אינדקס עורכי דין
... עורך דין
... נוטריון
... בוררים
... מגשרים
... מומחים לדין הזר
שרותים משפטיים
... פסיכיאטריה משפטית
... עדים מומחים
... רואי חשבון
... חוקרים פרטיים
... פוליגרף
... גרפולוגיה
... תרגום משפטי
... שרותי עזר משפטיים
... שמאים
... תמלול והקלטות
חיפוש | Newsletter | חדשות | מאמרים | פסיקה | חקיקה | וידאו יצירת קשר ... שרות לקוחות ... פרסום ...
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
בית משפט לעניני משפחה ירושלים
בתאריך: 27/01/2008


בפני:
1. כב' השופט/ת בן ציון גרינברגר
תובעים:
1. ס'
- נגד -
נתבעים:
1. ע'
ב"כ תובעים:
1. עו"ד שפרבר/ עו"ד עדו דיבון
ב"כ נתבעים:
1. עו"ד כץ חיים

פסק-דין

1.                  ע' וס' הינם איש ואישה אשר בחרו לפתוח פרק חדש ומשותף בחייהם, להגשים חלום ולהקים עסק קולינארי על אדמות מושב .... חלום זה הפך בהמשך לסיפור הצלחה, לעסק משגשג ולמוקד תיירות מרכזי באזור. לימים, סיפור הצלחה זה התנפץ לרסיסים עם התדרדרות היחסים בין הצדדים, שקיעתו ונפילתו של העסק, והגשת תביעות הדדיות ביניהם לפירוק השיתוף בעסק וביתר זכויותיהם הרכושיות המשותפות. אלו התביעות המונחות בפני.

להלן תתואר תמצית השתלשלות העניינים הצריכה לענייננו:

2.                  ע', וטרינר במקצועו, ואשתו לשעבר, צ', החזיקו כברי רשות במשק 61 ב..., הכולל בית מגורים וכן מבני עזר נוספים (מחסן, מקפיא ולול). במהלך שנת 1990 איתר ע' אדמה נטושה הסמוכה למשקם, בשטח של שלושה דונם, השייכת ל.... (להלן: "חלקת ש'"). ע' פעל לרכישת הזכויות בחלקה זו, וחלקת ש' אכן הפכה לחלק ממשק 61. לדברי ע', על החלקה תכנן להקים אורחן - בית אירוח, מסעדה, יקב ובית בד - שיהפוך את המקום לאתר תיירותי מושך באזור. לצורך כך החל בנטיעת שתילי זיתים וגפנים ובהקמת מבנה חדש.

3.                  באותה עת ס', לשעבר עובדת בכירה במשרד החינוך, גרושה ואם לשלושה ילדים, חובבת מזון ובישול, חפצה להגשים חלום ישן ולהקים מסעדת גורמה באזור ..... במסגרת מאמציה לאיתור מקום מתאים להקמת המסעדה, הגיעה ס' למושב ... ונפגשה עם ע', שבאותה תקופה כיהן כראש ועד המושב. בשיחות שביניהם הודיע ע' כי יש לו שטח מתאים להשכרה, והוא הציג בפני ס' את חלקת ש' באותה עת כללה החלקה שני מבנים, מבנה ישן וכן מבנה חדש שהקים ע'. ס' וע' נפגשו מספר פעמים לאחר מכן, והקשר ביניהם החל נושא אופי רומנטי.

4.                  בד בבד פתח ע' בהליכי גירושין מאשתו צ', ובמהלכם החל להתגורר עם ס' (הצדדים חלוקים באשר למועד המדויק בו החלו לגור במשותף זה עם זה, אולם מוסכם כי ביום 15.7.97 שכרו הצדדים בית במשותף במושב ... הסמוך ל..., וכי זמן מה קודם לכן כבר התגורר ע' עם ס' בביתה ב....). במרוצת ההליכים המשפטיים בין ע' לבין צ', החל להתגבש בין השניים הסכם לפיו יוכל ע' לרכוש את זכויותיה של צ' במשק וברכוש המשותף בתמורה ל - 250,000$, לפי הפירוט הבא: 180,000$ שישולמו לצ' מיידית, בעת עריכת ההסכם, ו - 70,000$ שישולמו בשבעה תשלומים שנתיים של 10,000$ כל אחד. בנוסף הוסכם כי צ' תמשיך להתגורר בבית המגורים למשך שבע שנים נוספות; שע' ישא לבד בחוב בסך 10,000$ שהצטבר בחשבון המשותף וכן ימשיך לשאת לבדו בתשלומי המשכנתא ובחוב המשקם שרבצו על המשק.

5.                  לע' לא היו אז די כספים למימון רכישת חלקה של צ' במשק; זאת, בעוד שבאותה עת החזיקה ס' בסכום כסף משמעותי, שמקורו במכירת בית שהיה ברשותה. ס' הסכימה להעמיד את משאביה לעזרתו של ע', והצדדים סיכמו ביניהם שס' תעביר לצ' סך של 190,000$, המורכבים מ - 180,000$ שיועברו ישירות אליה ו - 10,000$ שיועברו לכיסוי החוב המשותף של ע' וצ' בבנק. הסכם זה בין ע' לס' פילס את הדרך לסגירת הסכם הגירושין בין ע' לצ', וביום 6.8.97 אישר כבוד השופט מרכוס את הסכם הגירושין ונתן לו תוקף של פסק דין. בהתאם למוסכם בין ע' לס', ביום 1.9.97 העבירה ס' לצ', באמצעות באת כוחה, סך של 632,520ש"ח (השווים ל - 180,000$ בערכם דאז).

6.                  על אף שמדובר בהעברת סכום כסף משמעותי, ע' וס' לא ערכו ביניהם הסכם כלשהו בכתב ביחס לכספים אלה, ואף לא הסדירו פורמאלית את מכלול היחסים הרכושיים ביניהם. אמנם, מאוחר יותר נעשה ניסיון לעיגון העיסקה ולהסדרת זכויותיהם המשותפות של הצדדים, באמצעות טיוטת הסכם שנוסחה על ידי עו"ד פיני אביב לפי בקשתו של ע', אליה יוקדש בהמשך דיון נפרד. ברם, טיוטה זו מעולם לא נחתמה על ידי מי מהצדדים, ואין מחלוקת כי לאחר ניסיון זה הוסיפו הצדדים לחיות ביחד כבני זוג לכל דבר ועניין ללא כל הסכם כתוב.

7.                  לאחר שאושר הסכם הגירושין שבין ע' לצ', האיצו ע' וס' את הקמת העסק, ובמהלך חודש אוקטובר 1997, או בסמוך לכך, פתחו מסעדת גורמה כפרית בשם "...", שלצידה יקב ובית בד המספקים לה בקבוקי יין ושמן בייצור עצמי. במסעדה הושקעו כספים רבים עבור ציוד ומכונות, וכן הוקמו בה שני מטבחים, משרד ומרפסת סגורה. כל אותה עת המשיך ע' לעסוק בעבודתו כ..., בעוד שס' עסקה בניהול המסעדה.

8.                  בתחילת דרכה של המסעדה נקשרה ס' עם שותף לעסק בשם ג'; שותפות זו לא עלתה יפה ופורקה כעבור ארבעה חודשים. לאחר מכן, ביום 27.7.98 החליטו הצדדים להקים חברה בשם "ק' ד'", שהתאגדה לצורך הפעלת המסעדה; ע' וס' נרשמו כבעלי המניות בחברה בחלקים שווים. במקביל הקימו הצדדים חברה נוספת בשם "י' ד'", שהתאגדה לצורך הפעלת היקב; 99% ממניות חברה זו הוחזקו על ידי ע' ו - 1% על ידי ס'.

9.                  לדברי הצדדים, המסעדה והיקב הפכו להצלחה גדולה ומסחררת והיוו מוקד תיירותי מרכזי. עם שגשוגו של העסק הוחל בהרחבתו, תחילה באמצעות פתיחת קונדיטוריה בחלק ממתחם היקב, שסיפקה עוגות בייצור עצמי ל"ק' ד'" ולמסעדות נוספות באזור, ולאחר מכן, בפתיחת בית קפה בגדרה בשם "...." (אשר ככל הנראה נסגר ונפתח מחדש בשם ה"..."). יש לציין כי לטענת ע', הרחבות אלה נעשו שלא ביוזמתו ולמורת רוחו.

10.              כל אותה תקופה גרו הצדדים בצוותא בבית ששכרו במשותף, בתחילה במושב ... ואחר כך במושב ...; בעוד שבהתאם להסכם הגירושין שבין ע' לצ', המשיכה צ' להתגורר בבית שנבנה במשק ב.... בשנת 2003 הסכימו ע' וצ' ביניהם שצ' תפנה את בית המגורים לפני המועד עליו הוסכם בהסכם הגירושין, ובתמורה ישלם לה ע' דמי שימוש ראויים בסך 375$ לחודש עד מועד הפינוי המוסכם המקורי. הסכם זה אכן בוצע, ועם פינויה של צ' מן הבית עברו ע' וס' להתגורר בו. מאוחר יותר טען ע' כי היחסים הבינאישיים בין הצדדים הסתיימו עוד בשנת 2000, היינו, כשלוש שנים לפני המעבר המשותף שלהם לבית המגורים בשנת 2003. לטענתו,הצדדים התכוונו לכך שמעבר משותף זה יהווה רק פיתרון זמני פרקטי, עד אשר תמצא ס' מקום מגורים חלופי; בעוד שלטענת ס', הצדדים המשיכו לנהל מערכת יחסים של ידועים בציבור לכל דבר ועניין.

11.              אין מחלוקת בעובדה שעם הזמן, מערכת היחסים בין הצדדים אכן התערערה קשות, עד הגיעה לשפל במהלך חודש מאי 2004, עת החליף ע' את מנעולי בית המגורים ומנע מס' להמשיך ולהתגורר בו. ביום 20.9.04 הגישה ס' נגד ע' בקשה לצו הגנה בטענה לאלימות חוזרת ונשנית כלפיה. בהסכמת הצדדים נערכה בדיקת פוליגרף, שרוב ממצאיה תמכו בטענותיה של ס', ובעקבותיה החליט בית המשפט על הארכת צו ההגנה כנגד ע'. במצב החדש שנוצר, הגיעה ס' למסקנה שאין ביכולתה להמשיך לנהל את המסעדה, והעסק נסגר; לטענת ס', יחסו של ע' כלפיה היה כה עוין עד שהשקיע ממיטב מרצו, בשיטתיות וללא לאות, במטרה להרוס את העסק, והעסק שקע במהרה בחובות כבדים כלפי הבנק. מאחר שבינתיים הגישו הצדדים תביעות הדדיות לפירוק השיתוף בעסק וביתר זכויותיהם המשותפות, וזכויותיהם הרכושיות של שני הצדדים טרם הובררו, החליט בית המשפט למנות כונס נכסים מטעמו שיפעל להשכרת המתחם, כדי לצמצם את הנזק ולהפחית ככל שניתן ממסת החובות הרבים שרבצה על החברה.

12.              כאן המקום לציין כי במרוצת ההליכים נעתרתי לבקשותיהם ההדדיות של הצדדים לפיצול סעדים, כך שס' תוכל להגיש תביעה נפרדת נגד ע' לפיצוי בגין הנזקים שגרם לה לטענתה, וכך שע' יוכל להגיש תביעה נפרדת נגד ס' בגין הברחת כספים שלטענתו ביצעה במהלך ניהול המסעדה, וכן בגין הנזקים והחובות שגרמה לטענתו במהלך אותו ניהול.

תמצית טענות הצדדים:

13.              הצדדים אינם חלוקים בעובדת היותם שותפים שווים בחברת "ק' ד'"; המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת למעשה לזכויותיה של ס' במקרקעין ובשאר הנכסים והעסקים המצויים בתחומו של משק 61, לרבות: היקב, הכרם ובית המגורים.

טענתה של ס'

14.              לטענת ס', במשך קרוב לתשע שנים חיו היא וע' ביחד, ראו עצמם כבני זוג לכל דבר, ניהלו משק בית משותף ועסק משותף והוכרו על ידי חבריהם ומשפחותיהם כבני זוג וידועים בציבור לכל דבר ועניין. ס' ניהלה את משק הבית המשותף, דאגה לכל צרכי המשפחה, טיפחה את הקן המשותף ותמכה נפשית ורגשית בע' לאחר המשבר שחווה בגירושיו. בין הצדדים לא נערכה כל התחשבנות, ולמעשה הם היו שותפים בכל. הצדדים נסעו יחדיו לבילויים משותפים עם חברים, נסעו לחו"ל יחדיו שש פעמים, חגגו את החגים עם משפחתה וילדיה של ס', וע' אף קבע את ס' כמוטבת בפוליסת ביטוח החיים שלו. לטענתה, הצדדים הכירו באמצע שנת 1996 והחלו להתגורר יחד במהלך חודש ינואר 1997, עת עבר ע' להתגורר עימה בביתה שב.... לאחר מכן ביום 15.7.97 שכרו הצדדים דירה במשותף במושב ... - ... הסמוך למושב ... ובהמשך, במהלך חודש אוגוסט 2003 עברו להתגורר בצוותא בבית המגורים במשק עד לחודש מאי 2004, עת החליף ע' את המפתחות ומנע ממנה להיכנס לבית. במהלך תקופת חייהם המשותפת נתנה ס' סכום של 190,000$ לרכישת מחצית הזכויות במשק 61 מגרושתו של ע'. לטענתה, בעת מתן הכספים הוסכם מפורשות בין הצדדים כי בכך תרכוש ס' את מחצית הזכויות במשק בהן החזיקה צ' עד אז, ותהא שותפתו של ע' במשק ובזכויות שעד לאותה נקודת זמן היו משותפות לו ולצ'. בנוסף, השקיעה ס' כספים רבים נוספים מכספה לצורך פיתוח המשק, התנהגות אשר יש בה כדי להעיד על המשטר הרכושי המשותף ששרר בין הצדדים באותה עת. לאור האמור טוענת ס' - בין היתר לאור הכספים שנתנה לצ' ומכוח חזקת השיתוף החלה על בני הזוג - כי היא זכאית למחציתן של מלוא הזכויות במשק ובכל הבנוי עליו, ללא יוצא מן הכלל.

15.              בסיכומיו טוען ע' כי לאורך ההליך לא הבהירה ס' האם טענתה כי רכשה את מחצית הזכויות במשק מבוססת על עילה קניינית קרי: מכוח עסקה רגילה לרכישת זכויות במקרקעין, או שמדובר ב"רכישת זכויות" מכוח חזקת השיתוף. לטענתו, אם מבקשת ס' לבסס את תביעתה במישור הקנייני, דין תביעתה להידחות, מאחר שלא הביאה כל ראיה חיצונית שתתמוך בגרסתה; ואף אם לטענתה התחייב ע' בפניה להעביר לידיה מחצית מנחלתו, הרי שאין להתחייבות זו כל תוקף הואיל ומדובר בהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין, הטעונה מסמך בכתב, ולא התקיימו בענייננו נסיבות המצדיקות את החלת החריגים לדרישת הכתב. לחילופין, אם מבקשת ס' לבסס את תביעתה על חזקת השיתוף, גם אז דינה להיכשל, מאחר שלטענתו לא הצליחה להוכיח כל כוונת שיתוף במשק, אלא שיתוף עסקי במסעדה בלבד, זאת במנותק מהמקרקעין עליהם הוקמה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף, לטענת ע', לאור העובדה שמדובר בזוג שלא היה מנוע מלהנשא, ועל כן, עצם העובדה שלא נישאו משמשת לרעת ס'.

16.              בתשובה טוענת ס' כי תביעתה לזכויות במקרקעין אכן מבוססת על טענת השיתוף, והעובדה שזכויותיה אינן מעוגנות בכתב אינה מעלה ואינה מורידה, משלושה נימוקים עיקריים:

ראשית, בענייננו ניתן להתגבר על דרישת הכתב, הואיל והזכויות במשק אינן רשומות ברישום המקרקעין אלא במנהל ואצל הסוכנות, ועל כן אין עסקה בהן טעונה מסמך בכתב.

שנית, הואיל וע' רכש את חלקה של צ' כשלוחה של ס' ומטעמה. סעיף 10 לחוק השליחות קובע כי "כל נכס שבא לידי השלוח עקב השליחות מוחזק בידו כנאמן של השולח". מכאן, שמדובר בנאמנות מכוח חוק, ונאמנות כזו אינה טעונה כלל מסמך בכתב.

שלישית, מדובר בבני זוג ידועים בציבור. רכישת הזכויות היתה חלק בלתי נפרד מכוונת השיתוף שלהם ומחזקת השיתוף שחלה עליהם.

17.              מעיון בטיעוני הצדדים עולה חד משמעית כי ס' מבקשת להשתית את טענותיה בתביעה זו על בסיס הלכת השיתוף, אותה היא מנסה לבסס לאורך כל ההליך, ולא על בסיס העילה הקניינית הרגילה העוסקת ברכישת זכויות בין צדדים זרים. בעניין זה מקבל אני את טענת ס' כי אי קיומה של דרישת הכתב בענייננו אינו מעלה ואינו מוריד. הלכת השיתוף, כאשר זו מתקיימת בנכסי מקרקעין, יוצרת זכות קניין שביושר או זכות מעין קניינית לבן הזוג, והיא מתגבשת עם התקיימות התנאים לה, ללא צורך בכתב כלשהו וללא קשר לרישום הזכויות בפועל (ראה לדוגמא רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טוינקו (לא פורסם) (13.12.06)). לאור האמור תבחן טענתה של ס' על בסיס הלכת השיתוף.

טענתו של ע'

18.              ע' מצדו אינו מכחיש כי הצדדים חיו יחד כבני זוג, אולם לטענתו מדובר בתקופה קצרה בהרבה מזו שנטענה על ידי ס'. לטענתו, מדובר בתקופה שמחודש אפריל - מאי 1997 עד ליולי 2000 בלבד, אז הובאו היחסים בין הצדדים לידי סיום על ידי ס'. מדובר, איפוא, בתקופה אשר אין בה כדי להעיד על שיתוף ביניהם, מלבד שיתוף במישור העסקי בלבד. אומנם אף לאחר שנה זו המשיכו הצדדים להתגורר ביחד תחת קורת גג אחת, ואף עברו להתגורר במהלך חודש אוגוסט 2003 בבית המגורים שבמשק, אך הדבר נעשה משיקולים עסקיים ומתוך רצון וצורך להיות קרובים למסעדה, כאשר המעבר לבית המגורים היה זמני בלבד, עד שס' תמצא לעצמה מקום מגורים חלופי.

19.              לא זו אף זו, לטענתו הנהיגו הצדדים בכל התקופה האמורה משטר רכושי נפרד לחלוטין בכלל נכסיהם, למעט עסק המסעדה בלבד, אותו ניהלו כשותפים מלאים. בין הצדדים לא נוהל משק בית משותף, ס' לא בישלה עבור הצדדים, והם כמעט לא אירחו אנשים בבית בו התגוררו, כי אם בעסק המשותף. ע' מודה כי הצדדים יצאו לבילויים, אך לטענתו בדרך כלל חגגו את החגים עם חברים ולא עם משפחתה. נסיעותיהם של הצדדים לחו"ל שימשו ברובם לצורכי השתלמות בתחום המקצועי, וההוצאות בגינן נוכו מחשבון העסק. גם העובדה שקבע את ס' כמוטבת בפוליסת ביטוח החיים שלו, אינה מעידה דבר, שכן לטענתו הדבר נקבע כדי להגן על השקעותיה של ס' במסעדה ותו לא. ע' מודה שס' העבירה כספים אישיים שלה לידי צ' במסגרת ביצוע הסכם הגירושין שנחתם בינו לבין צ', ברם לטענתו הוסכם בין הצדדים כי כספים אלה יינתנו לו כהלוואה , על מנת לאפשר לע' ולו בלבד לרכוש את זכויותיה של צ', ובכך תתאפשר פתיחתו של העסק והפעלתו. לטענתו, ס' מעולם לא רכשה את חלקה של צ' במשק, ואין במתן הכספים לידיו כדי להקנות לה זכויות כלשהן בקרקע ובמשק. לא זו אף זאת, לטענת ע' הוא אף החזיר את ההלוואה לס', זאת בין היתר, באמצעות קיזוז תשלומי דמי שכירות ושכר העבודה שצבר ע', ועלותם של בקבוקי השמן והיין שסיפק למסעדה ללא תמורה לאורך השנים; כך שהחוב הושב במלואו וס' אינה זכאית לתשלום כלשהו.

דיון:

20.              על מנת להכריע בטענות אלה יזדקק בית המשפט לבחון את השאלה האם היו הצדדים ידועים בציבור, ואם כן, האם הוכיחה התובעת קיומו של שיתוף בכלל המשק. לצורך כך יידרש בית המשפט לבחון, בין היתר, את העסקה המשולשת שנרקמה בין ע', ס' וצ', ולקבוע האם מדובר ב"רכישת זכויות" מכוח הלכת השיתוף או שמא בהלוואה גרידא.

הידועים בציבור והלכת השיתוף בנכסים

21.              הפסיקה העמידה שני תנאי סף מצטברים לקיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור - חיי משפחה וניהול משק בית משותף. נוכח ההכרה בעובדה שלא ניתן לגבש מתכונת אחת וקריטריונים מדויקים למונח "חיי משפחה" ולמונח "ניהול משק בית משותף", הואיל ומונחים אלה הינם מעין תדמית משתנית של יחסים בין בני זוג שמרכיביה שונים מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי וגורמים רבים אחרים, נקבע כי שאלת קיומם של תנאים אלה ראוי שתבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים - כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם (ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690; ע"א 107/81 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431).

22.              המבחן הסובייקטיבי המשמש בסיס לקביעת היחסים בין בני זוג כידועים בציבור הביא להרחבת אמות המידה המאפשרות הכרה במערכת יחסים כזו. לעניין זה ראה דברי כב' הש' שוחט בתמ"ש 16870/00 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2005(1) 259):

צא ולמד, שאם מתגוררים בני הזוג במשך שנים ארוכות תחת קורת גג אחת המשמשת להם מעון משותף ובה הם מעבירים את עיתותיהם, לרבות ארוחות וסעודות משותפות, כאורח חיים קבוע; יוצאים הם ומבלים ביחד, לבדם ועם אחרים; נוסעים נסיעות משותפות לחו"ל; דואגים האחד לרעהו מי במימון ומי בביצוע מטלות הבית ואף מביעים, האחד כלפי רעהו, את דאגתם למצבו ולהבטחת שלומו ובריאותו - כל אלה יש בהם כדי ללמד על יחסים 'בעלי אופי של חיי משפחה' - ובבחינת קל וחומר... אופי זה של יחסים הוגדר על ידי הנשיא ברק בבג"צ 721/94 אל על נתיבי אויר לישראל נ' יונתן דנילוביץ, מח(5) 749 ובשינויים המחוייבים לענייננו: 'זו שעמה הוא חי ואיתה הוא מנהל משק בית משותף, ממנה הוא נפרד כאשר הוא יוצא לענייניו, ואליה הוא חוזר בערוב היום, זוהי אמת המידה המשותפת לבת זוג ולידועה בציבור גם יחד'.

כך לדוגמא נקבע כי מריבות תכופות ואף אלימות בין בני הזוג, לא ישללו את ההכרה בבני הזוג כידועים בציבור (ראה ת"א (חי') 2365/85, המ' (חי') 1397/85 אבו נ' אבו, פ"מ תשמ"ז (2) 31). הוא הדין במקרה של הפסקת יחסי האישות ואפילו מגורים בחדרים נפרדים (ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337; להלן: פסק דין סלם). הפסיקה אף לא קבעה תקופת מינימום של חיים משותפים לצורך הכרה בבני הזוג כידועים בציבור, ולעיתים אף הכירה בבני זוג כידועים בציבור לאחר שגרו יחד רק מספר חודשים ספורים (תיק עזבונות (ת"א) אמיר נ' זגר (16.9.91)).

אף על פי כן קיימת גם גישה הסוברת כי יש צורך בתקופת מינימום של שלוש שנים של חיים משותפים כתנאי מקדמי שבלעדיו כלל אין מקום להעניק את ההכרה הנ"ל (ראה ספרו של עו"ד אמנון בן דרור, נשואים ללא נישואין (תשנ"ג - 1993), עמ' 301).

23.              על מנת לפסוק האם חלה בין הצדדים מערכת יחסים של ידועים בציבור והאם חלה בעניינם משטר של שיתוף בנכסים, יש לפנות קודם כל לעדויות הצדדים עצמם. לעניין זה, ראה דברי הש' שוחט בתמ"ש 32401/01 פ.ד. נ' א.א. (19.3.06):

בשל המשקל הרב שניתן בפסיקה לתפיסה הסוביקטיבית של יחסי בני הזוג בינם לבין עצמם לעומת מה שמשתקף כלפי חוץ בעיני הבריות, והכל בכפוף לאפיונים המיוחדים לבני הזוג הספציפיים שעניינם עומד לדיון (ר' לענין זה פרשת שוקרן לעיל), ניתן להסתייע מבחינה ראייתית בעדותם של בני הזוג בכל הנוגע לתפיסתם את מערכת היחסים ביניהם. יחד עם זאת, יש להתייחס בחשדנות מה כלפי עדותו של בן הזוג שמבקש לשלול את קיומה של מערכת היחסים הנטענת. מטבע הדבר, יעמוד בן זוג זה (הגבר) על דוכן העדים ויתייחס לאשת חיקו במשך שנים כאל 'פילגש בגבעה' וישלול מכל וכל את מעמדה כבת זוג - 'ידועה בציבור'. בעוד שאם זו האשה, תתייחס היא לגבר, במקרה הטוב כאל מאהב. מנגד, גם אל עדותו של הטוען למעמד זה יש להתייחס במידת החשדנות הראויה, שכן יהא בה כדי לכוון ולהצביע על כל אפיון במערכת היחסים ביניהם, כמאפיין המצביע על קיומו של הקשר הנטען. דברים אלה מקבלים משנה תוקף במקום בו אין בפני ביהמ"ש עדויות חיצוניות, אשר ילמדו על טיב הקשר בין בני הזוג ואפיוניו. משכך, מן הראוי שביהמ"ש יתן את דעתו להתנהגות בני הזוג במהלך השנים כפי שעלתה בעדויותיהם - בבחינת עובדות - תוך הסתייעות בעדות בני הזוג כעדות מסתברת יותר והמתאימה לאותה התנהגות (ר' לענין זה תקנה 258יד(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984).

מן הכלל אל הפרט - האם היו הצדדים ידועים בציבור?

24.              במקרה דנן, העידה ס' שלל עדים מטעמה, חברים של הצדדים, אשר העידו כי בילו עם הצדדים וראו אותם כבני זוג וכידועים בציבור לכל דבר ועניין. אף מעיון בטענות ע' נגד מסקנה זו, כפי שאלה פורטו בהרחבה בכתבי הטענות ובסיכומים, נראה כי אלה נטענו בשפה רפה. אף אם ס' לא בישלה עבור הצדדים בביתם ובני הזוג לקחו הביתה את האוכל שבישלה ס' מהמסעדה, ואף אם בני הזוג היו מארחים דרך קבע בעסק המשותף ולא בביתם, אין הדבר מונע הכרה ביחסיהם של הצדדים כידועים בציבור, שכן כאמור ההגדרה של ידועים בציבור היא דינמית וסובייקטיבית לכל מקרה ומקרה, ובמקרה הנדון, ניתן להסיק - מאורח חייהם של הצדדים כפי שעולה מעדויותיהם ומעדויות הסובבים אותם - כי בכל הקשור לארוחות במשפחה והארחת חברים, ראו בני הזוג את המסעדה כחלק בלתי נפרד ממישור מחייתם הפרטי וכהמשך של הבית; וגם מעבר לכך קיימים ממילא די נתונים של חיים משותפים וניהול משק בית משותף.

הלכה למעשה, אף ע' עצמו מודה בהיות הצדדים ידועים בציבור. לעניין זה ראה עדותו בפרוטוקול מיום 1.5.06, עמ' 138, שורות 20-22:

ש. נכון שבאותה עת גרתם יחד כזוג נשוי לכל דבר ועניין, ואף סברתם להינשא, כן או לא?

ת. נכון.

25.              כמו כן מסכים ע' לבסוף בסיכומיו לאיזון זכויותיהם המשותפות של בני הזוג שנצברו במהלך תקופת החיים המשותפת, פרט לזכויותיו במשק.

26.              עם זאת עדיין קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע למשך תקופת החיים המשותפים בין בני הזוג: לטענת ס' מדובר על תקופה שנמשכה כמעט תשע שנים, ואילו לטענת ע' מדובר בתקופה קצרה שנמשכה שלש שנים וחצי בלבד.

באשר לתחילת החיים המשותפים, קיימת מחלוקת בין הצדדים האם אלה החלו בתחילת שנת 1997 או באמצע שנה זו. בעניין זה הציג ע' מספר גרסאות: בכתב ההגנה ובתצהירו טען ע' כי רק בחודש אפריל 1997 עבר להתגורר לסירוגין עם ס' בביתה ב...., ברם בחקירתו הודה כי המגורים המשותפים כבר החלו בפברואר 1997 (שם, עמ' 137, שורות 16-18). בסיכומיו טוען ע' כי מדובר בחוסר דיוק בלבד, וכי אין בפרוטוקולים כל עדות לכך כי ע' חזר בו מקביעתו המרכזית כי מגוריהם הקבועים המשותפים החלו רק עם מעברם של בני הזוג לישוב ... ביולי 1997. בשונה מגרסותיו השונות של ע', גרסתה של ס' ועדותה היתה עקבית, אחידה וברורה, ובעיניי - אמינה ומסתברת יותר, מה עוד שמדובר במחלוקת הנוגעת לתקופה של חודש עד מספר חודשים ספורים בלבד.

באשר לסיום החיים המשותפים, דומה שאין מחלוקת בין הצדדים כי הם התגוררו באותו בית עד חודש מאי 2004, עת החליף ע' את מפתחות בית המגורים. כאמור, ע' טוען בכל זאת כי היחסים הבינאישיים בין הצדדים הסתיימו עוד בשנת 2000, והחל ממועד זה אומנם המשיכו להתגורר ביחד באופן זמני, משיקולים עסקיים בלבד, אולם ישנו בחדרים נפרדים.

גירסה זו אינה מתיישבת עם העדויות השונות שהוצגו בפני, מהן ניכר כי ס' וע' המשיכו להתנהג כבני זוג לכל דבר ועניין גם לאחר שנת 2000.

לעניין זה ראה עדותה של נ':

אני הייתי ביום ההולדת בשנת 2000 אני חושבת שנעשה לע'...אחרי מסיבת ההפתעה הזו וההעלמות של ע' שלא שמח לאירוע הזה נפגשתי הרבה פעמים עם ס' והם היו זוג לכל דבר, אוהב...

(פרוטוקול מיום 16.1.06, עמ' 2 שורות 14-17).

כן ראה עדותה של עו"ד סיני שיין שהעידה כי ס' היתה מעורבת במגעים שהתנהלו במהלך שנת 2003 להשגת הסכם עם צ' על פיו תפנה את בית המגורים מוקדם מהצפוי, כמפורט לעיל, וכי אלה התנהגו במהלך אותה תקופה כבני זוג:

ת. דובר על כך שהם מפנים את צ' על מנת לעבור ולגור שם. על מנת לשפץ ולעבור לגור שם. אני לא זוכרת פרטי פרטים. זה היה מאוד סוער, זה היה פה במסדרון זה היה רוח הדברים ואז ניתנה הסכמה להקדים את התשלום. והכל היה בתיאום עם ס' גם אני דיברתי איתה וגם ע'....

ש. באותה עת שהיה האירוע הזה ע' וס' היו בני זוג.

ת. ברור.

(פרוטוקול מיום 9.2.06, עמ' 80 שורות 5-12)

אף עדותה של בתה של ס', ..., תומכת במסקנה זו:

ת. ... הם היו באותו חדר מאז ומתמיד.

(פרוטוקול מיום 9.2.06, עמ' 88 שורה 27)

מלבד זאת, תמוהה ביותר טענתו של ע' כי על אף שהיחסים הבינאישיים ביניהם הסתיימו המשיכו הצדדים לגור ביחד, משיקולים עסקיים ו"כפיתרון זמני", שכן, פיתרון זמני זה נמשך למשך ארבע שנים, במהלכם המשיכו הצדדים להתגורר ביחד, ואף לעבור להתגורר ביחד בבית המגורים שבמשק. אף טענת שיקולי הנוחות העסקיים והרצון לגור בקרבת המסעדה תמוהה ביותר הואיל ולכאורה לא היתה כל מניעה מצד ס' מלגור קרוב לעסק, באמצעות שכירת דירה אחרת במושב או באחד המושבים הסמוכים.

בהקשר זה טוען ע' כי אכן במהלך אותה תקופה היה ניסיון מצד ס' לשכור דירה נוספת, כפי שהדבר משתקף בעדותו של א'  אשר העיד מטעמו. לטענת העד, ס' התעניינה בשכירת דירה ממנו בערך באמצע שנת 2003 (ראה פרוטוקול מיום 21.6.04, עמ' 166, שורה 9). יחד עם זאת, גם לטענתו אירע הדבר רק באמצע שנת 2003, בתקופה בה החלו המריבות בנוגע לילדיה של ס' גם לפי גרסתה, ואשר בעקבותיהן החלה התדרדרות היחסים בין הצדדים עד לפירוד, ולא בסמוך לשנת 2000, מועד הפסקת היחסים הבינאישיים לפי גרסתו של ע'. בנוסף אציין כי לא ברור מעדותו של א' מה היו נסיבות פנייתה של ס' אליו, וייתכן כי מדובר בתגובה נמהרת לאיזו מריבה שפרצה בין הצדדים. בפועל, אין חולק כי הניסיון הנ"ל כשל והרעיון נזנח, שכן במשך שנה שלמה לאחר מכן המשיכו הצדדים לגור במשותף. כפי שנאמר לעיל, אין די בסכסוך ואלימות שפורצים בין הצדדים, או הפסקת יחסי האישות, ואפילו מגורים בחדרים נפרדים, כדי להסיק בהכרח שיחסיהם של בני הזוג כידועים בציבור הגיעו לקיצם (ראה ת"א (חי') 2365/85, המ' (חי') 1397/85 אבו נ' אבו, וע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, המצוינים לעיל), אלא יש צורך להוכיח קרע בלתי ניתן לאיחוי; ובמקרה דנן, היה זה לדעתי עם הקרע אשר ארע בעת החלפת המפתחות והוצאת ס' מבית המגורים, במהלך חודש מאי 2004.

27.              סיכומו של דבר: נחה דעתי כי הצדדים חיו יחד כזוג וכידועים בציבור לכל דבר ועניין מחודש ינואר 1997 ועד לחודש מאי 2004.

החלתה של הלכת השיתוף על ידועים בציבור

28.              אף לאחר שנמצא כי ס' וע' חיו כידועים בציבור, אין בכך כדי להקנות לתובעת אוטומטית זכויות מלאות כשותפה בכל נכסיו. אומנם אין כל מניעה מלהחיל משטר שיתוף על ידועים בציבור, בהתקיים התנאים העובדתיים לכך; ראה לעניין זה, ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן , פ"ד לח(1) 443, להלן: פס"ד שחר); רע"א 1468/96 יקותיאלי נ' יקותיאלי, תק-על 1996(2) 873; ע"א 65/89 מוסטפא נ' מטוע, פ"ד מד(4) 197; ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, פ"ד מג(1) 278; ע"א 625/83 ברקוביץ נ' בודניה, פ"ד מא(4) 581; פס"ד סלם (לעיל), ועוד. ברם, נטל השכנוע מוטל על התובע הטוען לשיתוף בנכסים, והנטל הרובץ על הידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן זוגו כבד יותר מזה הרובץ בנסיבות דומות על בני זוג נשואים (פס"ד סלם (לעיל)) (אם כי, במסגרתו של נטל זה עשוי התובע להרים את נטל הבאת הראיות בכך שיוכיח כי בנסיבות המקרה קמה חזקה בדבר שיתוף נכסים, ואז מועבר נטל הבאת הראיות על שכמו של הנתבע להפריך חזקה זו (פס"ד שחר, המצוין לעיל)).

29.              יש גם לציין נקודות נוספות אלו:

ראשית, הפסיקה אינה שוללת החלה של חזקת השיתוף על ידועים בציבור גם במקרים בהם קיים חשש שהצדדים נמנעו מנישואים באופן מודע. יחד עם זאת, במקרים אלה נראה כי יש להקשות את תנאי הסף ו"בהתאם לכך יש לתת משקל רב לנסיבות הכלכליות של חיי הצדדים, כגון: דפוסי העבודה, קיומה של תלות כלכלית וכו' " (ראה לעניין זה, ע"מ 4589/05 פלוני נ' פלונית (לא פורסם), וכן ספרו של ש. ליפשיץ, הידועים בציבור בראי התאוריה האזרחית של דיני המשפחה (תשס"ה - 2005), עמ' 158-159).

שנית, בנסיבות המתאימות הפסיקה גם אינה שוללת את החלת השיתוף בין ידועים בציבור על נכסים "חיצוניים", כגון נכסים עסקיים, או נכסים שכבר היו בידי בן הזוג לפני קיומם של יחסי ידועים בציבור, או שהתקבלו במתנה או ירושה, וזאת, לדוגמא, אם יוכח קיומו של הסכם מפורש או משתמע ביחס לשיתוף בנכסים אלה:

יש שנכס נרכש על-ידי אחד מבני הזוג בנסיבות, מהן עולה בבירור, כי בעת הרכישה הזכויות בנכס הן לבן הזוג ולו בלבד. כך הוא הדין, אם הנכס נרכש על-ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, וכך הוא הדין, אם הנכס ניתן במתנה או נפל בירושה לאחד מבני הזוג לאחר הנישואין. בנסיבות אלה, התחול הלכת שיתוף הנכסים על נכסים שכאלה? ודאי שהתשובה היא בחיוב, אם קיים הסכם מפורש בין הצדדים, לפיו נכס, שבעבר היה בבעלותו של אחד מהם, יעבור לבעלותם המשותפת. ובמקום שאין הסכם מפורש, יכול שיהא הסכם כמשתמע ממכלול הנסיבות.

(ראה פס"ד שחר, המצוין לעיל; ההדגשות אינן במקור - ב.ג.)

            בע"א (ת"א) 11/96 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 23.10.96), סוכמה ההלכה באשר להוכחת השיתוף בנכסים שנרכשו לפני תקופת השיתוף, לפיה, חייב הטוען לשיתוף להוכיח כי קיימת בינו לבין הנכס "זיקה כלכלית", וכי הדגש איננו רק על מועד הרכישה:

זיקה זו יש שהיא תבוא לידי ביטוי ע"י מימון חלק מהנכס, כאשר אין ספק שהפסיקה לא דרשה השתתפות של למעלה מ % - .50 גם שיפוצים שהגדילו את ערכו של הנכס באופן משמעותי יצרו זיקה כאמור. בפס"ד קנובלר נוספה גם הטעיה מכוונת מצד הבעל אשר הובילה את האשה להאמין כי היא הבעלים של מחצית הזכויות בנכס (ולכן לא תיכננה נכון כלכלית את צעדיה). (ההדגשות אינן במקור - ב.ג.)

האם בענייננו התכוונו הצדדים להחיל את הלכת השיתוף?

30.              לצורך דיון והכרעה בשאלת תחולתה של הלכת השיתוף בענייננו, מעלים הצדדים טענות שונות:

31.               לטענת ס', ההשקעות הרבות שהשקיעה בנכס, התנהגותו של ע' כל אותה תקופה ממנה ניתן להסיק כי אף הוא ראה בה כשותפה למשק, כפי שניתן ללמוד מהתצהיר שהגיש בבקשה לצו הגנה כנגד ילדיו, עדותם של חברים רבים ובעיקר מתן הכספים לצ' בהתאם להסכם הגירושין, באופן בו נרכשו זכויותיה של צ' המהוות 50% מכלל הזכויות במשק, מעידים על שיתוף והטמעה ויוצרים הסכם משתמע בדבר כוונת שיתוף בכלל המשק.

32.              ע' דוחה טענות אלה מכל וכל, וטוען מנגד כי זולת השיתוף במסעדה נהגו הצדדים במשטר רכושי נפרד, וכי הכסף שנתנה ס' לצ' ניתן לו כהלוואה ועל כן אינו מעיד על הטמעה. בהקשר לטענותיה של ס' הוא טוען:

            ראשית, כי הוא מעולם לא הכיר בזכויות ס' במשק, ולא הצהיר על כך בבקשתו לצו הגנה.

שנית, הכספים שנתנה ס' לצ' אינם משקפים בפועל את מלוא שווי זכויותיה במשק כי אם סך נמוך יותר, שכן בפועל שווי רכישת מלוא הזכויות של צ' במשק עמד על סך כולל של 383,225$ (כפי שיפורט בסעיף 38 להלן), בעוד שס' שילמה רק 190,000$, כך שממילא, אף לגרסתה, לא השקיעה ס' די כספים כדי לקבל מחצית מהזכויות במשק.

שלישית, הסכם השכירות שנערך בתחילת פעילותה של המסעדה בין ע', כמשכיר המבנה, לבין ס' וג', שותפה דאז, כשוכרים, מוכיח מפורשות כי ס' לא סברה כי היא שותפה גם במקרקעין ובמשק.

רביעית, חלוקת המניות הלא-שוויונית בחברת "י' ד'" לעומת חברת "ק' ד'", מלמדת כי הצדדים לא החילו על עצמם שיתוף מלא בנכסים.

חמישית, ס' לא הוכיחה כי השקיעה כספים בכלל המשק, אלא מדובר בשיפורים שנעשו לצרכי העסק וכחלק בלתי נפרד של הפעלתו. כפי שלא ניתן לטעון כי השיפוצים שיערוך שוכר המסעדה מטעם כונס הנכסים במסעדה יקנו לו זכויות קנייניות במקרקעין עליה היא הוקמה, כן לא ניתן לטעון טענה זו בנוגע לס'. לטענת ע', אף לפי ספרי החשבונות של החברה הסתכמו ההשקעות המצטברות לשיפורים במבנה מיום הקמת החברה ועד ליום 31.12.04 בסך 227,601ש"ח. לפי זה ניתן לזקוף לזכותה של ס' מחצית מכלל השיפורים במבנה בלבד (שכן ס' שותפה במחצית החברה בלבד), סכום העומד על סך של כ-25,000$, ובפועל נמוך ערכו העכשווי מסכום זה בשל חישובי פחת וכד'; מכל מקום, לטענתו, אין הדבר מקנה לס' זכויות בנכס עצמו. הוכחת הלוואת בעלים יכולה לכל היותר להוות עילת תביעה של ס' כנגד חברת "ק' ל'" להחזר הלוואה, ברם אין בה בשום אופן כדי לטעון לבעלות במבנים.

שישית, ס' לא הוכיחה גרסתה בראיות חיצוניות, וזו נתמכת בעדויות מפי השמועה בלבד, שאין בהן כדי לשמש ראיה לנכונות הדברים, היות וכל העדים מודים ששמעו את הדברים מפיה של ס' עצמה.

שביעית, העובדה שזכויותיה הלכאוריות של ס' במשק מעולם לא עוגנו בהסכם כתוב, על אף העובדה שהיו בפניה אינספור הזדמנויות לעשות כן, עומדת לה לרועץ ומוכיחה בעליל כי הכספים לצ' ניתנו כהלוואה.

33.              להלן אבחן טענות אלה אחת לאחת:

האם בקשתו של ע' לצו הגנה כנגד ילדיו משליכה על זכויות ס' בנכס

34.              בבקשת ע' לצו הגנה כנגד ילדיו, עתר לסעד שימנע מילדיו לפעול "ברכושו או שלו במשותף עם אחר". לטענת ס', אין ספק כי במילים "שלו במשותף עם אחר" התכוון ע' אליה, ובכך למעשה הצהיר "קבל עם ועדה" כי המשק הינו משותף. ע' מתנגד לפרשנות זו; לטענתו, בבקשתו לצו הגנה עתר לסעד שימנע מהילדים לפעול ברכושו ובמסעדה, עסק המשותף לו ולתובעת, ואין בכך משום הכרה כלשהי בזכויות של ס' במשק.

35.              בעניין זה מקבל אני את טענת ע' כי פרשנותה של ס' מרחיקת לכת וכי הצהרתו של ע' בבקשתו לצו הגנה יכולה בודאי להתפרש גם כבקשה לסעד שימנע מהילדים לפעול במסעדה, עסק המשותף לו ולתובעת, ואין בכך משום הכרה כלשהי בזכויות של ס' במשק.

היחס בין שווי הזכויות של צ' לגובה הכספים שנתנה ס'

36.              בתצהירו טען ע' בהרחבה כי הכספים שנתנה ס' לצ', בסך 190,000$, אינם משקפים בפועל את מלוא ערכן של זכויותיה של צ' במשק, כי אם סך נמוך יותר, שכן בפועל שווי מלוא זכויותיה עמד על סך כולל של 383,225$: מלבד הכספים במזומן ששולמו יש להוסיף את שבעת התשלומים השנתיים של 10,000$ שהתחייב ע' לשלם לצ' על פי ההסכם, קרי 70,000$; החובות המשותפים בהם נשא ע' - יתרת המשכנתא בסך 10,000$ והחוב למשקם בסך של 150,000$; דמי שימוש ראויים בסך 13,125$ ששילם ע' לצ' עבור פינוי מוקדם של הבית בסך 375$ לחודש; וכן, הלוואה בסך 35,000$ שנטל ע' להשלמת מבנה האורחן.

37.              ס' השיבה אף היא בהרחבה לטענות אלה. בפועל, רוב הכספים הנוספים להם טען ע' שולמו לטענתה מתוך הקופה המשותפת. באשר לחוב למשקם, ע' מעולם לא הכיר בחוב זה, והוא אף הצליח להפחית את החוב משמעותית לאחר הגשת ערעור, כך שחובו הסתכם לבסוף בסכום נמוך של 55,000ש"ח, בפריסת תשלומים רחבה של 500 ש"ח לחודש, ולא 150,000$ כנטען. כמו כן לטענתה, במסגרת שווי זכויותיה של צ' אין לחשב את סך דמי השימוש בהם חויב ע' בגין פינויה המוקדם, הואיל ומרכיב זה נפסק כדמי מזונות הילדים ולא כמרכיב קנייני. לעניין זה מבקשת ס' גם לציין כי בשל חוב זה של מדור כלפי צ' והילדים נאלצה היא עצמה לשאת בהוצאות רבות עבור שכירות למשך שנים רבות, ועל כן, לא רק שאין לזקוף הוצאה זו לחובתה, אלא יש לזקוף הוצאות אלה לזכותה.

38.              על אף הדיון הרחב בנושא, ולמרבה הפלא, נזנחו טענותיו של ע' בעניין זה מסיכומיו. לאור האמור איני נזקק להידרש להן. למעלה מן הצורך אציין, כאמור לעיל, שהפסיקה מכירה באפשרות של שיתוף בנכסים שנרכשו עוד לפני תקופת השיתוף, כאשר מוכחת איזושהי זיקה כלכלית בין הנכס לבין בן הזוג הטוען לשיתוף בו, וגם אם זיקה זו אינה שוות ערך למחצית הזכויות עליהן יחול השיתוף:

זיקה זו יש שהיא תבוא לידי ביטוי ע"י מימון חלק מהנכס, כאשר אין ספק שהפסיקה לא דרשה השתתפות של למעלה מ - 50%. גם שיפוצים שהגדילו את ערכו של הנכס באופן משמעותי יצרו זיקה כאמור. (ראה לעניין זה ע"א (ת"א) 11/96 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 23.10.96)).

39.              גישה זו מבוססת על העיקרון שאין מדובר ברכישה קניינית של הזכויות עצמן, דבר שהיה מחייב חיפוש אחר התמורה הראויה, שבהעדרה היינו מסיקים כי הזכויות לא הועברו. בסוגיה שבפנינו אנו מחפשים אחר סממנים של יצירת יחסי שיתוף בין הצדדים, ואם מצאנו סממנים כאלה - כגון, השקעה משמעותית בנכס כלשהו של בן הזוג - ויש בהם כדי להוכיח, ואף ליצור, את עצם השיתוף בין הצדדים, כי אז מסוגלת אותה השקעה "לסחוף" לתוך השיתוף נכסים נוספים של הצד השני, ככל שניתן לייחס לצדדים הכוונה להכילם בשיתוף, בין אם אלה בהם השקיעה בת הזוג מהונה ו/או ממרצה, ובין אם בנכסים או זכויות אחרות. לאור האמור, גם אם בפועל לא נתנה ס' כספים בגובה מדויק של מחצית הזכויות במשק, אם יוכח שהכספים ניתנו שלא בתורת הלוואה, מדובר בסכום נכבד ביותר, אשר יוצר ללא ספק זיקה כלכלית לנכס, עליה ניתן לבסס את השיתוף הנטען.

הסכם השכירות עם ג'

40.              לטענת ע', העובדה שבהסכם השכירות שנערך עם ג', ס' אינה מופיעה כמשכירת הנכס אלא כשוכרת, משמשת ראיה מוצקה לכך שאף היא כלל לא ראתה את עצמה כבעלת זכויות בו. טענה זו מתחזקת לדעתו נוכח המסמכים המשפטיים שהגישה ס' במהלך ההליכים שנוהלו בינה לבין ג' בנוגע למסעדה, בהם מציינת ס' כי העסק הוקם באדמות שבחזקת ע'.

41.              מנגד טוענת ס' כי אין בהסכם השכירות האמור כדי לשמש ראיה לטענות ע' כי ס' לא היתה בעלת זכויות בקרקע. לטענתה, מדובר בהסכם פיקטיבי בלבד, וניתן לראות זאת מן העובדה הפשוטה שהשותפים המופיעים בו היו רק היא וג' ולא ע'. לדברי ס', הסיבה לכך נעוצה בעובדה שע' עבד כ...., ולא רצה לחשוף הכנסות נוספות כלשהן לשלטונות המס. לטענתה, היה זה ע' עצמו אשר יזם את עריכת ההסכם עם ג' בצורה שבה נערכה, כשמטרתו הייתה למנוע מג' מלטעון לזכויות כלשהן במקרקעין. מכל מקום, אף ההסכם עצמו אינו מוכיח דבר, שכן העובדה שע' מופיע בהסכם לבדו כמשכיר המקרקעין, הינה תוצאה מכך שבפועל היו המקרקעין רשומים במינהל על שמו בלבד. לפיכך מובן גם דיוקה של ס' במסמכים המשפטיים שהוגשו במהלך המשפט עם ג', בהם צוין מפורשות כי האדמות הינן בחזקת ע', היינו בחזקתו מבחינת הרישום הפורמאלי בלבד.

42.               בעניין זה מקבל אני את טענתה של ס' כי ככל הנראה מדובר בהסכם פיקטיבי, שנועד למנוע מג' לטעון לזכויות במקרקעין; והא ראיה, שהסכם דומה לא נוסח בין הצדדים לאחר שג' עזב את השותפות בעסק. כמו כן, העובדה שע' מופיע בהסכם לבדו כמשכיר המקרקעין, אינה מוכיחה דבר, שכן אין חולק בעובדה שבפועל המקרקעין היו רשומים במינהל על שמו בלבד.

רישום המניות ביקב בצורה לא שוויונית

43.              לטענת ע', העובדה שהצדדים בחרו לקבוע כי הם יהיו שותפים שווים בחברת "ק' ד'", המפעילה את המסעדה, בעוד שבחברת "י' ד'", המפעילה את היקב, נקבע כי ע' יחזיק ב-99% ממניותיה וס' תחזיק ב-1% בלבד (וגם זאת באופן פורמאלי בלבד, הואיל ובאותה עת אסור היה לאדם להיות בעל מניות יחיד בחברה), מוכיחה בעליל כי הצדדים ראו את עצמם כשותפים שווים רק במסעדה בלבד, ולא בשאר הקומפלקס.

44.              מנגד טוענת ס' כי רישום המניות בחברת "י' ד'" נעשה בטעות ואינו מעיד על דבר. בפועל היה בין הצדדים שיתוף מלא לא רק במסעדה אלא גם בכל הנוגע ליקב. ס' היתה בעלת זכות חתימה בחשבון של חברת "י' ד'"; היא עסקה בבציר ובהכנת היין לצדו של ע'; ובפועל היה שיתוף פעולה מלא בין שתי החברות, כך שכספים רבים אשר שימשו את היקב ואת חברת "י' ד'" נמשכו מחברת "ק' ד'".

45.              גם בעניין זה מקובלת עלי עמדת ס'. אין בעובדה שבפועל נעשה רישום המניות בחברת י' ד' באופן לא שוויוני כדי להעיד על כך שס' אינה בעלת זכויות בחברה זו. אין המדובר באנשים זרים, שחברו יחדיו ברמה העיסקית בלבד, אלא בידועים בציבור, אשר החליטו לנהל יחדיו את חייהם; ובבחינת יצירת השיתוף בין ידועים בציבור, הרישום הפורמאלי בנכס אינו המרכיב המכריע, אלא הזיקה של בת הזוג לאותו נכס, וזיקה זו נבחנת בין היתר על בסיס המעורבות שלה והשתתפות שלה בפן הכלכלי של הנכס נשוא התביעה. הוכחת זיקה כזו תוביל למסקנה שהצדדים ראו את עצמם כשותפים בו, ואם כך יסיק בית המשפט, אין זה משנה כלל אם בת הזוג הייתה רשומה כבעלים של אחוז אחד בלבד של מניות החברה או אף אם לא הייתה רשומה כלל ככזו.

46.              במקרה שבפניי, עולה מן הנסיבות כי בפועל התקיים בין הצדדים שיתוף מלא בכל הנוגע ליקב, כפי שהתקיים במסעדה עצמה. ס' היתה בעלת זכות חתימה בחשבון חברת "י' ד'", וחשבונה של החברה שימשה כמקור כספים לחברת המסעדה. בפועל היה שיתוף פעולה מלא בין שתי החברות, והיקב סיפק את מוצריו לחברה ללא שהדבר נרשם בספרי החברות. בהקשר זה טוען ע' כי אי רישום העסקאות בספרי החברות נובעת מן העובדה שלא היה בקיא בעניינים החשבונאיים, ברם אין לקבל טענה זו, לאור העובדה שהחברות שכרו רו"ח, שזה היה תפקידו.

לקריאת המשך המסמך יש להזדהות כמנוי או לרוכשו
לרכישה תמורת 26.00 ש"ח » להזדהות כמנוי » לרכישת מנוי »
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. מדיה זו עושה שימוש באמצעים חדשניים ביותר אשר פותחו רק לאחרונה והניסיון לגביהם הוא חדש וללא רקורד רב.

על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

בעלי דין רשאים לבקש הסרת המסמך מהמאגר

יצויין כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט.

בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת.