מבוא- הדרך לאישור הסכם ממון בין בני זוג
על הסכם ממון שנחתם ואושר בפני רשות חולשים סעיפים 1-2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973, וזו לשונם:
1. הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן - הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב.
2. (א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן - בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן - בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.
הסכם בין בני זוג דורש, אם כן, לא רק חתימת בני הזוג עליו אלא גם אישורו של ההסכם בפני רשות מוסמכת (בית משפט, בית דין רבני).
הסכם שקיבל תוקף של פסק דין נהנה מאישור כפול - זה של הסכם וזה של פסק דין.
שני תנאים מצטברים
הסכם ממון, בהתאם לסעיף 1 לחוק, יונק תוקפו רק אם מתקיימות שתי הדרישות המצטברות, שקבע המחוקק בסעיף 2 לחוק:
א. עליו להיות בכתב;
ב. הוא טעון אישור בית המשפט או בית דין דתי (וכך גם כל שינוי המוכנס בו), אשר לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו;
(ראה לעניין זה: ע"א 419/84 טוכנמיץ נ' טוכנמיץ פ"ד לט(1) 287 מפי כב' השופט בייסקי; דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי פ"ד נ(3)573, מפי כב' השופט א. גולדנברג; ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור פד"י מ"ב(3) 499, מפי כב' השופט הנשיא שמגר; ע"מ (ת"א) 1242/04 פלוני נ' פלונית, מפי השופט שנלר; תקנה 258 כ"ו לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984).
המניעים של המחוקק לחייב את בני הזוג להופיע בפני רשות
המחוקק מצא לנכון לקבוע כי אין תוקף להסכם ממון בין בני זוג אלא אם הערכאה השיפוטית תשוכנע כי ההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ וכי שני הצדדים הבינו בדיוק במה מדובר ומהן התוצאות הנובעות מחתימתם על אותו הסכם. (ע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3) 421, 430-431).
הוראות אלו בחוק יחסי ממון נועדו להוות ערובה לכך שבן הזוג, שזכויותיו קופחו, עמד על משמעותו, טיבו והשלכותיו של ההסכם, ועשה אותו מתוך רצון חופשי והבנה מלאה להוראותיו ולמשתמע מהן (בג"ץ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול).
המחוקק נתן דעתו לחשיבותם של הסכמי הממון על פני הסכמים אחרים וקבע באופן חד משמעי, כי כל הסכם ממון בין בני זוג או שינויו, יעשה בכתב ויאושר בתנאים המפורטים בחוק, דהיינו בפני רשות מוסמכת.
על חשיבותו של הסכם הממון ועל המשקל הרב שניתן לו, ניתן ללמוד מהוראות החוק המחייבות את הערכאה המאשרת את הסכם הממון לבחון היטב את רצונם של הצדדים ולהיווכח, כי הצדדים אכן ערכו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.
חובת האישור בפני רשות- מהותית ולא ראייתית
לא ניתן להתנות או לוותר על אישור ההסכם. כל הפרוצדורה הכרוכה באישור הסכם ממון מיועדת להבטיח כי בני הזוג אכן מודעים לתוכנו של ההסכם ולתוצאותיו, שכן מרגע אישור ההסכם ע"י בית המשפט המוסמך הופך ההסכם לפסק דין שריר וקיים, אשר ניתן לאכוף אותו ולקיימו.
ייחודו של הסכם ממון
הפסיקה חזרה וקבעה כי ייחודו של הסכם ממון נעוץ בכך שקיומו של הסכם ממון גובר על כל הסכמה אחרת בין בני זוג, וגובר על הסדר איזון המשאבים לפי פרק שני לחוק יחסי ממון, הקובע כי רכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין הוא משותף ובר איזון.
לאור חשיבותו של הסכם הממון, נקבעו תנאים לאישור ההסכם ע"י בית המשפט, שבלעדיהם אין לראות בהסכם הממון כהסכם מחייב בין בני זוג. במקביל, לאחר אישור הסכם זה אין כמעט אפשרות לבטל אותו, אלא בהסכמת שני בני הזוג גם יחד.
נשאלת השאלה: האם גם ידועים בציבור יכולים לאשר הסכם ממון?
עד לפני מספר שנים היו הדעות חלוקות בנושא זה. היו שופטים שאישרו הסכמים בין ידועים בציבור והיו שופטים שסירבו לעשות כן, מחמת שלטענתם, לא היה בכך כל צורך, והסכמים בין ידועים בציבור תקפים גם ללא אישור בית המשפט (בניגוד להסכמים בין בני זוג נשואים). שופטים אלו סברו כי חוק בית המשפט לענייני משפחה אינו מעניק להם את הסמכות לאשר הסכם ממון בין ידועים בציבור.
יתר על כן, קיים היה חשש כי מתן תוקף של פסק דין להסכם בין ידועים בציבור עשוי לפגוע בצדדים שלישיים, כמו נושים של אחד הצדדים למשל. לא זו אף זו, אלא שהמחוקק העניק זכויות לידועים בציבור במגוון רב של חוקים. בהעדר קיומו של "סכסוך", קיים חשש שינתן תוקף להסכם בין אנשים שאינם עונים על הגדרת ידועים בציבור על מנת שמי מהם יוכל לזכות בהטבות שאותם חוקים מעניקים לידועים בציבור. הגישה המחמירה, שהתנגדה למתן תוקף להסכם כזה, גרסה כי בית המשפט עשוי לתת גושפנקא חוקית לקשירת קשר, ולעמוד בסתירה לתקנת הציבור ולכוונת המחוקק שחוקק את אותם חוקים הנוגעים לידועים בציבור והמיטיבים עמם.
כב' השופט פורת אשר נתן פסק דין מנחה בנושא קבע, כי בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לאשר הסכמי ממון בין ידועים בציבור (עמ' 1002/02 זמר נ. היועץ המשפטי). פסק דין זה אושר בבית המשפט העליון.
כשם שבני זוג רשאים לפנות לבית המשפט לאישור הסכם לפי סעיף 3(ג) לחוק, כך הדבר נכון גם לגבי ידועים בציבור, זאת אף אם אין ביניהם מחלוקת .
כשם שלבני זוג נשואים ישנה זכות גישה לערכאות, כך גם לידועים בציבור.
בנוסף, הדעת נותנת, שבית המשפט צריך לעודד הסדרים בין בני זוג הגם שאינם נשואים, מאחר שהדבר אמור לחסוך בעתיד, במידה וייפרדו, מחלוקות משפטיות סבוכות וקרבות של שנים. לעניין זה יש לזכור, כי הסכם ממון בין בני זוג אמור להסדיר את המחלוקות והוא צופה פני עתיד, במידה והוא מנוסח היטב.
הסכם, בין אם מדובר בבני זוג ובין אם מדובר בידועים בציבור, אמור לתת מענה לסוגיות ולשיקולים שאינם רק במישור דיני החוזים אלא גם במישור היחסים המשפחתיים, ומטרתם העיקרית היא להגן על הצד החלש, למנוע עשיית עושר ולא במשפט, לדאוג לילדים הגדלים במסגרת זו הגם שהוריהם אינם נשואים, לדאוג לשוויון ולהגינות וכיו"ב, כמו גם להגן על צד אשר מגיע עם רכוש רב לזוגיות ומעוניין לשמור על הפרדה רכושית, לפחות לגבי מה שהושג קודם לזוגיות.
לסיכום: אישור הסכם ממון בין בני זוג נשואים - חובה, אישורו בין ידועים בציבור - רשות
הגם שאין חובה לאשר הסכם בין ידועים בציבור, והגם שההסכם ביניהם תקף גם ללא אישור (להבדיל מבני זוג נשואים שחובה עליהם לאשר את ההסכם בפני רשות מוסכמת, כאמור) - מומלץ לעשות כן, מאחר שבית המשפט מברר במהלך הדיון את הבנת הצדדים בנוגע לעקרונות החוזה, בודק את הגיונו והגינותו ומעביר עין ביקורתית.
בעוד שאישור הסכם בין ידועים בציבור נעשה בבית המשפט לענייני משפחה, בדרך כלל תביעות כנגד גופים שונים, לצורך הכרה במעמד זה, לשם קבלת פנסיה, גמול וכיו"ב , מתבצעים בבית הדין האזורי לעבודה.
כאמור, רק הסכם ממון בין בני זוג נשואים חובה שיאושר בפני בית המשפט או בידי גורם מוסמך אחר, על פי סע' 2 לחוק יחסי ממון עם נישואי בני הזוג. כל הסכם אחר תקף גם מבלי אישורו.
הכלל המנחה קובע, כי הסכם ממון אשר לא אושר, חסר תוקף הוא. כך נקבע מזה שנים רבות, כגון בפרשת נציה (ע"א 490/77 נציה נ' נציה , פד"י ל"ב(2) 621) וכן בע"א 4/80 מונק נ' מונק , פ"ד ל"ו (3) 421, מפי כב' השופט לוין:
"הליכי אישור הסכם ממון בפני בית המשפט, על פי סע' 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג לא נועדו לבירור פלוגתאות בין בעלי הדין, אלא פשוטם כמשמעם, ליתן תוקף להסכם ששני בני הזוג הביאו לפני בית המשפט".
מנגד - נשמעות בשנים האחרונות גם דעות מקלות בסוגיה זו, המאפשרות התייחסות להסכם ממון, הגם שלא אושר על פי החוק.
באילו מקרים יכובד ההסכם גם ללא אישור בימ"ש?
על אף האמור, ובמקרים חריגים, הוכר הצורך לסטות מהכלל, בעטיו של עקרון תום הלב, וזאת כאשר צדדים פעלו על פיו ונהגו בנוגע להסכם כאילו אושר כדין וראו אותו כבעל תוקף מחייב לכל דבר ועניין. בע"א 151/85 רודן נ' רודן פ"ד ל"ט (3) 186 הודגם קיומו של היוצא מן הכלל האמור, כאשר בית המשפט העליון נדרש לסוגיה ופסק:
"נראה לי, כי במקרה זה מנועה המשיבה 2 מלהעלות טענה זו בשלב כה מאוחר, 9 שנים לאחר שנכרת ההסכם, לאחר שהיא קיבלה את מה שההסכם העניק לה ובעת שהיא נדרשת לעמוד בנדרש ממנה על פיו. העובדה, שהיא נהגה על¬פי ההסכם במשך תשע שנים, מעידה על כך, שהיא הכירה בתוקפו, וכי אישור בית המשפט המחוזי עמד בדרישותיה, וכי היא חתמה על ההסכם מתוך רצון חופשי ומתוך מודעות מלאה להשלכותיו....
בנסיבות שלפנינו, נעשה שימוש בזכות לטעון את הטענה בדבר אישור בלתי נאות של החוזה על-ידי בית משפט בחוסר תום-לב, ועל-כן דין טענה זו להידחות".
כב' השופט רובינשטיין התייחס לשאלת תוקפו של הסכם בלתי מאושר בבע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית, בזו הלשון:
"בכל הנוגע להסכם ממון שלא אושר אך הצדדים נהגו לפיו, קיימת הלכה המעניקה לו תוקף מעשי מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות. בקבעו חובה לאשר את ההסכם, הציב המחוקק גבול ברור, ולמעט באותם מקרים בהם יהיה מושתק צד להסכם מלהעלות טענה לגבי העדר אישור כדין נוכח התנהגות הצדדים להסכם, הגבול הוא זה הקבוע בחוק".
אכן, ייתכנו מצבים בהם התנערות של צד מהסכם בשל העדר חתימה, דרישת כתב או דרישה פורמלית אחרת אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב. כך נפסק למשל ביחס לדרישת הכתב בעסקת מקרקעין, לגביה פסק הנשיא ברק, כי:
"כאשר החוזה בוצע בחלקו, תוך הסתמכות אחד הצדדים עליו, יהא זה גם בניגוד לעקרון תום הלב אם הצד השני, אשר קיבל את התמורה הנגדית (כולה או חלקה), יוכל להשתחרר מחובתו" (ע"א 986/83 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, 197 [1996]).
הפסיקה קבעה כי הסכם ממון הינו הסכם מסוג מיוחד. כידוע, החוק מציב דרישה כפולה ביחס להסכם מסוג זה - דרישת הכתב (סעיף 1 לחוק) ודרישה של אישור של בית משפט או בית דין (סעיף 2(א) לחוק). סעיף 2(ב) מוסיף וקובע כי האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.
הוראה זו נעוצה בטיב היחסים המיוחד, העדין והמורכב הקיים בין בני זוג ((ר' ע"א 4/80 חנה מונק נ' אוסקר מונק, פ"ד לו(3) 421).
גם אם ניתן, במקרים חריגים, להכיר בתוקפו של הסכם שלא אושר מכוח עקרון תום הלב והמניעות, דומה כי אותם מקרים חריגים מצטמצמים למצב בו הצדדים נהגו על פי ההסכם לאורך תקופה ממושכת, באופן המעיד על גמירות דעתם ועל הכרה בתוקפו המחייב (ע"א 151/85 יעקב רודן נ' ארז רודן, פ"ד לט(3) 186 [1985]; ע"א 9126/05 פלונית נ' אלמוני ; בג"ץ 8820/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי- אשקלון; ניסים שלם, יחסי ממון ורכוש - הלכה למעשה 173).
הכרה זו תואמת, עקרונית, את הגישה שהתפתחה בהלכה הפסוקה ביחס לאפשרות להתגבר על דרישות חוזיות מיוחדות אחרות, כגון דרישת הכתב.
יחד עם זאת, הפסיקה נוטה להקפיד כאשר עסקינן בהסכמי ממון בין בני זוג. יש והנטיה היא להקפיד הקפדה יתרה על הדרישות המתווספות על דיני החוזים הכלליים, וזאת בשל טיבם המיוחד של היחסים בין בני זוג וההכרח לוודא היטב, בזמן אמת, את גמירות דעתם. טיבם המיוחד של היחסים אף עשוי להקשות מאוד על בירור בדיעבד של אומד הדעת במועד גיבוש ההסכמות.
מכל מקום, גם אם עקרונית ניתן להכיר בתוקפו של הסכם ממון אף אם לא נחתם, אין כל הצדקה לעשות כן במרבית המקרים, אלא כאשר הצדדים פעלו על פיו משך תקופה או החלו לבצעו באופן חלקי, והביעו בכך - וגם בדרך של התנהגות - את גמירות דעתם ביחס לאמור בו, או מקום בו צד להסכם נהג בחוסר תום לב קיצוני המצדיק התגברות על פגמים בחוזה.
הסכמים בין בני זוג שאינם הסכמי ממון
הפסיקה הכירה גם בהסכמים בין בני זוג שאינם הסכמי ממון, אלא הסכמים ספציפיים לגבי נכס מסוים, שאז העדרו של האישור על פי חוק יחסי ממון אינו מאיין את תקפותו של ההסכם.
פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 169/83 (שרעבי) שי נ' (שרעבי) שי, פ"ד לט(3) 776 (1985) מדגים מקרה שונה בו הסכם בין בני זוג הוכר כתקף בלא שאושר על פי הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג. בעניין שרעבי נפסק כי בני זוג יכולים לעשות ביניהם הסכמים שאינם הסכמי ממון, וכי הסכמים אלה תקפים אף ללא אישורו של בית משפט.
כך למשל, יכולים בני זוג להחריג נכס כלשהו (בין מקרקעין ובין נכס כספי או אחר) בהסכם שאינו הסכם ממון, וגם זאת בהתייחס לסעיף 5 לחוק יחסי ממון המאפשר לבני זוג להסכים באופן שונה מהסדר איזון המשאבים שהינו ברירת המחדל, בהתקיים מצב בו בני זוג אינם עורכים כל הסכם ביניהם.
מה הדין כאשר בית משפט צריך להכריע בסוגיית תוקפו של הסכם ממון שלא אושר כדין, כאשר בעניין מעורבים צדדים שלישיים, כגון נושים?
מקריאת פסק דין שניתן ממש לאחרונה בבית המשפט העליון (רע"א 1629/11), עולה כי נטיית הלב של בתי המשפט, בהנחה שלא מדובר בהסכם למראית עין, או בהסכם שכל מטרתו הינה הברחת רכוש מן הנושים, תהיה לקבוע כי הסכם כזה- הגם שלא אושר- הינו בעל תוקף מלא, ויש לפעול על פיו, גם אם הדבר מקפח זכויות צדדים שלישיים, ויש להעדיף את הוראותיו של הסכם הממון על אף שלא קיבל אישור כדין.
בפסק דין זה כב' הש' סולברג וכב' השופטת ברק ארז חלוקים בדעותיהם בנוגע לחובת האישור:
בין בני זוג נחתם הסכם, שלא אושר על פי הוראות חוק יחסי ממון. כב' השופט סולברג וכב' השופטת דפנה ברק ארז הגיעו לאותה מסקנה באשר לתוצאה הסופית ואולם, תוך התייחסות שונה לסוגיה המשפטית העולה באשר לתוקפו של הסכם ממון שלא אושר. נראה כי כב' השופט סולברג מקל בעניין הסכם שלא אושר, ומנגד כב' השופטת ברק ארז סבורה שיש להקפיד על דרישות החוק ולא לאפשר ריקון מתוכן של הסכם ממון באמצעות הסכמים בין בני זוג, שאופיים שונה.
בפסק דין זה עסקינן באשה אשר קיבלה על פי הסכם ממון שלא אושר - את זכויותיו של בעלה בדירה, והיא עותרת לביטול העיקולים שהוטלו על ידי הנושים על חלקו של בעלה.
בית המשפט המחוזי (כב' הנשיאה הילה גרסטל) קבע כי זכויות האשה גוברות, ועל כך הוגש הערעור נשוא פסק דין זה.
המסקנה הסופית בשתי הערכאות הינה, כי אשתו של החייב זכאית למלוא הזכויות בדירת מגורים, ולא הנושים, אף שהסכם הממון בין בני הזוג לא אושר כנדרש. הצדדים חתמו על תצהירי מתנה ואף דווח למס שבח מקרקעין על העסקה והבעל הפקיד ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת האשה.
חודשים אחדים לאחר מכן ניתן צו עיקול זמני על זכויות הבעל בנכס, לבקשת נושיו. האישה פנתה לבית המשפט המחוזי (הואיל ועסיקנן במקרקעין) בבקשה להסיר את העיקול שהוטל על הבית, בטענה כי לבעל לא היו כל זכויות בבית, ולא ניתן להטיל עיקול על נכס שהזכויות בו הועברו אליה במלואן.
כשלושה חודשים לאחר מכן - אושר הסכם הממון בבית המשפט לענייני משפחה והצדדים התגרשו בפועל בגט פיטורין.
שלושת שופטי בית המשפט העליון הסכימו פה-אחד לדחות את הערעור ולהותיר על כנה את קביעת בית המשפט המחוזי כי זכותה של האישה גוברת על זו של הנושים. עם זאת, נתגלעה מחלוקת בין השופטים סולברג וברק-ארז, כאמור, ביחס להשלכות ההכרה בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר.
כב' הש' סולברג, שכתב את פסק הדין העיקרי, נקט בגישה המקלה, המעניקה חשיבות פחותה יחסית לאישור הסכם ממון בפני ערכאה שיפוטית. הוא פסק כי במקרים שבהם בעל התחייב בהסכם להעביר נכס מקרקעין הרשום על שמו לידי בת זוגו, והסכם הממון אושר, זכותה של האישה גוברת על פני כל עיקול שהוטל על-ידי נושה אחר של הבעל.
מקרה זה, שבו במועד שבו הוטל העיקול בני הזוג טרם התגרשו, והסכם הממון טרם אושר על-ידי בית משפט, איננו שונה- "אמנם קיימת חשיבות לאישור הסכם ממון על-ידי בית המשפט", קובע כב' השופט סולברג, "אך בני הזוג רשאים להעביר נכסים גם בהסכם שאינו ממלא אחר תנאי הסכם ממון כהגדרתו בחוק".
יחד עם זאת לדידו- היעדר אישור אינו משנה את מאזן הכוחות בתחרות שבין בת הזוג לבין המעקל.
כב' השופטת ברק-ארז הגיעה כאמור לאותה תוצאה, אך הביעה הסתייגות מנכונותו של סולברג לטשטש את ההבחנה בין הסכם ממון שאושר על-ידי בית משפט - לבין הסכם ממון שטרם הובא לאישור, והעניקה חשיבות גדולה יותר לאישור ההסכם בפני רשות מוסמכת ולו מהטעם שכך קבע המחוקק.
"פסק דינו של חברי פותח פתח נרחב יחסית להכרה בתוקפם של הסכמי ממון שלא אושרו בידי בית משפט", גורסת כב' השופטת ברק-ארז, "אף כי התוצאה נראית רצויה בנסיבות העניין, יש בי חשש באשר להשלכות הרוחב של פרשנותו במקרים אחרים".
לדברי כב' השופטת ברק-ארז-
"יש להישמר מגלישה במורדו של 'מדרון חלקלק' שיוציא מגדר תחולתה של דרישת האישור הסכמים רבים מדי. פרשנות כזו עלולה לרוקן בסופו של דבר את הדרישה לאישורו של הסכם ממון ממשמעותה, אם יתברר כי בסופו של דבר הנכסים הנותרים לאיזון נותרו מדולדלים ביותר, מכוחה של שורת הסכמים קודמים שנעשו, ולא נדרשו לאישורו של בית משפט על-פי חוק יחסי ממון. הסכם הפירוד בין בני הזוג הוא הסכם ממון לכל דבר".
כב' הש' ברק-ארז קובעת כי "ללא אישור של ערכאה מוסמכת לא ניתן להכיר בתוקפו המחייב של הסכם ממון, משום שאין בידינו ערובה מספקת לכך שהוא נכרת מתוך גמירות דעת מלאה".
עם זאת, מוסיפה היא וקובעת הסתייגות לפיה "אין להוציא מכלל אפשרות מצבים שבהם יתאפשר להסתמך על הסכם ממון שטרם אושר, בהתמודדות מול צד שלישי שהטיל עיקול על הנכס נשוא ההסכם. לכאורה ניתן להלום הפרדה בין שאלת תוקפו של הסכם ממון במישור היחסים בין בני הזוג, לבין שאלת תוקפו במישור היחסים מול צדדים שלישיים - כך שבמישור היחסים בין בני הזוג יהיה אישורה של ערכאה מוסמכת תנאי לתוקפו של ההסכם, ואילו במישור היחסים מול צדדים שלישיים יהיה ההסכם תקף גם בלעדי אישור זה".
לסיכום
עולה אם כן, כי המצב האידיאלי הוא שבני זוג יאשרו הסכם ממון כדין, או אז לא תתעוררנה שאלות כלשהן לגבי תוקפו.
יחד עם זאת, הדין מכיר בקיומם של הסכמים בין בני זוג שאינם הסכמי ממון, ועושה הבחנה באשר לתוקף הסכם שלא אושר במערכת היחסים בין בני הזוג לבין עצמם לבין תוקפו של ההסכם במחלוקת בין בני הזוג לבין צדדים שלישיים, שבמצב זה יש נטייה לקבוע כי הוא תקף גם אם לא אושר על פי המתווה האמור בחוק יחסי ממון.
לפסקי דין המאוזכרים במאמר:
* עו"ד אלינור ליבוביץ, עוסקת בדיני משפחה, גירושין ובגישור, מנהלת ובעלת האתר gerushin.co.il.
** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין