פסק - דין
מונחת בפניי תובענה כספית ע"ס 1,709,493 ₪, שהגישו התובעים להשבת כספים ששולמו על ידם כשכ"ט לנתבע, עו"ד במקצועו. האחרון הגיש נגד התובעים תביעה שכנגד בסך 2,500,000 ₪, שלשיטתו מגיעים לו מהתובעים בגין יתרת שכ"ט.
רקע עובדתי והשתלשלות העניינים
התובעים, בני משפחה (אחות ושני אחים), פנו לנתבע בשנת 2003 ביחד עם אביהם המנוח מר אשר גנין ז"ל, שנפטר 3 שנים לאחר מכן, לקבלת שירות משפטי.
התובעים ואביהם ייפו את כוחו של הנתבע לייצגם בהליכים משפטיים כנגד עיריית רמת השרון וכנגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה (שתיהן יכונו למען הנוחות להלן – "העירייה"), בכל הקשור להחזרת נכס מקרקעין הידוע כחלקה 489 בגוש 6417 ברמת השרון (להלן – "המקרקעין"), ואשר הועברו על ידי מר אשר גנין ז"ל לבעלותה של העירייה בפעולה של "מכר ללא תמורה".
הנתבע, עו"ד משה קמר (להלן – "עו"ד קמר") הינו עו"ד ותיק ובעל בעל שם בתחום דיני הפקעות מקרקעין.
בתאריך 30.9.03 נכרת בין התובעים ואביהם המנוח לבין עו"ד קמר הסכם למתן טיפול משפטי במסגרתו התחייבו הראושנים לשלם לעו"ד קמר שכר טרחה בעד טיפול בהליכים משפטיים כנגד העירייה, בנוגע למקרקעין: 2,500$ וכן 18% + מע"מ משווי חלק מהמקרקעין שיושב להם (נספח "1" לתצהיר התובעת 1; להלן – "ההסכם הראשון").
על יסוד ההסכם הראשון, החל עו"ד קמר בטיפול משפטי בהליכי דרישה להחזרת נכס המקרקעין ובכלל זה הגיש בשם התובעים עתירה מנהלית (אשר הוגשה בשם מר אשר גנין ז"ל) כנגד העירייה.
ביום 23.2.05 ניתן פסק דין בעתירה, מפי כב' השופטת מיכל רובינשטיין, במסגרתו התקבלה העתירה במלואה, תוך שנקבע בין היתר, כי במשך עשרות שנים לא מומשה במקרקעין כל זכות ציבורית, ולכן ההעברה ללא תמורה (שבית המשפט ראה אותה כהפקעה) תבוטל והמקרקעין יושבו לבעליהם. בנוסף חוייבה העיריה בתשלום הוצאות בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ (נספח "3" לתצהיר התובעת 1; להלן – "פסה"ד של בית המשפט לעניינים מנהליים").
העירייה לא השלימה עם פסה"ד של בית המשפט לעניינים מנהליים והגישה ערעור לבית המשפט העליון. בעקבות זאת, בתאריך 20.3.05 נחתם בין התובעים ואביהם המנוח לבין עו"ד קמר הסכם שכ"ט נוסף בנוגע לטיפולו של עו"ד קמר בערעור (נספח "4" לתצהיר התובעת 1; להלן – "ההסכם השני"). בהסכם זה, הוגדל אחוז שכה"ט ל-27% משווי המקרקעין שיושבו.
במסגרת הערעור שהוגש על ידי העירייה, הורה בית המשפט העליון על הגשת סיכומים בכתב וכן נקבע דיון ליום 27.7.06. יצויין כי כשלושה חודשים טרם דיון זה נפטר מר אשר גנין ז"ל והתובעים נכנסו בנעליו.
לאחר הגשת הערעור, התנהל בין התובעים לבין העירייה משא ומתן אינטנסיבי שהבשיל לכדי הסכם פשרה שנחתם ביום 26.7.06, יממה בלבד לפני הדיון שנקבע בערעור.
בהסכם הפשרה הוסכם שהערעור יתקבל ופסק הדין יבוטל, אך מנגד תבוצע החזרה חלקית של המקרקעין לתובעים, תוך קביעת הוראות שונות לענין המשך הליכי התכנון וכן בענייני מיסוי (נספח 6 לתצהיר התובעת 1; להלן – "הסכם הפשרה"). הצדדים הגישו את הסכם הפשרה לאישור בית המשפט העליון והדיון שנקבע בערעור בוטל.
כדבר שבעובדה, בסמוך לאחר חתימת הסכם הפשרה שילמו התובעים לעו"ד קמר שכר טרחה בסכום כולל של 1,290,776 ₪, במספר תשלומים בחודשים 8/06 עד 11/06 (נספח "7" לתצהיר התובעת 1).
לאחר הגשת הסכם הפשרה לאישור בית המשפט העליון, הגישו מספר חברים במועצת העיר בקשה לבית המשפט העליון ובה עתרו שלא לתת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.
אלה צורפו כמשיבים להליך וחודשים ספורים לאחר מכן הגישו תגובה ובה טענו בין היתר כי נפלו בו פגמים רבים (נספח "8" לתצהיר התובעת 1).
ביום 6.3.08 הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי הוא חפץ להצטרף להליך, ואף הוא קבע כי הסכם הפשרה "לוקה בפגמים מהותיים שיש בהם כדי להביא לבטלותו" (נספחים "9"-"10" לתצהיר התובעת 1).
בד בבד התנהלו מגעים אינטנסיביים בין התובעים באמצעות עוה"ד קמר לבין העירייה והוועדה המקומית בערוצים שונים. ביום 15.10.06 התכנסה פעם נוספת מועצת העיר לדון בהסכם עם התובעים ובישיבה זו אושר ההסכם פעם נוספת בידי המועצה.
במחצית שנת 2007 נחקר ראש העיר במשטרה בחשד לקבלת שוחד, ואילך חלה תפנית בכל המתייחס להסכם הפשרה שנחתם בין התובעים לבין העירייה והוועדה המקומית.
ביום 4.5.08 התקיימה ישיבה של מועצת העיר ובה הוחלט על ביטול ההסכם שנחתם בין הצדדים ועל רצון העירייה להמשיך ולהתדיין בערעור (נספח "11" לתצהיר התובעת 1), כאשר התובעים הגישו עמדתם כי ראוי לאשר את הסכם הפשרה (נספח "12" לתצהיר התובעת 1).