א.
רקע עובדתי
1. התובעים הם יורשיו של אברהם אבן-שושן ז"ל, שהיה המחבר ובעל זכות היוצרים של המילון העברי-עברי החדש (להלן: "
מילון אבן שושן"), אשר יצא לאור לראשונה עם קום המדינה. מאז יצא המילון לאור במהדורות שונות, במספר כרכים שונה, ונמכרו ממנו מאות אלפי עותקים בישראל ובחו"ל. בנוסף, חיבר אברהם אבן-שושן את הקונקורדנציה החדשה לתנ"ך, מילון בית הספר מנוקד ומצויר, מילון עממי מנוקד ומצויר ומילון כיס (כל היצירות הספרותיות הללו יכונו להלן: "ה
מילונים").
2. אברהם אבן-שושן ז"ל התקשר בהסכם עם חברת קריית-ספר בע"מ (להלן: "
קריית-ספר"), שהיתה בבעלות ובניהול משפחת סיוון, לפיו ניתנה להם הזכות להוציא לאור את המילונים בתמורה לתשלום תמלוגים. לאחר פטירתו של שלום סיוון ז"ל בשנת 1978, המשיך בהוצאה לאור מטעם קריית-ספר בנו אברהם סיוון (להלן: "
סיוון"), אשר חתם בשנת 1979 על סדרה של הסכמים עם אברהם אבן-שושן, בהם ניתנה לו הזכות הבלעדית להוציא לאור את המילונים. בכל המילונים צויין בדף הראשון לצד סימן ההיכר לזכויות יוצרים (האות
Cמוקפת בעיגול): "
כל הזכויות שמורות להוצאת קריית-ספר בע"מ,
ירושלים". בשנת 1984 נפטר אברהם אבן-שושן, וזכויות היוצרים במילונים עברו ליורשיו, שהם התובעים בתיק זה (להלן: "
יורשי אבן שושן", או "
התובעים").
3. הנתבעת 1, תרבות לעם (1995) בע"מ (להלן: "
הנתבעת") עוסקת מזה שנים רבות בשיווק ספרים, והיא נהגה במשך שנים לרכוש מקריית-ספר את המילונים ולהפיצם. כפי שעולה מתצהירה של הנתבעת 3, רחל גלילי (להלן: "
גלילי"), שהיא המנהלת העסקית של הנתבעת, התמקדה הנתבעת בשיווק מילון אבן-שושן, ובעקרון לא עסקה בהפצת המילון העממי, מילון הכיס, מילון בית הספר או הקונקורדנציה. הנתבעת ידועה בשוק מזה שנים כמי שמשווקת את מילון אבן-שושן, והיא נחשבת לאחד המפיצים הגדולים של המילון (סעיפים 4-6 לתצהיר גלילי). הנתבע 2, בן ציון אהרונוביץ', אביה של גלילי (להלן: "
אהרונוביץ"), מנהל את הנתבעת יחד עם בתו, ושניהם בעלי המניות בנתבעת (עמ' 265 ו- 144-145 לפרוטוקול).
4. בשנת 1993 התגלעו חילוקי דעות בין יורשי אבן-שושן לבין סיוון. היורשים טענו כי הוא מפר את הסכמי ההוצאה לאור, מגיש דיווחים כוזבים על מכירות, מאחר בתשלום התמלוגים, ואיננו מעדכן את המילונים. לפיכך, ביום
26.7.93, הודיעו התובעים לסיוון על ביטול הסכמי ההוצאה לאור. סיוון הגיש כנגד היורשים תביעה
להצהיר כי ביטול ההסכמים נעשה שלא כדין, ואילו היורשים הגישו תביעה-שכנגד בה עתרו למתן צו מניעה קבוע כנגד סיוון וקריית-ספר, אשר יורה להם לחדול מפעילות ההוצאה לאור של המילונים, בנוסף לסעדים כספיים אחרים (ת.א. 1019/93 בבית המשפט המחוזי בת"א).
5. יחד עם הגשת התביעה-שכנגד, עתרו התובעים למתן צו מניעה זמני שיאסור על סיוון וקריית-ספר להמשיך ולהוציא לאור את המילונים עד למתן פסק דין (המ' 9775/93). כב' השופט א. שטרוזמן דחה את הבקשה בהחלטתו מיום
30.11.94, משום שהיה בעיניו ספק האם ההפרה המיוחסת לקריית-ספר וסיוון היא הפרה יסודית, המצדיקה את ביטול ההסכמים. כב' השופט שטרוזמן אף הדגיש בהחלטתו:
"כל עוד לא הוכרע הדין לחובת (המשיבים),
ולא מן הנמנע שבנסיבות העניין ביטול ההסכמים יהיה בלתי צודק... - אין הצדקה לאסור על המשיבים את המשך ההוצאה לאור של ספרי המחבר עד לבירור התביעה. להיפך, (המשיבים)
אינם צריכים להרפות מכל מאמץ להצלחת המכירה של ספרי המחבר".
6. על החלטת כב' השופט שטרוזמן הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון, שלא נדונה בסופו של דבר מסיבה לא ברורה. בקשות נוספות של היורשים לקבלת סעדים זמניים כנגד קריית-ספר וסיוון לא נדונו, לאחר שהושגה הסכמה לקדם ולזרז את שמיעת התיק העיקרי (השתלשלות העניינים מפורטת בסעיפים 1-13 לפסק דינה של כב' השופטת א. חיות בשאלת ביטול ההסכמים). לנוכח החלטת כב' השופט שטרוזמן, שנותרה על כנה עד למתן פסק הדין ביום
22.12.98, המשיכו סיוון וקריית-ספר להוציא לאור ולשווק את המילונים באין מפריע דרך מפיצים שונים, ובהם הנתבעת.
7. בשנת 1997 ביקשו יורשי אבן-שושן לתקן את כתב התביעה שהגישו כנגד סיוון וקריית-ספר, ולהוסיף כנתבעים שורה של מפיצים (בהם סטימצקי בע"מ, מטר הוצאה לאור בע"מ וספרי ניר בע"מ), וזאת בנוגע להפצת מילון אלקטרוני ("מילוטרוניק") המבוסס על מילון אבן-שושן, שסיוון וקרית החלו להוציא לאור לאחר ביטול ההסכמים עמם (סעיף 12 לפסק דינה של כב' השופטת א. חיות, וסעיפים 4 ו- 6 לפסק הדין בערעור בבית המשפט העליון). הנתבעים בתיק זה
לא היו בין המפיצים שהוספו כנתבעים בתביעה שכנגד שהגישו היורשים, והם גם לא הפיצו את המילון האלקטרוני. הבקשה לתיקון כתב התביעה שכנגד התקבלה, ונקבע כי בשלב הראשון יינתן פסק דין חלקי בנוגע ליחסים שבין יורשי אבן-שושן לבין סיוון וקריית-ספר. פסק דין זה ניתן ביום
22.12.98 (להלן: "
פסק הדין")
.
8. בפסק הדין פסקה כב' השופטת א. חיות כי סיוון וקריית-ספר הפרו את ההסכמים עם יורשי אבן-שושן הפרה יסודית, ועל כן ביטול ההסכמים בידי היורשים ביום
26.7.93 נעשה כדין. עוד פסקה כב' השופטת א. חיות כי ההסכמים בין הצדדים היו למתן רישיון הפצה בלעדי, ולא למכר של זכויות היוצרים במילונים. לאור זאת, פסקה כב' השופטת א. חיות כי יש מקום ליתן "
צו מניעה קבוע האוסר על סיוון וקריית ספר לעשות שימוש נוסף כלשהו בזכות היוצרים שביצירות", שכן משמעות ביטול ההסכם הינה השבת זכות היוצרים ביצירות לידי יורשי אבן-שושן (עמ' 59-60). צו המניעה הקבוע שניתן כנגד סיוון וקרית-ספר ביום 22.12.98 אסר עליהם לעשות שימוש כלשהו בזכות היוצרים במילונים השונים, "
הן אלה שהוצאו לאור לפני ביטול החוזים והן אלה שהוצאו לאור לאחר מכן, לרבות הוצאתן לאור, הפצתן או מכירתן, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים" (עמ' 73).
כב' השופטת א. חיות הבהירה, בעמ' 69, כי משמעות ביטול ההסכמים הינה כי לא היתה לסיוון ולקריית-ספר, מאז מועד הביטול, זכות לעשות שימוש בזכות היוצרים במילונים, וכל שימוש כזה שנעשה על ידם מאז נכנס הביטול לתוקפו ביום 26.7.93, מהווה הפרה של זכות היוצרים של התובעים. עוד הבהירה כב' השופטת א. חיות, לעניין חיובם של קריית-ספר וסיוון בתשלום פיצויים ליורשי אבן-שושן, כי יש מקום להביא בחשבון - מחד - את העובדה שהם המשיכו להוציא לאור את הספרים לאחר ביטול ההסכמים והגשת התביעה מבלי לדווח ולשלם ליורשי אבן-שושן דבר. מאידך - יש צורך להביא בחשבון את העובדה שכב' השופט שטרוזמן קבע כי אין הצדקה לאסור עליהם להמשיך ולהוציא לאור את המילונים עד למתן פסק דין, ואף המריצם לעשות כן (עמ' 70-71).
9. ביום
27.1.00 ניתן פסק הדין הכספי ביחסים שבין התובעים לבין סיוון וקריית-ספר. הם חוייבו לשלם לתובעים פיצוי בסך של כ- 10 מיליון, שכלל בין היתר פיצוי בגין המכירות שביצעו בתקופה שלאחר ביטול ההסכם עד למתן פסק הדין (פסק הדין הוגש כמוצג נ/6). הפיצוי שנפסק לתובעים בגין התקופה שמיום משלוח הודעת הביטול (26.7.93), ועד ליום מתן פסק הדין (22.12.98), חושב על-פי "
השיעור המגיע ל- 150% מסכום התמלוגים שהיו מגיעים ליורשי אבן שושן אלמלא בוטלו החוזים, בחישוב שנתי, וזאת על בסיס היקף המכירות השנתי ששימש לחישוב התמלוגים המגיעים ליורשי אבן שושן עבור השנה הקלנדרית 1992, ועל בסיס מחיר קטלוגי צמוד לדולר...". הפיצוי נקבע בדרך זו, משום שלא היו בפני בית המשפט ראיות לגבי היקף המכירות על-ידי סיוון וקריית-ספר בתקופה הנ"ל, שכן סיוון התחמק ממתן נתונים בעניין זה (סעיף 9.8 לפסק הדין).
על פסק דינה של כב' השופטת א. חיות הוגשו ערעורים על-ידי כל הצדדים (ע"א 1567/99, 1569/99, 1927/00, 4814/00). בית המשפט העליון אישר את פסק הדין, אך כי פסק כי ההסכמים בין הצדדים היו חוזי-מכר לפיהם הועברו זכויות היוצרים במילונים לסיוון ולקריית-ספר, תמורת תשלום תמלוגים; לא היו אלו הסכמי רישיון בלבד (פסקה 11).
10. הנתבעים, כאמור לעיל, לא היו צד לתביעה שהגישו התובעים כנגד סיוון וקריית-ספר, גם כאשר התובעים צרפו לכתב התביעה נתבעים אשר הפיצו את המילון האלקטרוני לאחר ביטול ההסכם. הנתבעים המשיכו להפיץ את המילונים שרכשו מסיוון וקריית-ספר במהלך חמש השנים בהם התבררה התביעה, וגם לאחר מתן פסק הדין ביום
22.12.98, ולטענתם לא ידעו דבר על קיומם של הליכים אלו, וגם לא על מתן פסק הדין. מבחינת הנתבעים, המוציא לאור ובעל זכויות היוצרים במילונים היו סיוון וקריית-ספר, מאז ומעולם (סעיף 7 לתצהיר גלילי, עדותה בעמ' 174, ואהרונוביץ בעמ' 272-273). רק ביום
3.5.99 התקבל אצל הנתבעת מכתבם של התובעים, בו הודיעו להם כי ביום
22.12.98 ניתן צו מניעה האוסר על סיוון וקריית-ספר להוציא לאור את המילונים, וכי בעלי זכויות היוצרים במילונים הם התובעים (נספח ו' לתצהיר גלילי). במכתב התובעים נאמר, כי "רק לאחרונה" נודע להם על כך שהנתבעים משווקים את מילון אבן-שושן. שפר טענה בעדותה כי גילתה את פעילותה של הנתבעת רק כאשר עיינה בחוברת של "מכרז המדינה" בחודש מאי 1999 (עמ' 80).
אני מתקשה לתת אמון בטענה זו, בהתחשב בעובדה שהנתבעת היתה המפיצה הגדולה ביותר של מילוני אבן-שושן, ושמה אף הועלה במהלך המשפט כנגד סיוון כ"
מפיצה הראשית של סדרות אבן-שושן" (ראה סעיף 6א' לתצהירו של חיים כהן, שהוגש בהליך ביניים בתביעה כנגד סיוון, וצורף כנספח כ' לתצהיר גלילי; הלה צירף לתצהירו את פרסומה של הנתבעת "במכרז של המדינה", שהוגש כמוצג נ/5). תמוהה היא העובדה שהתובעים לא ידעו דבר על פעילותה של הנתבעת, שהיתה המפיצה הגדולה בארץ לסדרות ולאנציקלופדיות, ומכרה אותם בדוכני שבוע הספר העברי מדי שנה (גלילי בעמ' 255-256, ושפר בעמ' 80-81). מה שנראה בעיני יותר סביר הוא, שהתובעים ידעו על פעילותה של הנתבעת, אך נמנעו מלפעול כנגדה, כמו גם נגד מפיצים אחרים, משום שהבינו שאין דרך משפטית לעשות כן, לאור העובדה שבקשתם לקבלת צו מניעה זמני כנגד סיוון נדחתה. כך אמרה שפר (בעמ' 73) כשנשאלה מדוע לא צורפו לתביעה כנגד סיוון מפיצים אחרים עד שנת 1997 (וגם אז צורפו רק מפיצים של המילון האלקטרוני).
11. כאשר קיבלו הנתבעים את מכתב התובעים מיום 3.5.99, הם השיבו במכתב מיום
19.5.99 (נספח ח' לתצהיר גלילי), בו טענו כי לא היה ידוע להם על ביטול ההסכמים שבין יורשי אבן-שושן לבין קריית-ספר וסיוון. הם ביקשו לקבל העתק של פסק הדין, ואז נשלחו אליהם עמודים בודדים מפסק הדין, המתייחסים לצו המניעה שניתן (נספח ז' לתצהיר גלילי). במכתבם הנ"ל, עמדו הנתבעים על זכותם להמשיך ולשווק את המילונים שרכשו מסיוון וקריית-ספר עד למועד בו הודיעו להם התובעים על כך שזכויות היוצרים חזרו אליהם, וזאת מכוח "תקנת השוק". לאור עמדה זו, המשיכו הנתבעים לשווק את מלאי המילונים שרכשו מסיוון לפני מתן פסק דין גם לאחר קבלת מכתבם של התובעים מיום 3.5.99, והם עשו זאת בגלוי ובמוצהר בטענה שהם רשאים לעשות כן (גלילי בעמ' 183, ועדותה בהליך הביניים, נספח ה' לתצהירה, עמ' 6).
לטענת התובעים, ידעו הנתבעים כבר בשנת
1993 על ביטול ההסכמים עם קריית-ספר וסיוון, ועל אחת כמה וכמה ידעו על כך כאשר ניתן פסק הדין ביום
22.12.98. בעיקר מתייחסים התובעים בטענותיהם לרכישה גדולה של מילונים שביצעו הנתבעים אצל סיוון כשלושה שבועות לפני מתן פסק הדין בשנת
1998, והטענה היא כי הדבר נעשה מתוך ידיעה על כך שמועד פסק הדין ממשמש ובא.
12. לאחר אירועים אלו נמשכה ההתכתבות בין הצדדים (נספחים ט'-יד' לתצהיר גלילי). התכתבות זו נעשתה בחודשים מאי-יולי 1999, ולאחריה לא התרחש דבר במשך חצי שנה. התובעים לא פעלו כנגד הנתבעים גם כאשר בחודש יוני 1999 מכרו הנתבעים את המילונים בדוכן שלהם בשבוע הספר (שפר טענה כי לא הבחינה בדוכן של הנתבעים, בעמ' 80). לאחר מכן פנו התובעים לנתבעים פעם נוספת בעניין הנדון ביום
19.1.00 (נספח טז' לתצהיר גלילי), וקיבלו תשובה מהנתבעים ביום
23.1.00 (נספח יז' לתצהיר גלילי). לאחר מכתבם האחרון של התובעים אל הנתבעים מיום
25.2.00 (נספח יח' לתצהיר גלילי), לא היה עוד כל קשר בין הצדדים במשך כשנה וחצי, עד להגשת התביעה בתיק זה ביום
19.7.00.
13. בכתב התביעה (כפי שתוקן לאחר הגשתו) נטען כי הנתבעים המשיכו לשווק את המילונים גם לאחר מתן פסק הדין וצו המניעה הקבוע מיום
22.12.98, ואף רכשו כמות גדולה של ספרים ערב מתן פסק הדין, דבר המהווה הפרת זכות היוצרים של התובעים במילונים. כמו כן נטען בכתב התביעה כי גם שיווק המילונים בידי הנתבעים לאחר ביטול ההסכמים עם סיוון וקריית-ספר בשנת 1993, ועד למתן פסק הדין בשנת 1998, היווה הפרה ביודעין של זכויות היוצרים של התובעים במילונים. התובעים טוענים כי הנתבעים ידעו על ביטול ההסכמים, שכן הסכסוך בין יורשי אבן-שושן לבין סיוון וקריית-ספר זכה לכיסוי תקשורתי נרחב, והנתבעים מצויים בענף ההוצאה לאור. הסעד שהתבקש בתביעה הוא צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להמשיך ולשווק את המילונים; מינוי כונס נכסים ותפיסת המילונים שבידי הנתבעים, ומתן צו המורה לנתבעים לאסוף אותם ולמסור פרטים על מי שמחזיק במילונים; צו למתן חשבונות על המכירות המפרות מאז יום ביטול ההסכם (
26.7.93); ותשלום פיצוי כספי בסך
300,000 ש"ח
.
הנתבעים טוענים בכתב ההגנה כי לא ידעו על ביטול ההסכמים עם סיוון וקריית-ספר, עד למכתבם של התובעים מיום
3.5.99, ולכן המשיכו למכור את המילונים - בעיקר המילון של אבן-שושן - שרכשו מסיוון וקרית ספר. לנתבעים לא היתה כל סיבה לחשוד בכך שסיוון וקריית-ספר אינם בעלי זכויות היוצרים במילונים, והתובעים מצדם לא עשו דבר כדי להביא את דבר ביטול ההסכמים לידיעת הנתבעים. עוד טוענים הנתבעים כי הם זכאים להמשיך ולמכור את המילונים שרכשו לפני מתן פסק הדין, מכוח "תקנת השוק", ועל כן הם עשו זאת בגלוי, מבלי שהתובעים ניסו למנוע את המשך המכירות. כמו כן טוענים הנתבעים כי הפיצוי שנפסק לתובעים בתביעתם כנגד סיוון וקריית-ספר, כולל אף תמלוגים בגין המילונים שסיוון וקריית-ספר מכרו לנתבעים; על כן התובעים אינם זכאים לפיצוי נוסף, גם מן הנתבעים, בגין אותם ספרים שכבר נפסקו להם תמלוגים עבורם. לבסוף, הנתבעים טוענים כי החלטתו של כב' השופט שטרוזמן, שדחה את בקשת התובעים למתן צו מניעה זמני, ואף המריץ את קריית-ספר וסיוון להמשיך בהוצאה לאור של המילונים, מחזקת את טענת תום-הלב של הנתבעים, ככל שהיא נוגעת להגנה של "תקנת השוק".