת הדיון בתביעת הגירושין הקודמת שהגיש הבעל הייתה מונחת לפני ביה"ד תביעה לשלוםבית מצד האישה. במהדורה זו של ההליכים, קיים רק תיק אחד העומד לדיון לפני ביה"ד והוא תיק תביעת הגירושין שהגיש הבעל נגד האישה. האישה מצדה לא פתחה שום תיק.

הבעל בתביעתו תובע:

1.       לחייב את האישה בקבלת גט.

2.       לקבוע כי האישה הפסידה כתובתה.

3.       לפטור אותו מחיוב המזונות כלפיה - חיוב שהוטל עליו ע"י בית המשפט.

התקיימו דיונים, נשמעו עדים והוגשו סיכומים ע"י ב"כ הצדדים.

טענות הבעל

4.       פירוד פיזי מוחלט בין בני הזוג זה כשמונהעשרה שנה.

5.       אין קיום יחסי אישות זה חמשעשרה שנה.

6.       במהלך חד צדדי עקרה האישה את מגוריה ואת מגורי הבן מר"ג לירושלים.

7.       כל דיבורי האישה על שלוםבית אין בהם ממש. האישה לא עשתה שום מהלך להחזרת שלוםהבית וכל התנהגותה כלפי הבעל מראה כי אין רצונה בשלום. בין השאר, שלוש שנים לא נתנה לבעל לראות את הילד.

8.       יש לאישה קשר עם גבר זר. היה גבר זר בדירתה למשך כמה שעות. האישה ואותו גבר יצאו ביחד מדירתה והלכו לאכול פלאפל ביחד.

9.       במשך שנים רימתה האישה את הבעל בגבותה ממנו כסף למזונות למרות שקיבלה כספים מהביטוח הלאומי. בצעד זה הוציאה ממנו האישה כספים שלא כדין.

10.   עקב כל הדברים הנ"ל טוען הבעל כי האישה מאוסה עליו ולעולם לא יחזור לחיות אתה.

תשובות האישה וטענותיה

11.   יש מפגשים בינה ובין הבעל לאורך כל השנים. הבעל בא לביתה וכן הולכים למסעדה עם הבן. הבעל קונה לה מתנות יקרות, לרבות תכשיטים, משקפיים יקרות ועוד. קיים קשר טלפוני רציף בינה לבין הבעל. הבעל קונה אוכל, בשר ודגים.

12.   מניעת קיום היחסים ביניהם אינה מצדה. לדבריה לאחר פטירת אמה היו יחסים. אמנם, לא הגדירה אותם כיחסים מלאים.

13.   העתקת המגורים לירושלים הייתה בגלל הילד. הבעל בעצמו עזר בהעברת הדברים לירושלים.

14.   האישה הצהירה כי רצונה בשלוםבית.

15.   הגבר הזר שנטען על קשרים עמו כביכול הוא איש אחזקה והיה בביתה לצורך תיקון דלתות. לא היה בפי האישה כל הסבר למה יצאה אתו לאכול פלאפל.

16.   האישה הודתה כי אכן העלימה מבעלה שבמקביל לקבלת סכום כסף ממנו למזונות היא מקבלת גם מהביטוח הלאומי.

תגובות הבעל

17.   הבעל מסביר כי כל המפגשים עם האישה וכן כל מה שקנה לה היו אך ורק לצורך הטיפול בילד. מסיבה זו הוא גם קונה הרבה אוכל לבית כי הבן אוכל הרבה. כמו כן, כל הקשר הטלפוני הוא מסביב לבן בלבד.

18.   מכחיש מכול וכול כל צורה של קיום יחסים עם האישה.

19.   כל העזרה שעזר בהעברת הדירה הייתה לאחר שהיא החליטה לעבור ומתוך דאגה לילד.

20.   הסברי האישה כאילו הגבר הזר בא למטרת תיקון, אין בכוחם לתת הסבר מניח את הדעת לא על מספר השעות - שלוש - ששהה אותו גבר זר בבית האישה, לא על השעה המוזרה לאחר שעות העבודה ועוד ביום שישי, לא על כך שישבה אתו במרפסת ובעיקר לא על כך שיצאו שניהם יחד ברכב שלו לאכול פלאפל והוא ששילם עליה.

עדויות החוקרים

בפני ביה"ד הופיעו שני עדים, חוקרים במקצועם, שנשכרו ע"י הבעל והשמיעו את עדותם על פי מהשראו בעיניהם.

החוקר [ח' ר'] העיד כי ראה את האישה בחברת אותו גבר זר בשעה 17:00 אחה"צ והם ישבו ושוחחו. יצאו מהבניין בשעה 19:15 ונסעו לצפון ירושלים. עצרו ליד שני כספומטים. בגבעה הצרפתית נכנסו לדוכן פלאפל, הגבר שילם, וחזרו לבית. המשיך לעקוב אחרי הגבר. הגבר נכנס לכפר ג'אבל מוכבר.

העד השני, החוקר [א' כ'], העיד כי הוא ראה את האישה ואת אותו הגבר במרפסת וצילם את התמונות כשהיו במרפסת החיצונה. אמר כי לא ראה מצב של נגיעה ביניהם.

הנושאים העומדות לפני ביה"ד

1.       טענת מאיס עלי ע"י הבעל באמתלא מבוררת לחייב את האישה בקבלת גט.

2.       דין הכתובה ותוספת כתובה.

3.       טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת לפטור את הבעל ממזונותיה.

א.      טענת מאיס עלי ע"י הבעל באמתלא מבוררת לחייב את האישה בקבלת גט

כתב בשו"ת מהרש"ם חלק ג' סימן צ"ג בסוף התשובה וזה לשונו:

והרי שי' הרמב"ם דבטוענת מאיס עלי כופין לגרש ואני מצאתי בא"ז הגדול ח"א בשו"ת שבסופו תשנ"ד תשו' הר' ישעיה להא"ז שפסק כהרמב"ם ובתשובת מהר"ח א"ז ס' קנ"ה מבואר שכן פסק מהר"ם כמ"פ ועשה מעשה בטוענת מאיס באמתלה ושם סי' קנ"ז הביא תקנת גאונים דבכל מורדת כופין לגרש וזהו דלא כמ"ש הרשב"א שבב"י דלא תקנו רק לדורם ובתשובת זרע אנשי' ס' ל"ו הוכיח שגם דעת הרי"ף כהרמב"ם ומה שהקשה ר"ת על ש' זו יש ליישב וגם שם הביא בשם הא"ז שהשיב לו הר' ישעיה כן הלכה למעשה ושם ס' ל"ז הובא תשו' רש"ל דאין כופין ועכ"פ חזינן דהרמב"ם לאו יחידאה הוא אלא דהרא"ש כתב מי יכניס א"ע לפלוגתא דרבוותא לעשות גט מעושה של"כ והובא גם בטוא"ע ס' ע"ז מ"מ לענין חדר"ג דלש' כמ"פ הוא רק דרבנן פש' דיש לצרף ש' הרמב"ם וש"פ דלא גרע כח האיש מכח האשה כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל מ"ב וא"כ בדטוען מאיס עלי מהראוי להתיר לגרש בע"כ ועכ"פ בדאיכא אמתלא מבוררת כהא דנד"ד שהיא חרשת ויש להקל וכן יש להתיר לו לישא אחרת ע"י ק"ר לכן הנני מסכים עם רו"מ וכתורה יעשו.

ובתשובת מהרש"ם הנ"ל הבעל הטוען מאיס עלי מהראוי להתיר לגרש בע"כ ועכ"פ בדאיכא אמתלא מבוררת. ואין ספק לביה"ד בנדון דידן ולכל האמור הנ"ל יש כאן טענת מאיס עלי באמתלא, ודינו כדין הטענת מאיס עלי ע"י האישה באמתלא מבוררת שמחייב את הבעל במתן גט.

כדאיתא ביביע אומר ח"ג אה"ע סימן י"ח אות י"ג. כ' בשטה מקובצת כתובות ס"ד כ' ר' יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת באומרת מאיס עלי היינו כפייה בשוטים אבל ביה"ד מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ)האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקריה עבריינא.

בשו"ע סימן קנד ס"ק כ"א כ' כל אלו שאמרו להוציא כופין אפי' בשוטים וי"א שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד אין כופין בשוטים אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין. הרי אומרים לו חכמים חייבוך להוציא.

ור"ת ז"ל היה אומר שאפי' זה לא נאמר לו אלא שאם ימלך ב"ד נותנין לו עצה לגרשה לאלתר והרמ"א בהגה ביו"ד ס' רכ"ח סוף ס"כ כ' שהאומרת מאיס עלי חייב להוציא, ולפי האמור דברי הרמ"א יש להם ע"מ שיסמוכו הוא רבינו יונה.

וכתב הגרא"י וולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה ס' כ"ו אות ד'. כ' שהרמ"א ביו"ד ס' רכ"ח ס' כ' "דאפי' אם כבר נשאה האומרת מאיס עלי חייב להוציא אבל הט"ז שם בס"ק ל"ה מעיר ע"ז דהיינו לדעת הרמב"ם ולא קיי"ל כן. וכן מעיר הגר"א בס"ק נ"ג אבל עובדא הוא שהרמ"א עצמו הזכיר בכאן לשיטה זאת בסתמא כאילו הוא הלכה פסוקה וזאת הוכחה חותכת שלא דחה שיטה זאת מעצם ההלכה. וגם הש"ך ס"ק נ"ו אינו משיג שאין הלכה כן ורק מוסיף וכותב דאפילו למאן דפליג התם היינו באישה נשואה משא"כ הכא ע"ש. וזה נותן מקום לצדד שגם הש"ך אינו סובר ששיטה זאת שהוזכרה ברמ"א כאן נדחתה מהלכה וגם הנודב"י מהדו"ק יו"ד סי' ס"ח במשודכת הטוענת מאיס עלי הביא ג"כ דברי הרמ"א הנ"ל בסתמא דאפי' אחר הנישואין אם אומרת מאיס עלי חייב להוציא וכו' וסיים וכל זה מראה ששיטה זאת הלכה היא וקבעו מקום לה להשתמש בה בכל עת מצוא לפי העניין ולפי צורך זמן והשעה בהתאם לראות עיני הדיין ע"כ.

ב.      דין כתובתה ותוספת כתובה

וכ' ביביע אומר אה"ע ח"ט סימן כ"ד ס"ק א':

הנה בחלקת מחוקק (ס' ע"ז סק"ג)כתב בשם שו"ת רבינו אליהו מזרחי ס' ל' שפסק שאם הבעל מוכן לשלם לה דמי כתובתה ולגרשה יש לפוטרו ממזונות והסכים עמו הב"ח אלא שח"מ חולק עליו וכתב שם באשה שיש לה מום צריך ליתן לה שאר וכסות כיון שמחל לה וסבר וקיבל שכן מוכח מתשובת הרא"ש כלל מ"ב שכ' שהגאון רבינו גרשון תיקן להשוות כח האשה לאיש וכו' ומוכח שם שבמקום שאן כופין לאיש לתת גט אין כופין לאשה וצריך לתת לה שאר וכסות ורק עונה שהוא צערא דגופה אפשר לומר דלא מחיל איניש ואין לכופו להיות עמה ולהוליד ממנה בני שנואה, אולם הבאר היטב (ס' ע"ז סק"ו)כתב שמהר"א ששון ס' נד פסק שהבעל יכול לומר קים לי כהרא"ם לפטור עצמו ממזונות ע"ש ובשו"ת חת"ס (חלק חו"מ ס' קצח)ד"ה אמנם דחה הראיה מהרא"ש שי"ל דהתם מיירי להדיא שלא היה לבעל ממון לסלק הכתובה, ובזה יש להמיר אם אין לו עליה טענה אבל אם מניח לה דמי כתובתה על השולחן אפשר לומר דמודה הרא"ש לסברת הרא"ם ע"ש. וע"ע להכנה"ג בשו"ת בעי חיי (חלק חו"ם ס' יז)שכתב הרא"ם שאם רוצה לגרש לתת לה דמי כתובתה אינו חייב במזונותיה. וכ"כ מהרש"ל ששון (ס' נד ונ"ה)ונ"ל שה"ה שאינו חייב בכסותה אע"פ שמדברי הרא"ש כלל מ"ב הובא בב"י ס' קי"ז נראה שחולק על זה וכמו שכתבתי בספרי כנה"ג אה"ע מ"מ כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא והבעל הוא מוחזק אין לחייבו במזונות ע"כ. וכ"כ הגאון רבי דוד אמאדו בספר עיני דוד (ערך מזונות דף פט עד). וכ' בשו"ת מהרש"ם ח"ג (ס' שנג)כתב שמצא להאור זרוע ח"א ס' תשלט) דמוכח מדבריו דס"ל בדברי הר"א מזרחי וכיון שגם האו"ז סל כהר"ם בודאי שיוכל הבעל לומר קים לי, כיון שהוא המוחזק במזונות וכן פסק הגאון הרל"צ יש"א ברכה בשו"ת שמחה לאיש (חכה"ס ס' ה' דף ל"ב ע"ד)וכ"ד וכ"כ הפ"ת סימן עז ס"ק א' בשם ישעות יעקב וכתב אבותינו סיפרו לנו מזקני הגאון ח"צ ז"ל שפעם אירע בימיו שמורה א' הורה כדעת הרא"ם והוא ז"ל חלק עליו וסתר דינו אחר מעשה וכפה את הבעל שיתן לאשתו מזונותיה בשלימות אמנם אם טען מאוסה היא עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ מחמת זה מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט.

הרי טענת מאיס עלי הבעל בתנאי שרוצה לתת לה כתובתה רק הדיון אם לפטור אותו ממזונות, אבל אם הבעל אינו רוצה ליתן כתובה אינו נאמן בטענת מאיס עלי דחיישינן שמא עיניו נתן באישה אחרת.

ג.        טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת פוטר את הבעל ממזונותיה

איתא באה"ז סימן ע' ס"ק א' מרן סעיף א' פסק כרמב"ם דמורד מתשמיש הוי מורד אבל מורד ממזונות לא הוי מורד רק כופי לזון או לגרש כנ"ל ולהרא"ש והטור ס"ל דמורד ממזונות נמי הוי מורד.

כ' הרמ"א דאם רוצה לרגש וליתן כתובה אין מוסיפין לה על כתובתה ונ"ל דאף בלאו דלא יגרע אינו עובר ב"ה ס"ק ו' בשם כנה"ג נ"ל דוקא במקום שלא קבלו עליהם חרם ר"ג אבל במקום שנוהגים חרם ר"ג אין שומעין לו דיש לחוש שמא רוצה לגרשה ויודע שאינו יכול לגרשה ומורד על אשתו כדי לגרשה. כ"כ הח"מ ס"ק ג אבל ב"ש כ' דאם נותן כתובה אף לדידן דאיכא חרם ר"ג לא הוי מורד, וכ"כ הב"ח הוסיף ומה שכ' הב"ח גם בזה"ז אם רוצה לגרשה וליתן כתובתה אין מוסייפן על כתובתה ולא עוד אלא אף ממזונותיה פטור וראיה מת' הרב המזרחי ס' ל' שפסק שפטור ממזונותיה וראיה מכתובות הגיע ולא נישאו אוכלת משלו ו"כ ה"ד אי דמעכבן אינהו אמאי אוכלת משלו וכו' ולפ"ז תקנת ר"ג לא הייתה רק שלא לגרש בע"כ כדי שישא אשה אחרת אבל למנוע ממנה שאר כסות ועונה בע"כ עד שתתרצה לקבל גט הרשות בידו. כ' הח"מ דראיתו אינה ראיה דאין לדמות סוף דינה לתחילת דינה וחלתה יוכיח בתחילת נישואין חלתה אין מעלה לה מזונות ואחר הנישואין צריך לזונה מימי חוליה. אבל הרא"ש בת' כלל מ"ב כ' ח"ג תיקן להשוות כח האשה לאיש כמו שהאיש אינו מוציא רק לרצונו כך האשה אינה יוצאת אלא לרצונה במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן ימנע ממנה שאר כסות ועונה. משמע להדיא מקום שאין כופין את האיש אין כופין את האשה וצריך לקיים לה שאר כסות ועונה וכן משמע במהרי"ק ס' קז. לכן אין לסמוך על הב"ח וסמ' ע"ט ס"ק ג' בשם המהרש"ל כל שאין לו טענה מבוררת למה מאוסה בעיניו דין מורד יש לו.

כ' הב"ש ס"ק ו' ומה שהקשה הח"מ על כמהר"א מזרחי כבר הקשה בת' מהר"א בן ששון ופסק שם הבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי גם הב"ח פסק כוותיה ומיהו מת' הרא"ש ומהרי"ק דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות ומיהו אין כופין לשמש עמה.

פ"ת סק"ב ד בשם הב"מ דמהר"א ששון הביא רק את המהרי"ק לכן פסק שיכול לומר קים לי כמהר"א מזרחי דהוה יחיד נגד יחיד, אבל הח"מ הביא גם ח' הרא"ש דלא כהרא"ם נמצא הרא"ם יחיד במקום שנים ולא יכול לומר קים לי וביחוד נגד הרא"ש ובפרט הרב הגדול הח"מ הוא אחרון הסכים למעשה שמחויב במזונות וכסות והכי מסתבר.

הוסיף הפ"ת בשם ישועות יעקב שהגאון ח"צ ז"ל שפעם אחד אירע בימיו שמורה א' הורה כדעת הרא"ם והוא חלק עליו וסתר כל דינו וכפה את הבעל שיתן לאשתו מזונותיה אמנם אם טען מאוסה בעיניו ויש לו טעם מבורר אף שאין נותן לגרשה בע"כ מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ ומעשה בא' שטען על אשתו שעברה על דת ולא היה עדות ברורה אלא שהיה רגלים לדבר קצת וכתבתי דבעל יכול למנוע ממנה שארה כסותה עד שתקבל גט ויתן כתובה ובזה יש לסמוך על דעת הרא"ם ומהר"א ששון עכ"ד.

כ' הח"מ באה"ע סימן ע"ז סק"ג בשם תשובת הראש כלל מ"ב. וזה לשונו הגאון רב"ג ז"ל תיקן להשוות כח האשה לאיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וכו' וכמה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה וכו'

כ' יביע אומר ח"ט סי' כ"ד ס"ק ג' הגאון מליסא בבית יעקב שאם נתן הבעל אמתלא שאשה מאוסה עליו אף שאין טענתו מבוררת לפני ביה"ד יכול לטעון קים לי בנפשא שהיא אמת מאוסה עלי וכיון שבאמתלא מבוררת יכול למנוע ממנה שאר וכסות א"כ נאמן הוא על אמתלא ואם ישבע ע"ז יהיה פטור ממזונותיה ע"ש. וכיו"ב כתב ה"ג רבינו יהונתן בספר בני אהובה שלעניין מזונות יש לו לומר אני יודע שהאמת כדברי שהיא מאוסה עלי ואם משום שאין אנו מאמינים לו שהאמת כדבריו. מ"מ המוציא מחברו עליו הראיה. ואין כח בידינו לכופו במזונות ולכסות וזה ברור לפי הדין. אפשר שגם הרמ"א מיירי בכה"ג ולמד כן ממ"ש הרמב"ם סי"ד ה' א' ה' ח' שאם היא טוענת מאיס עלי כופין לגרש לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה וכל שכן באיש שטוען כן. שלא יהיה כשבוי. ואע"ג דלא קיימא לן כהרמב"ם וכמ"ש הב"י בסי' ע"ז בשם הפוסקים היינו לגבי אשה שהוא ספק איסור דאורייתא אבל לעניין ממון של המזונות כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו וזה נכון וברור ע"כ ויש להוסיף כי הנה הב"י ס' ע"ז הביא ת' הראש כלל מ"ג ס' ח' שתמה על הרמב"ם שאם טענת מאיס עלי כופין לפי שאינה כשבויה להבעל לשנוי לה ומה נתינת טעם הוא זה לכוף את הבעל לגרשה לא תבעל לו. ותשאר כאלמנות חיות כל ימיה כי הלא אינה מצווה פריה ורביה. ע"כ ולפי זה באיש הטוען מאוסה עלי לא שייך לומר כן שהרי מצווה על פריה ורביה. (וכן מתברר בשו"ת דבר משה תאומים סוף ס' ע"ט)

המשך יביע אומר אה"ע ח"ט ס' כ"ד סק"ג והנה ידוע שאין הרמב"ם יחידי בשיטתו הנ"ל וכמ"ש בתו"ס רי"ד (כתובות סד י)שהסכימו כן רבנן סבוראי בימי רבא בר מר רב הונא שלא יהיו בנות ישראל הולכות בארעכאות של גוים ליטול להם גיטין מבעליהן בעל כרחם והו"ל גט מעושה שלא כדין. לכן תיקנו שיהיו כופים אותו ונותן גט לאלתר וכזאת אנו מתנהגים היום כשלוש מאות שנה ויותר ע"ש.

ובשו"ת זרע אנשים (ס' לו)כתב שכן דעת הרי"ף הרמב"ם האור זרוע ורבינו ישעיה (עיין באור זרוע ח"א ס' תשנ"ד)וכן נהגו הלכה למעשה רב שרירא והגאון רב האי גאון ורבינו חננאל בעל העיטור וכן דעת רש"י ורשב"ם ראב"ד והסמ"ג ורבינו יהודה שהובא בתוספות (כתובות סג)וע"ע הר"ח אור זרוע (ס' ס"ט וקנ"ה וקנ"ז)וכבר האריך בכל זה בשו"ת צל הכסף (ח"א אה"ע ס' יג)

ונהי דאנו נקטינן דלא כהרמב"ם וסיעתו ואין כופין הבעל לגרש אבל מ"מ לגבי האשה למנוע ממנה שאר כסות ועונה כשהיא מסרבת להתגרש והבעל מוכן לשלם לה דמי כתובתה בודאי שפיר דמי כדעת הרא"ם וסיעתו ובפרט בנ"ד שנותן אמתלא שהיא מאוסה עליו בהשלשת כתובתה יהיה פטור ממזונותיה.

הנה מובא ביביע אומר ח"ג אה"ע סימן י"ח אות י"ג. כ' בשטה מקובצת כתובות ס"ד כ' ר' יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת באומרת מאיס עלי היינו כפייה בשוטים אבל ביה"ד מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ)האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקריה עבריינא. בשו"ע סימן קנד ס"ק כ"א כ' כל אלו שאמרו להוציא כופין אפי' בשוטים וי"א שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד אין כופין בשוטים אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין. הרי אומרים לו חכמים חייבוך להוציא.

ור"ת ז"ל היה אומר שאפי' זה לא נאמר לו אלא שאם ימלך ב"ד נותנין לו עצה לגרשה לאלתר והרמ"א בהגה ביוד ס' רכ"ח סוף ס"כ כ' שהאומרת מאיס עלי חייב להוציא והעיר הט"ז שם היינו לדעת הרמב"ם אבל לא קי"ל הכי באה"ע ס' ע"ז ע"כ ולפי האמור דברי הרמ"א יש להם ע"מ שיסמוכו הוא רבינו יונה, וכתב הגרא"י וולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה ס' כ"ו אות ד'. כ' הרמ"א ביו"ד ס' רכ"ח ס' כ' "דאפי' אם כבר נשאה האומרת מאיס עלי חייב להוציא אבל הט"ז שם בס"ק ל"ה מעיר ע"ז דהיינו לדעת הרמב"ם ולא קיי"ל כן וכן מעיר הגר"א בס"ק נ"ג אבל עובדא הוא שהרמ"א עצמו הזכיר בכאן לשיטה זאת בסתמא כאילו הוא הלכה פסוקה וזאת הוכחה חותכת שלא דחה שיטה זאת מעצם ההלכה וגם הש"ך ס"ק נ"ו אינו משיג שאין הלכה כן ורק מוסיף וכותב דאפילו למאן דפליג התם היינו באשה נשואה משא"כ הכא ע"ש וזה נותן מקום לצדד שגם הש"ך אינו סובר ששיטה זאת שהוזכרה ברמ"א כאן נדחתה מהלכה וגם הנודב"י מהדו"ק יו"ד סי' ס"ח במשודכת הטוענת מאיס עלי הביא ג"כ דברי הרמ"א הנ"ל בסתמא דאפי' אחר הנישואין אם אומרת מאיס עלי חייב להוציא וכו' וסיים וכל זה מראה ששיטה זאת הלכה היא וקבעו מקום לה להשתמש בה בכל עת מצוא לפי העניין ולפי צורך זמן והשעה בהתאם לראות עיני הדיין.

על פי העולה ממקורות ההלכה הנ"ל יש כאן לדעת ביה"ד טענת מאיס עלי ע"י הבעל באמתלא מבוררת.

לאור הפירוד הפיזי בין הצדדים - לדברי הבעל שמונהעשרה שנים ולדברי האישה הבעל עזב את הבית בשנת 1993 - האישה חייבת לקבל את גיטה.

התנהגותה של האישה, העתקת המגורים של האישה מר"ג לירושלים היא והילד בלעדי הבעל, אף שידעה כי אין ברצונו של הבעל לעבור להתגורר בירושלים מאחר ועבודתו ופרנסתו באזור המרכז, ואע"פ כן העדיפה האישה לעבור להתגורר בגפה עם הילד בירושלים, ואין די בכך במה שנימקה האישה בגלל הבית ספר התקשורתי עבור הילד הנמצא בירושלים עברה להתגורר בירושלים וגם אם הבעל נתן הסכמתו להעתקת מגורי האישה וחתם על ערבות הדירה השכורה - בשביל שלוםבית היה ניתן למצוא ביה"ס תקשורתי עבור הילד באזור המרכז. שלוםבית בשלט רחוק לא מביא לידי שלוםבית כן.

באשר למתנות ותכשיטים למיניהם שקנה הבעל לאישה ואף קנה ריהוט לבית ומוצרי מזון -הבעל נימק שכל שעשה וקנה ונתן לאישה ולבית מטרתו היחידה שלוותו ובריאותו של הבן המשותף האוטיסט שכיום בגיל 22 שנה,

וכן טענת האב ששלוש שנים לא נתנה לו האישה לראות את הילד דבר שלא הוכחש ע"י האישה, זה אומר דרשני - עד כמה השלוםבית משפה ולחוץ.

ועוד, אישה שרוצה בכנות שלוםבית לא הייתה צריכה להעלים במשך תקופה לא מבוטלת שקיבלה בסך 5,500 ש"ח מביטוח לאומי ולא מדווחת לבעלה כל עוד שבעלה משלם לה סך 7,200 ש"ח חודשית על סמך שאין הכנסה ממקום אחר.

לאור האמור לעיל ביה"ד פוסק:

א.       הבעל רשאי לגרש את האישה, והאישה חייבת לקבל את גיטה.

ב.       הבעל אינו חייב במזונות אשתו.

ג.        האישה לא הפסידה כתובתה ותוספת כתובתה.

הרב שמעון מלכה - אב"ד

הצדדים נישאו בתאריך 14.9.86, ואלו נישואין ראשונים לשניהם. יש להם בן משותף יליד 1989, והוא מוגדר כאוטיסט.

הבעל פתח תיק גירושין שלישי ביום 16.12.2010.

זוהי מהדורה שלישית של תביעה לגירושין מצד הבעל. בעבר הגיש הבעל שתי תביעות גירושין, האחת בשנת 1982 והשנייה בשנת 1994. שתי התביעות הקודמות נדחו ע"י ביה"ד. בעת הדיון בתביעת הגירושין הקודמת שהגיש הבעל הייתה מונחת לפני ביה"ד תביעה לשלוםבית מצד האישה. במהדורה זו של ההליכים, קיים רק תיק אחד העומד לדיון לפני ביה"ד והוא תיק תביעת הגירושין שהגיש הבעל נגד האישה. האישה מצדה לא פתחה שום תיק.

הבעל בתביעתו תובע:

1.       לחייב את האישה בקבלת גט.

2.       לקבוע כי האישה הפסידה כתובתה.

3.       לפטור אותו מחיוב המזונות כלפיה - חיוב שהוטל עליו ע"י בית המשפט.

התקיימו דיונים, נשמעו עדים והוגשו סיכומים ע"י ב"כ הצדדים.

טענות הבעל

1.       פירוד פיזי מוחלט בין בני הזוג זה כשמונהעשרה שנה.

2.       אין קיום יחסי אישות זה חמשעשרה שנה.

3.       במהלך חד צדדי עקרה האישה את מגוריה ואת מגורי הבן מר"ג לירושלים.

4.       כל דיבורי האישה על שלוםבית אין בהם ממש. האישה לא עשתה שום מהלך להחזרת שלוםהבית וכל התנהגותה כלפי הבעל מראה כי אין רצונה בשלום. בין השאר, שלוש שנים לא נתנה לבעל לראות את הילד.

5.       יש לאישה קשר עם גבר זר. היה גבר זר בדירתה למשך כמה שעות. האישה ואותו גבר יצאו ביחד מדירתה והלכו לאכול פלאפל ביחד.

6.       במשך שנים רימתה האישה את הבעל בגבותה ממנו כסף למזונות למרות שקיבלה כספים מהביטוח הלאומי. בצעד זה הוציאה ממנו האישה כספים שלא כדין.

7.       עקב כל הדברים הנ"ל טוען הבעל כי האישה מאוסה עליו ולעולם לא יחזור לחיות אתה.

תשובות האישה וטענותיה

1.       יש מפגשים בינה ובין הבעל לאורך כל השנים. הבעל בא לביתה וכן הולכים למסעדה עם הבן. הבעל קונה לה מתנות יקרות, לרבות תכשיטים, משקפיים יקרות ועוד. קיים קשר טלפוני רציף בינה לבין הבעל. הבעל קונה אוכל, בשר ודגים.

2.       מניעת קיום היחסים ביניהם אינה מצדה. לדבריה לאחר פטירת אמה היו יחסים. אמנם, לא הגדירה אותם כיחסים מלאים.

3.       העתקת המגורים לירושלים הייתה בגלל הילד. הבעל בעצמו עזר בהעברת הדברים לירושלים.

4.       האישה הצהירה כי רצונה בשלוםבית.

5.       הגבר הזר שנטען על קשרים עמו כביכול הוא איש אחזקה והיה בביתה לצורך תיקון דלתות. לא היה בפי האישה כל הסבר למה יצאה אתו לאכול פלאפל.

6.       האישה הודתה כי אכן העלימה מבעלה שבמקביל לקבלת סכום כסף ממנו למזונות היא מקבלת גם מהביטוח הלאומי.

תגובות הבעל

1.       הבעל מסביר כי כל המפגשים עם האישה וכן כל מה שקנה לה היו אך ורק לצורך הטיפול בילד. מסיבה זו הוא גם קונה הרבה אוכל לבית כי הבן אוכל הרבה. כמו כן, כל הקשר הטלפוני הוא מסביב לבן בלבד.

2.       מכחיש מכול וכול כל צורה של קיום יחסים עם האישה.

3.       כל העזרה שעזר בהעברת הדירה הייתה לאחר שהיא החליטה לעבור ומתוך דאגה לילד.

4.       הסברי האישה כאילו הגבר הזר בא למטרת תיקון, אין בכוחם לתת הסבר מניח את הדעת לא על מספר השעות - שלוש - ששהה אותו גבר זר בבית האישה, לא על השעה המוזרה לאחר שעות העבודה ועוד ביום שישי, לא על כך שישבה אתו במרפסת ובעיקר לא על כך שיצאו שניהם יחד ברכב שלו לאכול פלאפל והוא ששילם עליה.

עדויות החוקרים

בפני ביה"ד הופיעו שני עדים, חוקרים במקצועם, שנשכרו ע"י הבעל והשמיעו את עדותם על פי מהשראו בעיניהם.

החוקר [ח' ר'] העיד כי ראה את האישה בחברת אותו גבר זר בשעה 17:00 אחה"צ והם ישבו ושוחחו. יצאו מהבניין בשעה 19:15 ונסעו לצפון ירושלים. עצרו ליד שני כספומטים. בגבעה הצרפתית נכנסו לדוכן פלאפל, הגבר שילם, וחזרו לבית. המשיך לעקוב אחרי הגבר. הגבר נכנס לכפר ג'אבל מוכבר.

העד השני, החוקר [א' כ'], העיד כי הוא ראה את האישה ואת אותו הגבר במרפסת וצילם את התמונות כשהיו במרפסת החיצונה. אמר כי לא ראה מצב של נגיעה ביניהם.

עילות לחיוב גירושין

לפני ביה"ד מוטלת השאלה, אם יש לפנינו עילה הלכתית לחיוב בגירושין. ביה"ד יבחן את האפשרויות השונות שעלו בעת הדיון והיכולות להיות עילה הלכתית לגירושין.

1.       עוברת על דת - עושה מעשה כיעור.

2.       מאיס עלי.

3.       פירוד של שנים רבות.

4.       מורדים זה על זה - הלכת רבינו ירוחם.

עוברת על דת - מעשה כיעור

ב"כ הבעל טוען כי יש להחיל על האישה דין של "עוברת על דת" או דין מי שעשתה מעשה כיעור. טענתו נסמכת על העדויות ששמע ביה"ד מפי החוקרים. אולם, נראה כי אין בנתונים שהובאו במקרה שלפנינו בכדי להחליט כי חל דין "עוברת על דת" או עושה מעשה כיעור.

כבר כתב הרא"ש (כתובות פרק ז' סי' ט')כי עוברת על דת אינו משום מעשה העבירה עצמו שעשתה האישה אלא באחת משלוש הדרכים:

1.       שהאישה הכשילה את בעלה בדבר איסור.

2.       נודרת ואינה מקיימת.

3.       עוברת על דת יהודית שעשתה מעשה פריצות, והטעם לדברי הרא"ש הוא "משום חציפותא ומשום חשד זנות".

ועל כך סיים הרא"ש שם: "אבל אם הייתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה."

במקרה הנדון לפנינו לא הכשילה האישה את בעלה. גם מצד מעשה פריצות, על פי קנה המידה שכתב הרא"ש, קשה להגדיר את מה שנעשה במקרה זה כעומד באמות המידה הנ"ל. שכן אין חולק כי אם באישה חרדית היינו עוסקים יש בכך מעשה שיש בו סטייה קשה מכל כללי הצניעות. אך ביחס לחברה הכללית דהיינו בקרב אנשים שאינם שומרים מצוות, הדברים והמעשים שעליהם העידו העדים, הינם עדיין בגדר דברים הנעשים מדי יום יום ועדיין נחשבים בגבול הנורמה המקובלת בציבור זה. אם ננתח את מה ששמע ביה"ד על שקרה במקרה שלפנינו עם אותו גבר, נגיע לנקודות דלהלן:

  • 1.             אין עדות על הסתגרות במקום אפל או מוסתר.
  • 2.             המפגש ביניהם היה במקום גלוי.
  • 3.             אין שום עדות על מגע כלשהו בין האישה לאותו גבר.
  • 4.             גם ההליכה לאכול פלאפל לא הייתה בסתר.
  • 5.             תשלום של גבר עבור האישה עמה הוא אוכל הוא מעשה של כבוד המקובל בציבור.

בעצם, מה שנותר לביה"ד מן העדויות הם המעשים של ישיבה בצוותא תוך שיחה על המרפסת והליכה לאכול פלאפל ביחד. מעשים כאלה של ישיבה על המרפסת, הליכה לאכול בדוכן פלאפל, אינם בגדר גדבר החורג מאורח החיים בחברה החילונית או דבר שיכול לעורר איזה חשד כל עוד הוא נעשה בגלוי. מעשים כאלו הינם בגדר הקיים והמצוי בחברה זו. גם תשלום של הגבר על פלאפל עבור האישה הוא מעשה רגיל ומקובל בגדר עניין של "כבוד" ואין בו כדי להעיד על אירוע מעבר לכך.

לפיכך, מעשים אלו כשלעצמם אין בהם כדי להגדיר את האישה לא כעוברת על דת ולא כעושה מעשה כיעור - מעשים הנמדדים בהחלט על פי אורח החיים שבהם נהגו בני הזוג ועל פי החברה שאליה הם משתייכים.

מאיס עלי

עם האמור, אין אפשרות להתעלם כי אכן יש בהצטרפות כל אותם מעשים שעשתה האישה כדי להעיד כי היה לאישה קשר של ידידות עם אותו גבר. ביה"ד אינו מקבל את ההסבר - הבלתי מתקבל על הדעת - כי כאילו היה מדובר בביקור של איש אחזקה שבא לתקן דלתות. רצף הדברים שהיו במהלך הביקור ולאחריו מראים כי ביקורו של אותו גבר חרג מכל אמת מידה של איש אחזקה, ונראה בהחלט כביקור ומפגש בין ידידים שקיימת ביניהם היכרות ולא על בסיס של תיקוני דלתות או תריסים, אלא של "תיקוני לבבות".

לפיכך, אף אם אין בכל מה שהועד כדי להעלות על האישה שם של עוברת על דת או עושה מעשה כיעור, בהחלט יכולים לשמש אותם דברים כבסיס למאיסות באמתלא ברורה. כאן באים אנו לטענה שאמר הבעל בעת הדיון כנגד אשתו - "מאיסה עלי".

טענת הבעל מאיס עלי לא באה בחלל ריק. היא נסמכת על כמה דברים שביחס לכל אחד מהם ניתן לבסס טענת מאיס עלי ובוודאי בהצטרף כולם יחדיו.

האחד הוא עניין הקשר עם אותו גבר זר. למותר לציין כי בעל שרואה שיש לאשתו קשרים עם גבר זר אף אם לא נתפסה על מעשה של בגידה מ"מ בוודאי שנפשו של אדם סולדת מדבר זה. ובהחלט ניתן להבין בעל שיאמר כי בעקבות מעשים כאלו הרי אשתו מאוסה עליו ואינו מוכן לחזור אליה.

עובדה נוספת שאומתה ע"י האישה היא הרמייה בעניין הוצאת הכספים מהבעל למרות שבאותה עת קיבלה כספים מהביטוח הלאומי. וודאי שיש מקום להבין בעל שאומר כי הוא מואס ואין לו כל אמון באישה שבמשך שנים הוליכה אותו שולל והוציאה ממנו סכומי כסף גדולים. לא רק שאמון אין כאן אלא שהפגיעה שמעשה כזה יכולה לגרום בנפש הבעל, היא כזו שיכולה בקלות להביאו לכך שימאס באישה זו שבשביל חופן שקלים מוכנה להתל בבעלה ולסחוט אותו.

אין שום אדם המוכן להרגיש כ"כספומט" של זולתו. מעבר להיבט של ההפסד הכספי יש בכך הרגשה של ניצול שאין הדעת סובלת, וניתן להבין היטב בעל האומר כי נמאס לו לחיות בהרגשה זו שאשתו מספקת לו בכמות לא מועטה.

צרף לכך את העובדה שבפועל הוצאת הכספים ממנו היא הקשר היחידי שאשתו מספקת לו - ללא קיום יחסי אישות ותוך פרידה פיזית - הרי לנו חיזוק לרגש המאיסות שחש הבעל כלפי אשתו.

נקודה נוספת היא העובדה שהאישה מנעה מהבעל לראות את בנו במשך שלוש שנים. זו התנהגות התורמת רבות למצב של מאיסות כלפי האישה.

יסוד הדבר הוא, שלעניין מאיס עלי אין צורך שיהיה דבר המיאוס עילה לגירושין כשלעצמו, אלא אף אם אותו דבר בפני עצמו אינו עילה לגירושין מ"מ יכולה האישה או הבעל לומר כי דבר זה מביאה לידי מיאוס אם אמנם דבר זה הוא כזה היכול לגרום מאיסות.

יסוד זה נמצא בדברי ערוך השולחן סי' קנד סעיף ח', ואלו דבריו:

"מי שמשתין במטה בלילה ואינו מרגיש ואומרת שאינה יכולה לסבול אין כופין אותו להוציא ואין כופין אותה להיות עמו [כנה"ג בשם רדב"ז] וכן בכל מקום שיש ספק ואין כופין אותו לגרש מ"מ גם אין כופין אותה להיות עמו ואינה נחשבת כמורדת [עי' ב"ש סק"ב] וכן יראה לי בשארי מומין או חסרונות שע"פ הדין אין כופין אותו מ"מ גם אין כופין אותה ולא גרע מאומרת מאיס עלי שבסי' ע"ז ונוהגין עמה כבכל הדינים שנתבאר שם וזהו רק בדבר שבאמת כמה בני אדם אין ביכולתם לסבול זה."

הנה לפנינו שכאשר דנים אנו על דבר מסוים מצד ההיבט של הלכות מומין אנו קובעים ע"פ הפסיקה בשו"ע שאינו מום ואינו חייב לגרש, אך מ"מ עדיין על אותו דבר ממש אם האישה תאמר כי מצב זה מאוס עליה נוכל לדון על דבר זה מנקודת ההיבט של "מאיס עלי". כלומר, אין צורך שהדבר שאנו דנים עליו אם הוא מאוס יהא מצד עצמו עילה לגט. גם כשהוא עצמו אינו מופיע בהלכה כעילה לגט עדיין יש מקום לחייב בגט אם אחד הצדדים טוען כי מצב זה מאוס עליו.

יתרה מכך, מדברי הערוך השולחן רואים אנו כי גם אם לכאורה מוזכר בשו"ע רק נקודת היבט אחת של מום או לא מום, אין זה מונע מלדון מנקודת ההיבט של "מאיס עלי".

לפיכך, יש לקבל טענת "מאיסה עלי" מצד הבעל כעילה להטלת חיוב גירושין.

מאיס עלי - עמדת ההלכה

כידוע, בדין האומרת מאיס עלי נחלקו הראשונים. שיטת הרמב"ם שכופין את הבעל לגרש ומנגד שיטת הרא"ש ועוד ראשונים שאין כופין לגרש. כבר דנו בדבר זה האם לסוברים שאין כופין לגרש מ"מ יש חיוב לגרש. וכבר סמכו הדברים על דברי רבנו יונה במסכת כתובות ס"ד א שכתב:

"דאף על גב דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפיה בשוטים אבל בי"ד מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנים לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עבריינא."

ואף שדברי רבנו יונה לכאורה נראים סותרים, שמחד גיסא כתב ש"נותנים לו עצה" ומאידך גיסא בהמשך כתב שהוא בחזקת "עבריין", כלומר - שאינו רק בגדר "עצה" אלא הוא חיוב ממש.

בפסק דין של ביה"ד הגדול תיק תשכ"ח/3 בהרכב הרבנים הגאונים יצחק נסים, יוסף שלום אלישיב ואליעזר גולדשמידט הובא בפד"ר חלק ז' עמ' 205 ואילך הביאו בזה דעות שונות מהראשונים ודייקו מדברי הריטב"א ומהמאירי שיש חיוב. כבר הביא כב' ידידי האב"ד את דברי ה"יביע אומר" חלק ג' אבהע"ז סי' י"ח אות י"ג, שהסתמך על דברי הרמ"א ביו"ד סי' רכ"ח סוף סעיף כ' שאין שיטת המחייבים דחויה מההלכה. וכן הביא את דברי ה"ציץ אליעזר" חלק ה' סי' כ"ו אות ד', שהסיק על סמך דברי הרמ"א הנ"ל כי יש מקום להשתמש בעילה זו של מאיס עלי לפי צורך העניין וכפי ראות עיני הדיין.

וראו עוד לעניין זה שאף לדעות שאין כופין מ"מ יש "חיוב" לגרש: ערעור תשמ"ב/10 חי"ב עמ' 104, ועמ' 114 (הרבנים עובדיה יוסף, ולדנברג, קוליץ); שורת הדין חלק ה' עמ' רל - מאמרו של הרב צימבליסט - שחייב לגרש; שורת הדין חלק ב' עמ' (סג)עג - מאמרו של הרב חגי איזירר - שחייב לגרש גם לשיטת הרא"ש; עזרת כהן לראי"ה קוק תשובה נהנו - שחייב לגרש; הרב שאול ישראלי בפס"ד לח/131 לח/134 - שחייב לגרש.

ונראה עוד שחילוק גדול יש בין הדיון בראשונים באישה הטוענת כנגד בעלה "מאיס עלי" שבזה הדיון הוא אם נוכל לכפות את הבעל ובעקבותיה אם נוכל להטיל עליו חיוב לגרש שבזה אנו באים לשאלת כשרות הגט באם הדין אינו מטיל עליו כפייה. לעומת זאת, במקרה הפוך דהיינו במקרה שהבעל טוען כנגד אשתו "מאיסה עלי", שם אין לפנינו שאלה על כשרות הגט אלא שאלה שעניינה נוגע רק אם נוכל לחייבה או לכופה.

חילוק זה באופן מורחב יותר, כך שמחיל אותו גם לגבי כפייה של האישה ולא רק לעניין חיוב, כתב בספר "בני אהובה" פי"ד מהל' אישות הט"ו:

"ולמד זאת מהרמב"ם דס"ל דאם היא טוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש שלא יהיו בנות ישראל כשבויות מכ"ש באיש שהוא טוען כן שלא יהיה כשבוי. ואף על פי דלא קי"ל כרמב"ם היינו לגבי אשה בספק איסור דאורייתא דשמא נתנה עיניה באחר דגט מעושה פסול שלא כדין וגם לעשות מעשה לגרש לא פסקינן כותיה אבל בענין חרם דרבינו גרשום וגם רק בענין ממון כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו דאינו עובר חרם דרבינו גרשום ופטור ממזונות דהא לדינא דרמב"ם אפילו לגרשה בעל כרחה מותר ולית כאן חרם דרבינו גרשום."

כלומר, אף דלא קיימא לן כהרמב"ם בטוענת מאוס עלי דכופין אותו לגרשה, היינו לגבי כפיית האיש דהוי ספק איסור דאורייתא מטעם גט מעושה שלא כדין, אבל לעניין חדר"ג כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו.

גם המהרש"ם בחלק ג' סי' צ"ג כתב לסמוך על דעת הרמב"ם לגבי חדר"ג ולגרשה בע"כ:

"והרי שי' הרמב"ם דבטוענת מאיס עלי כופין לגרש ואני מצאתי בא"ז הגדול ח"א בשו"ת שבסופו סי' תשנ"ד תשו' הר' ישעי' להא"ז שפסק כהרמב"ם ובתשו' מהר"ח א"ז סי' קנ"ה מבואר שכן פסק מהר"ם כמ"פ ועשה מעשה בטוענת מאיס באמתלא... ועכ"פ חזינן דהרמב"ם לאו יחידאה הוא אלא דהרא"ש כתב מי יכניס א"ע לפלוגתא דרבוותא לעשות גט מעושה של"כ והובא גם בטוא"ע סי' ע"ז מ"מ לענין חדר"ג דלשי' כמ"פ הוא רק דרבנן פשיטא דיש לצרף שי' הרמב"ם וש"פ דלא גרע כח האיש מכח האשה כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל מ"ב וא"כ בדטוען מאיס' עלי מהראוי להתיר לגרש בע"כ ועכ"פ בדאיכא אמתלא מבוררת"

לאחר שקיבלנו את טענת הבעל "מאיס עלי" כטענה ראויה, שפיר יש מקום להטיל על האישה חיוב לקבל גט. ורשאי הבעל לגרשה בע"כ.

וראו לעניין זה פס"ד של ביה"ד הגדול, ערעור תשל"ב/122 בהרכב הרבנים ש. גורן יוסף קאפח ומרדכי אליהו, פורסם בפד"ר חלק ט' עמ' 200 ואילך.

פירוד של שנים רבות

הבעל העלה את מצב הפירוד הארוך במשך שנים רבות שבינו לבין האישה כנימוק לתביעה לחייב את האישה בקבלת גט.

ההכרה במצב של פירוד כעילה הלכתית לגירושין ידועה כשיטת רבי חיים פאלג'י בספרו "חיים ושלום" ח"ב סי' קי"ב. שם הוא דן ביחס לבני זוג הפרודים זה מזו ונראה לביה"ד שאין להם תקנה, ואלו דבריו:

"אלא דבדרך כלל אני אומר כל שנראה לבי"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה. אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזו ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האשה. וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט כענין זה, כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות, כאשר יהיה האופן פעמים שהאיש שירצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידים ליתן את הדין. ולדעת מרן חביב בי"ד מנדין אותו, וכמו כן להפך כשהאשה רוצה לגרש והאיש אינו רוצה, וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה', ויש עונש מן השמים כי על הענינים האלו וכיוצא באלו אמר קרא עפ"י התורה אשר יורוך, ודי בזה והותר לחכם ירא וסר מרע. והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה. דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור, ותמצא מ"ש בזה בספר החסידים."

דברים נכוחים וקשים אלו יש בהם כדי להראות עד כמה ראה בחומרה רבה הגר"ח פלאג'י את מצב הפירוד ומניעת גט ע"י אחד הצדדים.

עם זאת, הכרעתו ההלכתית של הגר"ח פלאג'י לפיו לאחר תקופה של י"ח חודש בפירוד ניתן לכפות גט על המסרב לא נתקבלה להלכה. הקביעה המשתמעת מדברי הגר"ח פלאג'י כי עצם הפירוד הינו עילה לחיוב וכפייה של הגט לא נתקבלה ע"י הפוסקים ולא ע"י בתי הדין.

ראו פס"ד של ביה"ד הגדול, ערעור בתיק תשל"ב/122 פורסם בפד"ר חלק ט' עמ' 200 ואילך; פס"ד של ביה"ד הגדול בתיק 314/תשמ"ד פורסם בפד"ר חלק י"ג עמ' 360 ואילך.

וכתבו שם בעמ' 211 בשאלה אם ניתן לסמוך רק על העובדה שבני זוג נפרדים כדי לכוף גט על פי שיטת רבנו חיים פלאג'י:

,אבל לכוף את הבעל לתת גט כל שאינו נכלל בדין כפיה לגט, אם יכפו עליו לתת גט הוי ליה גט מעושה שלא כדין שיש בזה איסור אשת איש. ואם הוא בין אלה שכופין אותו לגט, גם בלאו הכי כופין, ואיך קבע פשרה בדין זה ונתן קצבה של זמן לדבר שאין לו מקור בהלכה, ופסק שיש לכופן לתת גט. ומדבריו משמע בברור שמדובר גם על הבעל שלאחר ח"י חדשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אעפ"י שאינו נכלל בין אלו שכופין אותו לגרש.,

אולם באותו פס"ד בהמשך כתבו שניתן לצרף את שיטת רבינו חיים פלאג'י כאשר יש סיבה אחרת שהיא עילה לגט כמו מורדת או מאיס עלי. ובצד הקביעה כי אין לסמוך על שיטת רבנו חיים פלאג'י חילקו בין מקרה שאין בו עילה אחרת לבין מקרה שקיימת עילה נוספת לגט. ואלו דבריהם:

"ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר"ח פאלאג'י שבסוף ספר חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האשה לדידן שקבלנו את החדר"ג, ובודאי שאין לדון על פיו כאשר מדובר על כפיית הבעל לתת גט רק על סמך המחלוקת שיש בין בני הזוג ונראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, שאז לפי דברי הגר"ח פאלאג'י יפרידו הזווג ולכופן לתת גט. זה תמוה מאד ואין לפסוק כך אפילו לכוף את האשה לגט, כל שאין נימוקים אחרים מצד ההלכה שכופין אותו לגרש או אותה לצאת, כפי שמבואר בשו"ע ובפוסקים. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולכן לא נצרף שיטה זו לנימוקי פסק דיננו, אלא א"כ דינה כמורדת, או שאומר מאוסה עלי ויש סיבה מבוררת לכך, וגם רגלים לדבר שטענתו אמת, שאם בנוסף על כך חיים בנפרד זה מזו כמה שנים ואין תקוה לשלוםבית מחמתה שאז כופין אותה לקבל גט, או שמתירין לו לישא אחרת אם היא מסרבת לקבל גט."

על פי הנחה זו, לאחר שהסקנו כי במקרה שלפנינו יש לקבל את טענת מאיס עלי שטוען הבעל כנגד אשתו, נוכל לצרף את העובדה כי יש פירוד ונתק ארוך של שנים רבות בין הצדדים. לפיכך, נוכל לסמוך במקרה זה על שיטת רבנו חיים פלאג'י לעניין זה שנוכל לקבוע כי על האישה לקבל גט ורשאי הבעל לגרש את אשתו בעל כורחה. עם זאת עדיין הדבר צ"ע שכן לא מצינו שנתפשט המנהג בקרב בתי הדין לסמוך על שיטת רבנו חיים פלאג'י.

נראה כי אף אם אין אנו סומכים על שיטת רבנו חיים פלאג'י שיש בעובדת הפירוד בכדי לכוף גט, מ"מ בהחלט ניתן להסיק ממשך הזמן הארוך המתפרש על פני שנים רבות כדי להבין לאן פניהם של בני הזוג. וודאי שאם רואים אנו את התנהגות בני הזוג במשך זמן הפירוד כאשר במשך שנים ארוכות מעשיהם מוכיחים כי אין רצונם בשלום ובוודאי יש משקל רב לאורך הזמן שבו מתנהג אותו צד ביחסו כלפי הצד השני.

לקביעת מסקנה בעניין זה ישנה השלכה ישירה על האפשרות לסמוך על דינו של רבנו ירוחם, וכמו שיתבאר להלן.

מורדים זה על זה - שיטת רבנו ירוחם

ידועה שיטת רבנו ירוחם שלפיה כאשר שני בני הזוג מורדים זה על זה ומסרבים לגט רק משום רצונם להשיג הישגים אחרים שאינם מגיעים על פי דין, אם הצדדים מתמידים בכך מעבר לשנה יש בידי ביה"ד לכוף את הצד המסרב ליתן או לקבל גט.

אלו דבריו במישרים נתיב כ"ג ח"ח:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרשוהפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה".

האם ניתן ליישם את דינו של רבנו ירוחם על המקרה שלפנינו?

לכאורה, דברי רבנו ירוחם עוסקים כאשר הצד האחד אומר כלפי האחר "איני מעוניין לחיות אתו", ובלשונו: "לא בעינא לך או ליה ובכל זאת איני רוצה ליתן גט". לפי זה, הרי במקרה שלפנינו לא טענה האישה כלפי הבעל שאינה רוצה אותו. אולם, האם כוונת רבנו ירוחם לאמירה דווקא, והיאך יהיה אם בפיה היא אומרת שרצונה בשלוםבית אך כל מעשיה אינם מורים על כך, ואדרבה - מהבטה על מעשיה רואים אנו את ההיפך, כי היא בעצם אינה מעוניינת בשלום?

נראה פשוט שהתרשמות ביה"ד ממעשיה של האישה אם פניה לשלום או למלחמה ופירוד, היא הקובעת לעניין זה. שהרי השאלה האמתית העומדת לפנינו היא, האם עיכוב הגט הוא "לשמו" דהיינו מתוך כוונה כנה של אותו צד מתוך רצונו לשלום, או שהמדובר בצד שבאמת אינו מעוניין כלל בחיים משותפים אך מנצל את יכולתו לעכב הגט מטעמים לא ענייניים אלא מתוך כוונה להשיג הישגים אחרים או מתוך נקמה גרידא. קביעת דבר זה אינה יכולה להתבסס על דיבורים בעלמא אלא ניתנת למדידה על פי המעשים בשטח, ועל כגון דא יפה מה שאמרו חז"ל "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". דהיינו, אין להסכין עם בעל דין שבחלקת לשונו יאמר כי רצונו ב"שלוםבית" אך מעשיו בשטח לאורך תקופה ארוכה לא מוכיחים זאת, ואדרבה מעשים אלו מאפיינים את מי שבאמת רוצה בפירוד ואינו מעוניין כלל בחיים משותפים בשלום.

מן הכלל אל הפרט

נציין תחילה כי במקרה הנדון לפנינו תנאי השטח מבחינת הפירוד המעשי אינם נותנים בפועל כל סיכוי לשלום. גם ללא מעשיה של האישה וטרם הדיון על משמעותם, הרי שבפועל קשה להעלות על הדעת כי לאחר פירוד פיזי של חמשעשרה או שמונהעשרה שנה, לרבות נתק ארוך של כל יחסי אישות, יש מי שמאמין כי ניתן כלל לאחות את הקרע. לכן, גם בלא כל דבר נוסף היה קשה מאד להאמין כי מי שטוען לפנינו כי רצונו ב"שלוםבית" מתכוון לכך ברצינות. קל וחומר הדברים אמורים ביחס למקרה שלפנינו. לו לפחות היו מובאות לפני ביה"ד ראיות על מעשים עקביים של אותו צד ה"שוחר שלום" בצורה של בקשות או פניות ישירות או באמצעות שליחים שיפעלו להשכנת שלום בין הצדדים, היה עלינו לקבל לפחות מהבחינה הפורמלית את טענת האישה לשלום. אך לא זו בלבד שלא היו כל ראיות למעשים מצדה של האישה לכיוון של השכנת שלוםבית, אלא יתרה מכך, טענות מעין אלו כלל לא נטענו ולא הועלו על ידי האישה. אולם, לא רק היעדר של מעשים חיוביים לכינון שלום היה כאן, אלא אדרבה מעשים היכולים להעיד כי אישה זו אין רצונה כלל לחיות עם בעלה ואין פניה לשלום. כבר הזכרנו בפרק לעיל העוסק בטענת מאיס עלי שטען הבעל והסקנו כי אכן יש לקבל את טענתו. קבענו זאת על סמך המעשים שעשתה האישה, מעשים שיש בהם כדי להמאיס אותה על בעלה. ציינו כמה מעשים שחלקם היו מעשים מתמשכים.

ראשית, קשריה של האישה עם אותו עובד שגם אם לא היו מעשה כיעור כהגדרתו על פי הלכה, מ"מ בוודאי חרגו לחלוטין מאישה הרוצה בשלום עם בעלה ומתכוונת לשמור לו אמונים. "ידידות" זו עם אותו עובד שאינו יהודי וודאי יש בה כדי להמאיס וליצור דחייה בקרב כל בעל יהודי. כאמור לעיל, על מעשים אלו היו עדויות לפני ביה"ד ואף האישה לא הכחישה אותם עובדתית. ההסבר שנתנה האישה היה לא משכנע וזאת בלשון המעטה. המעשים שעשתה הראו והוכיחו כי קיים קשר בין האישה לבין אותו עובד ולאו דווקא על בסיס עבודה בלבד.

דבר נוסף שהודתה בו האישה היה מעשי הרמייה ולמעשה אפשר להגדירם כגניבה והוצאת כספים במרמה מהבעל. האישה שיקרה לבעל ולערכאות השיפוטיות - כדי להוציא כספים רבים מבעלה הצהירה כי אינה מקבלת כל כסף מהביטוח הלאומי. בדיעבד התברר כי האישה "עבדה" על בעלה וצחקה עליו בכך שחגגה כל הזמן ע"י כפל כספים שקיבלה הן מבעלה והן מהביטוח הלאומי. דבר זה עשתה האישה במשך שנים. לא ניתן בשום אופן לומר על אישה שגונבת ביודעין כספים מבעלה כי היא רוצה "שלוםבית". חתירה נגד הבעל ברמייה היא האנטיתזה לאמון בין בעל לאישה, אמון שהוא היסוד הראשון שעליו מושתתים חיים משותפים של שלום. זאת, כאמור, בנוסף לפירוד הפיזי לאורך שנים רבות בין בני הזוג.

על כל אלה נוסיף את התנהגות האישה בשימוש שעשתה בבן המוגבל ככלי מלחמה נגד הבעל - במנעה מהבעל במשך שלוש שנים להיפגש עם בנו. מלבד חומרת המעשה כשלעצמו, הרי הוא ראיה ברורה עד כמה רצונה של האישה כביכול ב"שלום". זוהי מלחמה של ממש שהאישה ניהלה נגד הבעל, והיא לא בחלה בכל אמצעי לרבות הרחקה של הבן מאביו. אם זה קרוי שלום - לא אדע מלחמה מה היא.

כל הנ"ל מביא את ביה"ד למסקנה ברורה: המדובר באישה שכלל אינה רוצה בכנות בחיים עם בעלה. כל הדיבורים אודות שלום כביכול, שימשו אך כמכשיר להוצאת כספי מזונות מן הבעל. בדרכה להפיכת הבעל למכשיר "כספומט" לא בחלה האישה בכל דרך של רמייה והטעיה וכל זאת תוך כדי שהיא מתרועעת עם גבר זר. על כגון זה נאמר "רוממות השלום בפיהם וחרב המריבות בידם".

ביה"ד סבור על פי כל הנ"ל כי בפועל ניצבים לפניו שני צדדים המורדים זה על זה, ואינם מעוניינים כלל לחיות האחד עם האחר. אלא, שבעוד צד אחד אומר זאת במפורש הרי הצד השני מטעמים של הישג כלכלי ניסה לעטוף את הדברים במעטפה של דיבור אודות שלום. ביה"ד לא "יקנה" דברים אלו אלא יסיר את המסך מעל התנהגות זו. ביה"ד קובע כי מניעת הגט מצד האישה נועדה למטרה אחת ויחידה והיא - הוצאת כספי מזונות מן הבעל.

המצב העכשווי הוא מצב מאוד נוח לאישה. מצד אחד, אין האישה חיה עם הבעל, אין לה כל חובות בחיי היום יום כלפיו, אך מן הצד האחר בחרה האישה לנצל את מעמדה כנשואה - למעשה, מעמד "על הנייר" בלבד - לתשלום מזונות גבוה עבורה מדי חודש לאורך שנים. מבחינתה, הגיעה האישה למצב האידיאלי, האופטימלי, שניתן להשגה, ודי בסיבה זו כדי להניע את סירובה להתגרש. האישה בחרה בדרך של אמירה כלפי חוץ שרצונה ב"שלוםבית" כדי לתת לגיטימציה להמשך מצב זה שהבעל משמש כ"בנק" להוצאות מחייתה. זריקת מילים לחלל אולם ביה"ד אין בה כדי לשנות את התמונה האמתית העולה מהתנהגות האישה. לפיכך ברור הוא כי שני הצדדים, לרבות האישה, אינם מעוניינים בחיים משותפים כלל וכוונת האישה היא רק להמשיך את זרימת הכספים של הבעל אליה במסווה של טענה כזו או אחרת.

מסקנת ביה"ד היא כי בהחלט נתמלאו כאן התנאים הנדרשים להחלת הלכת רבנו ירוחם. אם לדעת רבנו ירוחם קיימת ההלכה הנ"ל לאחר פירוד של שנה, הרי קל וחומר בפירוד ענק וארוך של חמשעשרה או שמונהעשרה שנה.

לפיכך, יש במקרה שלפנינו לחייב ואף לכפות את הצדדים להתגרש על בסיס הלכת רבנו ירוחם.

סיכום לגבי שאלת חיוב הגט

על פי האמור ניתן בהחלט לחייב את האישה בקבלת גט. הן על בסיס עילת הגירושין של "מאיסה עלי" והן על פי הלכת רבנו ירוחם, שעל פיה ניתן אף לאחוז בצעדי אכיפה וכפייה.

תשלום כתובה

כל אישה זכאית לכתובה שהתחייב לה בעלה. בכדי לפסוק שאין מגיעה כתובה לאישה נקבעו אמות מידה בהלכה, ונמנו המקרים השונים. עלינו לבדוק האם ניתן לשייך את המקרה הנדון לפנינו ולהכליל אותו תחת אחד המקרים שבהם מפסידה אישה כתובה.

אין לבסס את הפסד הכתובה של האישה על עצם מעשיה כמי שעשתה מעשה כיעור - אפשרות זו כבר נדחתה לעיל בדיון על עילות הגירושין.

נבדוק אם יש בעילות שמכוחם פסקנו לחייב את האישה בגט כדי להשליך על זכות האישה לכתובה.

חיוב הגירושין על בסיס טענת "מאיסה עלי"

כתבנו לעיל כי מכוח עילה זו יש מקום לחייב את האישה לקבל גט ובעלה רשאי לגרשה עלכורחה. אולם, אין בקביעה זו כדי להפסיד לאישה את כתובתה. שהרי זו טענת הבעל ואף אם אנו מקבלים דבריו ומתירים לו לגרשה בעלכורחה - דהיינו שסבורים אנו שבמצב זה על האישה לקבל את הגט משום שאין להשאיר את הבעל קשור למי שהוא מאס בה - אך עדיין אין בכך כל סיבה הלכתית להפסידה כתובה.

חיוב הגירושין על בסיס הלכת רבנו ירוחם

לעיל הובהר באריכות כי לדעתנו במקרה הנדון לפנינו יש להחיל את הלכת רבנו ירוחם ולחייב את האישה לקבל גט. גישה זו נבעה מכך שלמרות דיבורה על שלום, ביה"ד הגיע למסקנה על בסיס מעשיה המתמשכים של האישה כי אין רצונה לחיות עם בעלה אלא רק להוציא ממנו כספים. בקצרה, פירושו של דבר כי ביה"ד רואה את האישה כמי שאמרה לבעלה "לא בעינא ליה ומצערנא ליה" דהיינו איני רוצה בעצם לחיות אתו אך מטעמים אחרים איני רוצה לקבל גט כשבמקרה שלפנינו הכוונה מטעמי של רווח ממון גרידא. עלינו לברר האם במקרה זה יש לאישה כתובה או לא.

הנה רבנו ירוחם שהוא מקור הדין עליו אנו בונים את חיוב הגט התייחס לכך וכתב:

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא,אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.

לכאורה, הדברים מפורשים כי הפסידה האישה את תוספת הכתובה. אך נראה שאין הדבר פשוט כלל משום שנראה כי דברי רבנו ירוחם לא נאמרו בכל מקרה של אירצון לחיות ביחד. השאלות העומדות לדיון הינן, האם עלינו לבחון מי הוא הגורם לכך שהאישה אינה רוצה בבעלה. האם ההגעה למצב זה הינה ביזמת האישה או שהבעל במעשיו גרם לכך שהאישה תגיע למצב זה שאינו רוצה בו. ומה יהיה כאשר הדבר אינו ידוע לביה"ד מי הגורם בהיעדר ראיות לכאן או לכאן.

הדיון בשאלות הנ"ל הוא על החלתו של הכלל "דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה" שעל בסיסו פסק רבנו ירוחם כי הפסידה האישה את תוספת הכתובה ואת המתנות שנתן לה. דהיינו, האם סברה זו תקפה בכל מקרה בלא חילוק מי הוא הגורם לקרע ביניהם, או שהשימוש בסברה זו הוא רק במקרים שגרימת המרידה הייתה מצדו של הבעל או משני הצדדים בשווה, אך אם המניע למרידה היה הבעל, ומרידתו הביאה את האישה למצב שגם היא תמרוד בבעלה, האם גם אז נאמר שהפסידה תוספת או מתנות משום "דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה"?

לקריאת המשך המסמך יש להזדהות כמנוי או לרוכשו
לרכישה תמורת 26.00 ש"ח » להזדהות כמנוי » לרכישת מנוי »
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. מדיה זו עושה שימוש באמצעים חדשניים ביותר אשר פותחו רק לאחרונה והניסיון לגביהם הוא חדש וללא רקורד רב.

על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

בעלי דין רשאים לבקש הסרת המסמך מהמאגר

יצויין כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט.

בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת.