אינדקס עורכי דין
... עורך דין
... נוטריון
... בוררים
... מגשרים
... מומחים לדין הזר
שרותים משפטיים
... פסיכיאטריה משפטית
... עדים מומחים
... רואי חשבון
... חוקרים פרטיים
... פוליגרף
... גרפולוגיה
... תרגום משפטי
... שרותי עזר משפטיים
... שמאים
... תמלול והקלטות
חיפוש | Newsletter | חדשות | מאמרים | פסיקה | חקיקה | וידאו יצירת קשר ... שרות לקוחות ... פרסום ...
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
בית משפט לעניני משפחה נצרת
בתאריך: 19/02/2012


בפני:
1. כב' השופט/ת אסף זגורי
תובעים:
1. ס.ע.ז.
- נגד -
נאשמים:
1. ע.ע.ז
ב"כ תובעים:
1. עו"ד וג'יה קאסם
ב"כ נאשמים:
1. עו"ד דן שפריר

פסק-דין

פתח דבר :

משולש יחסים בין סב, אב ונכד. הסב מעניק רשות מגורים לבנו על מקרקעיו הבלתי מוסדרים. כעבור כמעט 3 עשורים מבקש הסב להעביר הזכויות בדירה בה מתגורר האב במטרה שזה יסלקו משם ויוכל לקבל את הדירה. האב טוען לרשות בלתי הדירה ובעוד ההליך מתקיים הולך הסב לעולמו.

היש להיענות לתביעת הנכד לסלק את אביו מהדירה?

א.        הרקע העובדתי :

1.         המנוח ע.א.ח.ז (להלן : " הסב") היה בחייו הבעלים של מלוא הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 20012 חלקה 46 (מגרש 29) בכפר *** בגודל של 565 מ"ר  (להלן : " המקרקעין"). מדובר על מקרקעין לא מוסדרים הרשומים במינהל מקרקעי ישראל. על המקרקעין הוקם בשנות ה-80 מבנה בן 3 קומות (קומת קרקע ועוד שתי קומות מעליה). בקומת הקרקע (להלן : " הדירה") מתגורר הנתבע וזאת לפחות מאז 1985 ועד הלום, כאשר יחד עמו מתגוררים אשתו הנוכחית וילדיו.

2.         התובע, מר ס.ז. הינו נכדו של הסב ובנו של הנתבע מר ע.ז. (להלן בהתאמה : " הנכד" ו" האב").

3.         מקור הסכסוך בין הנכד לאביו נובע מנטישתו על ידי הוריו, סמוך לאחר לידתו. הסב לקח את הנכד תחת חסותו, גידלו מאז ינקות, גר עמו ודאג לכל מחסורו.

4.         אין מחלוקת, כי מגורי האב בדירה ובמקרקעין הינם פרי רשות שניתנה לו במקור על ידי הסב (במפורש וללא תמורה).

5.         ביום 5/4/2006 נערך הסכם בכתב הנושא עמוד אחד בין הסב לבין התובע ובמסגרתו נעשה ניסיון להעביר הזכויות בדירה לבעלות הנכד (להלן " הסכם המתנה").

במבוא להסכם נרשם:

" והמעביר חפץ להעביר למקבל את הדירה הנמצאת בקומת הקרקע ששטחה מהווה 200 מ"ר המהווה 35% משטח המגרש".

            ובסעיף 2 להסכם נרשם:

" המעביר מעביר בזאת למקבל את דירת המגורים הנמצאת בקומת הקרקע ומהווה 35% משטח המגרש שהם 200 מ"ר"

6.         ההסכם דווח לרשויות המס ולמינהל מקרקעי ישראל והמינהל העביר על פי ההסכם 35% מהמקרקעין לבעלות הבן וזאת ביום 15/5/2006.

ב.         עיקר טענות הצדדים:

7.         ביום 27/11/2007 הגיש הנכד תביעה כנגד אביו ובה עתר להורות על פינויו מהדירה ועל חיובו בתשלום דמי שכירות ראויים.

8.         בכתב התביעה טען הנכד, כי אביו מתגורר בדירה מבלי לשלם דמי שכירות, כי הדירה נחוצה לשימושו וכי בהיותו הבעלים החוקי, כאמור, הוא רשאי לדרוש את סילוק ידו מהדירה. הבן הינו בגיר כיום, והוא מתגורר בבית דודו ומעוניין איפוא בסילוק ידו של אביו כדי לעשות בעצמו שימוש בבית.

9.         האב טען, כי קיבל מהסב זכות לבנות את בית מגוריו במקרקעין, כי על יסוד רשות זו הוא בנה את ביתו ושינה מצבו לרעה  (סעיפים 7-8 לכתב ההגנה) וכי יש לו זכות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין כל ימיו (סעיף 9 לכתב ההגנה).

10.        כן טען האב, כי לבנו אין זכות קניין במקרקעין או בדירה, שכן הועברו אליו זכויות ביחס לחלק בלתי מסויים במקרקעין (סעיפים 11, 22 לכתב ההגנה). 

ג.         הראיות:

11.        יש לציין, כי עד לשמיעת הראיות בתיק, הלך הסב לעולמו וכך לא ניתן היה להעידו ביחס להסכם העברת הזכויות בינו לבין נכדו ואף לא ביחס למערכת היחסים ההסכמית בינו לבין האב שמכוחה מחזיק האחרון בדירה. התביעה היא איפוא תביעת הנכד וזאת מכוח הסכם המתנה. לתביעה זו ולתצהירי הנכד לא צורף תצהיר של הסב הגם שב"כ הנכד היה מודע לחובתו לצרפו וראה דבריו בעמ' 2 שורה 6 לפרוטוקול מיום 16/12/2008). מנגד יצויין, כי האב לא עתר מעולם להעיד את הסב או לגבות ממנו עדות מוקדמת וניכר, כי ידע שעדותו שכזו לא תתמוך בגרסתו.

12.        הנכד הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אליו צירף את הסכם המתנה וכן צירף אישור של מינהל מקרקעי ישראל המעיד על רישום העסקה בפנקסיו.

13.        בנוסף, צירף הנכד תצהיר עדות ראשית מטעם דודו, מר רג'א זיאדאת (אחיו של האב ובנו של הסב). תצהיר זה תומך בטענות הנכד, מחד גיסא אך אינו שולל את הרשות שניתנה בשעתו לאב להתגורר בדירה מאידך גיסא.

14.        האב הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אליו כמעט לא צורפו מסמכים וראיות להוכחת השקעתו במקרקעין.

15.        ביום 27/10/11 התקיימה ישיבת ההוכחות בה העידו העדים ונחקרו על תצהיריהם.

16.        לאחר סיום שמיעת הראיות הוריתי למינהל מקרקעי ישראל להמציא תעודת עובד ציבור ביחס לזכויות בעלי הדין במקרקעין וביחס "להסכם המתנה".

במסגרת אותה החלטה קבעתי כדלהלן:

"8.1.       מורה למינהל מקרקעי ישראל במחוז צפון להמציא לתיק בית המשפט תוך 10 ימים מהיום תעודת עובד ציבור המעידה על העברת זכויות מיום בגוש: 20012 חלקה 46 (מגרש 29) בכפר *** (תיק מינהל מס' 20397518). במסגרת תעודת עובד ציבור, מבוקש מהמינהל להתייחס גם לעניינים אלה:

א.        האם הסכם ההעברה ללא תמורה נעשה בפני נציגיו (לאור כותרת "הלוגו" על ההסכם)?

ב.        האם המקרקעין מוסדרים גם בלשכת רישום מקרקעין?  

ג.         האם צורף תשריט להסכם ההעברה בין הצדדים?  

ד.        האם צורף או הומצא הסכם שיתוף?

8.2.      מינהל מקרקעי ישראל יצרף העתקי כל המסמכים הנוגעים לביצוע עסקת העברת זכות השכירות/חכירה מהבעלים המקורי לתובע מיום 15/5/2006. "

17.        ביום 30/11/11 הגיש מינהל מקרקעי ישראל תעודת עובד ציבור לתיק בית המשפט ומפאת חשיבותה אביא עיקריה כעת:

1. המינהל אישר כי "הסכם הויתור" שנחתם בין הסב לאביו ביום 5/4/2006 נערך ונחתם בכפר *** כטענת הבן וזאת בפני עו"ד מועתסם ג'נים. ההסכם הוגש למינהל ובמקור לא נשא לוגו של המינהל (העתק ההסכם המקורי צורף לתעודת עובד הציבור).

2. המינהל העביר ביום 15/5/2006 על פי בקשת הסב 35% מזכויות החכירה לבן ללא הגדרת שטח ספציפי, שכן חכירת הקרקע היא משותפת ואין במקום פרצלציה ו/או רישום צו בית משותף.

3. המקרקעין אינם מוסדרים בלשכת רישום מקרקעין וכאמור אין פרסלציה במקום.

4. לא צורף תשריט יחד עם הסכם ההעברה של הזכויות בין הצדדים.

5. לא הומצא כל הסכם שיתוף למינהל.

ד.         דיון בזכויות הנכד מכוח "הסכם המתנה" ובבעיות הנובעות ממנו:

18.        המקרה הנוכחי הינו דוגמא טובה "להסכם רע". אין ספק, כי באמצעות ההסכם כיוון הסב להעביר הזכויות בדירה לנכדו. הדברים עולים מפורשות מההסכם והמבוא לו. יחד עם זאת, נזכור כי עסקינן במקרקעין בלתי מוסדרים ובהיעדר הסכם חלוקה, תשריט מדידה של המקרקעין או של הבית, הרי שחרף ההסכם, העברת הזכויות נעשתה ללא ייחוד פרטני של חלק מסוים במקרקעין.

19.        על פי אישור מינהל מקרקעי ישראל, כל שקיבל הנכד הם 35% מכלל הזכויות במקרקעין. הוא לא קיבל את הזכויות הפרטניות בדירה, כיוון שאין תשריט, אין מדובר בבית משותף ואין זיהוי של הדירה. על כן, זכויותיו הם 35% מכלל המקרקעין.

20.        שאלה מקדמית וחשובה היא מבחינת בעלי הדין ובית המשפט בתביעה לסילוק יד, היא שאלת זיהוי המקרקעין והאפשרות להגיש תובענה לסילוק יד מחלק ספציפי במקרקעין שהם בלתי מוסדרים.

21.        ראינו כאמור, כי עסקינן במקרקעין שאינם מוסדרים. המלומד י. ויסמן עמד על ההבדל בין מקרקעין מוסדרים ללא מוסדרים כך:

""מקרקעין מוסדרים" הם מקרקעין שנרשמו במרשם המקרקעין לאחר תהליך של "הסדר" (settlement of title) שנועד להכניס סדר במרשם הישן, על ידי בדיקת תוקפן של הזכויות הרשומות בו וניפויים של של הרישומים הבלתי מדוייקים שנשתרבבו לתוכו עם השנים. "מקרקעין שאינם מוסדרים" רשומים אף הם במרשם המקרקעין אלא שמרשם זה טרם עבר את תהליך ההסדר, ועל כן אין הוא מדוייק דיו. ההבדל העיקרי שבין שני סוגי מקרקעין אלה בא לידי ביטוי בהוראה שבסעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 שזה לשונו:

"א. רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, ...

           ב. רישום לגבי מקרקעין לא מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתוכנו" (ויסמן, דיני קניין, חלק כללי, (תשנ"ג) בעמ'  289).

22.        חרף ההבדל לעיל, סבור פרופ' ויסמן, כי אין למעט יתר על המידה מערכו של המרשם במקרקעין לא מוסדרים. בדרך כלל נטו בתי המשפט לייחס משקל רב לערך ההוכחתי של הרישום ולא בנקל התירו לסתור אותו (ראה ויסמן לעיל בעמ' 306 והאסמכתאות הנזכרות שם).

23.        בענייננו לא העלה האב כל טענה כנגד אי נכונות או אי דיוק המרשם.

24.        כיצד איפוא מסייעת לאב העובדה שמדובר במקרקעין לא מוסדרים?

שתי טענות אפשריות עומדות למחזיק במקרקעין לא מוסדרים (אשר אינן עומדות לו במקרקעין מוסדרים לפי סעיף 162(2) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969):

א.         ראשית, יכול היה האב לטעון לבעלות מכוח התיישנות.  נתבע הטוען להתיישנות נדרש להוכיח בנוסף לכך שחלפה תקופת התיישנות, גם את התקיימותה של החזקה נוגדת מול זכות הבעלים. "חזקה יוצרת התיישנות, רק כשהיא "נוגדת", זאת אומרת שאיננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב" (ע"א 3217/91 בנימין פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל, פ"ד מז(2) 281).

כלומר, הוכחת טענת התיישנות מורכבת מ- 2:

1. הוכחת התקופה: האם הצטברה התקופה הנדרשת להתיישנות התביעה.

2. הוכחת אופי החזקה: האם החזקת הנתבע במקרקעין היא החזקה נוגדת.

ב.         שנית, הוא יכול היה לטעון כי בנה מתוך טעות שבתום לב, ועל כן הוא זכאי, בהתקיים הנסיבות המפורטות בחוק לרכוש את הבעלות בקרקע גם כנגד רצון הבעלים (ויסמן לעיל בעמ' 307).

25.        בענייננו, עיון בכתב ההגנה מבהיר, כי הנתבע לא טען לאף אחת מהטענות הללו : ראשית, הוא לא טען כלל להתיישנות. שנית, ההחזקה לה הוא טוען, איננה החזקה נוגדת בעלות של הסב אלא החזקה היונקת מהבעלות של הסב ומהסכמתו (סעיפים 7, 12 לכתב ההגנה).

26.        לאור זאת, נהיר וברי, כי אין לתובע אפשרות לטעון כעת לבעלות במקרקעין מכוח התיישנות או חזקה נוגדת. רמיזתו בסיכומיו, כי זו כוונתו בבוא העת ככל שייערך הסדר רישום מקרקעין בפני פקיד ההסדר, אין בה הגנה מפני התביעה הנוכחית. אציין, כי מדובר בשינוי חזית ושעה שמדובר בטענות עובדתיות הסותרות את טענות כתב ההגנה (שכן בטענות מול פקיד ההסדר, אמור הנתבע לטעון לחזקה נוגדת בעלות של הסב ולא לחזקה מכוח הסכמתו כפי שטען בהליך זה), דינן דחייה על הסף.

27.        ב"כ האב הוסיף, כי כאשר מדובר בזכויות חכירה במושע ולא בזכות בעלות ספציפית לא ניתן לעתור לסילוק יד. גם כאן, הטענה נטענה בעלמא ללא על ביסוס באסמכתאות.

28.        אף טענה זו דינה להידחות. מעמדה של החכירה במקרקעין במשפטנו קרוב עד מאוד לזכות הבעלות. בהקשרים שונים בחקיקה, הוכרה זכותו של חוכר לדורות כשקולה לזכותו של הבעלים (ראו סעיף 52 לחוק המקרקעין; ראו גם סעיף 106 לחוק; סעיף 127(ג) לחוק; סעיף 144(א) לחוק; סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984; סעיף 1 לחוק שיפוץ בתים ואחזקתם, התש"ם - 1980; ראו גם סעיף 2 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965; סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972). יוצא, כי זכותו של הנכד קרובה בעוצמתה לזכות הקניין החזקה ביותר, היא זכות הבעלות ((ע"א 355/76 רבקה בסו נ' יוסף מלאך ואח', פ"ד לא(2) 359 (1977) ; רע"א 2821/95 שמחה לוסטיג נ' נעמי מייזלס, נ(1) 517 (1996) ; י. ויסמן, "מקרקעי ישראל", משפטים כא 79, (תשנ"א) ; י. ויסמן, "הפרטה מוסווית של מקרקעי ישראל", עיוני משפט כא 525, (תשנ"ח)).

29.        בנוסף, בפסיקה נדונו אינספור מקרים שבעלי זכות חכירה ואף בעלי זכות שימוש בלבד עתרו לסילוק יד של מחזיקים אחרים והדבר קיבל ביסוס בחקיקה (ראה: סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 הקובע לאמור - "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין", ראה האסמכתאות לעיל).

30.        שאלה אחרונה הנובעת מהיות המקרקעין בלתי מוסדרים היא שאלת זיהוי המקרקעין שבהם הועברה הבעלות מהסב לנכדו. שאלה זו עלתה לדיון בשלב מאוחר ביותר של ההתדיינות והתחדדה במיוחד לאחר קבלת תעודת עובד ציבור של מינהל מקרקעי ישראל. זה המקום להדגיש, כי ב"כ הנכד כלל לא התמודד עם שאלה זו במסגרת סיכומיו.

31.        הנתבע טען כבר בכתב ההגנה, וחידד טענה זו בסיכומיו, כי לבנו אין זכות חזקה או בעלות בחלקים ספציפיים במקרקעין. ככזה, אין לו הזכות לתבוע סילוק יד של האב מחלק ספציפי במקרקעין. הוסיף הנתבע וטען, כי בתע"צ של המינהל נרשם, כי מדובר במגרש 29 שהינו חלקות 46 ו-47  בגוש 20012 בעוד הנכד טוען, כי מדובר בחלקה 46 בגוש 20012. ב"כ הנתבע טוען איפוא, כי במצב הדברים הנוכחי לא ניתן לדעת מאלו מקרקעין מבוקש לסלק את ידו של האב.

32.        לטענה זו יש לצרף את דרישת תקנה 82 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 ולפיה בתביעה לסילוק יד יש לצרף מפה או תשריט.

"82(א) בתובענה שבמקרקעין יכיל כתב התביעה תיאור המקרקעין כדי אפשרות לזהותם וככל האפשר - לפי גבולות או לפי מספרים שבפנקס מקרקעין או במפה, ואם היתה בה תביעה מכל צד שהוא - לרשום טובת הנאה במקרקעין, יש לצרף לכתב התביעה מפת המקרקעין מאושרת בידי מחלקת המדידות; היה המדובר בחלקת קרקע רשומה, רשאי בית המשפט או הרשם לפטור מהגשת מפה ולהורות על הגשת העתק מאושר מן הרישום בפנקס המקרקעין, או כל אמצעי זיהוי אחר של אותה חלקה."

33.        אפס, משהועברו הזכויות מהסב לנכדו כך שזה האחרון קיבל מנה של 35% (ולא את החלק במקרקעין שהוא הדירה), חובה היה על התובע לצרף מפה או תשריט.

34.        אך השאלה המרכזית היא לא צירוף או אי צירוף מפה או תשריט. השאלה המרכזית היא האם העובדה שהסב העביר 35% מהזכויות הבלתי מסויימות במקרקעין מאפשרות לתובע לעתור לסילוק ידו של הנתבע מחלק ספציפי כלשהו במקרקעין? סבורני, כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב ואבאר עמדתי להלן:

34.1.     כידוע, מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסויים בהם. משמעות הדברים הינה שבעלותו של כל אחד מהבעלים משתרעת על פני חלק בלתי מסויים (בהעדר הסכם שיתוף רשום) מן המקרקעין, על פי שיעור חלקו בהם. מימוש זכות החזקה המשותפת במקרקעין, אינה חייבת להיעשות באמצעות כל הבעלים שהרי "החוק מקנה זכות לממש את זכותו למי שזכאי להחזיק במקרקעין, ומשמעות המונח "זכאי לחזקה" - לרבות מי שזכאי לזכות החזקה המשותפת, ואין הכוונה אך ורק למי שזכאי לזכות חזקה בלעדית, כי גם זכות לחזקה משותפת היא זכות לחזקה" (דברי השופט בכור בע"א 211/77 יצחק ואח' נ' שוורץ ואח', פ"ד ל"ג(1) 398). מכאן, שאין איפוא שחר לטענת ב"כ הנתבע כאילו הוכחת חזקה ייחודית במקרקעין, הינה תנאי סף לתביעת התובע לסילוק ידו של אביו - ולא היא.

34.2.     עוד אוסיף, כי הנתבע מושתק מלהעלות טענה בדבר אי זיהוי המקרקעין שבמחלוקת. בעלי הדין מתדיינים מזה 5 שנים ביחס לאותו מבנה מגורים שהנתבע עושה שימוש בקומה השניה שבו ויודעים בדיוק על איזה מקרקעין מדובר. אף בדיון ההוכחות לא היתה כל מחלוקת, כי המקרקעין נשוא המחלוקת הם הדירה בה מתגורר הנתבע (ראה גם עדות הנתבע בעמ' 13 שורה 26). אמנם אין מדובר במקרקעין מוסדרים ואמנם הם לא עברו פרסלציה, כך שלא ניתן לקבל טענת התובע, כי הסב העביר לבעלותו את אותה דירה (ואותה קומה במבנה) שבה מתגורר הנתבע, ברם מכאן ועד לדחיית התביעה מטעם זה המרחק גדול מאוד. כפי שאמר חברי כב' השופט ערפאת טאהא במקרה דומה : " סוף כל סוף בעלי הדין יודעים בוודאות על מה הם מתדיינים בבית המשפט" (ת"א (נצ') 3168/05 מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל נ' ג'מיל מוחסין בטחיש (13/08/2009)).

34.3.     לא זו אף זו ; לגבי דידי, יש לראות בהסכם המתנה משום "הסכם שיתוף" שלא נרשם. כידוע, החוק אינו דורש פורמליות מיוחדת מהסכם שיתוף וגם הסכמה שבאה לידי ביטוי בחילופי מכתבים הוכרה כמספקת ליצירת הסכם שיתוף ובלבד שההסכם מתייחס לנושאים שהם מעניינו של הסכם שיתוף (י. ויסמן, דיני קניין, בעלות ושיתוף, (תשנ"ז) בעמ' 207). בע"א 269/74 בוקובזה נ' הממונה על המרשם, פ"ד כט(1) 243, 250 נקבע כי הסכם בין הבעלים המשותפים בדבר ההחזקה בנכס משותף מהווה הסכם בדבר זכויות הבעלים בנכס המשותף ועל כן יש להכיר בו "כהסכם שיתוף". הסכם המתנה בענייננו אמנם מעביר 35% בלתי מסוימים מהזכויות במקרקעין לנכד ומשאיר בידי הסב את יתר הזכויות. ברם במסגרת ההסכם נאמר מפורשות, כי הסב מעביר לנכדו את דירת הקרקע בגודל 200 מ"ר. סבורני, כי די בכך כדי לקבוע שלאחר העברת הזכויות, נקבע בין הסב לבין הנכד, במסגרת הסכם זה שיש לראות בו גם כהסכם שיתוף, כי התובע מקבל את זכות ההחזקה והשימוש הבלעדית בדירת המריבה. בענייננו, הנתבע הודה במהלך הדיון, כי ידע על העברת הזכויות מהסב לנכד ומכוח דיני מניעות, השתק ותום לב הרי חרף העובדה שמדובר בהסכם שיתוף שלא נרשם, אני סבור כי הוא מחייב את הנתבע.

34.4.     ועוד למען הסר כל ספק נבהיר : אף אם אין לראות בהסכם המתנה כהסכם שיתוף, הרי ידוע, כי רשאי כל שותף במקרקעין לתבוע סילוק יד של מי שמחזיק במקרקעין ומונע ממנו שימוש בהם (ראה סעיפים 27, 31 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 הקובעים למעשה, כי שותף במקרקעין רשאי ללא צורך בהסכמת יתר השותפים לעשות כל דבר הדרוש באופן סביר למניעת נזק להגנת הבעלות וההחזקה בהם ולעשות בהם שימוש סביר). במקרה שבפניי, המקרקעין כולם תפוסים. ברם, בעוד יתר המחזיקים במקרקעין (קומת עמודים וקומה שנייה) יכולים לטעון כי קיבלו זכויותיהם מהסב באמצעות צוואתו או כי אין בינם לבין הנכד כל יריבות, בפי האב לא נוכל למצוא הגנה שכזו. משכך והואיל ורשאי כל שותף במקרקעין לעתור לסילוק ידו של כל מי שעושה שימוש במקרקעין שלא ברשות או הסכמת כל השותפים, הרי שקביעה זו הופכת את טענת ההגנה של האב לבלתי רלבנטית באחת.

35.        ראינו אפוא, כי חרף העובדה שכוונת הסב הייתה להעביר לתובע את הדירה הספציפית בה מתגורר הנתבע, הביצוע והיישום של הכוונה בדמות הסכם המתנה, הם מוקשים. יחד עם זאת אין הם בגדר בלתי אפשריים. הנתבע ידע היטב על איזה מקרקעין מדובר כל העת, הוא לא העלה בתצהירו כל טענה כנגד זיהויים. הוא ידע על העברת הזכויות ועל הסכם המתנה. הוא לא הכחיש מעולם, כי אלה כוונו לדירה בה הוא מתגורר. לכן, אין בעובדה שמדובר בהעברה בלתי מסוימת של זכויות במקרקעין כדי לפגום בזכותו של הנכד לתבוע סילוק ידו של אביו. הנכד הפך לשותף בלתי מסוים במקרקעין ורשאי היה להגיש התביעה לסילוק ידו של האב וזאת לשם הגנת הבעלות וההחזקה. יודגש, כי אף כאשר ניתנת רשות שלא בתמורה לעשיית שימוש במקרקעין ע"י שני שותפים בקרקע, ובהמשך אחד השותפים חוזר בו מהסכמתו, הרי שבכך באה ההרשאה לקצה. כל שנדרש במקרה כזה הוא שאותו שותף יגלה את דעתו, כי אינו רוצה בהמשכת הרישיון ותינתן שהות מספקת לבר-הרשות לסלק את ידו מהמקום (ע"א 304/72 ביאלר נ' ביאלר, פ"ד כז(1) 533 ; תמ"ש (י-ם) 20512/01 מ' ל' נ' מ' מ' (12/02/2007)). הסב שנותר שותף במקרקעין תמך בתביעה ובוודאי לא התנגד לה ואין כל עדות נוגדת או אחרת.אין כל שותף אחר במקרקעין שתומך בהמשך הרשות לנתבע. מכאן שהנכד רשאי היה להגיש התביעה הנוכחית.

לקריאת המשך המסמך יש להזדהות כמנוי או לרוכשו
לרכישה תמורת 26.00 ש"ח » להזדהות כמנוי » לרכישת מנוי »
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. מדיה זו עושה שימוש באמצעים חדשניים ביותר אשר פותחו רק לאחרונה והניסיון לגביהם הוא חדש וללא רקורד רב.

על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

בעלי דין רשאים לבקש הסרת המסמך מהמאגר

יצויין כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט.

בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת.