חוק ההתיישנות יחול גם על הליכי גבייה של דמי הביטוח הלאומי.

1.         זוהי תביעה לביטול חוב כספי של התובעת לנתבע, חוב שנוצר בגין אי תשלום דמי ביטוח לשנת 2000 (מחודש פברואר עד אפריל ומאוגוסט עד דצמבר), שנת 2001 ושנת 2002 (חודשים מרץ ועד דצמבר).

2.         בעוד שהתובעת טוענת כי חלה התיישנות על גביית דמי הביטוח, טוען הנתבע כי חוק ההתיישנות אינו חל על תביעות של המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי ביטוח (ראה הודעת פקיד התביעות מיום 29.11.09).

3.         לפיכך, מאחר והמחלוקת הינה משפטית בעיקרה, הסכימו ב"כ הצדדים כי בית הדין יכריע בתביעה בדרך של הגשת סיכומים בכתב.

4.         במסגרת סיכומיו, טען ב"כ התובעת, כי לדעתו יש להצהיר כי על כל חובות הנתבע שנוצרו בתקופה הקודמת לשבע השנים, שלפני המועד שבו נקט הנתבע בהליכי גביה, חלה התיישנות והם בטלים ומבוטלים.

            בהקשר זה נטען, כי חלף זמנה של הלכת דבורה כרמלי משנות השבעים ( דב"ע לה/0-22 המוסד לביטוח לאומי נגד דבורה כרמלי (פד"ע ו' 371)  - להלן: " הלכת כרמלי"), בייחוד לאחר חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לדידו אין לראות עוד את היחסים בין הנתבע לבין המבוטחים כ"יחסים במשפט פומבי", כפי שמוגדרים בהלכת כרמלי, אלא כיחסים חוזיים, זאת מאחר שבמצב הנוכחי קיים חוסר שוויון בין תביעות מבוטחים נגד הנתבע, שדינן להתיישן, לעומת תביעות הנתבע נגד מבוטחים, שאינן מתיישנות.

5.         ב"כ הנתבע ביקשה מנגד לדחות את התביעה והדגישה, כי יש ליישם את הלכת כרמלי, מאחר ואין באותה הלכה כדי לפגוע בחוק היסוד.

            הוסיפה ב"כ הנתבע וטענה, כי חוק ההתיישנות אינו חל על תביעות של הנתבע לתשלום בכלל ולדמי ביטוח בפרט, שכן גביית החוב אינה בהליך משפטי אזרחי, אלא על פי פקודת המסים (גבייה).

לאור האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן:      

6.         בהלכת כרמלי נפסק כי היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי לבין המבוטחים הינם יחסים במשפט פומבי ולא יחסים חוזיים בדומה ליחסים שבין מבוטח מסחרי לבין מבוטח אצלו.

משמעות סיווג זה, בין היתר, הוא כי חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: " חוק ההתיישנות") כלל אינו חל על תביעות של המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי ביטוח, וכי דיני ויתור על חוב ומחילת חוב אינם חלים.

הטעמים העומדים ביסודה של הלכת כרמלי נעוצים בעובדה שאין מדובר כאן בתובענה רגילה, כהגדרתה בחוק ההתיישנות, אלא בגביית חוב על פי פקודת המיסים (גביה), והחוב מהווה למעשה מס.

בנוסף מאופיין תשלום דמי הביטוח כמס גם בכך שאין כל זיקה בין התשלום ובין שירות כלשהו הניתן למשלם המס האינדיבידואלי.

7.         בדומה כבר נאמר על ידי בית הדין הארצי, כי:

"בית דין זה כבר פסק כי ס' 2 לחוק ההתיישנות מגביל את המועד בו מותר לתבוע חוב מחייב אולם אין הוא מפקיע את הזכות עצמה, כאשר קמה הזדמנות למוסד לקזז מכספים המגיעים ממנו לחייב בדמי ביטוח - הוא רשאי ואף חייב לממש זכותו זאת לקיזוז (תב"ע י-ם לא0-70/ המוסד נ' פנחס אנדורסקי פב"ל י"ב 243)... דיני ההתיישנות אינם חלים ביחסים הישירים שבין המבוטח לבין המוסד לביטוח לאומי, מן הטעם שיחסים אלה אינם יחסים חוזיים, כדוגמת יחסים בין מבטח מסחרי למבוטחיו. המוסד לביטוח לאומי פועל במסגרת הוראות החוק, שהוא חלק מדיני הבטחון הסוציאלי...(ההדגשה שלי  -א.ק.)" (עבל 233/99 רגבי מאג'ד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 385 - להלן: " עניין רגבי").

8.         למותר לציין, כי פסק הדין בעניין רגבי, ניתן ביום 17.10.02, היינו לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ד - 1994, כאשר באותו עניין אף אומצו קביעותיו של בית הדין בפסק הדין בעניין דבורה כרמלי שניתן ביום 30.06.75.

            בית הדין הארצי אשרר הלכה זו בפסיקה שנתן לאחרונה בעניינה של שלומית מוסקוביץ, עת אמר:

"בהתאם, נפסקה הלכה בבית דין זה, כי הוראות חוק ההתיישנות אינן רלוונטיות לחובות בדמי ביטוח משאין מדובר ביחסים חוזיים אלא בחיובים שמקורם בהוראות חוק הביטוח הלאומי, הנמנה על מערך דיני הבטחון הסוציאלי בישראל.

(ראה עב"ל 90/99 מוסקוביץ - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם מיום 17.1.10).

9.         עם זאת, בימים אלה ממש נתן בית המשפט העליון את החלטתו בסוגיה שיש בה לדעתי כדי להשפיע על תוקפה של הלכת כרמלי [ רע"א 187/05 נעמה נסייר - עיריית נצרת עילית (לא פורסם, 20.6.10) - להלן: "הלכת בית המשפט העליון"].