פרישה כפויה לגמלאות - האם הפליה מטעמי גיל

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.                  עניינו של הליך זה בטענה להפליה מחמת גיל. לטענת המערערות, החיוב לפרוש בגיל 67 אינו חוקתי, ואינו עומד באמות המידה של פסקאות ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. לחלופין טוענות המערערות, לפרשנות תכליתית של סעיף 4 לחוק גיל פרישה, התשס"ד - 2004, לפיה ככל שהעובד מבקש להמשיך ולעבוד לאחר גיל 67, מחויב המעסיק לבחון זאת באופן ענייני ועל בסיס אינדיבידואלי.

טענות המערערות נדחו על ידי בית הדין האזורי בתל אביב (עב' 5526/09; השופטת רוית צדיק ונציגי הציבור גב' כרמלה נקש ומר אליאב יארניצקי), ומכאן הערעור שלפנינו.

הרקע העובדתי

2.                  המערערת 1, גב' ליבי וינברגר (להלן: המערערת), הינה ילידת שנת 1942. בשנת 1972 עלתה ארצה, ובשנת 1991 החלה עבודתה במשיבה - אוניברסיטת בר אילן (להלן: המשיבה או האוניברסיטה) - כמרכזת פעילות הוקרת התורם במחלקת המגביות הבינלאומיות.

3.                  המשיבה הינה מוסד להשכלה גבוהה המוכר מכוח חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח - 1958. על המערערת - כעובדת מנהלית במשיבה - חלו הוראות ההסכם הקיבוצי לדרוג המח"ר והוראות הסכם העבודה לעובדים מנהליים באוניברסיטה, ומכוחם הוגדרה כעובדת "קבועה". כן חלו על המערערת הסדרי הפרישה המקובלים באוניברסיטה, על פי הסכמים עם קרן הפנסיה "גלעד".

4.                  ביום 10.12.2008 הודיעה האוניברסיטה למערערת כי העסקתה תבוא לידי סיום בחודש מאי 2009, בשל הגיעה לגיל 67 הוא גיל הפרישה. המערערת ביקשה להמשיך בתפקידה ולכן פנתה למשיבה על מנת לבטל את סיום העסקתה. במקביל פנה בבקשה דומה גם מנהלה, מ"מ ראש מערך המגביות העולמי, אך התשובה שהתקבלה הייתה כי " לאחר בדיקת בקשתך עם הגורמים הרלוונטיים בהנהלת האוניברסיטה נתברר כי לא ניתן להיענות לדחיית פרישה בתקופה זו של מצוקה כספית באוניברסיטה".  

5.                  ביום 18.5.2009 הגישה המערערת את תביעתה לבית הדין האזורי בתל אביב, במסגרתה ביקשה צו מניעה זמני וקבוע המונע את סיום העסקתה מחמת גיל ולחלופין קבלת פיצוי בגין אפליה אסורה על רקע גיל. לתביעתה הצטרפו המערערות 2 - 4, שהן עמותות הפועלות במישורים שונים לקידום זכויות ומעמד הזקנים בישראל.

6.                  בית הדין האזורי הורה על איחוד הסעד הזמני עם התיק העיקרי, ולכן באה עבודתה של המערערת לידי סיום ביום 31.5.2009 כמתוכנן. הצדדים לא התייחסו לזכויות הכספיות אותן קיבלה המערערת עם סיום עבודתה וכתוצאה ממנה, אך כפי העולה מנוהל "פרישה לגמלאות של עובדים מנהליים" אשר הוגש לתיק בית הדין - מאז חודש יוני 2009 מקבלת המערערת גמלה חודשית באמצעות קרן הפנסיה "גלעד", כפי שנצברה עבורה בהתחשב בתקופת עבודתה.

פסק דינו של בית הדין האזורי

7.                  בית הדין האזורי עמד בפסק דינו על הוראות חוק גיל פרישה, התשס"ד - 2004 (להלן: החוק או חוק גיל פרישה), וקבע כי " לשון החוק... ברורה ונהירה" ועולה ממנה " כוונת המחוקק להבדיל בין פרישה מרצון (המוסדרת בסעיף 3 לחוק - ס.ד.מ) ופרישת חובה (המוסדרת בסעיף 4 - ס.ד.מ), כך שברצון המעסיק יש ביכולתו לכפות על העובד לפרוש".

בית הדין הוסיף, כי גם תכלית החוק תומכת בפרשנות זו, שכן מטרתו " קביעת כללים אחידים, מבלי שייקבעו יוצאים מן הכלל, מתוך רצון לקבוע את קו פרשת המים שלאחריו המעסיק יהיה חופשי לדרוש מהעובד לפרוש מעבודתו".

8.                  בית הדין עמד עוד על הוראת סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן: חוק שוויון ההזדמנויות), הקובעת איסור על הפליה מחמת גיל בכל הנוגע לתעסוקה, אך הבהיר כי לפי הפסיקה הקיימת - אין לראות בגיל הפרישה האחיד כהפליה פסולה אלא כהבחנה עניינית מותרת (דנג"צ 4773/97 רקנט נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד(5) 330 (2000); להלן - עניין רקנט; ע"ע 107/05 ד"ר בנימין קלנר - נציב שירות המדינה, מיום 27.2.2006; להלן - עניין קלנר).  

בית הדין הוסיף כי ככל שמטרת המערערות היא תקיפה ישירה של חוק גיל פרישה - היה עליהן לפנות בעתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. 

9.                  בית הדין הוסיף לכך שתי קביעות במישור העובדתי. באשר לטענת המערערת כי פורסם מכרז לצורך איוש תפקידה והדבר מלמד כי עדיין יש בו צורך - קבע כי בשלב ראשון אמנם פרסמה האוניברסיטה מכרז כאמור, אך לבסוף ביטלה אותו ותפקידה של המערערת חולק בין העובדים הקיימים. בהתייחס לטענת המערערת בדבר נוהל הפרישה המאפשר העסקת עובדים באוניברסיטה לאחר גיל 67, נקבע כי " לא נפרשו בפנינו עדויות המלמדות על העסקת עובדים בנתבעת מעל לגיל פרישת חובה. עד הנתבעת מר מילר, הבהיר במסגרת חקירתו הנגדית כי הנתבעת הקפידה לאורך כל השנים ובפרט בעשר השנים האחרונות על פרישת עובדים בהגיעם לגיל פרישה...".

התביעה נדחתה לפיכך במלואה, מבלי שנפסקו הוצאות לחובת המערערות.

הערעור

טענות הצדדים

10.              המערערות טוענות כי חיובו של עובד לפרוש מעבודתו רק בשל גילו הכרונולוגי - וללא כל קשר וזיקה לכישוריו - הינה פגיעה קשה ויסודית בזכויות היסוד של כבוד האדם וחופש עיסוקו. לאור זאת, בית הדין מחויב היה לבצע בדיקה חוקתית של סעיף 4 לחוק גיל פרישה, ולבדוק אם עומד הוא באמות המידה של פיסקת ההגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק.