נושא התביעה ומסגרת הדיון
1. התובעים שקדו על בניית ביתם בצפון הארץ. בחזיתו קיר מעוגל בעיצוב ייחודי עשוי מאבני בזלת מתוצרתה של הנתבעת, אשר נקנו אצל חברה אחרת. לא חלפו ימים רבים, ותצלום חזית הבית הופיע לראווה בעיתונות, באינטרנט ובקטלוג של הנתבעת, לשם קידום מכירות, במסגרת מסע פירסום מטעמה.
התובעים קובלים מרות על
פגיעה בזכות יוצרים; ב
פרטיות; על
עשיית עושר ולא במשפט; והם תובעים פיצויים בסך של 200,000 ש"ח.
הנתבעת מכחישה את הפגיעות הנטענות; טוענת כי נטלה רשות לצילום ולפירסום; וכי מדובר בתביעה טרדנית וקנטרנית שעילתה התיישנה.
2. בקדם-המשפט התברר כי
פשרה לגוף העניין לא תצלח, אך הוסכם שעיקרה של המחלוקת הוא משפטי, זולת טענתה של הנתבעת על
הסכמת התובעים לפירסום תמונת חזית ביתם. לפיכך הצטמצם שלב ההוכחות לבירור טענה זו בלבד. עוד הוסכם על מחיקתן מן התביעה של שתי בעלות-מקצוע אשר הפיקו עבור הנתבעת מקצת מן הפירסומים. בעקבות הערותיי גם ביקשו התובעים להפחית את סכום התביעה אשר עמד בתחילה על סך - מופרז - של 500,000 ש"ח.
להלן אדון תחילה במחלוקת העובדתית בשאלת
ההסכמה לפירסום, ולאחר מכן בטענות המשפטיות.
האם נתנו התובעים את הסכמתם לפירסום?
3. לדברי יעקב אוהל, מנהל המכירות של הנתבעת, "
לאחר שראיתי את הקיר החיצוני של הבית, התקשרתי לביתם של התובעים. לטלפון ענתה גברת לוין ואני הצגתי עצמי כקובי מאבני רביד. הסברתי כי אנו מעוניינים לצלם את הקיר החיצוני של הבית בו נעשה שימוש באבנים שיוצרו על ידנו, כדי לפרסם את המוצרים. הגברת לוין מסרה כי אין לה כל התנגדות ושמחה לשתף פעולה" (סעיף 9 לתצהיר).
מנגד, מכחישה התובעת מכל וכל: "
הריני להבהיר מפורשות בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, כי עובר לצילום הקיר החיצוני, שאגב, אין לי מושג כלל מתי נעשה - אף אחד, אבל
אף
אחד,
לא מחברת אבני רביד ולא מסטודיו אור ולא מכל מקום אחר - לא פנה אלי, לא דיבר אתי מעולם על
צילום תמונת ביתי... אף אחד לא דיבר איתי מעולם על
פרסום תמונת ביתי, ובוודאי ובוודאי שלא לצרכים מסחריים... אחזור ואדגיש, כי מעולם לא נתתי הסכמה מכל סוג שהוא לצילום ו/או פרסום תמונת ביתי בפורמט כלשהו... לא נתתי כל אישור לפרסום כלשהו באיזה מן הקטלוגים והפרסומים בעתונים, מעריב ידיעות וכו'" (סעיפים 6 - 8 לתצהיר).
4. השניים - נציג הנתבעת והתובעת - נחקרו על תצהיריהם. גירסתה של התובעת עדיפה בעיניי. אלו הם טעמיי:
(א) כפירתה החוזרת ונשנית של התובעת, בתצהיר שבכתב ובחקירתה הנגדית בעל-פה, הותירה רושם משכנע. לא על דרך הסתם הכחישה, אלא בפירוט; לא רק עצם מתן ההסכמה הוכחש, אלא עצם קיום שיחה כלשהי בנדון.
(ב) לפני הגשת התביעה פנה ב"כ התובעים אל הנתבעת. ב"כ הנתבעת (לעת ההיא) השיבו. שני המכתבים מנוסחים בפירוט ולא כלאחר-יד (נספחים ב1 ו- ב2 לכתב התביעה). בפיסקה הרביעית למכתב ב"כ הנתבעת נכתב כך:
"כל שעשתה מרשתנו הוא הצגת צילום של בניין שבחזיתו שובצו אבני חיפוי מתוצרתה, כדוגמה לשימוש בתוצרתה, וזאת לאחר שמסרה על כוונתה לעשות כן למרשיך ובלא ששמעה מהם התנגדות כלשהי". הייתה זו ההזדמנות הראשונה לנתבעת להגיב על טענותיהם של התובעים ומתבקש היה להטיח בהם בהדגשה ובעוז - אם זו האמת - כי נציג הנתבעת התקשר עימם מראש, נתן הסבר, קיבל רשות וכי התובעת אף שמחה לשתף פעולה. הגירסה ה'אנמית' שניתנה בתחילה במכתב, אל מול הגירסה המשופרת שניתנה מאוחר יותר במשפט, גורעת מן המהימנות.
(ג) נציג הנתבעת תיאר בעדותו כי כשנתקבל המכתב מאת ב"כ התובעים, נקרא אל מנהלי הנתבעת, "הם קראו לי והראו לי אותו. מה שהחלטנו שאנו בעצם מוציאים את הקטלוג משימוש וזהו" (עמוד 13 לפרוטוקול). כשלעצמי, לעצם הוצאת הקטלוג משימוש, לא ראיתי לייחס משקל לצורך הכרעה בשאלת ההסכמה. בהחלט יתכן - גם אם הייתה הסכמה - שהנתבעת העדיפה להימנע מעימותים מיותרים עם התובעים מכיוון שעמדו לרשותה מספיק אפשרויות חלופיות. בעניין זה אני מעדיף את גישת ב"כ הנתבעת על פני גישת ב"כ התובעים. עם זאת, הוטרדתי קמעא מכך שנציג הנתבעת העיד על כך שנקרא אל המנהלים וכי החליטו להוציא את הקטלוג משימוש, כשמצופה היה שקודם כל יביע באוזני המנהלים את השתוממותו על עצם קובלנתם של התובעים, שהרי לדידו ניתנה הסכמה מפורשת ואף הובעה שמחה לשיתוף פעולה. בהמשך עדותו תיקן נציג הנתבעת עניין זה, אך היה זה מאוחר ולא באופן משכנע.
(ד) נציג הנתבעת העיד על כך שכדרך קבע לא נהגה הנתבעת לצלם או לפרסם תמונות של בתים שבהם נעשה שימוש בתוצרתה, אלא רק בהסכמת בעלי-הבתים. השינוי שחל בעקבות הסכסוך עם התובעים הוא שמעתה מבקשת הנתבעת את ההסכמה בכתב ולא מסתפקת עוד בהסכמה בעל-פה כבעבר. נציג הנתבעת אף פנה אל בעלי-בתים אשר נתנו בעבר את הסכמתם כדי שיאשררו אותה בכתב. מקצת שיחותיו עימם הוקלטו. לשיטתה של הנתבעת מדובר ב'הפקת לקחים'; לדידי, יש בהתנהלותה לאחר שנתגלעה המחלוקת עם התובעים קורטוב של תחושת אשם.
(ה) בהחלט יתכן כי נוהג מקובל הוא אצל הנתבעת לבקש הסכמה. אך מכיוון שמדובר בהסכמה בעל-פה, אין זה מן הנמנע שארעה טעות במקרה דנן ולא נתבקשה בו הסכמה. הכחשתה הבוטחת של התובעת, עדיפה על פני ספקנות שניכרה בחקירתו הנגדית של נציג הנתבעת. הלה אמר,
"אני לא זוכר את השיחה הספציפית איך היא התנהלה" (עמוד 16 לפרוטוקול). הגם שנשאל שוב ושוב, כל שזכר נציג הנתבעת הוא שהתובעת
"ענתה בחיוב" (שם). עובדה זו אינה מתיישבת עם מה שאמר בתצהיר עדותו הראשית שהתובעת
"שמחה לשתף פעולה". אם אכן כך, מצופה היה שייתן בעדותו סימנים לאותה שמחה, אך הוא לא זכר דבר זולת עצם מתן ההסכמה. דומה כי יותר מאשר לזכור את הסכמתה של התובעת, הסתמך נציג הנתבעת על הנוהג לבקש ולקבל הסכמה. תמצית גירסתו, למעשה, הינה כי 'אם פירסמנו תצלום, משמע היתה גם הסכמה'. דומני, כי "
ברי ושמא - ברי עדיף" (בבלי כתובות יב, ע"ב).
(ו) לתצהירה של התובעת צורף דוח מאת חוקר פרטי מטעמה. משלא התייצב לישיבת ההוכחות להחקר על הדוח, אין הדוח קביל כראיה.
מצידה של הנתבעת העידה גם אורלי יעקובוביץ' בעלת
סטודיו
אור המעניק שרותי גרפיקה לנתבעת. לדבריה שמעה על כך שניתנה הסכמה בעל-פה מאת התובעים לצילום חזית ביתם, אך לאחר מכן חזרו בהם מהסכמתם. מדובר בעדות שמיעה והיא אינה קבילה.
ב"כ התובעים ניסה לאשש באמצעות העדה דברים שאמרה לחוקר הפרטי. כשלעצמי לא מצאתי בדברי-עדותה תימוכין לכאן או לכאן.
5. על יסוד הטעמים הללו, ובהתחשב עם התרשמותי הכללית מאופן מתן העדות, הנני מבכר את גירסתה של התובעת על פני זו של הנתבעת. דומני כי לא נתקיימה שיחה בין נציג הנתבעת לבין התובעת עובר לפירסום תמונת חזית הבית, וכי
לא ניתנה הסכמה
מטעמה לפירסום.
על הפגיעה הנטענת בזכויות יוצרים