אינדקס עורכי דין
... עורך דין
... נוטריון
... בוררים
... מגשרים
... מומחים לדין הזר
שרותים משפטיים
... פסיכיאטריה משפטית
... עדים מומחים
... רואי חשבון
... חוקרים פרטיים
... פוליגרף
... גרפולוגיה
... תרגום משפטי
... שרותי עזר משפטיים
... שמאים
... תמלול והקלטות
חיפוש | Newsletter | חדשות | מאמרים | פסיקה | חקיקה | וידאו יצירת קשר ... שרות לקוחות ... פרסום ...
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
בית משפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
בתאריך: 02/03/2011


בפני:
1. כב' השופט/ת כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
2. כב' השופט/ת מ' נאור
3. כב' השופט/ת ע' ארבל
מערערים:
1. בנק הפועלים בע"מ
- נגד -
משיבים:
1. מיכל מרטין
ב"כ מערערים:
1. עו"ד שחר עינן
2. עו"ד גיא לוינסון
ב"כ משיבים:
1. עו"ד שחר ולנר
הנדון:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק א' 2374/04 מיום 17.8.2006 שניתן על ידי כבוד השופטת דרורה פלפל

פסק-דין

השופטת מ' נאור:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ד' פלפל) ב-ת"א 2374/04 מיום 17.8.2006, לפיו נתקבלה תביעתה של המשיבה נגד בנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק או המערער). בית המשפט המחוזי הצהיר כי שטר משכנתא שיצרו המשיבה ובעלה לטובת הבנק, לא ייחשב כמסמך שנחתם על ידי המשיבה ולא ניתן יהיה להפעילו נגדה, וזאת עקב הפרת חובת תום הלב וחובת הגילוי החלות על הבנק ביחסיו עם המשיבה. כנגד קביעה זו, על המסקנות הנגזרות ממנה, מערער הבנק ובקשתו הינה כי בית משפט זה יתערב בפסק הדין ויורה על ביטול הסעד ההצהרתי שניתן לטובת המשיבה. במוקד הדיון ניצבת שאלת היקפה של חובת הגילוי החלה על בנק הנותן משכנתא, במערך היחסים שבין הבנק לבין הממשכן, והשלכותיה של חובה זו בנסיבות המקרה הנוכחי. ניסינו להביא את הצדדים להסדר אך הם הודיעונו כי הדבר לא צלח. אציע לחברי, הכל כפי שיפורט, לקבל את הערעור באופן חלקי, רק בהתייחס למשכנתא קודמת שהיתה מוטלת על הדירה אותה פרע הבנק המערער לבנק אחר, בנק אגוד, לאחר נטילת המשכנתא.

העובדות וההליכים המשפטיים הקודמים

1.       המשיבה ומר יהודה מרטין (להלן: הבעל) הם הבעלים בחלקים שווים של נכס מקרקעין מסוג בית מגורים, המצוי ברעננה והידוע כגוש מספר 6583 בחלקה 493 (להלן: הנכס או המקרקעין). עד לחודש אוקטובר 2000, היו המקרקעין משועבדים בשעבוד ראשון לטובת בנק אגוד לישראל בע"מ (להלן: בנק אגוד), וזאת לטובת הבטחת כלל חובותיהם והתחייבויותיהם של המשיבה ובעלה לבנק אגוד, בסכום של כ-119,000 דולרים. ביום 21.8.1994 פתחו המשיבה ובעלה חשבון עובר ושב שמספרו 9574 אצל המערער (להלן: החשבון המשותף). ביום 13.9.1994 פתח הבעל על שמו חשבון חח"ד שמספרו 8160 אצל המערער (להלן: חשבון החח"ד). להבטחת חובותיהם של בני הזוג בחשבון המשותף, כמו גם להבטחת חובות שיצר הבעל בחשבון החח"ד, העמיד הבעל לטובת המערער בטוחות שונות, בהתאם לצורך שהתעורר מעת לעת. כך למשל, ביום 5.12.1994 שיעבד הבעל לטובת המערער נכס בצהלה שהיה בבעלותו; וביום 19.9.1995 הוסיף הבעל ושיעבד לטובת המערער נכס מקרקעין ברמת גן, שהיה אף הוא בבעלותו. בשלהי שנות התשעים פרץ בין בני הזוג סכסוך והדבר הוביל לנקיטת הליכים ביניהם הן בבית המשפט לענייני משפחה והן בפני בורר אשר מונה בהסכמת השניים. ביום 13.1.2000 מכר הבעל את הנכס בצהלה שהיה בבעלותו, וזאת לשם כיסוי חלק מיתרות חובה אשר היו בחשבון החח"ד. בגין יתרת החוב שנותרה בחשבון החח"ד, בסך 490,000 ש"ח, העמיד הבנק לטובת הבעל הלוואה באותו סכום. להבטחת אותה הלוואה, ביום 19.9.1995, שועבד נכס המקרקעין ברמת גן (נכס שהיה כזכור בבעלות הבעל).

2.       ביום 4.10.2000, חתמו המשיבה ובעלה על שטר משכנתא בדרגה שנייה, ללא הגבלה בסכום, לגבי הנכס ברעננה, בית המגורים של בני הזוג וילדיהם, שהוא הנכס נשוא תובענה זו (להלן: שטר המשכנתא). על פי הכתוב בו, שטר המשכנתא נערך "להבטחת תשלום מלא ומדוייק של כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו לבנק מהלווה ו/או הממשכן בקשר עם מתן השירותים הבנקאיים", וזאת במסגרת חשבון החח"ד. כאמור לעיל, הנכס רשום בחלקים שווים על שם המשיבה ובעלה. ביום 10.10.2000, היינו לאחר החתימה על שטר המשכנתא, העמיד הבנק הלוואה בסך של 585,000 ש"ח לרשות חשבון החח"ד (כ-119,000 דולרים לפי שער החליפין במועד נטילת ההלוואה). על פי קביעה עובדתית של בית המשפט המחוזי, הלוואה זו הועברה לבנק אגוד לשם כיסוי הלוואה שהייתה בחשבון שניהלו המשיבה ובעלה בבנק אגוד. כאמור, הלוואה זו הייתה מובטחת במשכנתא שנרשמה על נכס המגורים ברעננה. למעשה, העברת הכסף לבנק אגוד אפשרה לבטל את המשכנתא שנרשמה על הנכס לטובת בנק אגוד, ותחתיה יצרו בני הזוג משכנתא לטובת המערער, בגין אותו הנכס (ביום 4.10.2000). המשיבה חולקת על עניין זה וטוענת כי המשכנתא בבנק אגוד נפרעה באמצעות כספים שהיו לבני הזוג בארצות-הברית. ואולם, כפי שנראה בהמשך, בלי קשר לשאלה מה ידעה המשיבה בפועל, המערער העביר כספים לבנק אגוד והעברה זו היא שאפשרה את פירעון המשכנתא שהייתה לבני הזוג שם.

3.       משלא נפרע האשראי בחשבון החח"ד, פתח הבנק ביום 4.6.2001 תיק הוצאה לפועל כנגד המשיבה ובעלה (מס' 26-05132-01-8), במטרה לממש את המשכנתא הרובצת לטובתו על הנכס ברעננה. בשלב זה, בין בני הזוג כבר ניטש סכסוך מר ועניינם הגיע אל ערכאות שיפוטיות. לא הוברר האם בני הזוג עודם נשואים או שמא במהלך הזמן שחלף הותר קשר הנישואין וממילא לא מדובר בנתון הנחוץ לצורך הכרעה בסכסוך הנוכחי, שכן החזית הרלוונטית היחידה היא זו שבין המשיבה לבין הבנק. בית המשפט המחוזי לא נגרר אל עניינים משפטיים שנדונו באותה העת בפני בית המשפט לענייני משפחה - עניינים הקשורים להליך הפירוד בין בני הזוג, ובכך נתחמה המסגרת הדיונית גם עבורנו. על כל פנים, בעוד הבעל לא התנגד למימוש המשכנתא, מיהרה המשיבה לנקוט בהליכים נגד הבנק במטרה לשלול את תוקפה של המשכנתא לגביה, תוך כפירה במשמעות חתימתה על שטר המשכנתא. אעמוד עתה על השתלשלות ההליכים בעניין המשכנתא - הליכים סבוכים שהתנהלו בכל הערכאות. כפי שיובהר להלן, גם להליכים שקדמו לפסק הדין נשוא הערעור ישנה חשיבות.

4.       ביום 7.1.2002 ניתנה החלטתה של ראש לשכת ההוצאה לפועל בעיר הרצליה, לפיה נדחתה בקשת המשיבה להשהות את הליכי מימוש המשכנתא. בהחלטה צוין כי לטובת חשבון החח"ד מושכנו הן הנכס ברעננה והן הנכס של הבעל ברמת גן; וכי לבני הזוג ישנם נכסים נוספים. עוד צוין כי בא כוח המשיבה עותר להשהות את הליכי המימוש בתיק זה על מנת לאפשר לו לבצע מכירה של הנכסים האחרים לטובת כיסוי החוב. ראש לשכת ההוצאה לפועל כתבה כי היא אינה שותפה לאמונתו של בא כוח המשיבה בדבר האפשרות של פירעון החוב, אף שרצוי לתת לו אורכה מסוימת לבחינת העניין, בכפוף לשמירת זכויות הבנק. לפיכך, נקבע כי הבנק יוכל להמשיך בהליכי הכינוס, ואולם, אם מחצית החוב תועבר לבנק על ידי בא כוח המשיבה בתוך שלושה חודשים - יושהו הליכי המימוש. מחצית החוב לא נפרעה כידוע, זאת לא קרה: ובסופו של דבר התגלגלו העניינים אל בית המשפט.

5.       ביום 11.3.2002 הגישה המשיבה תובענה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו כנגד הבנק ובגדרה עתרה לסעד הצהרתי לפיו שטר המשכנתא שעליו היא חתומה  "בטל מעיקרו", וזאת בטענה שהבנק הפר את חובותיו מכוח הדין ו / או מכוח הסכמים עם המשיבה. לחלופין, התבקש בית משפט השלום להורות על קיזוז מסכום החוב של המשיבה לבנק הפועלים סך של 550,000 דולרים, בתוספת ריבית בנקאית והצמדה הזהים לתנאי ההלוואות שלקח הבעל מהבנק, ושבגינן פתח הבנק בהליכי הגבייה למימוש המשכנתא. בד בבד עם הגשת התובענה לבית משפט השלום, הגישה המשיבה גם בקשה דחופה לצו מניעה זמני (ולחלופין, לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד). המשיבה טענה כי בעלה ביקש להבריח נכסים וליצור חובות פיקטיביים וכי הוא ביצע "תרגיל עוקץ", בכך שיצא את הארץ במפתיע וללא כל התרעה מוקדמת ועוד טענה היא כי הבנק שיתף פעולה עם הבעל ועם ה"התעללות" בה ובילדיה, ושיתוף פעולה זה הוא שהביא, לשיטתה, לפתיחת הליכי ההוצאה לפועל. המשיבה הוסיפה והעלתה טענות בעניין רשלנות של הבנק, חוסר תום לב והטעייה מצידו, וטענה כי אלה הובילו להחתמתה על שטר המשכנתא. המשיבה טענה כי מדובר בחובות השייכים לבעלה; כי היא מעולם לא הייתה מעורה בנעשה בחשבונות הבנק של בני הזוג ובוודאי לא בחשבונות שהיו רשומים על שם הבעל לבדו; וכי חתמה על שטר המשכנתא משום שחשבה שמדובר בבקשה להגדלת האשראי בחשבון המשותף שלהם אצל המערער, כפי שאמר לה בעלה. דהיינו, המשיבה כפרה בחתימתה על שטר המשכנתא בטענה כי כלל לא ידעה שהיא חותמת על שטר משכנתא לפיו שועבד לבנק הנכס ברעננה. ביום 26.3.2002 התקיים דיון בבית משפט השלום (בפני כב' סגנית הנשיא ד' קרת-מאיר) ובו הסכימו הצדדים כי תינתן למשיבה ארכה להפקדת סך של 500,000 ש"ח בידי המערער; וכי הדיון בתיק העיקרי יתקיים על פי המסמכים והתצהירים הנמצאים בתיק, כאשר כל צד יהיה רשאי להגיש תצהיר עדות ראשית נוסף בסמוך לדיון. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה ובעקבותיה, הוגשו תצהירים נוספים, התקיימו מספר ישיבות הוכחות ועם סיומן, הגישו הצדדים סיכומים.

6.       ביום 20.5.2002 דן בית משפט השלום בבקשתו של הבעל להצטרף כמשיב לתובענה שהגישה המשיבה נגד הבנק. הבעל טען כי "הוא מעוניין להצטרף לבקשה על מנת למנוע את הוצאת צו המניעה כלפי בנק הפועלים ועל מנת להבהיר את עמדתו באשר לצורך במימוש המשכנתא" וציין כי "הוא עומד על מכירה מיידית של הבית על מנת למנוע את העדר האפשרות להחזיר את החוב כלפי בנק הפועלים". הבנק הסכים לבקשה ואילו המשיבה התנתה את צירופו של הבעל במספר תנאים. בסופו של דבר, נקבע כי הבעל זכאי להיות צד לבקשת המשיבה נגד הבנק, שכן כבעלים משותף עם המשיבה בנכס נשוא הבקשה - יש לו עניין ישיר בתוצאות הדיון. בית המשפט הבהיר כי מטרת הצירוף הינה לאפשר לבעל לטעון לעניין זכויותיו הקנייניות בנכס ובדבר הצורך לממש את המשכנתא בגין החוב כלפי הבנק וקבע כי הבעל יהיה מנוע מלהעלות טענות בעניין הסכסוך המשפחתי המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה או בפני הבורר. במסגרת תצהיר שהוגש על ידו לבית משפט השלום, טען הבעל כי כלל לא מדובר בחוב אישי שלו, אלא בהלוואות שנלקחו לצורך מימון רכישת בית המגורים של בני הזוג וזאת באמצעות העברת סכום ההלוואה לבנק אגוד, לצורך פירעון המשכנתא שהייתה על הנכס לטובת בנק אגוד ותוך המרתה במשכנתא לטובת המערער.

7.       ביום 12.9.2002 נתן בית משפט השלום החלטה המורה על דחיית הבקשה לצו מניעה זמני ומתירה את חידוש הליכי ההוצאה לפועל נגד המשיבה. במסגרת החלטה זו בבקשה לצו מניעה זמני עלו מספר קביעות לכאורה ובין היתר: נדחתה טענת המשיבה לפיה היא חתמה על שטר המשכנתא להבטחת החוב בחשבון המשותף בלבד ומבלי להיות מודעת לכך שמדובר בשטר משכנתא; נדחתה טענת המשיבה לפיה היא לא ידעה כלל על מצב חשבון המשותף; נדחתה טענת המשיבה לפיה היא לא קראה את הכיתוב "שטר משכנתא" על גבי הסכם המשכנתא; נקבע כי המשיבה חתמה על שטר המשכנתא להבטחת כל חובות בני הזוג שהיו בתוקף בעת החתימה וגם להבטחת חובות עתידיים, וכי החתימה נעשתה בנוכחות עורך דין אשר הסביר למשיבה את מהות העסקה; נקבע כי כספי ההלוואה השנייה שנלקחה מן המערער (בסך 585,000 ש"ח) שימשו לפירעון הלוואה בגובה כ-119,000 דולרים שחבו המשיבה ובעלה לבנק אגוד ונדחתה טענת המשיבה לפיה היא לא ידעה על פירעון החוב לבנק אגוד, אשר היה בעל המשכנתא בנכס לפני המערער; כמו כן, בית המשפט דחה את טענת המשיבה בדבר קנוניה בין הבנק לבין הבעל וקבע כי טענת הקנוניה הועלתה בעלמא, בלא ביסוס ראייתי כלשהו. בית משפט השלום הוסיף וקבע ממצאים לכאורה בעניין מהימנות הצדדים, תוך שעמד על חוסר מהימנותה של המשיבה בעיניו, נוכח סתירות מסוימות בין גרסאותיה. לבסוף, נקבע כי המשיבה לא הצביעה על זכות לכאורה המצדיקה את מתן הסעד המבוקש וכי שיקולי מאזן הנוחות אינם מתיישבים עם הוצאת צו זמני כנגד מימוש המשכנתא על ידי הבנק. עוד יצוין כי טענת חוסר סמכות עניינית שהעלה הבנק נדחתה על ידי בית המשפט, שקבע כי מדובר בתביעה נגד חיוב כספי בסכום המצוי בסמכות בית משפט השלום. בהמשך, ביום 28.10.2002, דחה בית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה מיום 12.9.2002 המתירה כאמור את חידוש הליכי ההוצאה לפועל.

8.       על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בגדרה ביקשה את עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל נגדה. ביום 5.12.2002, דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' קובו) את הבקשה לעיכוב ביצוע. ביום 22.12.2002, הגישה המשיבה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וגם בגדרה עתרה למתן עיכוב ביצוע על הליכי מימוש המשכנתא. בהחלטתו מיום 5.3.2003, נעתר בית משפט זה (חברי המשנה לנשיאה א' ריבלין) למבוקש, תוך שעמד על הנזק הרב אשר עלול להיגרם למשיבה עקב מימוש דירת מגוריה היחידה, בטרם הוכרעה התובענה לגופה. בעקבות החלטה זו נמחקה בהסכמה בקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בגין החלטת בית משפט השלום בעניין הסעד הזמני, והדיון בתובענה העיקרית המשיך להתנהל בפני בית משפט השלום. ביום 21.9.2003 הורה בית משפט השלום (כב' השופטת ר' רונן) על מחיקת הבעל מן ההליך שהתנהל בפניו, כך שהתובענה חזרה להתנהל בין הצדדים המקוריים - המשיבה והבנק. ואולם, בשלב מסוים, בעקבות הודעה מטעם הצדדים בעניין הסדר דיוני מוסכם שאליו הגיעו (מיום 27.9.2004) ונוכח טענתם בדבר חוסר סמכותו של בית משפט השלום לדון בתובענה, הוחלט על העברת התיק לדיון בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (החלטה מיום 28.9.2004, כב' השופט מ' יפרח). כאמור, על פסק הדין שנתן לבסוף בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' פלפל) - הוגש הערעור שלפנינו. 

פסק הדין נשוא הערעור

9.       לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת טענות הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי כי גדר המחלוקת נסב סביב שלוש שאלות הקשורות זו בזו: ראשית, האם ידעה המשיבה על מה היא חותמת שעה שחתמה על שטר המשכנתא; שנית, האם נציגי הבנק הסבירו למשיבה את מהות חתימתה; שלישית, מהי התוצאה של הסבר בדבר מהות החתימה, או העדרו של הסבר זה. 

10.     אשר לשאלה הראשונה, בית המשפט המחוזי ציין כי לפי גרסת המשיבה, בעלה הסביר לה שהיא חותמת על מסמכים לצורך הגדלת אשראי בחשבון המשותף בבנק ורק לימים התברר לה כי מדובר בשטר משכנתא. עוד צוין כי חתימת המשיבה על שטר המשכנתא נעשתה בפני עורך דין חררדו טולצ'ינסקי, אשר הסביר למשיבה את מהות עסקת המשכנתא שעליה היא חותמת. גרסאות הצדדים בדבר מה שאירע אצל עורך דין טולצ'ינסקי היו חלוקות. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה ידעה שהיא חותמת על שטר משכנתא וזאת בשל כמה טעמים: למשיבה אין בעיות קריאה בעברית; על גבי המסמך כתוב כי מדובר ב"שטר משכנתא"; עורך דין טולצ'ינסקי, שהוא אדם זר וחסר אינטרס בתיק, הסביר למשיבה את מהות העסקה ואת תוכנה; ולגרסת המשיבה בעניין הגדלת האשראי בחשבון המשותף לא נמצא כל תימוכין בחומר הראיות. ואולם, בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הוכח שהמשיבה "ידעה בדיוק לאיזו מטרה נחתם השטר". זאת, בהתחשב בכך שהבעל נהג להעביר כספים מחשבון לחשבון ובכך שעורך דין טולצ'ינסקי היה עורך דין חיצוני, אשר לא עבד בבנק, ועל כן לא היה באפשרותו להסביר למשיבה אם מדובר באשראי שנלקח במסגרת החשבון המשותף או חשבון אחר, או לאיזו מטרה ספציפית נלקחה המשכנתא. בית המשפט המחוזי עמד על השינוי שחל בגרסת המשיבה לעניין טענתה כי לא ידעה שהיא חותמת על שטר משכנתא ועל הבעייתיות הנעוצה בשינוי זה. תחילה טענה המשיבה כי חשבה שמדובר "בהבטחת אשראי שלה ושל בעלה בחשבון המשותף" ובהמשך העידה המשיבה כי לא היה צורך בפרוצדורה שכזו, כיוון ש"היתרה שם [בחשבון המשותף - מ.נ.] בדר"כ היתה חיובית". ואולם, בית המשפט קבע כי השאלה האם המשיבה ידעה על מה היא חותמת לא תכריע את הדיון, וכי "לעומתה תשוקלל גם התנהלות הבנק לאור החוקים השונים המחייבים אותו להסביר לנותן ערובה או בטוחה מספר דברים לפני החתימה". בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמשיבה לא ניהלה את ענייני הכספים של המשפחה וציין כי מעדותו של מנהל הסניף בו התנהל החשבון, עלה כי משך כל הזמן הבנק עמד בקשר עם הבעל, ולא עם המשיבה. כך, הן לגבי החשבון המשותף והן לגבי חשבונות נוספים של הבעל באותו סניף. בית המשפט המחוזי עמד על חובתו של בנק לפעול לטובת לקוחו ואז פנה לדון בשאלה השנייה.

11.     אשר לשאלה השנייה, בית המשפט בחן את השאלה האם בעת נטילת המשכנתא, פירט הבנק בפני המשיבה את גובה החוב שהיה בחשבון החח"ד נכון ליום החתימה על שטר המשכנתא. כזכור, חשבון זה היה רשום על שם הבעל. מר אביאל גוטהייט, מנהל סניף הבנק העיד כי הבנק לא יידע את המשיבה בדבר האשראי שניתן לבעלה במסגרת חשבון החח"ד, לא בטרם החתימה על שטר המשכנתא ולא לאחריה, כיוון שזהו "חשבונו הפרטי עם רכוש [ה]ממושכן על שמו". דהיינו, לפי עדותו של מנהל הסניף, לא נאמר למשיבה על ידי גורם מטעם הבנק כי במועד נטילת המשכנתא היה בחשבון החח"ד חוב בגובה 490,000 ש"ח וגם לא עדכנו אותה בעניין נטילת ההלוואה השנייה, מספר ימים לאחר החתימה על שטר המשכנתא, בסך 585,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מדבריו של מנהל הסניף גם לא היה ברור אם הודע למשיבה כי נפתחו נגדה הליכי הוצאה לפועל בגין המשכנתא, עקב אי פירעון החובות בחשבון החח"ד. בית המשפט קבע כי בסיטואציה שנוצרה "יד ימין חתמה על שטר המשכנתא, ויד שמאל, היתה צריכה להיכנס לכיס ולהוציא כמעט מיידית את הסכום של 490,000 ש"ח, שאחרת המשכנתא תמומש; כשהבנק אינו מיידע את החותם על מצב החובות הקיים כבר, שגם אותו כמו את חובות העתיד, באה המשכנתא להבטיח".

12.     בית המשפט קבע כי מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות (שירות ללקוח)) חלה על הבנק חובה למסור ללקוח את כל "המידע הנכון לצורך שכלול עסקת הבטוחה". בית המשפט המחוזי הבהיר כי לשיטתו חוק זה חל גם לגבי נוטל משכנתא, הן משום שהוא שקול לערב, החוסה בצילו של החוק (לפי הוראת סעיף 17א לחוק זה), והן על בסיס פרשנות תכליתית. עוד נקבע כי חובה דומה בהיקפה נוצרת מכוח הוראותיו של סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אשר עניינו חובת תום הלב. בלשון בית המשפט המחוזי:

"במידה והלקוח נדרש להמציא בטוחות, הדבר יוצר מיידית חבויות מצד הבנקאי, הן מכח דיני הבנקאות (שירות ללקוח), והן מכח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973  כלפי הלקוח (כשלקוח לפי חוק הבנקאות כולל ערב) והן כלפי הערב באופן עצמאי.  לעניין זה דין נותן בטוחה כדין ערב, מכיוון שבאמצעות בטוחה שהוא נותן, הוא למעשה ערב לתשלום חוב מסוים". 

בית המשפט המחוזי קבע כי בנק סביר והגון צריך לדעת כי בהחתימו על ערבויות, התחייבויות ובטוחות - עליו לעדכן את החותם בדבר מצבת החובות של הלווה נכון ליום החתימה. נקבע כי הבנק לא יכול להסתמך על כך שהחייב - בין אם זה הבעל, בין אם זה קרוב משפחה ובין אם זה צד זר - "ימלא את מקומו במסירת המידע" לצד הממשכן. אם הבנק היה מבקש לפרט את המידע הרלוונטי בפני המשיבה, אך המשיבה הייתה מודיעה לו שהיא מודעת לחובות הקיימים - היה הבנק ממלא בכך את חובתו. ואולם, כך קבע בית המשפט המחוזי:

"... במקרה הנוכחי, נדהמתי לשמוע, שהבנק בכלל לא מודע לחובותיו כלפי נותן בטוחה, והוא מנהל את עסקיו כשהוא ער רק לזכויותיו שלו ולא לאפשרות שגם לנותן הבטוחה קיימות איזה שהן זכויות".

13.     בית המשפט הוסיף וציין כי הוא מודע לקביעות בית משפט השלום במסגרת ההליך של צו מניעה לפיהן המשיבה ידעה שהיא ובעלה היו בחובות וכי לאחר שבנק איגוד סירב להמשיך ולהעמיד אשראי לרשותם, טיכסו השניים עצה כיצד להתמודד עם סירובו זה; ולכך שבית משפט השלום "לא האמין לתובעת [המשיבה - מ.נ.] שבנק הפועלים שילם את הכסף לבנק איגוד". יש להניח כי כוונת בית המשפט המחוזי הייתה לכך שבית משפט השלום לא האמין לטענת המשיבה לפיה היא לא ידעה שבנק הפועלים שילם את הכסף לבנק איגוד, שהלוא המשיבה הכחישה את הטענה כי הבנק העביר את סכום ההלוואה לבנק אגוד לטובת פירעון המשכנתא אצל האחרון ולמעשה, טענה זו שימשה את הבנק כטענת הגנה. על כל פנים, בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום טרם הכריע בפלוגתא בתיק לגופה וכי ניתן לדלות מקביעותיו חלק מן הנדבכים לצורך החלטה בשאלה האם הבנק גילה למשיבה מהו מצב חשבונותיו של הבעל, עובר לחתימת שטר המשכנתא. בית המשפט המחוזי קבע כי חרף ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, על הבנק הייתה מוטלת חובה להבהיר למשיבה את גובה החיובים בחשבון עובר לחתימה. נקבע כי לאור הדרך שבה הבעל ניהל את החשבונות והעביר כספים מחשבון לחשבון, ידיעת המשיבה כי בחשבון היה חוב ומה גובהו, מוטלת בספק רב. 

14.     אשר לשאלה השלישית, בדבר הנפקות של אי יידוע המשיבה לגבי מצב החובות בחשבון עובר לחתימה על המשכנתא: בית המשפט קבע כי יישום הדין, ובכלל זה חובות המוטלות על בנק כלפי נוטל משכנתא, על עובדות המקרה כפי שתוארו לעיל, מוביל למסקנה כי אין ליתן תוקף מחייב לחתימת המשיבה על שטר המשכנתא. נקבע כי גם אישה המפקידה את ניהול העניינים הכספיים כולם בידי בעלה וסומכת עליו, הייתה חושבת פעמיים אילו ידעה כי עם חתימתה, "בית המגורים, שהוא מבצרה שלה ושל ארבעת ילדיה, כבר 'חייב' סכום של 450,000 ש"ח". עוד נקבע כי המשיבה ידעה על קיומם של נכסים אחרים הרשומים על שם בעלה בלבד, כך ש"בקשה נוספת של הבנק למשכנתא על בית המגורים" הייתה עשויה להדליק אור אדום אצל המשיבה או להניעה לערוך בירורים נוספים מול בעלה ומול הבנק. בית המשפט הדגיש כי מדובר בעסקה רצינית, אשר החותם עליה אמור לדעת את כל הפרטים הרלוונטיים לצורך החתימה ובוודאי שחוב קודם בסדר גודל כזה - הוא אחד מהדברים הללו.

15.     הסעד ההולם, כך נקבע, הוא זה שיביא את המשיבה להיות במצב בו הייתה אלמלא אי גילוי החוב שהיה כבר קיים ואשר אותו הייתה המשכנתא אמורה להבטיח. לפיכך, נקבע כי שטר המשכנתא לא ייחשב כחתום על ידי המשיבה ולא ניתן יהיה להפעילו נגדה. בסוף דבריו, הבהיר בית המשפט המחוזי כי גם אם נפלו סתירות בדברי המשיבה, "התנהלותו סותרת החוק של הבנק" הייתה חמורה יותר, וכי אלמלא האשם שנפל בפעולות הבנק "סביר להניח שהתובעת לא היתה חותמת על שטר המשכנתא, ומכאן שהתוצאה היא שהיא אינה קשורה לשטר המשכנתא, וחתימתה עליו אינה מחייבת ולא ניתנת להפעלה כנגדה".

טענות הצדדים

טענות המערער

16.      בפי המערער טענות רבות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. על פי טרונייתו העיקרית של המערער, בית המשפט התעלם מכך שהמשכנתא אשר ניתנה על ידו למשיבה ולבעלה שימשה לצורך הסרת המשכנתא שרבצה על הנכס לטובת בנק אגוד, וזאת לאחר שבנק אגוד החל לנשות בבני הזוג למען יפרעו את חובם כלפיו. לטענת המערער, תוצאת פסק הדין הינה שהמשיבה נהנית מסילוק משכנתא שרבצה על ביתה (לטובת בנק אגוד), בלא ששילמה בעבורה תמורה כלשהי, ובה בשעה הופטרה המשיבה מן המשכנתא שיצרה לטובת המערער. המערער פותח במספר טענות בעניין תוקפו של שטר המשכנתא מבחינה משפטית; אחר כך, מעלה המערער טענות בעניין ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט השלום ולשיטתו בית המשפט המחוזי התעלם מהם או גזר מהם מסקנות לוגיות שגויות; בפי המערער טענות גם כנגד חוסר תום ליבה של המשיבה; לבסוף, המערער מעלה מספר דוקטרינות משפטיות חלופיות המובילות לטענתו לאותה תוצאה - קבלת הערעור ומתן הכשר לשטר המשכנתא.

17.      אשר לתוקפו של שטר המשכנתא, המערער טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא ייחס לשטר המשכנתא שעליו חתמה המשיבה את המשמעות הפשוטה והמפורשת של הכתוב בו, לפיו המשיבה ממשכנת את מלוא זכויותיה בנכס לטובת המערער, וזאת להבטחת כל הסכומים המגיעים או שיגיעו למערער מהמשיבה ו / או מבעלה. צוין כי המשיבה כבר חתמה על משכנתא בעבר, לטובת בנק אגוד, כך שמדובר בהליך מוכר לה. במיוחד, המערער מדגיש כי שטר המשכנתא נחתם בנוכחות עורך דין טולצ'ינסקי, אשר הסביר למשיבה את כל הטעון הסבר בטרם חתמה על שטר המשכנתא ואף הצהיר על כך במעמד החתימה בפניו:   

"אני מעיד כי ביום 5.10.00 התייצב לפני הממשכן הנ"ל [המשיבה ובעלה - מ.נ.], ולאחר שזיהיתי אותו והסברתי לו את מהות העיסקה שהוא עומד לבצע ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה ולאחר ששוכנעתי שהדבר הובן לו כראוי, חתם לפני מרצונו ... אני מאמת את החתימה על שטר זה לפי הוראות תקנה 16(א) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969".

           המערער מסיק מהצהרתו של עורך דין טולצ'ינסקי כי המשיבה הבינה היטב כי שטר המשכנתא שעליו היא חותמת הוא שעבוד גמור ומוחלט של זכויותיה לטובת המערער. לטענת המערער, לאחר שנקבע כי המשיבה הייתה מודעת לכך שהיא חותמת על "שטר משכנתא", כלל לא היה מקום להעלות, ביוזמת בית המשפט, את השאלה האם ידעה המשיבה מהי המטרה העומדת ביסוד המשכנתא וגם לא היה מקום לבחון את התנהלות המערער. נטען כי שאלות אלה אינן רלוונטיות למחלוקת נשוא הערעור ושהן מנוגדות לכך שעורך דין טולצ'ינסקי אישר שהסביר למשיבה את כל הטעון הסבר עובר לחתימתה. המערער מדגיש כי בניגוד לקביעת בית המשפט, הבנק לא הסתמך על כך שהבעל ידווח למשיבה אודות מצב חובותיו, אלא על עורך דין חיצוני, שכאמור הסביר למשיבה על מה היא חותמת. המערער טוען כי על פי תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969 (להלן: תקנות המקרקעין), הוא היה רשאי להסתמך על אישורו של עורך דין טולצ'ינסקי, המעיד על עצמו שהוא הסביר למשיבה את מהות העסקה ואת תוצאותיה המשפטיות וכן מעיד כי המשיבה הבינה את הסבריו אלה. לטענתו, קביעותיו של בית המשפט המחוזי משנות סדרי דין נוהגים והן מנוגדות לדבר המחוקק עצמו, שכן משמעותן הינה ש"כל עסקאות שעבוד מקרקעין הנחתמות אצל עורכי דין בישראל אינן ממלאות עוד אחר הנדרש". המערער מלין גם על התייחסותו של בית המשפט לכך שעורך דין טולצ'ינסקי היה עורך דין חיצוני ולכן לא יכול היה לעדכן את המשיבה בדבר מצב האשראי בחשבונות הבנק שהתנהלו אצל המערער. לכך, טוען המערער, לא הייתה כל חשיבות, שהרי בשטר המשכנתא נקבע מפורשות כי הוא נועד להבטיח את "כל הסכומים ללא הגבלה בסכום... המגיעים וגם/או שיגיעו מאת הממשכן ו/או מאת הלווה ביחד ולחוד". פירוש הדבר הינו שכל האשראי שניטל מן המערער מובטח באמצעות שטר המשכנתא. מאותו טעם, לטענת המערער, אין כל חשיבות למטרה שעמדה ביסוד נטילת המשכנתא. לבסוף, המערער טוען כי לא היה מקום להעניק משקל לטענות המשיבה בדבר חוסר ידיעתה כי מדובר ב"שטר משכנתא", כשאלה נטענו בעל פה ומולן עמד מסמך כתוב ומפורש.

18.      במישור העובדתי, מלין המערער על התעלמותו של בית המשפט המחוזי ממשמעות קביעתו של בית משפט השלום לפיה המשיבה הייתה מודעת לחובות שיצר בעלה, וזאת על יסוד התרשמות ישירה מן הראיות והמסמכים שהוצגו בפניו. משנקבעו ממצאים עובדתיים פוזיטיביים בדבר מודעות זו של המשיבה, אין זה רלוונטי אם הייתה על המערער חובה לעדכן את המשיבה בדבר מצב האשראי בחשבון, אם לאו - שהרי ממילא, לטענת המערער, מדובר בנתונים שהיו ידועים למשיבה. גם לכך שהבעל נהג לנהל את העניינים הכלכליים של משק הבית, לא היה מקום להעניק משקל כלשהו, לטענת המערער, שכן עניין זה אינו נוגע אליו וממילא כל דברי הדואר מטעמו נשלחו אל שני בני הזוג. לטענת המערער, על המשיבה לשאת בעול החובות שיצר בעלה, ממש כשם שהיא הייתה שותפה לפירות עסקיו במשך השנים. בנוסף, אם אכן הייתה המשיבה "מחוץ לתמונה" לגבי מכלול העניינים הכספיים, ממילא, כך טוען המערער, לא הייתה המשיבה מגלה עניין במצב האשראי בחשבון הבנק. עוד טוען המערער כי בית המשפט לא נתן משקל הולם לשינוי שחל בגרסאותיה של המשיבה, בין הנאמר על ידה בכתב התביעה לבין דבריה בפני בית המשפט ובסיכומיה. ראשית טענה המשיבה כי המשכנתא נעשתה על מנת להבטיח את יתרת האשראי בחשבון המשותף. לעומת זאת, בגרסתה המאוחרת טענה כי כלל לא הבינה שהיא חותמת על שטר משכנתא וכי היא חשבה שמדובר ב"מסמכים להגדלת אשראי". לטענת המערער, נוכח חוסר מהימנותה של המשיבה ובהעדר ניקיון כפיים, לא היה מקום להעניק לה סעד הצהרתי שהוא סעד מן היושר. המערער מבקש להסיק מסקנות לחובת המשיבה גם בשל הימנעותה מזימון שני עדים - עורך דין טולצ'ינסקי ובעלה. לטענת המערער, לא זו בלבד שהמשיבה נמנעה מהעדתו של עורך דין טולצ'ינסקי בפני בית המשפט המחוזי, היא אף סירבה לבקשת המערער להעידו ובית המשפט המחוזי קיבל את סירובה, תוך הסתפקות בעדות שמסר הלה בבית משפט השלום. המערער מוחה על אי זימונו לעדות בפני בית המשפט, כפי בקשתו, כמו גם על הימנעות המשיבה מהעדת בעלה, כדי שיבהיר לבית המשפט למה בדיוק הייתה המשיבה מודעת ולמה לא.

19.      לשיטתו של המערער, מספר דוקטרינות משפטיות מובילות אל אותה תוצאה. ראשית, המערער טוען כי עומדת לו זכות תחלוף לגבי המשכנתא הקודמת שנרשמה על הנכס, לטובת בנק אגוד, בהתאם להוראות סעיפים 13(ב) ו-14 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון). לטענתו, פירעון המשכנתא לבנק אגוד באמצעות הכספים שהלווה לזוג, שקול לעשיית עושר על חשבונו, שכן המשיבה יוצאת פטורה מפירעון המשכנתא מחד גיסא והמקרקעין אינם משועבדים למערער מאידך גיסא. עוד טוען המערער כי המשיבה התרשלה משנמנעה מעריכת בדיקות כלשהן בטרם חתמה על שטר המשכנתא. לו הייתה מבקשת לברר פרטים כלשהם עובר לחתימה, היה המערער מוסר למשיבה כל מידע הדרוש לה לקבלת החלטה מושכלת. לטענת המערער, הוא סמך בתום לב על חתימת המשיבה על שטר המשכנתא ושינה מצבו לרעה נוכח הסתמכות זו. המערער טוען כי, למצער, יש בהתנהלותה של המשיבה משום אשם תורם וכי היה על בית המשפט להתחשב בכך שעה שאיין את תוקפו של שטר המשכנתא. 

20.      לאור האמור לעיל, המערער מבקש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי המצהיר כי שטר המשכנתא לא ייחשב כחתום על ידי המשיבה ולא ניתן יהיה לממשו נגדה; לחלופין, המערער מבקש להורות על העברת סך המשכנתא שרבצה על הנכס לטובת בנק אגוד ואשר נפרעה מכספי ההלוואה שנתן המערער, בסך כ-119,000 דולרים, לידיו.     

טענות המשיבה

21.      המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי - על קביעותיו העובדתיות והמשפטיות גם יחד וסבורה כי אין מקום להתערב במה שנפסק. ככלל, לטענת המשיבה, רבות מהשגותיו של המערער על פסק הדין מכוונות כנגד ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט ובאלה, כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. במישור המשפטי, נטען כי המערער מנסה לחמוק מחובותיו על פי דין ולגלגל לפתחה את אחריותו שלו. עוד נטען כי המערער מבסס את טענותיו על ממצאי מהימנות שקבע בית משפט השלום במסגרת הליך זמני ובשל כך, המערער אינו מתמודד עם ממצאיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין נשוא הערעור.

22.      המשיבה מבקשת לפרט את הנסיבות שעמדו ברקע החתימה על שטר המשכנתא ואת אופן התנהלותם של חייה המשותפים עם בעלה. המשיבה טוענת כי היא עקרת בית נאמנה שעמדה בצל בעלה מזה כעשרים שנה והקדישה את רוב זמנה לגידול ילדיה ולטיפול במשק הבית. בשנים האחרונות, היא נמצאת בסכסוך חריף עם בעלה ולטענתה בעלה הוא איש עסקים שקיים פעילות עסקית ענפה בבנק, כאשר בכל חשבונותיו שימש כבעל החשבון והחותם היחיד. לטענת המשיבה, היא מעולם לא פגשה במנהל הסניף וזה האחרון לא עדכן אותה בעניינים הקשורים בחשבונות הבנק. המשיבה מדגישה כי מדובר בחוב שנלקח במסגרת חשבון החח"ד השייך לבעל בלבד. על פי גרסתה, בחודש אוקטובר 2000, נתבקשה המשיבה על ידי בעלה להתלוות אליו לסניף הבנק לחתימה על מסמכים להגדלת אשראי בחשבונם המשותף - חשבון שלמצבו אכן הייתה מודעת. לימים התברר לה כי המסמכים שנחתמו כללו "שטר משכנתא" שאינו מוגבל בסכום לשעבוד בית מגוריה, לטובת חשבונות הבעל. לטענתה, היא לא הייתה בקיאה "בהלכות הבנק" או בעסקי בעלה, שניהל את כלכלת התא המשפחתי באופן בלעדי והיא חתמה על המסמכים מתוך אמון בבעלה ובבנק, מבלי להבין במה מדובר.

23.      המשיבה טופלת את עיקר האשם על המערער ולטענתה, עסקינן ב"מקרה עגום במיוחד בו נהג הבנק ברשלנות חמורה ובחוסר תום לב משווע, תוך הסתרה ואי גילוי של פרטים מהותיים, הטעייה והפרה בוטה של כמעט כל החובות המוטלות על צד למו"מ, קו"ח על בנק במערכת יחסיו כלפי לקוחותיו, ערביו ו / או ממשכניו". משעה שהמערער הודה באי מסירת מידע לגבי מצב האשראי בחשבון הבנק למשיבה, המסקנה הינה, לטענת המשיבה, כי המערער לא עמד בחובתו ואין היא צריכה לשאת בתוצאות אשם זה. המשיבה טוענת כי המערער מנסה להתחמק מאחריותו על ידי הפניית האצבע לעורך דין חיצוני לבנק, שאין בידיו כל מידע לגבי מצב האשראי בחשבונות הבנק. לטענתה, על פי נורמות המשפטיות המעוגנות בחוק ובפסיקה, חובותיו של בנק אינן מתפוגגות לאחר חתימה על שטר המשכנתא בפני עורך דין ואין בהליך זה כדי לפטור את הבנק מחובות הגילוי החלות עליו. המשיבה טוענת כי חובת הבנק וחובת עורך הדין שבנוכחותו נעשית החתימה על שטר המשכנתא - הן חובות משלימות ולא חופפות: עורך הדין מסביר את המשמעות המשפטית של העסקה ואילו הבנק מסביר את הסיכונים הכלכליים, טיבם והיקפם, באמצעות יידוע הממשכן אודות מצבם של חשבונות הבנק, ההלוואות, החובות, מצבו הכלכלי של הלווה ועוד. לשיטת המשיבה, גישת המערער הינה "כל כך מופרכת, עד כדי כך שאילו היתה מתקבלת, עוה"ד המחתימים על משכנתאות היו חייבים לקבל גישה ישירה ובלתי מוגבלת למידע בנקאי פרטי וסודי, שאחרת היו צפויים להתרשלויות". המשיבה מדגישה את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער לא טרח ליידעה בדבר קיומו של חוב בגובה 490,000 ש"ח שהיה קיים בחשבון בטרם החתימה על המשכנתא וגם בדבר ההלוואה בסך 585,000 ש"ח שנטל הבעל לאחר החתימה על המשכנתא. בנוסף, לטענתה, המערער הסתיר מהמשיבה את "הבעיות שהתעוררו בחשבונות הבנק". מכיוון שמדובר בחובות, חשבונות והלוואות שלא היו שייכים לה, לא היה באפשרותה לערוך בירורים ולדרוש מהבנק מידע לגביהם ומנהל הסניף אף הודה בפני בית המשפט המחוזי כי לא היה מוסר מידע למשיבה, גם אם זו הייתה מבקשת את המידע מיוזמתה. המשיבה טוענת כי הבנק עבד רק מול בעלה וכי בפועל הוסתרו ממנה פעולותיו של הבעל, אף על פי שדובר בסכומים אדירים. בנוסף, לטענתה, מכתבי ההתראה שנשלחו על ידי המערער, הופנו לבעל בלבד, למעט מכתב אחד שהופנה אל שני בני הזוג, אלא שלא היה לו קשר לחוב נשוא תיק זה. בסיכומו של דבר, המשיבה טוענת כי היא לא ידעה ולא הייתה יכולה לדעת מה הסיכונים הכרוכים בחתימתה, משום שהמערער נמנע מליידע אותה בכל פרט שהוא, הן בעת חתימתה והן לאחר מכן.

24.      לטענת המשיבה, הבנק הפר "כמעט כל חובה אפשרית" כלפיה, ובכלל זה, החובה לנהל משא ומתן בתום לב והחובה לקיים ולבצע הסכם בתום לב. קונקרטיזציה של חובת תום הלב מובילה למסקנה כי היה על הבנק לעמוד בסטנדרט גילוי מסוים. היא מדגישה כי לא מדובר בשני צדדים רגילים להסכם, אלא מדובר בבנק וממשכן. עוד נטען כי היקף חובת הגילוי מדורג לפי ציפיות המתקשרים וכי יחסי האמון שבין הבנק לבין הלקוח, ואף בין הבנק לבין מי שאינו לקוח שלו - יוצרים רמת ציפיות גבוהה ביותר. לטענת המשיבה, הפרת חובת הגילוי הינה מהעילות השכיחות ביותר לביטול משכנתאות. המשיבה טוענת כי על פי פסיקת בית המשפט המחוזי, חובתו של בנק מתחדדת מקום שמדובר בשעבוד לטובת חובות בן זוג. 

25.      אשר לממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, המשיבה טוענת כי מדובר בהכרעה בסעד זמני בלבד וכי התמונה המלאה הועלתה רק בפני בית המשפט המחוזי. מה גם שלטענת המשיבה בית משפט השלום קבע ממצאי מהימנות בשלב שבו הוצגו רק ראיות לכאורה ובטרם הועלתה התשתית הראייתית המלאה בפניו. לעומת זאת, כך נטען, בית המשפט המחוזי הסתמך בעיקר על הודאתו של מנהל הסניף לפיה הבנק לא יידע את המשיבה בדבר קיומם של חובות כלשהם, לא בעת החתימה ולא לאחר מכן. זאת ועוד, המשיבה טוענת כי אין בסיס לטענה שהעלה המערער, לפיה הוסכם בין הצדדים כי הדיון בסעד הזמני יהווה חלק מן הדיון בתובענה העיקרית לגופה.

26.      אשר לאי זימון הבעל לעדות בבית המשפט, המשיבה טוענת כי המערער הגיש בקשה לזמנו כעד, אך זנח בקשה זו בהמשך ההליך. אשר לעורך דין טולצ'ינסקי, נטען כי טענת המערער הינה "תמוהה", שכן המערער עצמו נמנע מלזמנו עד לאמצע הליך החקירה של מנהל הסניף מטעמו. נטען כי בצדק דחה בית המשפט את הבקשה לזימונו כעד, שכן הבקשה הוגשה "באיחור של 3.5 שנים", כשבכך הכוונה למועד התנהלות ההליכים בפני בית משפט השלום. לטענת המשיבה, במסגרת עדותו בפני בית משפט השלום, הוברר כי בידי עורך דין טולצ'ינסקי לא היה מידע לגבי מצבם של חשבונות הבנק, החובות או ההלוואות, ומשכך לא היה עוד צורך בעדותו. בנוסף, לטענת המשיבה, משעמדה לרשות בית המשפט תשתית ראייתית רחבה התומכת בטענותיה, שאף מקבלת חיזוק מהודאתו של מנהל הסניף - לא הייתה כל חשיבות בעדותו של עורך דין טולצ'ינסקי.

27.      לבסוף, המשיבה דוחה את הטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט וטוענת כי בזמנו היא הבינה מבעלה שהחוב לבנק אגוד שולם באמצעות מכירת נכסים שהיו בארצות הברית, וכי טענה זו "הוכחה כנכונה באמצעות מסמך שהוצג למנהל סניף הבנק במהלך הדיון וסומן ת/2 המהווה ראיה להעברת סכום של 130,000 דולרים לבנק מארה"ב". כלומר, לטענת המשיבה, החוב לבנק אגוד כוסה באמצעות תמורה שהתקבלה ממכירת נכסים של בני הזוג בארצות הברית ולדבריה "כך ידעה המשיבה ובכך הודה מנהל סניף הבנק בחקירתו".

תשובת המערער

28.      המערער טוען כי תגובתה של המשיבה לערעור משקפת ניסיון להתחמק מן האחריות המוטלת עליה בגין מעשים שעשתה מדעת ובהתאם לאינטרסים שלה בזמנו. ככלל, המערער שב על טענתו לפיה החתימה בפני עורך דין יוצרת חזקה בדבר ההסבר שניתן, לפיה כל המידע הדרוש לממשכן הועבר אליו עובר לחתימתו, כך בפרט כאשר עורך הדין מצהיר זאת בנוכחות הממשכן. לטענת המערער, גרסת המשיבה לפיה חתימתה על שטר המשכנתא ניתנה להבטחת אשראי בחשבון המשותף היא "בגדר לעג לרש", מאחר שהוכח כי חשבון זה מעולם לא עמד ביתרת חובה משמעותית וממילא לא קם כל צורך לשעבד להבטחתו בית מגורים בשווי כה ניכר. המערער מבקש ליתן משקל לקביעותיו של בית משפט השלום בדבר חוסר אמינותה של המשיבה וטוען כי בניגוד לגרסת המשיבה בסיכומיה, מעולם לא "הוכח" על ידה כי העברת כספים מארצות הברית נעשתה לפירעון החוב בבנק אגוד ואין כל תמה על כך שלנתון זה אין ביטוי בפסק הדין נשוא הערעור. אשר לטענות המשיבה לגבי החוב שנוצר לאחר חתימת שטר המשכנתא, בסך 585,000 ש"ח, המערער טוען כי המשיבה חתמה על משכנתא להבטחת כל אשראי שיועמד לרשות בעלה וכי ממילא לא ניתן היה ליידעה לגבי חוב זה בעת החתימה על המשכנתא. בנוסף, המערער טוען כי לא היה זה מתפקידו לזמן את עורך דין טולצ'ינסקי לעדות, שכן שטר המשכנתא - מסמך בכתב החתום על ידי המשיבה - מדבר בעד עצמו; מה גם שכאמור, לדבריו, הוא ביקש את זימונו אך המשיבה התנגדה.

דיון והכרעה

29.     ההכרעה בערעור הנוכחי נגזרת, לטעמי, מצירופם של שני נדבכים עובדתיים עיקריים: ראשית, העובדה שהבנק לא יידע את המשיבה בדבר היקף החוב שהיה קיים בחשבון החח"ד עובר לחתימה על המשכנתא על ידה. שנית, העובדה כי ההלוואה שנתן הבנק בסך 585,000 ש"ח שימשה, לפחות ברובה, לפירעון המשכנתא שהייתה לבני הזוג בבנק אגוד. כפי שיפורט להלן, מחד גיסא, גובה החוב הוא נתון מהותי ואי הבאתו לידיעת המשיבה משמעו הפרת חובת הגילוי החלה על הבנק. אי עמידתו של הבנק בחובת הגילוי עומדת בעוכריו, במובן זה שלא ניתן לכבד את שטר המשכנתא "פשוטו כלשונו", כפי שביקש הבנק. מאידך גיסא, משהוכח כי ההלוואה שניתנה על ידי הבנק לאחר החתימה על המשכנתא שימשה לפירעון משכנתא קודמת של בני הזוג בבנק אגוד - אין זה ראוי לאיין את שטר המשכנתא משל לא היה ועל ידי כך להותיר את הבנק בלא מקור פירעון אפילו לעניין חוב זה. המסקנה היא, כפי שנרמז בראשית הדברים כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, במובן זה שהבנק יוכל לממש את המשכנתא נשוא הערעור עד כדי גובה הסכום שהועבר על ידו לבנק אגוד, לשם פירעון המשכנתא שהייתה לבני הזוג שם. עם זאת, אני סבורה כי אין ליתן לשטר המשכנתא תוקף מלא אשר משמעותו חיוב המשיבה ב"כל הסכומים ללא הגבלה בסכום ... המגיעים וגם/או שיגיעו מאת הממשכן ו/או מאת הלווה ביחד ולחוד ל-בנק הפועלים בע"מ", ככתוב בשטר. הטעם לכך נעוץ כאמור בכך שהבנק לא עמד בחובת הגילוי החלה עליו. אפרט את הטעמים העומדים ביסוד מסקנותיי אלה.

לקריאת המשך המסמך יש להזדהות כמנוי או לרוכשו
לרכישה תמורת 26.00 ש"ח » להזדהות כמנוי » לרכישת מנוי »
יעוץ אישי   חיפוש בפסקי דין, מאמרים, חדשות   חיפוש עורכי דין  
לקבלת יעוץ אישי מעורך דין       ולחץ/י   פניה ליעוץ אישי
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. מדיה זו עושה שימוש באמצעים חדשניים ביותר אשר פותחו רק לאחרונה והניסיון לגביהם הוא חדש וללא רקורד רב.

על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

בעלי דין רשאים לבקש הסרת המסמך מהמאגר

יצויין כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט.

בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת.