פסק דין
לפניי ערעור על החלטה מיום 31.7.13 בעניינו של המערער, שניתנה על ידי כב' השופט (בדימוס) א' סטרשנוב (להלן: "המשיב"), אליו הואצלו סמכויות שרת הבריאות בענייני משמעת, לפי תקנה 19 לתקנות בריאות העם (צוות סיעודי במרפאות), התשמ"א – 1981 (להלן: "ההחלטה"). בהחלטה זו דחה המשיב את הערר על החלטת מנכ"ל שר הבריאות, אשר השית על המערער עונש התליית רישיון המערער כאח מוסמך למשך חמש שנים.
העובדות הצריכות לעניין
המערער, אח מוסמך במקצועו, היה הבעלים של מרפאת ש.ר.ד. בע"מ בכפר קאסם. על פי עובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגדו, עובר לחודש אוגוסט בשנת 2008 קשר המערער קשר עם עובדי מרפאתו להונות את רשויות הצבא, בכך שסיפקו באופן שיטתי תעודות מחלה כוזבות לחיילים (אשר בפועל שימשו כסוכני משטרה סמויים), על מנת להגדיל את רווחי המרפאה (תשעה מקרים). בחלק מהמקרים ניתנו תעודות מחלה כוזבות לחיילים שלא התייצבו כלל במרפאה, ולא עברו כל בדיקה. עבור כל תעודת מחלה שולמו 100 ₪ לקופת המרפאה.
ביום 25.9.11 הורשע המערער בבית משפט השלום בפ"ת (ת"פ 11827-05-09), על פי הודאתו, בעבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"); מתן תעודה כוזבת, לפי סעיף 281 לחוק, ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק; וכן בניסיון לקבל דבר במרמה, לפי סעיפים 29(ב), 25, 415 ו-438 לחוק. על המערער נגזרו ששה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, עשרה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 15,000₪.
לאחר הרשעתו, הוגשה נגד המערער קובלנה למנהל הכללי של משרד הבריאות, על כי הורשע בעבירה שיש עמה קלון, או שיש בה כדי להראות שהוא חסר אחריות הדרושה לעסוק בסיעוד, המהווה עילה להגשת קובלנה כאמור בתקנה 15(4) לתקנות בריאות העם (צוות סיעודי במרפאות), התשמ"א – 1981 (להלן: "התקנות"). אי לכך, ובהתאם להוראות תקנה 16 לתקנות, מונתה וועדת משמעת לשמיעת הקובלנה ולהכרעה בה. הקובל ביקש להשית על המערער עונש התלייה של רישיונו למשך שלש שנים, ואילו המערער ביקש מן הוועדה להסתפק בעונש שהוטל עליו בהליך הפלילי, ולחילופין לקבוע עונש אשר ייקח בחשבון את העונש הפלילי אשר הושת עליו.
החלטת ועדת המשמעת
בהחלטתה מיום 28.4.13 (להלן: "החלטת הוועדה"), ציינה ועדת המשמעת כי על אף שבהליך הפלילי שנוהל בבית משפט השלום בפ"ת בעניינו של הנקבל, לא נקבע האם יש קלון בעבירות בהן הורשע, הרי שהמערער ובא כוחו הודו כי בעבירות אלו אכן יש קלון. כן ציינה הוועדה כי היא רואה בחומרה יתירה את מעשי המערער, וכי סוג העבירות בהן הורשע, אופיין ונסיבות ביצוען במסגרת תפקידו המקצועי, מצביעות בעליל על הקלון שדבק בהם. הודגש, כי אין מדובר במעידה חד פעמית, אלא פעולה שיטתית, בה קשר המערער קשר עם עובדי המרפאה שבבעלותו ובניהולו, להונות את רשויות הצבא, תמורת כסף אשר הופקד בקופת המרפאה. כך ניצל המערער לרעה את מעמדו ויכולתו, ובמעשיו ובהתנהגותו מעל באמון שניתן לו, תוך פגיעה מהותית ברשויות ובציבור כולו, לתועלתו הפרטית.
במסגרת שיקוליה קבעה הוועדה כי לפי סעיף 15(4) לפקודה, היא מוסמכת להטיל עונשי משמעת אם הנקבל "הורשע בעבירה שיש עמה קלון", הא ותו לא, היינו, גם אם ההרשעה אינה נובעת ממעשה או מחדל הקשורים ישירות בעבודתו או התנהגותו של "אח" במובן הסיעודי של המילה, אלא לעצם היותו "אח" במקצועות הסיעוד, הכפוף לתקנות; ובמקרה דנן, המערער הוא "אח" שהיה גם מנהל מרכז רפואי בעת ביצוע העבירות בהן הורשע, ומעשיו הרי התאפשרו רק עקב מעמדו האמור.
הוועדה דחתה את טענת המערער כי מתקיימת אכיפה בררנית עקב כך שהוועדה לא דנה בעניינם של שאר הרופאים ועובדי המרפאה שהיו מעורבים באישומים בהם הורשע המערער. הוועדה קבעה כי הואיל ועניינם של עובדי מרפאה אחרים לא הובא לפניה, ודאי שהוועדה לא הוסמכה להמליץ על התליית רישיונם.
הוועדה שקלה לקולא את עברו הנקי של המערער ותרומתו לחברה ולחולים, את האמור בתסקיר המבחן, את גילו הצעיר ואת חלוף השנים מאז ביצוע העבירות; ושקלה מאידך את חומרת העבירות בהן הורשע, ואת הצורך להטיל עונשים מרתיעים בכדי להרתיע עובדי סיעוד אחרים מהתנהגות בת קלון, תוך קביעה כי במקרה זה, האינטרס הציבורי עולה על אינטרס הפרט.
לפיכך, סברה הוועדה כי יש להחמיר עם המערער מעבר לדרישת התביעה, והיא המליצה להתלות את רישיונו למשך חמש שנים.
ביום 28.5.13 החליט מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, לאשר את המלצת הוועדה ולאמצה. על החלטה זו הוגש הערר בו דן המשיב.
החלטת המשיב
בהחלטתו סיכם המשיב את העובדות הרלוונטיות, החלטת הוועדה, ואת טענות ב"כ המערער וב"כ הקובל. המשיב דחה מספר טענות של המערער, וביניהן את הטענה כי מעד באופן חד פעמי. המשיב קבע כי מדובר במספר רב של חיילים, ובדפוס התנהגות החוזר על עצמו. כן קבע כדלהלן:
"אמור מעתה, לא מעידה חד פעמית בפנינו, אלא שיטת רמאות מתוכננת ומבוצעת להפליא, בניצוחו ובהדרכתו של זה העורר. העובדה שהוא היה מנהל המרפאה ולא אח מן השורה, רק מחמירה בעיניי, את התנהגותו כאשר הוא שהיה אחראי ישיר לביצוע זיופי המסמכים וקבלת הכספים, שהופקדו בקופת המרפאה עבורו.
...
גם פסקי הדין וההחלטות שציטטה ב"כ העורר אינם ברובם, בכל הכבוד, לענין או ממין הענין. וכי מה הקשר בין מעשה רשלנות מובהק (מקרה פרופ' סמולנסקי) לבין סדרת מעשים זדוניים ומכוונים שביצע העורר, למען בצע כסף? המקרה הדומה ביותר שצוטט ע"י ב"כ העורר מפורט בהחלטה 09-13 ד"ר רדא תורכי, מיום 13.4.13, שניתנה על-ידי, ובו הותלה רישיון למשך שלוש שנים. אלא שבאותו מקרה, זויפו המסמכים והתעודות הרפואיות על-ידי הנקבל במחשב בלבד. במקרה דנן, זויפו המסמכים והתעודות הרפואיות ונמסרו לאנשים, במטרה שיופצו לרשויות הצבא ויגרמו לשחרורם של החיילים, בהסתמך על התעודות הכוזבות.
אשר על כן, לא מצאתי ממש בנימוקי הערר, שכולם עמדו לנגד עיניה של ועדת המשמעת, ובהמלצתה למנכ"ל משרד הבריאות, כמו גם לנגד עיני המנכ"ל עצמו. אכן, אמצעי המשמעת שננקט נגד העורר אינו קל, והוועדה אף החמירה בהמלצתה על תקופת ההתליה אף מעבר לעמדת התביעה.
אולם – נוכח חומרת מעשי הזיוף והמרמה שהעורר היה אחראי על ביצועם, השיטתיות שבמעשים והשלכותיהם האפשריות – כל זה עבור בצע כסף לשמו, אין ניתן לומר שהעונש חריג בחומרתו עד שיצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.