בעל הנכס סירב לקבל דמי שכירות - הדיירות המוגנות לא יפונו

1.                   1.                   התביעה שבפני היא לפינוי הנתבעות ממושכר (להלן - " המושכר"), שהיה בבעלות המנוח סעיד עמורי, שהתובעים הם יורשיו וכן  תביעה כספית, לתשלום שכר דירה לשנים עבור דמי שכירות למשך 7 שנים.

2.                   2.                   תחילתה של התובענה, היתה בדרישה לסעד של פינוי ולתשלום דמי שכירות ראויים, הואיל ונטען כי הנתבעות, אינן דיירות מוגנות במושכר.

לאחר שהתקיימו 2 ישיבות, הודיע ב"כ התובעים כי הוא אינו טוען כנגד מעמדן של הנתבעות כדיירות מוגנות, מאחר שהומצא לו עותק מפסק דין שניתן במסגרת בתביעה קודמת שהוגשה ע"י אחיו של התובע 2 כנגד הנתבעות 1 ו-2 לפינויין מהמושכר,אשר הורה על מחיקת התביעה (להלן - "התביעה הקודמת"). בהתאם לכך ניתנה החלטתי ביום 13.12.07 במעמד הצדדים, לפיה מוסכם על התובעים שהנתבעות דיירות מוגנות והוריתי לב"כ התובע להודיע, מה גובה סכום התביעה על פי הוראות חוק הגנת הדייר ותקנותיו. בהודעה שהוגשה הועמד הסעד הכספי על סך של 50,455 ש"ח  (להלן-"ההודעה").

התובעים, לא פרטו בהודעתם עבור איזו תקופה נסובה הדרישה לתשלום דמי השכירות ולטענת הנתבעות חלה התיישנות בנוגע לדרישות התובע לתשלום דמי השכירות לשנים שקדמו לשנת 2000.

אני מקבלת את טענת ההתיישנות והדיון בתביעה ייסוב על שאלת תשלום דמי השכירות בשנים 2006-2000 . זאת אני קובעת לפי הוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ובשים לב בין השאר, לחוות הדעת של המומחה מטעם התובעים, שהוגשה להוכחת גובה דמי השכירות הראויים (בטרם ניתנה ההודעה על כך שעסקינן בדיירות מוגנת) אשר נסובה על השנים 2006-2000. בהתאם לכך ניראה כי התובעים זנחו את תביעתם לשנים שקדמו לכך ולא השיבו על טענת ההתיישנות .  

לפיכך טענות התובעים כנגד אי תשלום דמי שכירות והזכות לפינוי מהמושכר ידונו בנוגע לשנים 2006-2000 . 

טענות בעלי הדין:

3.                   3.                   עיקר טענות התובע 2 (להלן - "התובע") הן כי הנתבעות, או מי מהן, לא דאגו לשלם לו את דמי השכירות החל משנת 1995 ועד לשנת 2006 וכי רק ביום 18.9.06 נשלחה לבא כוחו המחאה, ע"י ב"כ הנתבעות על סך 19,718 ש"ח (נ/9) שנירשמה לפקודת יורשי המנוח סעיד עמורי (להלן - "המחאה נ/9"). המחלוקת היא בין היתר, עבור אלו שנים שולם סכום ההמחאה בשים לב לגובה דמי השכירות המגיעים לתובעים אשר גם לגביו, קיימת מחלוקת בין בעלי הדין. התובע טוען, כי עומדת לו הזכות לקבלת דמי שכירות גבוהים מדמי השכירות בסך של 15 דינר בחודש שנקבעו בהסכם השכירות המקורי (להלן-"ההסכם") שנכרת בין הוריהם המנוחים והיה על הנתבעות, להגדיל את דמי השכירות בהתאם לתקנות הגנת הדייר והטבלה שנקבעה בהן. בנוסף טען התובע כי הנתבעות, סרבו שוב ושוב, למרות פניות חוזרות ונישנות שלו לנתבעת, לשלם לו את דמי השכירות החודשיים. התובע אף טען, כי התשלום ששולם לו בהמחאה נ/9, היה תשלום עבור בא כוחו ולא היווה תשלום לדמי שכירות.  

לפיכך ולנוכח חלוף שנים רבות, בהן הנתבעות הפרו את חובתן כדיירות, בהימנען מתשלום דמי השכירות, עומדת לתובעים הזכות לפי ההסכם ולפי הוראות חוק הגנת הדייר לפינויין מהמושכר, בנוסף לסעד הכספי המגיע להם עבור דמי השכירות. 

4.                   4.                   מנגד טענו הנתבעות כי בהיותן דיירות מוגנות במושכר, הן חזרו והציעו לשלם לתובע את דמי השכירות החודשיים אך התובע, סיכל את כוונתן ופעולותיהן בנידון, בסרבו לקבל את דמי השכירות מידי הנתבעת 1 (להלן - " הנתבעת") או מידי בנה, שפנה אליו גם הוא, בשם הנתבעות. 

הנתבעות טוענות כי עקב סרובו של התובע לקבל את דמי השכירות, נשלחו אליו המחאות בדואר רשום לבנק הדואר, אך הללו חזרו כ"לא נדרש" ודברי הדואר, אף הובאו חזרה לידי הנתבעת ע"י התובע (נ/1-נ/2, נ/4-נ/7).

בנוסף נטען כי ההמחאה נ/9 שנשלחה לב"כ התובע, היתה עבור דמי שכירות לשבע השנים נשוא התביעה ודין התביעה כאמור להידחות מחמת התיישנות בנוגע לשנים שקדמו להן.  

לטענת הנתבעות, בפרעון ההמחאה נ/9 היה משום סילוק של חובותיהן לתובעים בגין דמי השכירות ואין כל ביסוס לדרישת לתשלום חוב לדמי שכירות כאמור בהודת התובעים ואין זכות להעלאת דמי השכירות בכלל ובמסגרת הליך זה בפרט.  הנתבעות טענו, כי עומדת להן זכות לקיזוז, אם וככל שיימצא כי קיים חוב בגין דמי השכירות, המוכחש על ידן, לנוכח הוצאותיהן לביצוע תיקונים על ידן במושכר לפי דרישת העירייה, לאחר שהמבנה הוכרז כמסוכן ומבלי שהתובעים, טרחו לבצע את התיקונים הנידרשים במבנה. 

כמו כן נטען, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הוא היורש היחידי של המושכר שהושכר בזמנו להוריהם המנוחים של הנתבעת, ע"י אביו המנוח של התובע. לפיכך, התובע אינו מורשה לדרוש את פינויין מהמושכר ואת דמי השכירות, מבלי שיתר היורשים הצטרפו לתביעתו.

      דיון ומסקנות:

5.                   5.                   אין מחלוקת בין הצדדים כי בחודש ספטמבר 2006 הועבר תשלום ע"י הנתבעת לב"כ התובע, עבור יורשי אביו של התובע (המחאה נ/9).

בחנתי את חלופת המכתבים בין באי כוח בעלי הדין קודם לביצוע התשלום נ/9, על מנת לעמוד על טיבו של תשלום זה, אם היה בו משום סילוק של החוב בגין דמי השכירות.

מעיון במכתבו של ב"כ התובע לנתבעת מיום 20.7.06 (נספח ה' לכתב התביעה) עולה כי התובע טען לזכותו לפנות את הנתבעת מהמושכר, בהסתמכו על הסכם שכירות בשוק החופשי (נספח ג' לכתב התביעה) שמכוחו היה עליה לשלם לו דמי שכירות חודשיים בסך של 300 ל"י. במכתב נאמר כי לא שולמו לו דמי השכירות במשך 15 שנה ולכן עומדת לו הזכות לפינויה מהמושכר. תיקון למכתב זה, מצינו בנספח ה'1 לכתב התביעה בו נטען כי דמי השכירות לא שולמו במשך 25 שנה .

6.                   6.                   מענה למכתבים נספחים ה' וה'1  לכתב התביעה נשלח ע"י ב"כ הנתבעת (נספח ה' 2 לכתב התביעה) בו נאמר כי הנתבעת דיירת מוגנת והודע לב"כ התובע כי לאור מעמדה זה, אף נמחקה התביעה הקודמת שהוגשה נגדה לפינוייה מהמושכר (נספח ד/ לכתב התביעה). לפיכך, דחתה הנתבעת במכתבה את דרישת התובע לחיובה בדמי שכירות בסך של 300 ל"י לחודש וב"כ התובע התבקש להודיע לה , אם הוא משמש כמען לתשלום דמי השכירות.