הנאשם נחקר בחשד לגניבה. בדרך לביתו נשאל פתאום על סמים, ללא אזהרה ומבלי שהשוטרים ציינו בפניו את זכויותיו. ביהמ"ש פסל את הראיות וקבע: החיפוש לא היה חוקי.
בוקר אחד בשנת 2012 עיכבה המשטרה אדם בחשד לגניבת תיק ומחשב נייד. הוא הובא לתחנת המשטרה והוזהר ביחס לאותה גניבה. החשוד שיתף פעולה וסיפר שיש לו בבית גם טלפון נייד שהיה בתיק שהוא מצא, לדבריו, באמצע הרחוב. השוטרים שאלו אותו אם הוא מסכים לחיפוש בביתו והוא השיב בחיוב. הם לא אמרו שמותר לו לסרב, והוא חתם על הסכמה לביצוע חיפוש ללא צו.
לשאלות במשפט פלילי:
כנסו לפורום פלילי
בעודם נוסעים, אחד השוטרים שאל אותו אם יש לו סמים בבית. החשוד השיב כי הוא מגדל עציץ מריחואנה לנוי.
בביתו של החשוד נמצאו כמה שתילי מריחואנה והוגש נגדו כתב אישום בבימ"ש השלום בתל-אביב שבו יוחסו לו עבירות של גידול סמים בביתו והחזקת נכס חשוד כגנוב. אולם לאחר שהמשטרה החזירה לנאשם את מכשיר הטלפון שנחשד כגנוב, המדינה ויתרה על האישום האחרון, ועמדה רק על עבירות הסמים.
אלא שאז הנאשם טען שהראיות הקשורות לסמים אינן קבילות כיוון שהחיפוש בוצע ללא צו.
המשטרה השיבה, שאולי חיפוש בעבירת גניבה מחייב צו חיפוש, אולם כשמתעורר חשד לעבירות סם (המוגדרות כעבירות מסוג "פשע"), ניתן לערוך חיפוש גם ללא צו. בהתאם, מרגע שנודע למשטרה על הסמים, החיפוש הפך לחוקי, מה גם שהיה חלק בלתי נפרד מהחקירה.
שרשרת של פגמים
השופטת לימור מרגולין-יחידי זיכתה את הנאשם וקבעה כי החיפוש לא היה חוקי והממצאים אינם קבילים.
השופטת הבהירה כי החיפוש בוצע ללא צו וללא הסבר, ולכן הסכמתו של הנאשם לעריכתו לא נחשבת "הסכמה מדעת". השופטת דחתה את הטענה שלפיה החיפוש היה חלק מהחקירה, וקבעה כי הן מבחינת העיתוי והן מבחינת המהות – החיפוש היה פעולת חקירה נפרדת.
גם לגבי הנסיעה, שבמהלכה השוטר שאל את הנאשם על הסמים, בלי להסביר לו שהוא חשוד ומבלי להבהיר לו את זכויותיו, גרסה השופטת כי מדובר בהתנהלות לא תקינה, והסבירה כי הבעייתיות נעוצה באופן שבו הושג המידע בקשר לסמים: העובדה שהנאשם נמצא בניידת אחרי חקירה, לא יצרה בסיס חוקי להצגת שאלות הנוגעות לסמים, שאין להן שום זיקה לחקירה שהסתיימה.
השופטת הזכירה כי גם עצם הישיבה ברכב הייתה בלתי חוקית, שכן החיפוש מלכתחילה היה לא חוקי. השופטת אף הצביעה על ליקוי נוסף בהתנהלות המשטרה: היא חרגה מפרק הזמן המותר לעיכוב החשוד.
"במקרה שלפניי אין מדובר בפגם נקודתי קצר, אלא בשרשרת מתמשכת של פגמים, שכולם משמעותיים ויורדים לשורש הזכויות של הנאשם", סיכמה השופטת, וקבעה כי במקרה הזה, הזכות להליך הוגן נפגעה באופן משמעותי, המצדיק את פסילת הראיה העיקרית שהושגה עקב החיפוש הלא חוקי.
בתקדים זה הרחיבה השופטת מרגולין-יחידי את תורת "פרי העץ המורעל" הישראלי, כשקבעה כי בהיעדר מידע מוגדר המגבש חשד סביר לביצוע עבירה, אין לשוטר סמכות לחקור אדם ולדלות ממנו מידע כללי לגבי האפשרות שביצע עבירות פליליות בשלב כלשהו בחייו.
המסקנה היא שחקירה מסוג זה משוללת כל בסיס חוקי, ויש בה פגיעה ממשית בזכויות הפרט וניצול המעמד של שוטר שלא למטרות החוק. ביהמ"ש ראה את חובתו לעמוד כ"חומה בצורה" להגנת ההליך המשפטי ההוגן, וקבע מפורשות שאין הוא מוכן להתעלם מקיום הליכים שנעשו בניגוד לחוק.
לקריאה: ת"פ 36634-07-14 מדינת ישראל נ' בלומנפלד
- ב"כ המאשימה: עו"ד רעות בן משה
- ב"כ הנאשם: עו"ד זילברמן
* עו"ד יאיר רגב עוסק במשפט פלילי.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין