לפניי תביעה לפיצוי בגין עישון במקום עבודה.
רקע עובדתי וטענות הצדדים
1. התובעת הועסקה בעמותת מטה מאבק הנכים (להלן:
"העמותה"), אשר משרדיה שוכנים בקומת הקרקע של בניין הנתבעת, החל מיום 23.6.2010 ועד למועד פיטוריה, ביום 15.5.2011. לטענתה, עובדי ומנהלי הנתבעת מעשנים בבניין באורח קבע במשרדיהם, במסדרונות ובחדרי המדרגות. התובעת, אשר סבלה מהעישון, פנתה אל יו"ר הנתבעת ביום 16.2.11 על מנת שיפעל למיגור התופעה, אולם, לטענתה, ללא הועיל (העתק מכתבי פנייה אל יו"ר הנתבעת והנתבעת צורפו כנספח א' לתצהיר התובעת).
2. בעקבות פנייתה של התובעת לעו"ד האוזנר, יו"ר המועצה הישראלית למניעת עישון, פנה האחרון ביום 9.5.2013 ליו"ר הנתבעת בדרישה לאכוף הוראות החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג - 1983 (להלן:
"החוק למניעת העישון") (מכתבו של עו"ד האוזנר מיום 9.5.2013 צורף כנספח ד' לתצהיר התובעת). לטענתה, אף פניה זו נותרה ללא מענה.
3. התובעת פוטרה מהעמותה, לשיטתה, נוכח לחץ אשר הופעל מצד הנתבעת, כי תפוטר וזאת עקב פניותיה החוזרות ונשנות באשר לתופעת העישון כאמור, שכן לא קיבלה התראה מוקדמת על פיטוריה, לא נערך לה שימוע ונסיבות פיטוריה אינן ברורות לה (העתק מכתב הפיטורין צורף כנספח ד' לכתב התביעה).
4. התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה סעיפים 1-5 לחוק למניעת העישון, שעה שכמחזיקת הבניין וכמי שלא פעלה כדי למנוע מעובדי הבניין מלעשן, לא קיימה פיקוח נאות, הקימה פינת עישון בקצה המסדרון בו היה ממוקם משרדה, באופן שאינו תקני ונהגה להציב מאפרות במסדרונות הבניין ובחדרי המדרגות בניגוד לחוק.
5. התובעת, מבססת את תביעתה על סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בדבר הפרת חובה חקוקה של סעיפים 1-5 לחוק למניעת העישון. כמו כן, טוענת התובעת לרשלנותה של הנתבעת לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לאור חובת זהירות מושגית וקונקרטית המוטלת עליה כלפי כל הבאים בשערי בניינה, ובין היתר, הגנה מפני גזים רעילים. בנוסף, טוענת הנתבעת לקיומה של עוולת התקיפה בכך שהנתבעת תרמה במחדליה ליצירת התנאים לתקיפה, בדרך של עישון, וכן למטרד לציבור.
6. התובעת עותרת לחיוב הנתבעת בסך של 58,032 ש"ח בגין אובדן השכר בתוספת 30% תנאים סוציאליים (תלושי שכר לחודשים ינואר - אפריל 2011 צורפו כנספח י' לתצהיר התובעת), סך של 60,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני, סך של 100,000 ש"ח פיצויים בגין נזק עישון ללא הוכחת נזק וסה"כ, לצורכי אגרה, העמידה את תביעתה על הסך של 80,000 ש"ח.
7. מנגד, טוענת הנתבעת, כי היא מקפידה והקפידה בעבר על קיום פיקוח יעיל של אכיפת החוק למניעת העישון, בין היתר, על ידי קב"ט הממונה על הבניין, הקצאת פינות עישון כדין והתקנת שילוט מתאים האוסר על עישון. בתקופת עבודתה של התובעת בבנין הנתבעת היתה פינת עישון בקומת הבנין הממוקמת בקצה המסדרון בו עבדה התובעת.
דיון
8. התובעת החלה עבודתה בשירות העמותה ביום
23.6.2010 בהיקף של 1/3 משרה - פעמיים בשבוע למשך שעתיים עד ארבע שעות [סעיף 5 לתצהירה של הגב' נעמי מורביה, יו"ר עמותת מאבק הנכים, (להלן:
"הגב' מורביה")], וזאת עד למועד פיטוריה,
ביום 15.5.2011, אשר נכנסו לתוקף ביום 1.6.2011.
9. סעיף 1 לחוק למניעת העישון קובע כי "
לא יעשן אדם במקום המפורט בתוספת
(להלן - מקום ציבורי)".
10. האירועים מושא התביעה, התרחשו קודם לתיקון פרט 15 לתוספת לחוק למניעת העישון, אשר קבע, נכון לתקופה הרלוונטית, כי :
"15. מקום עבודה, למעט חלק ממנו שהוא חדר או אולם שהעישון הותר בו במפורש בידי האחראי במקום לאחר התייעצות עם העובדים (להלן-אזור עישון),
ובלבד שבאזור העישון אין עובדים או נמצאים אנשים שהם או חלק מהם אינם מעשנים; באיזור העישון יותר העישון אם יש בו סידורי אוורור תקינים ואם העישון בו אינו גורם למטרד בחלקים אחרים של הבנין; חדר או אולם שעובדים בו רק מי שהם מעשנים, יראו כאזור עישון מבלי שיהיה צורך בהיתר מפורש של האחראי במקום; לענין זה, "מקום עבודה" - כל מקום בבנים שעובדים בו אנשים ושאינו משמש למגורים...". (הדגשה לא במקור)
11. ביום 11.6.2012 תוקנה התוספת באופן שנקבע, כי פרט 15, בנוסחו דאז, יתוקן באופן הבא:
"15. מקום עבודה, למעט חדר נפרד לחלוטין שהוקצה לעישון בידי הנהלת המקום, לאחר התייעצות עם העובדים, אם הוקצה, ובלבד שיש בו סידורי אוורור תקינים והעישון בו אינו גורם למטרד בחלקים אחרים של הבניין ואין עובדים בו או נמצאים בו אנשים שהם או חלק מהם אינם מעשנים; לעניין חוק זה, "מקום עבודה" - כל מקום בבניין שעובדים בו אנשים ושאינו משמש למגורים ולרבות מקום כאמור שמי שמבצע בו עבודה הוא במסגרת שירות בכוחות הביטחון המנויים בפסקאות (1) עד (5) שבסעיף 11".
12. סעיף 2א לחוק למניעת העישון קובע חובות המחזיק מקום ציבורי, כאמור להלן:
"(א)
המחזיק של מקום ציבורי חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 1(א) ו-(ב) בתחום המקום הציבורי שבהחזקתו.
(ב)
יראו את המחזיק של מקום ציבורי כמי שמילא אחר הוראות סעיף קטן (א), אם הוכיח כי עשה את כל אלה: